חברת מופת
יאיר כספי
לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה, דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. חג הפסח קרוי גם חג החירות, אבל הוא מספר רק מחצית מסיפור החירות היהודית – חירות משעבוד לעריצות אכזרית. חירות המתאפשרת כאשר מתגלה ששליטה של הממלכה הגדולה המבקש לכלות את העם העברי אינו, כפי שהוא מתיימר להיות, הסמכות הגבוהה ביותר. ישנו מלך אחד גדול ממנו, מלך מלכי המלכים, ואצלו נועדו העברים להיות בני חורין. כשהכירו בני ישראל בקיומה של סמכות אחת גבוהה יותר מזו של פרעה התבטלה אצלם יראתו של פרעה והם יכלו לקום וללכת מארץ עבדותם. אבל אז, במדבר, הסתבר שמסעם לחירות לא נשלם. הם אמנם השתחררו מן התפקיד הבלתי אפשרי שהיה להם אצל שליט השווא, ועתה מוטל עליהם לקבל על עצמם תפקיד אחר, אפשרי ומאתגר, מאת בורא עולם. אלפי שנים אחר כך יכתבו התנאים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כלומר – אין חירות אלא במילוי התפקיד שנועד לך. במימוש עצמך. ועוד אלפי שנים אחר כך (כמה נחמד שיש לנו אפשרות להסתכלות כל כך ארוכה) יכתוב אחד ממניחי היסודות לתנועה הציונות: "החיים חובה. במילויה – האושר". (ברנר, "לרגל הכניסה"). בשנים האחרונות עשתה מדינת ישראל מספר צעדים בניסיונה לשחרר את עצמה מכפיפות לסמכות דתית- חרדית. הרבנות החרדית הטילה על מדינת ישראל לשאת בפרנסת הציבור החרדי ופטרה את הציבור החרדי מחובות היסוד הקשות ביותר של הישראלים: לימוד מקצוע, עבודה, שרות צבאי, כבוד למוסדות המדינה, חוקיה ובתי משפטה. הרבנות הדתית-לאומית הטילה על מדינת ישראל לשאת במימונו של מפעל התנחלות עצום שרוב הציבור מעולם לא הסכים לו וכפתה עליו נוכחות של קבע בלב אזורי ישובו של העם הפלסטיני ועימות בלתי פוסק עמו. צמצום תקציב הישיבות, הקטנת המענקים למשפחות מרובות ילדים, סגירת משרד הדתות, קבלת חוקי יסוד המצמצמת את יכולת החקיקה הדתית, ההתנתקות מגוש קטיף, ונצחונו הצפוי בבחירות של גוש מפלגות שהודיע את כוונתו להיפרד מרוב יהודה ושומרון, מבטאים הכרעה שקיבל הרוב הישראלי להשתחרר מן התכתיב הדתי בציבור הדתי והחרדי מתארים את שורת המהלכים הללו כהכרזת מלחמה של מדינה ישראל על יהדותה. ואכן ישנם רבים בציבור החילוני שמתפתים לראות בחופש מן הכפייה הדתית את כל החירות כולה. אבל חירות כזו היא רק חצי עבודה. מי שנטל על עצמו להיפרד מתלותו ברבנות הדתית-חרדית לפירוש משמעותה של יהדותו בזמן הזה הזמין לעצמו משימה קשה שאפשר ועדיין אינו מוכן להתעורר לה: ללכת לפגוש לבדו את יהדותו. לקרוא את מקורותיו, ללא מתווכים. לשאול מה גילינו. מה עשינו. מה היה ייחודנו. לשם מה שרדנו. מה נתנו לעולם. איך נפלנו. מי מציל אותנו מתהומנו. ומהו יעודנו, תכלית קיומנו, לעתיד לבוא. א. האדם מגלה את עצמו כיצירה שעוד לא הושלמה
אלף פעמים הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. והמתבונן שנמלא השראה ישב וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. "ויאמר אלוהים יהי רקיע"… "ויאמר אלוהים יקוו המים"…"ויאמר אלוהים יהיו מאורות"…פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל העולם ממלא תפקיד. מקיים מצווה. הגילוי מבראשית, שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? הוא התחיל לגלות אפשרויות. הוא נמלא סקרנות ורצון גדול לדעת. לאיפה זה הולך. לאן עוד אפשר להגיע. ההווה, מה שיש בעולם, מה שמקובל היום בין בני אדם איננו סוף הסיפור אלא רק התחלה. הכל פתוח. הכל יכול להשתנות. הוא התחיל לחזות שלבים חדשים של התפתחות. הוא הבין שהוא שונה באופן מהותי מבעלי החיים שמסביבו. ניתן לו משהו מן המבט היודע דבר טרם שנהיה. הוא גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל האדם עוררה בו התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? התעורר בו רצון לפצח את השיטה. לדעת את התכנית הסופית של בוראו ולהיות כמותו, או לפחות, לפתח כלים שבהם אפשר