פסיכולוגיה ביהדות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש שהעריץ אנשים

יאיר כספי

כשלא הייה לי אלוהים הערצתי אנשים. ספורטאים שנדמה כי התגברו על כוח הכבידה. נסיכות שיופיין רמז על אפשרות של שלמות שלא מן העולם הזה. אנשים שהתעלו מעל כל היצרים שמנהלים אותי. אנשים חזקים שהאמנתי כי דבר לא יוכל לשבור אותם. יודעים לנהל חיים ביעילות חסרת רחמים. בעלי הספק עצום. אוספים חוויות מדהימות. מגיעים למקסימום. הכול הולך להם. האמנתי שהחיים שלהם מתנהלים תמיד כמו שהם רוצים. כשהשוויתי את עצמי אל האנשים הנעלים היה נדמה לי שהם קיבלו דבר שאין לי ואפשר שלא יהיה בי לעולם.

לא האמנתי כי ישנה דרך לשנות את גורלי. שמעתי על אחד מהשכונה שלי שנהיה עשיר ומפורסם למרות שהיה עני בילדותו, חשבתי שהעוני אצלו היה טעות. הוא היה אחד משלהם כבר מהתחלה ועליונותו רק חיכתה להזדמנות להתגלות.

בחרתי לבלות את חיי מול גיבורי. עומד ומתפעל איך נגע בהם האל. איך עשה אותם כמעט מושלמים. נוכחותם של אנשים מופלאים כה קרוב אלי נתנה תקווה לעולמי.

תולדות עבודת האלים שלי

הראשונים שגילו לי את מעמדי היו הורי, שלא חסכו ממני את האמת על מגבלותיי וניסו לתקנם בביקורת קבועה. הם העבירו לי הרגשה שחסר בי דבר מה שהילדים האחרים קיבלו.

כשבגרתי למדתי להבין שגם הורי אינם שייכים לסוג א' של האנשים. גילוי  שהחמיר את מצבי. אני דור שני של אנשים שוליים. הורי ניסו  לדחוף אותי להתקדם כדי שלא אצטרך לחיות כסוג ב', כמותם. אבל הלחץ שלהם העביר לי מסר אחר. הם זיהו עלי את הסימנים.

מעמדי נקבע סופית בכיתה ד' בבית הספר היסודי. עברנו דירה ואני הוכנסתי לכיתה עם ילדים חדשים שלא הכירו אותי. החבר'ה הטובים בחנו אותי מכול הצדדים והחליטו שאני לא מתאים. לא היה לי בפני מי לערער על החלטתם. למורים לא הייתה סמכות בעניינים חברתיים. גם לא להורים. רק החברים מבינים. ראיתי אותם מתפתחים: ממקובלים לשווים. מקולים לווינרים. מלכי העולם. שום מורה, הורה, או מנהל לא היה גבוה מהם. לא היה לי באותה עת אלוהים מלבדם.

כששמעתי לראשונה שיש שיטה המבטלת את הפערים בין אנשים, הדבר נשמע לי כמו הונאה. לא הייתי מוכן לשמוע ביקורת על הגיבורים שלי. האמנתי שהיא נעשית מסיבה אחת בלבד: אנשים מקנאים. חיים רק פעם אחת והם השיגו יותר מכול אחד. מצאתי פילוסופים שכתבו את מה שהרגשתי בפנים. את הדת שעשתה את כל האנשים שווים לפני בוראם כתבו העבדים שרצו באמצעותה לשפר את מעמדם. דאגתי גם לגורל התרבות. האם נמשיך להתקדם אם לא נשאף למצוינות?

מצוות דתם של עובדי האדם

יש לנו, לאנשים המעריצים אנשים, דת סודית המנהלת לנו את החיים למרות שאף אחד מאתנו לא מוכן להודות שהוא שייך אליה. מצוותיה העיקריות הן:

אסוף הוכחות לקיומם של אנשים גדולים באמת. אנשים ששינו את העולם. בהמצאות. בגבורה. ביצירה אמנותית. שמור על תקווה סמויה לזכות בהכרתם.

התפעל מאנשים שנגע בהם האל ועשה אותם קרובים לשלמות שיש בו. קירבתם תביא תקווה לעולמך הקטן, המקרי, והחוזר על עצמו ללא תחושה של שגב.

אסוף הוכחות למגבלותיך. הם יקלו עליך את מתח התשוקה למקום שאליו אתה מקווה ואין לך סיכוי להגיע. חזור וספר למי שמוכן לשמוע, איך כול מיני ניסיונות שלך לשנות את מצבך נסתיימו בכישלונות: בחורה יפה יצאה אתי כמה חודשים, ואז החליטה שאיני מתאים.

התייעץ עם מי שקיבלו הסמכה להחליט: לאיפה הולכים. היכן אוכלים. מה לובשים. מה קוראים. למי מצביעים. מה נכון בעניינים רוחניים. אני אף פעם לא מתנגד לדעת גדולים. אין לי סמכות.

בחר לך מצליחן כמאמן: הסיכוי היחיד לחיים ראויים הוא להתקרב קצת לסוד החיים של האנשים האמיתיים. ללמוד מהם להרגיש שמגיע לי. ללמוד מהם לעמוד על שלי. לדעת את סוד הדיאטה שלהם. להעתיק מהם תכנית אימונים.

לצד המעשים שאנו מחויבים בהם דתנו מציבה לנו כמה לאווים ברורים:

דבר מעט. הזהר לא להביע עמדה עצמאית משלך. כשיש סיכויים כל כך גדולים שהיא טעות.

