פסיכולוגיה ביהדות

האישה המפחדת מן הסערה
יאיר כספי

א.
אומרים שתהיה סערה. אני רואה את העצים שיקרסו על עמוד החשמל שמול ביתנו. קור ללא הסקה. ייאוש בלי קווי טלפון, בלי אינטרנט וטלוויזיה. המים יתחילו לעלות במרתף. המתנה ללא תכלית לנציג חברת החשמל. איש לא יודע מתי יגיעו. בסערה הקודמת היו מקומות באזור השרון שבו אני גרה שהופקרו שלושה ימים ללא חשמל. יהיו דברים שלא יחזרו לעבוד גם כשהחשמל יחזור: השער החשמלי? האינטרנט? ההסקה? ההמתנה המייאשת לטכנאים שלא יאמרו מתי יגיעו.
ישנתי מעט הלילה ואני יודעת שהמצב יחמיר כשאתחיל לשמוע את נקישות הגשם על גג הרעפים. אפשר שלא אשן בכלל, מחכה להפסקת החשמל. הייאוש יעלה כשאגלה שאיני יכולה לעשות שום דבר.
אני מתרוצצת בין החלונות. מחפשת סימנים לגשם שאינני רוצה לראות. בודקת כל כמה דקות את מצב עירי בשלושה אתרים של מזג אוויר. אני מעדיפה את האתר שאומר שאין מה לדאוג, אבל לא סומכת עליו. שונאת את האתר שרואה סופה שתזכיר את הסערה הנוראית שהייתה לפני כמה שנים, וחרדה לחשוב שאולי הוא אומר את האמת שאנשים לא רוצים לדעת.
אני מתכוננת להפסקת חשמל ממושכת. פיזרתי חמישה פנסים במקומות שונים בדירה. יש לי נרות, תאורת חרום, ופנס גז לחשכה ארוכה. תנור נפט ומיכל נפט מלא. כירת גז להרכבה על הבלון של הגריל. נעלי הרים שמתאימות למזג אוויר סוער. ברגע האמת, אני יודעת, דבר מכל אלו לא יציל אותי מהפחד שהחשמל לעולם לא יחזור. אהיה משותקת מאימה.
ב.
משהו רגיל קורה. רוח וגשם. בדרך כלל כלום לא קורה מגשם. פעם בכמה שנים משהו מתקלקל. מתקנים. ביום חמישי תשוב השמש להופיע. אני אשב להתחמם בגינה ואשכח שהייתה סערה.
הבדיקות החוזרת שאני עושה של מכ"ם הגשם באתר השרות המטאורולגי מגבירות את החרדה. הניסיונות לשלוט בגשם שיבוא מטביעים אותי בהצפה ישנה. מחלקת החיזוי לא יודעת את העתיד. אגף פיקוח סימנים מדאיגים מתמחה באזעקות שווא. הבדיקות החוזרת מרוקנות אותי מכוחותי.
אין שום בעיה שאפשר או חייבים לטפל בה עכשיו. מלבד הפחד. הפחד הישן. שנכנס דרך החלונות המוגפים. עולה כמו ההצפה שהייתה לפני שנים במרתף הבית הישן. משהו נורא קורא. בתוכי. מאז כתה ב'. משהו נורא קרה כל הזמן קרה. נכשלתי בניסיון להחזיק את אמי בחיים. נכשלתי בניסיון להציל את עצמי מן הייאוש. נשארתי עם התחושה שרק אני יודעת שמשהו נורא קורה. איש לא יבוא לעזור. אני חייבת לשלוט בעולמי. לסמן את הדבר הנורא, ברגע שהוא מופיע. לעקור את כל סימניו. להכין תגובה מונעת לכל עלילותיו.
אני מזמן לא הילדה שננטשה. התוכניות שלי להציל את עצמי מזיכרון חוסר האונים הכואב השב לפעמים, משאירות אותי קטנה. בניהול חברת הנדל"ן שלנו התגברתי על משברים גדולים פי כמה מתקלות שגשם יכול להביא.
הפחד יודע דבר מה על כישלון היומרה שלי מאז ילדותי להיות אדון עולמי. אתה מוריד הגשם ומפיל עמודי החשמל. אתה משיב הרוח למקומה ומעלה החמה. סלח לי על הניסיון לפקח ולשלוט במקומך. למנוע מעצמי את יראתך. פחדך משיב אותי למקומי. מתקן את מידתי. מודיע את כישלון הניסיון לנהל את העולם במקומך.
הכל בסדר. הקושי עובר. אני חזקה. זו חרדה. המאמץ לשלוט מחמיר את הפחד. פחדך הוא יראתך. השער אליך.

