איפה אלוהים נמצא

איפה אלוהים נמצא

יאיר כספי

אלוהים, למדנו, נמצא כשאתה מתנהל מולו במעשה שציווה אותך.

אם אינו נוכח בחייך כדאי לבדוק האם מעשים שקיבלת עליך כחובתך אינם דרכך להשתמט מתפקידים נוספים שהוטלו עליך ואפשר שעוד לא גילית את קיומם.

אם יש לך אלוהים בהחמרות שאתה מטיל על עצמך, אפשר שאינך מכיר את האל הנדיב. חצי אלוהים גרוע מהעדרו.

אם אין לך אלוהים ברוח, אפשר שאיננו שם כי הפרדת את הרוח מן הגוף, שהזנחת. גופך גם הוא אחריות שהוטלה עליך.

אם אינו נמצא בחייך, בשגרת יומך, אל תחפש אותו בהתעלות, סגפנות, או הקרבה עצמית. אפשר שהוא מחכה לך בתפקיד שהטיל עליך – להתגייס להתמודד עם מצוקה ייחודית שלך.

אם אלוהים נעדר משברי חייך בקש אל הנגלה כשאתה מתגייס לניסיון אישי, שלא כתוב בשום מקום שתצטרך לעמוד בו, ואתה חייב.

אם אתה מחכה לנצר מבית דוד, ולא שאלת אם נסתרת כוונה בדמוקרטיה, מנעת מעצמך אלוהים שהעניק בזמן הזה לכל אדם מקצת מן המלוכה.

אלוהיך אובד לך כשאתה מגלגל עליו אחריות שהטיל עליך. אם עשית את אלוהיך אחראי לפרנסתך, לא תדע את האל שחלק עמך את חכמת המעשה וגידל אותך לקחת אחריות להביא את לחמך.

אם אין לך אלוהים בעבודה, אפשר שאתה מחמיץ את מי שהעניק לך יכולת נדירה, שלא נודעה בין בעלי החיים, והזמין אותך להיות שותפו למעשה היצירה.

אם אתה מטיל על אחרים להילחם במקומך אינך מכיר את האל שהטיל עליך להגן על עצמך. אם אלוהיך צריך לגבור במקומך על אויביך, לא תדע את הרוח הגדולה הנגלית לפעמים בשדה הקרב הקשה, לחייל הנענה לשליחות שהוטלה עליו, גם אם יאבדו בה חייו.  

אם יש לך אלוהים ששוכן בהר אחד, או גבעה, אובד לך האל שהלך עמך במדבר והיה עמך בכל מקומות גלותך. 

אין אלוהים במקום שמצמצמים אותו להיות אלוהי מגזר. אם אתה זוכר אלוהים כשהתגייסת לעזור לאנשים בדרכים, או השאלת ציוד רפואי לזקוקים לו, אפשר שהוא נמצא במקום שמבקשים ניצוץ ממנו בכל אדם.

אם שלטון שזכית בו פוטר אותך מאחריות לאלו שאינם בשלטון אין לך אל בכלל ישראל. אם אין לך אל בכלל בני אדם. הדומים לך והשונים ממך, הקטנת את מלך מלכי המלכים להיות אלוהי השבט שלך, כמנהג הכנענים.

זכור נא שהציבור שאינך מוכן להתחשב במה שאינו יכול לחיות אתו, הוא זה שדחה בעבר, או פטר אותך מחובות שלא יכולת לחיות אתן. דע שמי שאתה כופה עליו היום לחיות עם חוקים שלא יוכל לחיות אתם, יכפה עליך מחר חוקים שלא תוכל לחיות אתם. וזה כמובן יהיה סופה של שותפות שברירית שרק במאמצים רבים וויתורים קשים הצלחנו לקיימה.

אם צרכי המחנה שלך עומדים מעל לכל ופוטרים אותך מן החובה לעשות ככל יכולתך כדי למנוע מלחמת אחים אפשר שכל  מצוותיך האחרות לא ימנעו את אובדננו.  

אני יודע שיש לך פטור מוכן ממוריך לכל השאלות ששאלנו כאן. האם הפטור הזה יוציא אותך מן הגלות שאתה חי בה וימצא לך אלוהים בארצך?

אלוהים נמצא במקום שבו אין מכפיפים אותו לאנשים. אם אין לך אלוהים שסמכותו גדולה ממוריך, אתה מצמצם אותו למידת אדם. לשווא תקרא לו מלך מלכי המלכים.

אם יש לך אלוהים רק בקברי צדיקים, אפשר שאפסנת אותו ברוחות מתים, ולא תמצא אותו בחיים.

אם יש לך אלוהים רק במשיח שיבוא, הוא יעלם לך בשאלה קשה ששואלים אותך ואתה חייב לה  תשובה היום.

אם אתה עושה את כל המצוות שהורישו לך אבותיך, ובכל זאת אינך חש בנוכחותו של אלוהיך, אפשר שאתה אוחז באל שהיה למישהו בעבר, ואינך יודע את האל שהיה, יהיה, ונמצא.

אני יודע שאתה וחבריך אינם מקשה אחת. אני יודע שיש לך נפש חיה וקיימת. מפרפרת, מחפשת, מתלבטת, עולה ויורדת, מנסה, נאבקת או מתייאשת. אני יודע שאתה חי חיי תנועה ורגש, חיפוש וגעגוע, מבקש אמת ורוצה לגעת בלב פנימה.

אני יודע שהתעוררת. שאתה מרגיש חיסרון ולא סותם אותו במילים מצוטטות, אלא עושה הרבה תנועות של חתירה, חיפוש נואש, ורצון להתקדם, שהתורה שקיבלת על עצמך אינה משתקת.

אני יודע שאתה מקבל על עצמך, כאיש הנאחז בתיבה בשעת מבול, להיות השומר האחרון של אמת חסרת תחליף, שנדמה שנכחדה  והיא עומדת לעבור מן העולם. יש לי כבוד למפעלך הייחודי שאני מזדהה עם תכליתו וההקרבה שהוא דורש ממך. נדמה לי שמצווים אותך היום להוסיף לו דבר מה.

להשיב אלוהים לתל אביב ("הארץ", 11 בדצמבר 2014)

הסמכות לפרש את ההיסטוריה היהודית

יאיר כספי

לשמאל היה פעם אלוהים. אלוהי השמאל לא התעניין במה שמתבשל אצל מאמיניו בסירים. לא בדק מזוזות. ונתן אפילו פטור מלימוד תורה למי שמקים מדינה.

לאלוהי השמאל היו שמות שהבחינו אותו מאלוהי היהודים בגלות. לביאליק היה "קן תפילותי הנידחות". חנה סנש השיבה אותו, לאחר אלף שנים,  אל החול והים שלא נגמרים. במגילת העצמאות קראו לו "צור ישראל". שמותיו מן התרבות העברית היו טובים כמו שמותיו המסורתיים, שכן אלו כמו אלו אינם יסודות ההוויה אלא רק מציינים דרכים שבהם בני אדם חווים נוכחות שאין לה שם.

כמאה שנה בערך, מתוך תולדות הציונות, שימש השמאל כדובר עיקרי של סמכות עליונה שלא הוגדרה בשם אך עדכנה את רשימת החובות של היהודים: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, שפה ותרבות עברית, אחריות הדדית, זכויות העובדים. מפעל תיקונו של עם שבור ורצוץ  כמופת לתיקון עולם השיב תפקיד ייחודי לעם העברי ומתוכו נמצאו ייעוד ומשמעות.

אלוהים היה בתל אביב של ברנר, ביאליק ואחד העם יותר ממה שהיה באותם ימים בירושלים. לחופשיים, כמו שקראו פעם לחילוניים, היה  אלוהים, ודוד בן גוריון היה נביאו האחרון. נביא בלי מזוזה בביתו, שמאז עלייתו ארצה לא עלתה כיפה על ראשו. ולמרות זאת, העליות המסורתיות ראו בו את הפרשן הבכיר של ההיסטוריה היהודית לזמנו. רבין עוד ידע משהו מן הנבואה הזו. פרס הסתפק בשוויץ של המזרח התיכון.