לא תלך למסיבות שלהם, גם אם הזמינו אותך. הייתה לי תחושה שיש לאנשים האיכותיים סימנים לזהות אחד את השני והם יגלו מייד שאני חסר אותם.

לא תתחרה בהם. כי אם תצליח, ותוצב לרגע במקומם, תתגלה בי מייד יכולתך החלקית והעדר השלמות שהם קיבלו מבוראם. כשהציעו לי לפני שנים תפקיד שבו יכולתי להגיע לדרגה גבוהה בתחומי המקצועי, סירבתי לו כי יראתי את הבושה שתבוא כשיתגלה שאינני מן הראויים. אני מעדיף להמשיך לעשות עבודה משעממת במקום שבו יש לי קביעות וסולחים לי על טעויות.

תיקון

כשנתקלתי, באמצע חיי, בבורא עולם, גיליתי להפתעתי כי התכונות שייחסתי לדמויות המופת שלי: יודע כול, לא מפחד מכלום, מצליח תמיד, אהוב על כולם –  תארו תכונות של אלוהים ששמתי על בני אדם.

לא במקרה חשבתי שהם אלוהיים. גם הם חשבו שהם קרובים לשלמות. וכך גם כל מי שמסביבם. חברים, משפחה, מקום עבודה. הכול הביטו אליהם. החברה האנושית שפיטרה את אלוהים בתחילת המאה העשרים העניקה את תכונותיו לבני אדם אשר כאילו הגיעו למדרגת בוראם.

כשמצאתי אלוהים הבנתי שבמגבלתי הייתה גם שליחות. אני ידעתי את מה שחברי המובחרים מסרבים לגלות: על ידך כולנו סוג ב'. חלשים. זמניים. תלותיים. חסרי חשיבות. דרכי אנשים יודעים לרגע דבר על מעמדם לפני אלוהים. החיים בשוליים נעשו לי מגורל רע, לייעוד. תיקון השקר של התרבות האנושית:

איש לא היה בפרדס. ממש בפנים. תאוותנים, אנוכיים, רודפי בצע, קטנוניים, עצלנים. איש לא התרומם פה הרבה מעל בעלי החיים. אף אחד לא נשאר באמת כשהוא מת. איש מאתנו לא היה גדול מהחיים. רק סיפור אנו מספרים כדי להעלים ידיעה שאנו מתקשים לשאת: לא יודעים. לא מסוגלים לחזות. הרבה פעמים חסרי אונים. מצוינות היא הבלחה רגעית. רוב הזמן אנחנו בינוניים. מספרים סיפור על גדולה שאיננה ממין האדם. אף אחד לא התקרב, אפילו קצת, למדרגת אלוהים.

לא רק הדור הזה עושה כזאת. זהו שקר חוזר של כל הדורות, מאז בריאת האדם. מתבלבלים בין הנצחי והמושלם, שאליו אנו שואפים, ובין החיקוי החלקי והמוגבל באדם. לכן הזהיר משורר קדמון "חדלו לכם מן האדם".

חברי המצליחנים היו זקוקים לי. הערצתי נתנה להם להרגיש נעלים. אבל היה עוד שרות שעשיתי בשבילם. שמרתי להם על חלקים שלא התאימו לסיפור שלהם על עצמם. כשחבר סוג א' מתקשר אלי הוא מבקש לפגוש אצלי את עצמו התלוי, הזמני, השברירי, שהלך לאיבוד במסע ההצלחות המפואר שלו. אני מאפסן אצלו את אלוהים והוא מאפסן אצלי את האדם.

מדרש

מחר אני צריך לעמוד לראשונה מול עובדי, במקום העבודה החדש שלי. אני מתקשה לישון. מבוהל מן האפשרות שהם יגלו שאין בי מנהל אמיתי.

אני משקר לעצמי הוא שהם יהיו עסוקים בשאלה אם אני ראוי להערצתם, או סוג ב' כמותם. השאלה הזו מעסיקה רק אותי.

חטאי יהיה לחפש אצל עובדי אישור לשייכותי לקבוצת "המנהלים". הבדיקה עם אני א' או ב' תוציא אותי תמיד ב'. תמיד יהיה מישהו שיודע יותר. או בעל כישרון שאני חסר. תמיד תהיה מגבלה אחת שעליה איני יכול להתגבר. תמיד יהיה לי פחות ממישהו בדבר אחד.

עבודת האלילים שלי היא ההתנהלות מול האנשים ה"אלוהיים". במקום להתנהל מול התפקיד החדש שזימנת לי בעולמך.

העיסוק בשאלה אם אני מנהל סוג א' או סוג ב' נעשית במקום העבודה הקשה שאני צריך להשקיע בהשתייכות לחברה החדשה. לימוד חוקיה. התגייסות למשימה המשותפת של חבריה. הזדהות עם קשיי החברים. נדיבות כלפי החלשים. ביטוי צרכים שלי. מציאת דרך לבטא אכזבות. סירוב לקבל יחס מפלה ממישהו שחושב שהוא נעלה. עקשנות שצריך לעמוד בה על הכללים. הסתגלות לאפשרות שיהיו כמה שלא יאהבו אותי, וכמה שכן.

ההסתתרות שלי מאחורי האנשים הנעלים היא דרכי לברוח מן הניסיון האנושי. הכאב והקושי שצריך כל איש לשאת. קיוויתי שאם תעניק לי מעמד של א' עם קביעות לא אצטרך לעולם לעמוד בכול זאת.