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.

רגעי הדעת

נהג מונית (חלק ב')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או עומד על המשמר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

האם הנהג מצפה שאדבר איתו, שואלת את עצמה הנוסעת השישה עשר. אם תתעלם ממנו תרגיש אשמה. אם יפנה, ותוריד את שפתה לרמה שמתאימה לו, לדעתה, תרגיש מזויפת ומגעילה. היא נאלצת לזייף בחייה כאשר היא מנוהלת מול התפקיד שהטילו עליה הוריה: "האחות המצליחה הדואגת לאחיה". היא מרגישה אשמה, כאשר היא מעזה להתקרב לניסיונה הלא פתור: להשתחרר מהוריה ולהכיר בצרכיה שלה.

הנוסע השבע עשר הולך ברגל, למרות שהוא ממהר ויש בידו די ממון לנסיעה. כאשר אתה נזקק למישהו, אומרת אמונתו, בסוף לא נותנים לך את מה שאתה רוצה, לכן יסמוך רק על עצמו. אין בעולמו תפילה. אין למי.

הנוסע השמונה עשרה רוצה שקט בנסיעה. חושש מנהג המספר את הצרות שלו ומפיל עליו טראומה לא פתורה. מנוהל מול אני שמותר לו להיות רק חזק ועצמאי, וחושש מניסיון לא פתור, שיבטא תלות מבישה ועלובה, שאסור לאיש לדעת את קיומה.

הנוסעת התשע עשר תנהל את הנסיעה: סע דרך מרמורק ואחר כך ימינה בכניסה השנייה. אפשר מזגן בבקשה? ניסיונה הלא פתור הוא התמסרות שהיא חווה כסכנה. איש לא ידאג לך אם לא תעשה זאת בעצמך. סיסמת האליל שהיא עובדת: אני בטוחה כשאני בשליטה.

הנוסעת העשרים מנוהלת מול דמות עצמה נשגבת ונדיבה, חשה חמלה כלפי הנהג הנאבק לפרנס את משפחתו ונענית לבקשתו להעלות נוסע נוסף "לאותו כיוון". מתברר שהנוסע שנוסף מחייב פנייה למסלול המאריך את הנסיעה.  ניסיונה הלא פתור הוא התרכזות בצרכיה שאסורים עליה. הנהג נראה לה, כמו בעלה לשעבר, כמו אביה, איש מוגבל שלא יוכל לעמוד בבקשתה. לא תעז להיות לרגע ילדה, שזקוקה מאד לדבר מה ממך.

המוסיקה במונית צורמת לאזנה.  המזגן מקפיא אותה. הנהג שולף סיגריה מהחפיסה. הנוסעת העשרים ואחת אינה פוצה את פיה. היא מאמינה שהאנשים המוצלחים, כמותם תמיד רצתה להיות, יודעים, ברגעים כאלו, להתעלות מעל לצרכים הקטנים שלהם. ניסיונה הלא פתור: הפחד לגלות שהיא פרימיטיבית כמו אמה, שתבעה מכל העולם את צרכיה בצורה מבישה.