הוויתור שהשמאל עשה עלה לו בתחילה באבדן הכבוד השמור לאליטה משרתת. ועמו אבדו ההובלה החברתית ובסופו של דבר אבד השלטון.  השמאל שנותר בלי התפקיד שעשה אותו שונה מכל התנועות הלאומיות והסוציאליסטיות שמהן ינק, הלך וצמצם את עצמו לנציגות מקומית של מה שהולך עכשיו בבירות התרבות של המערב.

אלוהים לא עזב את הארץ כשהשמאל הפסיק לדברר אותו. הרוב המכריע של הישראלים שמרו על   שיג ושיח כלשהו עמו. מה שהשתנה להם בהדרגה היו הגדרתו ונציגיו.

כשהשמאל ויתר על אלוהים הוא הועבר תחילה לגור בבתי כנסת, במקוואות, ובסירים של משגיחי הכשרות. האלוהים שנמסר למפד"ל היה נסבל. הסתפק בטריטוריה המצומצמת שמפא"י סימנה לו. אבל היה קשה לשכנע ילדים להמשיך להיות דתיים כשהאל שסופק להם היה זעיר ממדים. לכן, כאשר ניתנה לדור השני של הדתיים הלאומיים הזדמנות, לאחר מלחמת ששת הימים, הם הלכו ונטעוהו בגבעות השומרון, והחזירו אותו להיות האל של כובשי כנען.

במקביל, המחסור החריף בקדושה ובחוויות של  התעלות בערים הגדולות, החזיר עטרה ליושנה לישיבות החרדיות שנדמה היה פעם שהן שייכות רק לגולה. לצד הישיבות התחילו לפרוח בעלי סגולות ולחשים שהתיימרו להיות יודעיו הנאמנים, וזכו לביקורים מאת עשירי ישראל, אמנים וקציני משטרה בכירים.

רוב הישראלים בוחרים כמנהיגם את זה שהם מדמים כפרשן החשוב של תולדות ישראל בזמן הזה. השמאל, שוויתר על מקומו כפרשן האחראי של ההיסטוריה הזו, הותיר אותנו עם ימין שאינו יודע יותר לעצור את הרגרסיה האחרונה בתהליך הצמצום וההפרטה של מלך העולם: זה שכל היקום מקומו, ושום מקום איננו הוא, הושב על הר הבית, שהוא, כביכול, מקום משכנו. שם, תובעים בעליו הנוכחיים, לחדש את הקשר עמו על ידי ביקורים.

האל מהר הבית הולך ומתעצם כי אין לו מתחרים. האנשים שאינם מוכנים שתהיה שום סמכות מעליהם יוצרים חלל שאותו ממלאים סוחרי האלים הישנים. במקום לדרוש להפריד את הדת. להפריט את הדת. להוציא את העמותות הדתיות מהחינוך הכללי – צריך לעשות הפוך. לקחת בעלות. להחליף "נוכחות" הנמצאת, כאילו, במקומות קדושים או במנהגים כפייתיים באחריות לתיקון עולם ונוכחות הנמצאת בלבבות. רק למי שמחזיק בהיסטוריה היהודית יש סמכות לפשרות טריטוריאליות. מי שמייחל להסדר שלום, צריך לפני כן לבטל את הדבקת האל להר הבית.

 

 

 

 

מיהו אדם? התיקון היהודי של ההיסטוריה האנושית: הרצאה בגלי צה"ל (להקליק על החץ למטה)

מיהו אדם? התיקון היהודי של ההיסטוריה האנושית

וההשתמטות החילונית והדתית ממנו בעשרות השנים האחרונות.

הרצאה ששודרה בערב שבועות תשע"ג בגלי צה"ל

בהשתתפות ד"ר יאיר כספי, מנהל "פסיכולוגיה ביהדות",וד"ר דניאל מרום, המנהל האקדמי של מכון מנדל למנהיגות (להקליק על החץ).

אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

"הפסיכולוג שפיטר את אלוהים" נשלח אתמול ל Ynet על ידי דוברת אגודת "אנוש", שבכנס השנתי שלה הרציתי השבוע.

המאמר זוכה למאות תגובות מקוטבות.

הוא "מכונן" לחלק מן הקוראים,

ומעורר התנגדות עזה אצל אחרים.

גירסה מוקדמת וארוכה יותר של המאמר הופיעה בעבר באתר "פסיכולוגיה ביהדות".

שבת שלום

יאיר כספי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4383076,00.html

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

 

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

ג.

כשאמנון עזב את הבית לא הרגשתי אבדן מיוחד. חשבתי כי אפשר שהבנות ואני לא זקוקות יותר לאיש המתעקש לשמור על עמדה ביקורתית עצמאית. מרשה לעצמו לפעמים לכעוס ולהתעמת. ואינו מתמסר לגמרי לאהבה המרפאת.

כשבתי הבכורה הגיעה לגיל ההתבגרות החל המשבר הגדול. היא התחברה לנערים שניסו סמים. הידרדרה בלימודים. והפסיקה לאכול.

היה ברור לי מאד שאצלנו בבית לא נגנה אותה ולא נשפוט. נלמד יחדיו להרחיב את היכולת לראות אפשרויות שונות. ננסה להבין יחדיו ולפתור דברים בהידברות.

בישלתי לה יום יום את כול הדברים שהיא אהבה לאכול.

אמרתי לה שהיא בסדר גמור, עם הפירסינג, הבגדים הגותיים, והחברים המוזרים. רק לא יכולתי לראות את הרזון שהלך והחמיר.

היא החלה להעלם.בתחילה לשעות. אחר כך לימים. חייתי באימה גדולה מפני דבר נורא שקורה לה באיזה מקום.

כשהייתה מגיעה להחליף בגדים, ומסרבת לקבל ממני דבר לאכול, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ בפנים. הייתי נושמת לאט שבע נשימות עמוקות, ומגייסת את כל הכוחות כדי להתעלות מעל לכעס הגדול. למצוא במקומו רצון גדול לתת. מצבה של ילדתי רק המשיך להחמיר.

נותרה בי רק תחינה אחת שהייתי נושאת לפניה: שלא תנעל בפני את דלתה. שלא תנתק בינינו את החוטים. שלא תוציא אותי מחוץ לעולמה. שתמשיך לספר לי מה קורה לה בפנים.

כשהייתי נואשת ובודדה מאד, ולא ידעתי מה לעשות, באתי אליך. שאלתי אם גאיה הייתה טעות. זה לא היה לי פשוט, כי לאלוהים היה אצלנו, הבנות של גאיה, שם רע מאד. זכר שיפוטי שמחלק את העולם לאלו שהוא מאשר או שולל, ומכנה את גאיה עבודת אלילים.

 יום אחד, כשראיתי את המספר 40 על המשקל שעליו הכרחתי את בתי לעמוד, לא יכולתי להכיל יותר. התפוצצתי. בכיתי וצעקתי במשך שעות. הודעתי לבתי שהיא חוזרת ללמוד. ולא יוצאת יותר לאחר השעה עשר. והיא חוזרת לאכול או שאוציא לה צו אשפוז.

להפתעתי מצאתי אהבה בצעקה גדולה מאד. באבדן שליטה גמור. בהורה שאינו מוותר. באמת קשה שחייבים לומר: "לא אתן לך להרוס את עצמך יותר". באם שמוכנה לסכן את הקשר עם בתה למען תפקיד שהיא חייבת למלאת.

הבאתי לך את בתי. ביקשתי אותך ללכת אתה, להיות לה שומר ומדריך כשהיא יוצאת מביתי לעולם לא נודע. הילדה החלה להתארגן. המשקל לא ירד יותר. ביקשתי מאמנון לחזור.

ד.

כשהוספתי לעולמי את נקודת מבטך התחלתי להבחין בכמה דברים בקשר שלי עם בתי, שתורתה של גאיה לא אפשרה לראות: 

שהאנורקסיה הייתה דרכה של בתי להשתחרר מאהבה גדולה מדי, שלא השאירה לה מקום לנשום.

כשלא הרשיתי לה לא לרצות, לא להתחבר, ההקאות היו דרכה לקבל ממני פחות. כדי להימלט מן השד הגדול שדחפתי לה לפנים היא הייתה חייבת לא לאכול. כשהייתי אם גדולה מדי נאלצה בתי לצמצם עצמה למקום שבו כמעט לא נשאר ממנה כלום.