הנוסע העשרים ושתיים חושש שהנהג בחר בכוונה מסלול ארוך מדי. הוא לא ישתף את הנהג בתחושתו, מחשש שהנהג יעמיד אותו בניסיונו הלא פתור: יבייש אותו. הוא מאמין בגורל רע שאי אפשר לשנותו, אבל אפשר לפעמים להתחמק ממנו לזמן מה. לכן הוא מבקש מהנהג לעצור באמצע הדרך. יורד מהמונית בשתיקה כדי להחליפה במונית שנהגה אולי ינהג בו כשורה.

הנוסע העשרים ושתיים יודע שהנהג ינסה לרמותו, כמו אביו, שנהג, כדי להסתיר בעיה שיש לו, לשכנע את בנו להודות שהבעיה שלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיונו, התפרצות אלימה של זעם שתאיים על זהותו, הוא נוהג בנהג כפי שהוא נוהג באביו: מנסה לחנך אותו על דרך ההתנהגות הראויה של נהג לנוסעו.  

הנוסע העשרים ושלוש, מתפעל מחוצפתו של הנהג שעצר באמצע כביש הומה כדי להורידו, תוך שהוא חוסם את התנועה, ומנפנף בידו בביטול לנהגים הזועמים: "תצפצפו, תצפצפו". הוא מנוהל מול אני הגון, מתחשב וערכי, וניסיונו הלא פתור הוא  הרשות שיש לנהג לדאוג לרגע רק לצרכיו שלו. הוא מטיל על הנהג לשאת בשבילו את ה"מניאק" שבו, כדי שיוכל, בו זמנית, להתפעל ממנו, ולגנותו.

הנוסעת העשרים וארבע יושבת מאחור ובוחנת היטב את פני הנהג לראות אם חבויים בהם רמזים לאלימות. אם יפנה אליה, תהיה נחמדה. "נחמדות" הוא האליל המשמש לה פתרון מדומה לכל צרה, נחמדות, היא מקווה, תציל אותה מניסיונה הלא פתור: פחד האנשים הכופים עליה לספק את רצונם.

הנוסע העשרים וחמש חוקר את הנהג לגבי רגשותיו בנושאים שונים. הוא פועל על פי ההיגיון בלבד, את שכלו הקר, וניסיונו הלא פתור הם רגשות שאינו יודע איך לנהל, אולי יבלבלו אותו או יסיטו אותו ממסלולו. הוא מטיל על זולתו להרגיש במקומו.

הנוסע העשרים וששי מתעניין בדעותיו של הנהג, כנציג של "האיש מן הרחוב". הוא מאליל את עצמו כנעלה על הנהג. אם ישוחח עם הנהג כשווה לו, יעלה בו ניסיונו הלא פתור: חווית פחיתות ערך שהוא נושא עמו ביחס לאחיו "המוצלח", הבכור.

הנוסעת העשרים ושבע צוחקת עם הנהג כל הנסיעה. אם תפסיק לרגע לחייך, היא חוששת, פניה יסגירו את ניסיונה הלא פתור: רגשות של עוינות או תיעוב שהיא חשה לפעמים. אם לא תחייך, יתגלה כישלון מפעל ההתפתחות שבו השקיעה שנים מחייה: להגיע למדרגה רוחנית שבה מתעלים מעל הרגשות השליליים, שנאסרו עליה בילדות.

הנוסע העשרים ושמונה מביט בדאגה במונה, חושש שהנהג יתבע ממנו מחיר שבו לא יוכל לעמוד. הוא נאבק באל מחמיר המטיל עליו משימות שהן מעבר ליכולתו. ניסיון ילדותו הלא פתור: תביעת אמו שיספק צרכים רגשיים שלה שמילואם היה הרבה מעבר לכוחו.