בגיל חמש עשרה בתי הייתה זקוקה ממני לדבר שונה מזה שהייתי רגילה לתת: אפשרות לא לספר. לא לקבל ולא לבקש ממני דבר. רשות לא להתחבר. לנתק את צינור ההזנה. לעמוד, לשעה אחת לפחות, על רגליה שלה. לבד. להיות מישהו אחר.

ועוד אמת קשה שנאלצתי להכיר: מאחורי אהבה גדולה מדי עומד לפעמים משהו אחר. עוינות סמויה האסורה בדיבור. רצון להחזיק ילד קטן שלא יתבגר. שלא יעזוב. שלא יותיר את גאיה ללא עילת קיום.

הבנתי שגאיה היא מתנתך, כשהיא כלולה בך. וקלקול מסוכן כשהיא עומדת לבד. חצי דבר שאינו מכיר את חציו השני, ומונע מעובדיו מחצית מהתפקיד אנושי.

היא אוהבת אותך כמו שאתה, ואינה מכירה את הערך והכבוד שבהם זוכה מי שסימנו לו אתגר קשה שבו הוא יכול לעמוד. 

היא מקבלת אותך בלי לשפוט, ולא תכיר את נדיבות ההורה המתעקש על גבול הכרחי, שבשלו אפשר שידחה ויאבד לזמן מה את אהבת ילדו.

היא תומכת נדיבה, שאינה מכירה את הרגע שבו, בלית ברירה, אדם חייב לגדול, דווקא משום שלקחו לו הכול.

היא סולחת תמיד, ואינה מכירה את הגבול השומר על מי שקיבל על עצמו לא לעבור. היא סולחת תמיד, ולעתים מאפשרת למי שמרגיש שלכול מעשיו ימצאו הסברים ונסיבות מקלות, להרוס את עצמו או אחר.

היא יודעת ללמד לאהוב יותר, ולא תדע להכיר בכעס, שלפעמים מסמן חוסר יכולת לקבל את מה שאדם אינו יכול להכיל.

היא מחברת טובה של אדם למקומו, ולא תשמע את הקול שאומר לך לך מארצך. לך מכול הנמצא. לך למקום שבו רק קול אלוהיך ישמע. והוא ינחך למקום יעודך.

כשבאתי אליך גילית להפתעתי שגאיה נמצאת אצלך. כלולה בפנים. היא האם היודעת את האב ועובדת אתו יחדיו. אשת סודו המגיעה ללבו ומרככת אותו. האומרת לו עצור דקה, חכה, אולי הילד לא הבין אותך. אולי אינו יכול עדיין לבדו לעשות את המעשה. באו נגיד לו שלא מוותרים לו על תפקידו, אבל נותנים לו זמן ללמוד אותו. וגם תמיכה אם צריך.

ה.

1.

שכינתך היא אתה הנמצא,

אתה היורד לשכון עם בריותיך בעולמך.

היא הנוכחות הממלאת את לבנו בשמחה.

היא זיק האור בעיניך המגלה לי שראית אותי, שאני נמצא.

היא מי שאנו מקווים לפגוש, כשאנו יוצאים לקראתך.

 2.

היא אתה המתחלק בעצמך.

היא אור השמש וחומה ששלחת לאדמה.

היא הפותחת לנו שער למקום שבו דבר לא נגמר ולכל איש שמור מושב ששמו כתוב עליו.

היא דרכך לומר לנו שמצאנו חן בעיניך, סתם כך.

 3.

היא הרגע שבו נדמה שאתה אוחז בידי ומלמד לי את סוד המלאכה.

היא שותפה בשמחת היצירה.

היא החוט המחבר את השניים שעובדים אצלך.

היא האם שעל ידה אני בנך.

 

4.

היא אתי כשאני פותח את ידי ומתחלק, עם מי שחסר לו, בדבר שהתחלקה בו עמי.

היה מתרגשת כשאנו פורשים ממנה לשעה קלה, בשל מישהו שיותר מאתנו צריך אותה.

 5.

היא ידיעת התינוקות אותך.

היא אתה המשיב לביתו ילד שטעה בחשכה.

היא האלוהים של הקטנים, ושל כל מי שנשאר בו מילדותו זיכרון אחד של שמחה.

 

6.

היא אתה שנוח לו כשפונים אליו.

היא אתה הפותח את פי לצעקה.

היא אתה הנענה לבכייה.

היא אתה המושך אותי לרגע למשכן כבודך.

 7.

היא אתה האומר שיהיה בסדר ואין סיבה לפחד הנורא.

היא הנושאת עמנו צער הגדול מכפי יכולת הנשיאה.

 8.

היא הולכת וקטנה כשאנו מתרחקים ממך.

היא מתרחקת כשאנו נמנעים, מבזבזים זמן, מתייאשים, ומנסים לטשטש בהתבדרות את הכאבים.

היא פורשת מאתנו כשאנו מתעקשים לנהל לבד את העניינים.

היא מסתלקת, כשאנו עוזבים אותך.

 

9.

היא האם שהאב נמצא עמה.

היא הממתנת אותך. יוצרת תנאים ליצורים מוגבלים לעמוד על ידך.

היא אתה המצטער כשאתה גוזר את הדין, בלית ברירה.

היא ההולכת אתנו כשאנו מגורשים למקום שהוא, כך נדמה, מחוץ לתחומך.  

היא היוצאת למסע במדבר עם אלו שאיבדו את ביתם, ולא איבדו אותך.

 

10.

היא הרשות שיש לבן, שנפרד לדרכו, לשוב ולבקש תחבושת לפצעיו.

היא אתה המותיר נורה אחת דולקת למי שמחפש את הדרך חזרה.

היא אתה המקבל אותי כשאני שב, גם לאחר הפעם האלף שבו עזבתי אותך.

 11.

היא אתה הפונה אלי בדברים.

היא הרגע שבו מילותיי מתעלות, כאילו מעצמן, לשירים.

היא המילים הממלאות את לבנו בהתרגשות גדולה.

 12.

היא אתה, ואתה אחד.

ואין שנייה לך.

נוכח תמידי, ונעלם לא יוודע.

דבר שאיננו יודעים להגיד.

 

 

 

 

 

 

האיש שהעריץ אנשים

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש שהעריץ אנשים

יאיר כספי

כשלא הייה לי אלוהים הערצתי אנשים. ספורטאים שנדמה כי התגברו על כוח הכבידה. נסיכות שיופיין רמז על אפשרות של שלמות שלא מן העולם הזה. אנשים שהתעלו מעל כל היצרים שמנהלים אותי. אנשים חזקים שהאמנתי כי דבר לא יוכל לשבור אותם. יודעים לנהל חיים ביעילות חסרת רחמים. בעלי הספק עצום. אוספים חוויות מדהימות. מגיעים למקסימום. הכול הולך להם. האמנתי שהחיים שלהם מתנהלים תמיד כמו שהם רוצים. כשהשוויתי את עצמי אל האנשים הנעלים היה נדמה לי שהם קיבלו דבר שאין לי ואפשר שלא יהיה בי לעולם.

לא האמנתי כי ישנה דרך לשנות את גורלי. שמעתי על אחד מהשכונה שלי שנהיה עשיר ומפורסם למרות שהיה עני בילדותו, חשבתי שהעוני אצלו היה טעות. הוא היה אחד משלהם כבר מהתחלה ועליונותו רק חיכתה להזדמנות להתגלות.

בחרתי לבלות את חיי מול גיבורי. עומד ומתפעל איך נגע בהם האל. איך עשה אותם כמעט מושלמים. נוכחותם של אנשים מופלאים כה קרוב אלי נתנה תקווה לעולמי.

תולדות עבודת האלים שלי

הראשונים שגילו לי את מעמדי היו הורי, שלא חסכו ממני את האמת על מגבלותיי וניסו לתקנם בביקורת קבועה. הם העבירו לי הרגשה שחסר בי דבר מה שהילדים האחרים קיבלו.

כשבגרתי למדתי להבין שגם הורי אינם שייכים לסוג א' של האנשים. גילוי  שהחמיר את מצבי. אני דור שני של אנשים שוליים. הורי ניסו  לדחוף אותי להתקדם כדי שלא אצטרך לחיות כסוג ב', כמותם. אבל הלחץ שלהם העביר לי מסר אחר. הם זיהו עלי את הסימנים.

מעמדי נקבע סופית בכיתה ד' בבית הספר היסודי. עברנו דירה ואני הוכנסתי לכיתה עם ילדים חדשים שלא הכירו אותי. החבר'ה הטובים בחנו אותי מכול הצדדים והחליטו שאני לא מתאים. לא היה לי בפני מי לערער על החלטתם. למורים לא הייתה סמכות בעניינים חברתיים. גם לא להורים. רק החברים מבינים. ראיתי אותם מתפתחים: ממקובלים לשווים. מקולים לווינרים. מלכי העולם. שום מורה, הורה, או מנהל לא היה גבוה מהם. לא היה לי באותה עת אלוהים מלבדם.

כששמעתי לראשונה שיש שיטה המבטלת את הפערים בין אנשים, הדבר נשמע לי כמו הונאה. לא הייתי מוכן לשמוע ביקורת על הגיבורים שלי. האמנתי שהיא נעשית מסיבה אחת בלבד: אנשים מקנאים. חיים רק פעם אחת והם השיגו יותר מכול אחד. מצאתי פילוסופים שכתבו את מה שהרגשתי בפנים. את הדת שעשתה את כל האנשים שווים לפני בוראם כתבו העבדים שרצו באמצעותה לשפר את מעמדם. דאגתי גם לגורל התרבות. האם נמשיך להתקדם אם לא נשאף למצוינות?

מצוות דתם של עובדי האדם

יש לנו, לאנשים המעריצים אנשים, דת סודית המנהלת לנו את החיים למרות שאף אחד מאתנו לא מוכן להודות שהוא שייך אליה. מצוותיה העיקריות הן:

אסוף הוכחות לקיומם של אנשים גדולים באמת. אנשים ששינו את העולם. בהמצאות. בגבורה. ביצירה אמנותית. שמור על תקווה סמויה לזכות בהכרתם.

התפעל מאנשים שנגע בהם האל ועשה אותם קרובים לשלמות שיש בו. קירבתם תביא תקווה לעולמך הקטן, המקרי, והחוזר על עצמו ללא תחושה של שגב.

אסוף הוכחות למגבלותיך. הם יקלו עליך את מתח התשוקה למקום שאליו אתה מקווה ואין לך סיכוי להגיע. חזור וספר למי שמוכן לשמוע, איך כול מיני ניסיונות שלך לשנות את מצבך נסתיימו בכישלונות: בחורה יפה יצאה אתי כמה חודשים, ואז החליטה שאיני מתאים.

התייעץ עם מי שקיבלו הסמכה להחליט: לאיפה הולכים. היכן אוכלים. מה לובשים. מה קוראים. למי מצביעים. מה נכון בעניינים רוחניים. אני אף פעם לא מתנגד לדעת גדולים. אין לי סמכות.

בחר לך מצליחן כמאמן: הסיכוי היחיד לחיים ראויים הוא להתקרב קצת לסוד החיים של האנשים האמיתיים. ללמוד מהם להרגיש שמגיע לי. ללמוד מהם לעמוד על שלי. לדעת את סוד הדיאטה שלהם. להעתיק מהם תכנית אימונים.

לצד המעשים שאנו מחויבים בהם דתנו מציבה לנו כמה לאווים ברורים:

דבר מעט. הזהר לא להביע עמדה עצמאית משלך. כשיש סיכויים כל כך גדולים שהיא טעות.

לא תלך למסיבות שלהם, גם אם הזמינו אותך. הייתה לי תחושה שיש לאנשים האיכותיים סימנים לזהות אחד את השני והם יגלו מייד שאני חסר אותם.

לא תתחרה בהם. כי אם תצליח, ותוצב לרגע במקומם, תתגלה בי מייד יכולתך החלקית והעדר השלמות שהם קיבלו מבוראם. כשהציעו לי לפני שנים תפקיד שבו יכולתי להגיע לדרגה גבוהה בתחומי המקצועי, סירבתי לו כי יראתי את הבושה שתבוא כשיתגלה שאינני מן הראויים. אני מעדיף להמשיך לעשות עבודה משעממת במקום שבו יש לי קביעות וסולחים לי על טעויות.

תיקון

כשנתקלתי, באמצע חיי, בבורא עולם, גיליתי להפתעתי כי התכונות שייחסתי לדמויות המופת שלי: יודע כול, לא מפחד מכלום, מצליח תמיד, אהוב על כולם –  תארו תכונות של אלוהים ששמתי על בני אדם.

לא במקרה חשבתי שהם אלוהיים. גם הם חשבו שהם קרובים לשלמות. וכך גם כל מי שמסביבם. חברים, משפחה, מקום עבודה. הכול הביטו אליהם. החברה האנושית שפיטרה את אלוהים בתחילת המאה העשרים העניקה את תכונותיו לבני אדם אשר כאילו הגיעו למדרגת בוראם.

כשמצאתי אלוהים הבנתי שבמגבלתי הייתה גם שליחות. אני ידעתי את מה שחברי המובחרים מסרבים לגלות: על ידך כולנו סוג ב'. חלשים. זמניים. תלותיים. חסרי חשיבות. דרכי אנשים יודעים לרגע דבר על מעמדם לפני אלוהים. החיים בשוליים נעשו לי מגורל רע, לייעוד. תיקון השקר של התרבות האנושית:

איש לא היה בפרדס. ממש בפנים. תאוותנים, אנוכיים, רודפי בצע, קטנוניים, עצלנים. איש לא התרומם פה הרבה מעל בעלי החיים. אף אחד לא נשאר באמת כשהוא מת. איש מאתנו לא היה גדול מהחיים. רק סיפור אנו מספרים כדי להעלים ידיעה שאנו מתקשים לשאת: לא יודעים. לא מסוגלים לחזות. הרבה פעמים חסרי אונים. מצוינות היא הבלחה רגעית. רוב הזמן אנחנו בינוניים. מספרים סיפור על גדולה שאיננה ממין האדם. אף אחד לא התקרב, אפילו קצת, למדרגת אלוהים.

לא רק הדור הזה עושה כזאת. זהו שקר חוזר של כל הדורות, מאז בריאת האדם. מתבלבלים בין הנצחי והמושלם, שאליו אנו שואפים, ובין החיקוי החלקי והמוגבל באדם. לכן הזהיר משורר קדמון "חדלו לכם מן האדם".

חברי המצליחנים היו זקוקים לי. הערצתי נתנה להם להרגיש נעלים. אבל היה עוד שרות שעשיתי בשבילם. שמרתי להם על חלקים שלא התאימו לסיפור שלהם על עצמם. כשחבר סוג א' מתקשר אלי הוא מבקש לפגוש אצלי את עצמו התלוי, הזמני, השברירי, שהלך לאיבוד במסע ההצלחות המפואר שלו. אני מאפסן אצלו את אלוהים והוא מאפסן אצלי את האדם.

מדרש

מחר אני צריך לעמוד לראשונה מול עובדי, במקום העבודה החדש שלי. אני מתקשה לישון. מבוהל מן האפשרות שהם יגלו שאין בי מנהל אמיתי.

אני משקר לעצמי הוא שהם יהיו עסוקים בשאלה אם אני ראוי להערצתם, או סוג ב' כמותם. השאלה הזו מעסיקה רק אותי.

חטאי יהיה לחפש אצל עובדי אישור לשייכותי לקבוצת "המנהלים". הבדיקה עם אני א' או ב' תוציא אותי תמיד ב'. תמיד יהיה מישהו שיודע יותר. או בעל כישרון שאני חסר. תמיד תהיה מגבלה אחת שעליה איני יכול להתגבר. תמיד יהיה לי פחות ממישהו בדבר אחד.

עבודת האלילים שלי היא ההתנהלות מול האנשים ה"אלוהיים". במקום להתנהל מול התפקיד החדש שזימנת לי בעולמך.