לנוסעת העשרים ותשע חשוב לטהר את נהגי המוניות מן השם הרע שהנוסעים מוציאים להם. היא עובדת אל טוב, ומאמינה כי אם תתייחס יפה לכל אדם, תוציא ממנו את הטוב שבו. ניסיונה הלא פתור הוא רשעות חסרת רחמים שמפגש עמה ערער את עולמה. היא חוששת שאם יופיע נהג רשע, לא יהיו לה כלים להתמודד עמו.

הנוסע השלושים מרגיש צער על הנהג, שעבודתו סתמית, חוזרת על עצמה, חסרת משמעות, ואין בה סיכוי לגמול ראוי.  ניסיונו הלא פתור הוא משא תחושה דומה שהוא מרגיש כלפי חייו. האליל שהוא עובד, ואשר לכאורה יפתור את בעייתו, הוא התפקיד שעוד לא קיבל, או מקצוע אחר, שבו ימצא את עצמו וייפטר מייאושו.

הנוסע השלושים ואחד יעלה למונית רק אם חיכה לפחות שעה לאוטובוס שלא בא. אלילו המחמיר אומר שרק לאחר סבל נאות יש רשות קצת ליהנות. ניסיונו הלא פתור הוא איש מפונק ונהנתן שראה בביתו, ואסור לו בשום פנים ואופן, אפילו לשעה אחת, להידמות לו.

הנוסע השלושים ושתיים מודאג מן האפשרות שהתנהגות חריגה של הנהג תשאיר אותו חסר ידיעה לגבי התגובה הראויה. המונית היא בשבילו יקום מקביל, שאת חוקיו אינו מכיר. חלומו האלילי הוא עולם שחוקיו מפורסמים והכול תמיד מקיימים אותם. ניסיונו החוזר הוא התנהגות אנושית שאינו יודע מה הוא אמור להרגיש כלפיה, ואיך מקובל להגיב.

נהג אחד הסיע את כל הנוסעים. באותה מונית. עם אותה המנגינה. באותו מסלול. ובאותו מחיר. בכל זאת, כל איש זוכר נהג אחר: הדמות המאתגרת את ניסיונו הלא פתור, שממנו הוא מתגונן דרך אליל שהוא יוצר. מי נוהג במונית שבה אתה יושב? מי הוא האליל שעבודתו תציל אותך ומהו ניסיונך הלא פתור?

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

המומחית שכמעט הצילה את הילדים הנשמטים מהסופרמרקט

יאיר כספי

א. בשנים האחרונות כל ביקור שלי בסופרמרקט הופך לסיוט. רוב הקונים עיוורים לסכנה, אבל אני רואה שם, בין הדוכנים, מקרים של הזנחת ילדים הגובלים בהתעללות.

"הילדים הנשמטים" אני קוראת להם. בני שנתיים ושלוש ולפעמים פחות, המושבים על ידי אמותיהם בחלק הפנימי העליון של עגלות הקניות. משיכת דופן הרשת  של העגלה יוצרת מין מושב מאולתר שאינו עומד בשום תקן מקובל של עגלות ילדים. חסרה בו משענת הכרחית לגב, כריות תמיכה לשני צידי הגוף, ואין בו חגורת בטיחות. נפילה של פעוט מגובה כזה יכולה להסתיים בפגיעה בעמוד השדרה, או אפילו בנזק מוחי.

ב. אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שאין זו אחריותי. באתי לעשות קניות. אני חולפת מהר במחלקות המזון השונות, ומקווה שלא הגיעו היום פעוטות לחנות.

ואז אני רואה אותו, את הילד השמוט. אימו עומדת, גבה אליו, מרוכזת במוצרים שהיא בוחנת במדף.

אני פונה אליה, מציגה את עצמי בשמי ובתוארי, ד"ר גבעוני, מומחית להתפתחות ילדים בגיל הרך, מחייכת אליה ומנסה להסביר בנימה ידידותית, לא מאשימה, כי בשל רגישותי המקצועית לא יכולתי שלא לראות את מה שהאם, בלא שום כוונה רעה, לא הבחינה בו. גבו של התינוק שנשמט בעגלה מונח על סורגי הברזל החשופים באופן שיכול ליצור עקמומית בעצמות הרכות.