העיסוק בשאלה אם אני מנהל סוג א' או סוג ב' נעשית במקום העבודה הקשה שאני צריך להשקיע בהשתייכות לחברה החדשה. לימוד חוקיה. התגייסות למשימה המשותפת של חבריה. הזדהות עם קשיי החברים. נדיבות כלפי החלשים. ביטוי צרכים שלי. מציאת דרך לבטא אכזבות. סירוב לקבל יחס מפלה ממישהו שחושב שהוא נעלה. עקשנות שצריך לעמוד בה על הכללים. הסתגלות לאפשרות שיהיו כמה שלא יאהבו אותי, וכמה שכן.

ההסתתרות שלי מאחורי האנשים הנעלים היא דרכי לברוח מן הניסיון האנושי. הכאב והקושי שצריך כל איש לשאת. קיוויתי שאם תעניק לי מעמד של א' עם קביעות לא אצטרך לעולם לעמוד בכול זאת.

האיש הזקוק לאלוהים שמתעניין ברגשותיו

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש הזקוק לאלוהים שומע

יאיר כספי

אני רוצה שהיא תראה אותי ותרגיש בלחץ שבקשתה גורמת לי.

אני רוצה להיות חשוב יותר בעולמה. שתבוא אלי ותשאל אם ביקור כזה מתאים לי, האם תהנה ממנו יקירי, או תסבול?

הייתי מעדיף שהיא לא תצטרך לשאול. שתכיר אותי. שתדע לבדה שאיני יכול. שזהו ביקור אחד יותר מדי.

אני המום מן הדרך האגבית שבו היא מציינת את אפשרות האירוח אצלנו. עיוורת למצוקה שהצעתה מעוררת אצלי. מרוכזת בצרכיה בלבד.

אני מתחנן בלי לדבר. אנא בואי רגע להביט לתוך עיני. להיות לרגע איתי. לשאת עמי את קשיי.

אני רוצה להתפוצץ. לומר לה שאינה יודעת מי אני. אף פעם לא ניסתה לגלות.

אני מבקש ממך אלוהי שתיתן לה עיניים לראותי.  חשוב לי שתאמר כי אתה מכיר בתקלה  שנפלה על ידך. אני מבקש שתעשה לי נס ותברא מחדש את האישה. והפעם  תכלול בה לב להרגיש אותי ויד ללטף את ראשי (ואם אפשר, ישבן יותר קטן).

ובזאת יתוקן חוב ישן שיש לך אצלי. האם ששלחת להוליד אותי ראתה בי מישהו שבא להאיר את עולמה והתקשתה לתת לי תפקיד של תינוק רגיל. היא לא שאלה: תגיד ילד, מה אתה רוצה? מה חשוב לך?

האם שייצגה אותך אצלי לא התעניינה בהרגשתי. לא לימדה אותי לתת שמות לרצונות: עייף, רעב, רטוב, כועס, כואב, עצוב, בודד, מפחד, גאה מאד. היא לימדה אותי לא לצפות לך שתבוא, ותתעניין, ותרצה להקשיב, ותתגייס לעזור. שתאמר: לא ידעתי מה בני עובר.

כיוון שהיא הייתה מינוי שלך, הבנתי שזו כוונתך: שאשרוד, בלי לדעת מה אני עובר. בלי להרגיש. בלי לדבר. חייתי כך שנים רבות. זה היה סידור גרוע מאד.

אני רוצה לבקש היום דבר שאין בי כלל ולכן קשה לי אפילו לשער. אני צריך אלוהים  שפונה אל יצוריו מיוזמתו ומתעניין לדעת איך הם מרגישים בעולמו. האם אפשר שזהו אחד ממעשיו של כבודו? האם תוכל בבקשה לגלות לי שחושבים עלי במקום כלשהו? שחשוב לך לדעת אם קיבלתי את מה שאני צריך פה?

שמעתי עליך שאתה נדיב ויודע לסלוח. קראתי שאינך חייב שמישהו יהיה בדיוק כך, או כך, או עכשיו, או תמיד. פגשתי אנשים שקיבלו ממך את המתנה הזאת. חלקם ניסו לחלוק בה עמי, וסירבתי לקבל. לא הייתי בטוח שהיא חוקית. שיש אלוה שחסדו באמת.

אתה מבין, אדוני, אני מבלה את חיי בתביעה חסרת סיכוי מאנשים לתת לי את מה שכבודו החסיר. הגיע העת  שאוותר להם ואפנה בקשה לבעל הדבר.

אני מבקש שתבוא ותשאל אותי איך אני מרגיש. אני מבקש להרגיש שמותר לי להגיד שאני שמח או עצוב, מרוצה או מאוכזב.

לא די לי שתשאל. אם אתה רוצה שאשאר בתכנית תצטרך להתאמץ אתי יותר. אנא אלוהי שכנע אותי להאמין שאתה קיים, ורוצה, ויכול לשמוע אותי. שיש לך עניין עמוק ואמיתי בכול מה שאומר. שתוכל לשאת ייצור המאוכזב ממך בדרך כלל.

אמונתי תעמוד או תיפול על הנושא הזה. אינני זקוק לאל הנותן ייעוד או גבול. אני זקוק לאל המתעניין בי לא בשל איזה דבר שאוכל להוסיף לעולמו. אני מבקש אלוהים שישמח גם אם אודיע לו שהיום אלך לים, סתם כך.

אני זקוק לאל שיאמר: ראיתי אותך בכל השנים שבהם חשבת שאני נעדר. ראיתי אותך מתרחק ונסגר. מתייאש. מוותר. ראיתי אותך והיה לי צר. אני שמח שנזכרת להתקשר.

אני צריך להאמין כי להרגשתי יש אצלך יש משקל. שתאמר לי כי אם יהיה צורך, תסיט בשבילי כוכב למסלול אחר. שיש מצידך אפשרות להתמסרות וויתור על הסדר המקובל.

אני מבקש לקבל אישור להיות קשוב בפעם הזאת לרצון שלי בלבד. לא אתגמש ולא אסתגל. לא אהיה חברותי. לא אחשוב על הצרכים של מישהו אחר. אדע כי יש לפחות אחד בעולם שאצלו אני מקובל.

אני צריך לדעת כי יש לפחות מקום אחד בעולם שבוא אני בסדר גם אם לא אפתור דבר. ולא אגדל. ויוותרו בי כל מגבלות העבר. ופצעו יישאר. ואדרוש דבר מקומם ומוזר ולא מתקבל על הדעת בכלל. והכול יאמרו  "אנוכי" "מרוכז בעצמו" ואשמע אותך אומר: אבל זה מה שהילד צריך.  ומותר לבקש.

רגעי הדעת: האיש הדגול

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש הדגול

 יאיר כספי

בניגוד לנאמר בכתבים דתיים הבאים לגונן על אלוהים מפני הכעס האנושי, ילדים נתקלים לפעמים בגיל צעיר בניסיונות שאין להם סיכוי לעמוד בהם.

הילד שלא שמחו לקראתו כשבא לעולם, ולא ראו אותו כשחזר מבית הספר,  וגם העירו לו שהוא רוצה יותר מדי, נשא עמו תחושה שלא יכל לעמוד בידיעתה: אין ערך לקיומו, ואינו רצוי בעולמו.

 משלא נתממשה כמיהתו להיות יקר מאד למישהו, נולד בו דחף בלתי נשלט, להיות מפורסם וחשוב. הוא המציא לעצמו דמות של אל אוהב, שעומד לבוא, ולהטיל עליו תפקיד משמעותי, ולגלות לכול את ערכו הגדול. הוא חשב שכאב חוסר הערך יגווע, כשחשיבותו תיוודע.

 הילד שלא פשע באופן מיוחד (לא יותר מחטאים רגילים של בני גילו), לא הצליח למצוא סיבה לשורה של משברים משפחתיים שנחתו עליו בילדותו והותירו אותו עני, רחוק מילדים בני גילו, וללא מדריך לחייו.

 חוסר יכולתו להכניס סדר בדברים איים על האמונה והתקווה הטבעית שיש לאנשים לגבי קיומה של תכנית בעולם שאפשר להבין ולפעול לפיה. כדי שיוכל להמשיך להאמין בדבר מה, הוא הניח שדחייתו ללא סיבה, היא חלק מתכנית לעשותו בהמשך חשוב מאד.

 כשהתקשה לשאת את ההתעלמות ממנו, הסביר לעצמו  כי חייו הם טעות זמנית, שתתוקן מאוחר יותר. בשל מימדי סבלו הוא הניח שגם הפיצויים יהיו גדולים.

 מה שקורה עכשיו, אמר הילד בלבו, היא טירונות קשה שתפקידה להכין אותי לתפקיד מיוחד. יש אנשים שמקבלים מייד משפחה ואהבה ושפע וחברים. ויש כאלו שהולכים לתת להם הרבה בעתיד,  ולכן בהווה חייבים להחסיר מהם כמה דברים.

 הייתה זו דרכו של הילד לשמור נוכחות מה לבוראו בתמונת ילדותו. אם לא עכשיו, כשאינו נחשב, לפחות במחשבות על העתיד, שבהם יחזור אלוהיו ויאמר: טעינו, ואנחנו מתקנים בגדול.

 משחלפו שנים ולא הופיע שליח של אלוהים, החל הילד לחשוב שלבורא יש  קשיים גדולים לתקן לבדו את עולמו. הילד הנטוש קרא, מגיל עשר ועד גיל שלוש עשרה, מתוך דחף שאינו בר כיבוש, את כל הספרים הגדולים והחשובים של הספרות העולמית. הוא היה חייב להבין הכול, כי חשש שאלוהים נכשל, ומוטל עליו, הילד, להציל  את העולם לבדו.

 למרות הכנות רבות שעשה לקראת  תפקידו החשוב, המשיך הילד לקבל רמזים על ערכו השולי. כדי להתגבר על אימת המיותר הוא התחיל להגדיל לעצמו את האשראי שבוראו שומר לו לעתיד לבוא.

 הוא בנה בליבו אהבה, שכמותה עוד לא נודעה למין האנושי, ושמורה לו במקום כלשהו. הוא העניק לעצמו דרגה מיוחדת, שלא ניתנה עדיין לאיש מלבדו. הוא הרהר באפשרות שהוא עומד להיות מגדולי ההיסטוריה האנושית. כשכול אלו לא הספיקו לרפא את כאבו, הוא הרהר באפשרות שהוא המשיח לעתיד לבוא.

 לגדולתו, שלא זכתה בינתיים להכרה, היה מחיר שהחמיר עם התבגרותו. חייו התנהלו ללא הווה, בהמתנה להתגלותו. הוא חי בעתיד, ללא יכולת להיות עכשיו ופה. אירועי היום איבדו את ערכם. מתנות קטנות לא שימחו אותו אם לא היו בהן רמזים לגדולה שתבוא.

 הוא נע בקיצוניות בין שתי תחושות הפוכות: כשמשהו רמז לו על הצלחה העומדת לבוא הוא הרגיש נעלה על סביבתו. כשהופיע קושי בדרכו הרגיש נכשל וחסר חשיבות.

 הוא חדל, בעיני עצמו, להיות אדם רגיל, שווה לאנשים סביבו. הוא הרגיש פחות מהם בהווה, או נעלה, במחשבה על הצלחתו העומדת לבוא. ואף פעם לא כמותם והם לא נראו לו כמותו. משאבדה לו הרשות להיות סתם אדם, נפגמה יכולתו להתחבר עם זולתו.

 כדי להתגבר על מצוקת בדידותו עשה את הדבר שלמד לעשות בילדותו: העלה את עצמו בדרגה נוספת. נהיה כל כך גדול בעיני עצמו, עד שלא נותר כלל בעולמו מקום לבוראו. ניתק עצמו מחבריו, החליף את אלוהיו, ולא נותר לו מי שיוכל לפנות אליו.

 היו לו כמה הצלחות אבל מעולם לא הגיע האיש למדרגה שהבטיח לעצמו. ייאוש סמוי, שכנראה היה שם מלכתחילה, החל עולה בו. כישלונות בדרכו קיבלו מעמד של רמזים לבשורה נוראה על גדולה שלעולם לא תבוא. האיש היה שוקע במרה שחורה, ומטפל בעצמו בעזרת הבטחה לגדולה אחרת שתבוא.

 הוא ניסה לקבל עזרה, אבל התקשה לקבל את אהבת חברי הקבוצה שאליה הצטרף לזמן מה. המחשבה שהוא כמותם והם כמותו הייתה נוראית מדי בשבילו. המחשבה שהוא אדם רגיל זעזעה אותו עד עמקי נשמתו. רגיל היה בשבילו חסר ערך ומשמעות.

 לסיכום המחלה נוכל לומר שיש לנו מקרה של התמכרות לגדולה היושבת על רקע של חווית חוסר ערך קדום. האיש הדגול חי בהמתנה לכבוד וחשיבות מופלאים, שנדמים לו כמחכים מעבר לפינה. רק גדולה תהפוך בעיניו את עולמו של בוראו להגיוני, ניתן לשליטה, להבנה, להצדקה. בלעדיה מאיים עליו כאוס נורא. כשעולה בו ייאושו הוא מזריק לעצמו הצלחה שעומדת לבוא. מחר. בשבוע הבא. כשיגלו אותו. כשידעו שהוא פה. אנא, הוא מתפלל בלא יודעין לאל שאינו מכיר, שלח לי סימן שאתה צריך אותי פה.