ישנן אמהות שמקבלות את עזרתי בשמחה, מיישרות את התינוק וממשיכות בנסיעה. ויש המגיבות בהזעפת פנים, כאילו ניסיתי לקחת מהן את תפקיד "האם הטובה".

 ג. התעניינותי בנושא אינה נובעת מסיבות אישיות. המקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילדה מטופחת ושמורה היטב.

 עד גיל שש לא יצאתי מהבית. אמא האמינה שלילדים אין מה לעשות ברחוב. בגיל שמונה, או תשע, היא הרשתה לי לראשונה לצאת לשחק בגינה הציבורית הסמוכה לביתנו. פעם בשבוע, לחצי שעה, בליווי שלה, ובתנאי שאדאג לא לצאת מטווח מבטה.

 בהונגריה, אמא סיפרה לי, היו מקרים שבאו צוענים וחטפו ילדים כדי שיעבדו בשבילם בקיבוץ נדבות, או בדברים יותר גרועים. אמא הביטה בי כאילו בכל רגע אני יכולה להעלם לה לצמיתות. אני הייתי חוזרת ומבטיחה לה שלעולם לא אתרחק ממנה.

 לפעמים אני חושבת שעשו לי משהו דומה לזה של הילדה באוסטריה, שאביה נעל אותה במרתף לעשרים שנה, כדי שלא תוכל לעזוב אותו.

 ד. האם אפשר שהזעזוע שלי בסופרמרקט, מן האימהות המתרחקות לרגע מהפעוט שאינו קשור בעגלת הקניות, הוא ביטוי נוסף לנאמנותי לאמונתה של אמי, שדברים נוראים יכולים לקרות לילד שיצא לרגע מטווח הראיה של אימו?

 אני נזכרת ברגעים בסמינר האבחון של המחלקה, בהם חשבתי שאבחנה שעמית לעבודה מתעקש עליה, עשויה אולי לבטא סיפור אישי שלו, שהוא חווה דרך המטופל.

אני יודעת שכמה מן הימים הטובים בחיי הבוגרים קרו כשהייתי מוכנה לשקול שמשהו "נורא" שמפריע לי בבית או בעבודה, הוא בעצם הצפה של פציעה קדומה שמישהו נגע בה, בלא משים, או בכוונה.

 ה. הצעד הראשון בגמילה הוא ללמוד לא להסתכל על  הילדים הנשמטים בעגלות הקניות. לעבוד לידם ולהסיט את המבט אל דברי המאפה, או הירקות שבשלם באתי לחנות.

 לא לדעת, לא לתת עצות. להיות קונה ולוותר על התארים והמומחיות. להיפרד מן המאמר שישנה לנצח את הדרך שבה בונים עגלות קניות, ויעניק לי פרסום עולמי וקביעות.

  להיות סתם אישה לא חשובה, שאיש אינו רואה ואיש אינו זקוק לה בחנות. לזכור שלפני כל הפציינטים שאני מוצאת לעצמי בסופרמרקט ישנה אחת המתייסרת באימה גדולה וראויה שנטפל בה ראשונה. הלומת קרב שאינו נגמר. והיא אחריות ותפקיד מיוחד שקיבלתי ממך. להקשיב לצעקתה שאיש לא שמע.

 אנא אלי, בוא להיות היום במרכולי, ועזור לי לא להביט בעגלות שאינן שלי. סלח לי אם אימה גדולה תציף אותי פתאום. ולא יהיה לה שום הסבר הגיוני. גאל אותי מן הנאמנות המותנית שלי לתפקיד המרגיעה של אמי. רפא בי את פצעי האזיקים שבהן קשרה אותי. חדש בי זיכרון של אל המשגיח על ילדי המרכולים, שאמותיהן הלכו לרגע קט, להביא חלב מהמדף.