תכנית המדרגות: נוסח המאמר שהופיע ב"שבת", 12 במאי 2006

געגועים אסורים לאלוהים
יאיר כספי
האמונה שטיפול פסיכולוגי או יעוץ משפחתי יודעים את האמת על פתרון המצוקה האנושית, על הדרך שבה צריך לגדל ילדים, או על הדרך לפתור בעיות בנישואין, היא הכרזה סמויה על פשיטת הרגל של תורת ישראל, שכאילו אינה יודעת להנחות את האדם בצמתי חייו העיקריים וברגעי מצוקתו הקשים. העדרה של תורת ישראל מן הטיפול המבוקש על ידי רוב הציבור הדתי, כמו החילוני, הוא שלב נוסף בתהליך צמצומם של החיים הדתיים, ואישוש לטענה שהיהדות לא יודעת להתמודד עם החיים כמו שהם נראים היום.
מי שמצא את עצמו בתורת ישראל – גילה בה את ייעודו, קיבל ממנה את תפקידו המשפחתי והחברתי, מצא בה דרך לשמוח בחלקו, הבין דרכה את משמעות קשייו – אינו יכול לוותר על הרצון שתורת ישראל תהיה שותפתו העיקרית למימוש עצמו, לגידול ילדיו או לפתרון מצוקתו. למטרה זו יצאנו לחפש את הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הדרכים והשיטות שבהם יהודים מצאו את עצמם וטיפלו במצוקה אישית וחברתית לאורך הדורות. חיפשנו את המקומות שבהם נביאים חכמים וחלוצים דרשו וקיבלו תשובה על מה שאפשר ורצוי וחובה לעשות.
התכנית באוניברסיטת תל אביב מלמדת את מערכת הדרכים והכלים של מקורות ישראל לגילוי יעוד ואחריות אישית ולתיקון אדם במלכות שדי. 'פסיכולוגיה ביהדות' שואבת את מושגיה ודרכי עבודתה מן התנ"ך, התלמודים, הפילוסופיה היהודית, הקבלה והחסידות, והספרות הציונית והעברית. התכנית אפשרה התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנות קיומה הכשירה התכנית מאות מנחים, מטפלים וגם ציבור רחב, בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
לאחר שנים של מחקר איסוף וגיבוש של כלים ודרכי עבודה פסיכולוגיים מן המקורות היהודיים, התחלנו לגלות שיש בהם סדר פנימי, מסלול של התקדמות, תכנים המצטרפים לשיטה. נולדה לנו מסגרת חדשה: תכנית המחברת את הדרכים והשיטות שמצאנו ב'פסיכולוגיה ביהדות' ומגבשת אותם למסלול השתלמות בן שבע מדרגות.
המדרגות מציעות מסלול לגילוי ומימוש עצמי, כלים להתמודדות עם מצוקה ומשבר ונתיב לגיבוש זהות יהודית ישראלית. הן מציבות אתגר מרחיק לכת ודרך ברורה להגעה אליו. הן מאפשרות לעולה בהן למקם את עצמו בסולם של התפתחות, למדוד התקדמות, לגלות שלבים לא פתורים ולהזמין התגייסות אליהם.
מסלול המדרגות מתואר דרך סיפורו של מנחה בתכנית, שכתב על חוויותיו כתלמיד.
א. געגועים לאלוהים
שנים רבות התגעגעתי ולא ידעתי למה. כי אסרו עלי לגלות את מושא אהבתי. געגוע ללא כתובת, ללא מטרה, כי אמרו לי שאין למה. התגעגעתי והיה אסור לי, כי תרבותי אמרה לי להאמין בעצמי. ואמרו גם שאני בורא לבדי את המציאות שלי. ואמרו שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי.
התגעגעתי לאלוהים. ופחדתי שיגלו עלי ותהיה בושה. וגם פחדתי שגעגועי יאפשרו לשומרים של אלוהים לבצע השתלטות עוינת עלי. שיכפו עלי תפקיד שאינו שלי.
התגעגעתי והתקשיתי לוותר על המתנה שהבטיחו לי: אמרו לי שהשמיים הם שלי.
מתגעגע וניקרע. בין הרצון ללכת אחר געגועי ונאמנותי לעצמי. כלומר למה שאמרו לי שהוא אני.
התגעגעתי וניסיתי לדחוק את הגעגוע. למחוק את הגעגוע. ולא הלך לי. הגעגוע לא עזב אותי.
לא הצלחתי לברוא לבדי את המציאות שלי, ונולדה לי מזה אשמה ובושה על חוסר אונים וחולשה. יום אחד, כשלא יכולתי יותר להסתיר את כישלוני בתפקיד שהיה גדול עלי, החלטתי להתחיל להקשיב לגעגועי. לגלות למה הם קוראים, אילו שערים פותחים. החלטתי לנסות להתגבר על הקושי לתת למישהו אחר לנהל אותי. החלטתי לשים בצד חשבון לא פתור, זיכרון אל שהכזיב. לדחות את בירורו לזמן אחר. להסתכן וללכת בדרך שלא רבים הולכים בה. להתגבר על ספקות מקובלים: האם קראו בשמי. האם שומעים. שמא אני ממציא דבר שלא היה. החלטתי לוותר על הגדולה שהבטיחו לי אם אתאמץ קצת יותר. החלטתי לנסות לחפש לעצמי תפקיד צנוע יותר.
ב. לפני מי אתה עומד
היה לי אלוהים מההתחלה. היו רגעים שכמעט נגלה. היו הרבה ימים שהופיע ולא ידעתי להגיד מי זה בא. היום אני יודע שהוא הסיבה שחיפשתי אמת וידעתי לתת והלכתי לארץ רחוקה. קיבלתי עלי להתחיל להכיר את מורה דרכי, לשים לב לשיחתנו הסמויה.
התחלתי מהדברים שאני יודע, מקול שאני כבר שומע, מן המקומות שבהם יש לי כיוון ברור. שאלתי: מה עשיתי נכון? במה הצלחתי? איפה שמחתי?
בזיכרונות של שמחה מצאתי אוצר גנוז של ידיעה עליונה. בשמחה גיליתי עשייה נכונה ושותף סמוי לשיחה ותיקה. חקרתי זיכרונות של אהבות שמחות, שמחה של הישג אישי ומקצועי, שמחה עם ילדים ושמחה של עמידה בניסיונות קשים וגיליתי מה אפשר ללמוד מן ההצלחות ההן על אפשרויות חדשות ותפקיד שעוד לא נתגשם.
חיפשתי את ההתגלויות המכוננות אותי: הלכתי לעבר וחיפשתי שם איפה אלוהים נחבא בזיכרונה  של שמחת ילדות רחוקה, איפה נודע לי ולא ידעתי שבא ומה גילה לי על יכולתי וייעודי. ואיך מן המקום ההוא אני חוזר ונמלא. בדקתי כיצד הופיעה אותה יכולת שקיבלתי בילדותי בפרקים אחרים של חיי, בחסד שידעתי לקבל ולתת, בבקשה שידעתי לבקש בניסיון קשה שידעתי לעמוד בו. שאלתי איך אוכל לגייס לעתיד מתנות מן העבר.
התחלתי לגלות מול מי אני עומד, ואל מי אני מדבר, ומי עונה לי, ובאיזה תדר הוא משדר (כדי שאוכל לזהות אותו שוב, כשיחזור), ומי שלח לי שליחים. ומאיפה אני מקבל כוחות ואמצעים. ואת מי אני משרת כשאני עושה אמת. ואת מי לא הפסקתי לקוות לפגוש פנים אל פנים.
ג. קבלת מחויבות
יש לי תפקיד. כשאני מגלה את תפקידי ומקבל  עלי את מעשי אני מקבל שותף לחיי, מדריך ושומר לצעדי.
תפקידי לא נפתר באחת אלא מתגלה בחיי, חובה אחר חובה.
אין לי היום על מי לסמוך שיודיע לי הרבה מחובותי ואני צריך, לבדי, לחקור ולגלותן. להתגבר על הרצון הטבעי שיגידו לי מה לעשות. להתגבר על ההרגל הדתי לצמצם  אחריות למה שמופיע ברשימת ההלכות. להתגבר על הרצון החילוני לצמצם יהדות לחוויות רוחניות-תרבותיות לא מחייבות.
התחלתי לאט, מגילויה של חובה אחת. נעזרתי בחסד המזמין אותי לחפש חובה בתחום האפשר ופוטר אותי ממה שאינו בתחום אחריותי. נעזרתי בהיפוכה של חובתי – תודעת חטא המסמנת לי את תחום האסור. נעזרתי בסבל כסימן אפשרי לטעות. נעזרתי בשמחה כרמז למעשה רצוי.
כל חובה קטנה שנגלתה לי הייתה אוצר גדול. עשיתי את מה שגיליתי. כי גיליתי שאין משמעות לגילוי אלא במעשה. ולא יהיו לי גילויים נוספים אם לא אתחיל לעשות.
פיתחתי יכולת לגלות תפקיד ומשימה בתחומי החיים השונים והתחלתי לגבש לי רשימות של עשה ולא תעשה בתחום אחד שמעסיק אותי באופן מיוחד. גיליתי שרשימת חובותי ממקדת את חיי ונותנת להם כיוון ברור.
התמודדתי עם קושי לתת למישהו אחר לנהל אותי וגיליתי בו יתרון  – לא הכל אני צריך להחליט לבדי.
ד. תפילה
יש דברים שרציתי מהאישה, והיא התקשתה לתת לי אותם. יש דברים שרציתי מהילדים ולהם היו רצונות אחרים. יש דברים שאני רוצה מהעבודה, ואף פעם לא נותנים לי אותם בדיוק כמו שאני רוצה. יש דברים שרציתי מההורים והם לא שמעו אותם.
תורת ישראל סיפרה לי שהרצונות האלו, כולם, הם גם רצונות מבורא עולם, וצריך לעשותם בקשות אליו, כי רק הוא יכול לשמוע את כולם. כי רק הוא עשוי, ברצונו, לתת אותם. וגם, כדי שלא ישבשו לי את יחסי עם בני אדם.
חידשתי לי שיחה ישירה עם אלוהי. גיליתי לו מה שלא סיפרתי לאיש.
למדתי להכיר בבעלותו על כל מה שאני מבקש, על כל מה שיש. הכרתי אותו כבעל יכולות שאין להם גבולות, כדי שאעז לבקש. הזכרתי לעצמי מה כבר נתן, לי ולשאר העולם ולמדתי לברך ולהודות. לא בשבילו, בשבילי, שאדע מה כבר יש לי ומה אפשר לבקש.
אמרתי לו מה אני צריך. פשוט – רשימת קניות.
שאלתי מה רוצים ממני, מה התכנית, מה הכוונה. ביקשתי דרך ברורה:  מה אני אמור לעשות. הודעתי לו מה לא קיבלתי עדיין, מה אני צריך כדי שאוכל לעשות. הבאתי לפניו את תלונתי. את החשבון הלא פתור שלי עם זה שעשה את העולם הזה כמו שהוא.
המשכתי וביקשתי את כל מה שלימדו אותי שאסור לבקש ואין סיכוי לקבל ולא מכובד לרצות – בקשתי לי נס. והתחננתי מאד. והודעתי לו שאני צריך אותו כאן ועכשיו גדול מתמיד ויכול הכל ונמצא ומקשיב, תומך וסומך ומדריך. ביקשתי אלוהים כל היום.
הייתי צריך להתגבר על האיסור החברתי להיות תלותי. ולהתגבר על האיסור הפנימי להכיר בחולשה והזדקקות לעזרה.  וגם על הספק שלי, אם יש בכלל מי שרוצה ויכול לשמוע אותי.
עשיתי לי שיחה קבועה עם אדון עולמי. שמתי לבי לתפילות שנענו לי, גילוין הגביר את רצוני להמשיך בשיחה.
אספתי את שיחותי עמו וכתבתי לי תפילה משלי. תפילה שאני נושא עמי ליומי. תפילה הנושאת ומעלה אותי ושומרת שלא אשקע, שלא אוותר על תקווה רחוקה. לשוב לעירי אחרי זמן רב ולחדש בה את העבודה.
ה. פרידה מעבודת אלילים
כשחיפשתי את מצוותי גיליתי שבתחומים מסוימים קשה לי לפתור קשיים ולמצוא מעשים נכונים ואפשריים. מאחורי סבל שלא הצלחתי להפסיק, מצאתי לפעמים חטא. לחטא שלא יכולתי לעקור היו שורשים עמוקים בעבודת אלילים המניעה אותו.
חיפשתי את השקרים שאני מספר לאחרים ולעצמי. גיליתי אמונת שווא לא מודעת שעומדת מאחורי חטאים חוזרים. זיהיתי לחצים חברתיים לעבוד אלילים. זיהיתי שותפים ומורים לעבודת אלילים. חשפתי את השקפתה המופרכת על סוד האושר בחיים. הכרתי את דרכיה הנסתרות: חטאים נוספים שלי בתחומים אחרים הנעשים בשרותה של אותה עבודת אלילים. גיליתי שהדבר שחשבתי לאלוהים איננו אלוהים.
הכרתי במחירה הכבד, בקורבנות שאני כפוי להקריב למולך שאליו אני משועבד. בבזבוז השנים והכוחות על אל שלא יועיל, ואבדן הדרך שבא בעקבותיו. גיליתי שהמשך עבודת האלילים שלי תהרוס אותי.
קבלתי הכרעה לפרוש מעבודת אלילים. התחלתי בפרידה מעבודת אליל אחד. למדתי לוותר על רווחיה והבטחות שווא שלה לעתיד. נפרדתי בהדרגה מדרכיה. התרחקתי מעובדיה ומקומות עבודתה. גיליתי לי רשימת "לא תעשה" הכרחית לי.
הייתי צריך להתגבר על אהבה לדבר שעשה לי שירות חשוב בעבר. להיזהר לא להפוך את הפרידה מן האליל לאליל אחר. להתגבר על האנשים סביבי שאמרו לי שהשתגעתי כי אין אלוהים אחר. לא האמנתי גם למי שאמר שאי אפשר להיפרד לגמרי מעבודת אלילים.
גיליתי שאיני חייב לחזור על המשגים שלי. גיליתי כוחות שלא ידעתי לשנות את מהלך חיי. גיליתי כי תשובה ופרישה מכל מה שהייתי, כל מה שניהל אותי, אפשריים בכל שעה. אבל צריך לחזור עליהם הרבה פעמים, עד שהם הופכים להרגל.
ו. עמידה בניסיון
כשוויתרתי על אלילי הופיעה שוב המצוקה שהובילה אותי אליו וגיליתי שבחרתי בעבודתו כדי להסתיר לי בעיה יותר קשה: ניסיון שלא נפתר.
עמדתי בחיי בניסיונות לא מעטים: קשיים ואתגרים שידעתי בהם שאינם תוצר מעשי ולא צריך לחפש בהם סיבה או אשם אלא להתגייס אליהם ולעשותם.
יש לי ניסיונות שעוד לא עמדתי בהם. ניסיון מהיום, בעיה חדשה שאינה נפתרת בחזרה על מה שעבד בעבר, אתגר שאיני מתרומם אליו, הזמנה לתפקיד חדש שאני מסרב לקבל.
ויש סוג שני: ניסיון לא פתור מן העבר. משברי ילדות או בגרות שבהם אלוהים נסתר ולא ידעתי למצוא חסד והדרכה. ועשיתי לי שם במקומו החסר אלוהים אחרים.
ניסיונות שלא נפתרו חוזרים ותובעים את פתרונם. כשהם חוזרים אני חוזר להיות איש בלא אלוהים. מתפתה בקלות להשתעבד שוב להבטחות שווא של עבודת אלילים.
עמידה בניסיון לא פתור חייבה אותי להתגייסות מלאה. למדתי לעשותו משימה מספר אחת שלי ולהעמידו לפני כל אחריות אחרת בעולמי.
שאבתי כוחות מזיכרון של חסד ואמת ומצווה שידעתי לעשות בניסיונות עבר שבהם עמדתי בהצלחה.
רציתי ללמוד מכל מי שעמד בניסיונות דומים. חזרתי לגלות אוצרות בספרי הישנים: איך עמדו שם בדחייה וכישלון אבדן וביזיון. איך עמדו בענווה, בהתגייסות לצו, בסליחה לעצמם על יכולתם המעטה, בשמחה במה שיש ואפשר.
למדתי לכעוס על אלוהים. יש לנו חשבון בלתי פתור. זעקתי האילמת הומרה בתרעומת גלויה שחידשה בינינו דיבור במקומות שבהם היה לפנים הסתר פנים. אמרתי לו שהוא בגד בי, והוא דרש ממני לעמוד בניסיון. צעקתי שאי אפשר לדרוש ממני דבר שלא קיבלתי בשבילו כוחות והוא אמר: מי אתה בכלל?
למדתי להיות פחות חשוב. למדתי לדון את העולם לכף זכות.
עכשיו הייתי צריך באמת לבקש. להודות שבלעדיו אני אבוד. ששום דבר לא יעזור לי פחות מנס. לדרוש את כל החסד החסר. לדרוש שיגיד לי בבירור מה הוא רוצה ממני ובאיזה מעשה יהיה ניסיוני נפתר.
אז התברר לי יעוד מיוחד הנגלה כנראה רק במשבר שאינו עובר: להיות האיש שהתגבר. לתקן קלקול שעשו אחרים. לקבל מעשי אל, תמים בפועלו, אין עוול בעולמו.
הקושי שנדמה כבלתי אפשרי, התגלה כהזמנה לשינוי הכרחי. קראו לי לעזוב הכל וללכת למקום אשר יורו אותי ולהיות שם לגוי גדול.
ז. תיקון עולם
למסע הארוך הייתי צריך שותפים. כדי להתגבר על עבודות השווא שהכל עושים – עשיתי לי חברותא עובדת אלוהים. מסגרת של מפגשים קבועים שבה מגלים יחדיו חסד ואמת, מצוות וחטאים. אני זקוק לחברי ויש לי מתנה לתת להם: שותף שגיליתי לשיחה הפנימית שהכל מנהלים. מדריך ושומע. מאתגר וגומל חסדים.
להפתעתי גיליתי שהמסע הפרטי הזה שלי הוא צורך של רבים. שהבעיות האישיות שלי הן משבר האדם. שעבודתי על עצמי היא תיקון עולם.
פתאום התברר שבמסע הזה הייתי שליחה של חברה, ויש לי אחריות לחזור אליה עם דברים שאספתי בדרך: לחשוף את כשלון הניסיון להמליך אדם בעולם. לגלות ברבים את השיחה הלא מודעת שהכל מנהלים עם בורא עולם. לשמוע תפילות לא מודעות של עם ולעזור בעילוין. להציע את יסודות החובה שנגלו לי בחיי כרמז לדרך שהכל מחפשים. לחשוף את מחירן הבלתי נסבל של עבודות האלילים שרבים שקועים בהן ולהוכיח, בדוגמא האישית, שאפשר גם בלעדיהן. לעמוד בניסיון הפרטי לגמרי שלי שבו אני מכריע את עצמי ועולמי לכף זכות.

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.