לאלץ אלוהים לתת יותר חסדים ולהקטין את כמות המצוות. להבטיח סיפוק מלא של היצרים. לעולם לא לכאוב יותר. לעולם לא לחכות. לעולם לא לעמוד יותר חסר אונים מול ניסיונות. להישאר צעיר לנצח. ולא למות. מייסד המציאות שהזמין את האדם למסע גדילה הוחלף במבחר אלים שפטרו את האדם מן הדרך הארוכה והקשה וניתן היה להחליף ביניהם לפי הצרכים. העניין החדש הפך מהר מאד למדע. קמו מומחים שלימדו אנשים איך להיות אלוהים או איך, לפחות, למצוא אחד שיעבוד בשבילם. ופותחו למטרה זו שיטות. ונבנו במות ובתים. והיה כל העולם כולו עוסק בחיפוש המילים או הקורבנות היכולים להבטיח לאדם שליטה בחיים דרך תפעול מוצלח של האלים. המסע לתיקון האדם והעולם נעצר. הבורא שנגלה בראשית הדברים, היה הולך ונשכח מן העולם. והיו הכל הולכים ומנהלים את עצמם מול דברים שאין בהם ממש. אנשים בזבזו שנים יקרות מחייהם בעבודת השווא. עמים איבדו בו את עצמם (כי העצמי, יש לדעת, הוא מה שמקבל מקום ותפקיד, מאלוהים). עד שקם להם אחד, אברהם, שהחל משבר את אלילי הכזב ולימדם להקשיב לקול הקורא את האדם להתייצב לתפקיד. ב. עם ישראל מוזמן לתת דוגמא
אברהם חידש את השיחה עם ההוויה. משה הפך את הכשרון הטבעי למקצוע לאומי: חלוצי השלב הבא של ההתפתחות האנושית. הוא הקים עם שמטרתו לגלות מה האדם צריך לעשות. עם ישראל קיבל על עצמו להתמחות בהקמת חברת מופת עלי אדמות. משה וממשיכיו הניחו יסודות שהתפתחו לכללי עבודה: 1. דע מה למעלה ממך: זכור מי הוציא אותך ממצרים, כלומר מה נמצא מעל לכל הדברים המתחזים בעולמך לאלוהים. שים לב לדרכים הלא מודעות שבהן אתה עובד אלילים והתרחק מהן. 2. הכר את מה שקיבלת בעולמך: הכר את כל מה שיש לך כמתנה, ואמור תודה. לא בשבילו, בשבילך. שתדע שאוהבים אותך. 3. דע מה אתה רוצה, באמת: גלה ביסוד רצונך את בקשת אלוהים שלך, את תפילתך אליו. 4. בנה בית: קשיי זיהוי הקול המנחה אותך במשימתך הזמינו בניית בית לשיחה המיוחדת הזו. מקום שבו, מול אלוהים, אתה מוצא את עצמך. 5. חפש מעשה נכון: הפוך את השלמת האדם והחברה למשימתה העיקרית של האומה: הבסיס לחוקיה. היסודות המכוננים את מוסדותיה. המבחן העיקרי בבחירת מנהיגיה. חפש כוונה ויעוד בכל תחומי החיים: חקלאות ומסחר וכללי העסקת שכירים. ויחסים בין שכנים. ועניינים שבין איש ואישה. ואכילה נכונה. ויחס נכון לבעלי חיים. שאל למה נועד כל אבר בגוף ומהו התפקיד המיוחד של כל יום בשנה. 6. קבל אחריות הדדית: השלמת האדם והחברה היא משימתה של כל הקבוצה. השותפות במשימה יוצרת אחריות הדדית: החכם מתחלק בידיעת התורה. החזק אחראי שהחלש לא יקופח במסחר או במשפט. מי שיש לו הרבה משאיר לחסרים לקט שכחה ופיאה. שמיטת חובות וקרקעות שנתפסו יבטיחו שאף אחד לא יאבד את כל מה שיש לו ויוצא מן הכלל. פערים גדולים בין החברים יהרסו את הקבוצה. 7. קבל גבולות: הגדילה לתפקיד ולמקום שלך חייבה הגדרת גבולות – מה לא נועדת לעשות: האדמה השייכת לאחר. הכסף שתוכל להשיג רק במרמה. האישה שלא נועדה לך. 8. עשה תשובה: במסע הארוך והקשה המזומן לך עד שתגיע למקומך החטאות הן בלתי נמנעות. אל תתייאש מן הנפילות. אל תתאהב בחולשות. הכר בחטאים וחזור מייד לתקנם. כאשר אי אפשר להשיב מצב לקדמותו – כפר במעשה אחר. 9. לך ללמוד וללמד: גילוי והגשמת היעוד האנושי הצריך הקמת מפעל חינוכי רב דורי. הכל לומדים את הנחות היסוד ומבררים את משמעותם במצבי החיים המשתנים. הכל מלמדים. כבוד מיוחד ניתן למורים. 10. עשה לך חגים: נטיית היום יום להשכיח את המשימה הצריכה קביעת מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבהם נודעו כוונה או תפקיד חשובים. הנטייה לשקוע בקשיים הזמינה קביעת זמנים לידיעת מתנות וחסדים – מועדים לשמחה. 11. שבת: גם לעבודת קודש אפשר להתמכר. לכן, נתנו לך זמן מיוחד שבו אתה מגלה שהעולם עומד גם כשאתה לא עובד. יום שבו אתה רק מקבל את מה שכבר נמצא, רק הווה. יום ללא מעשה. ג. היהדות עוברת למצב הישרדות העולם לא התלהב מן האנשים שאמרו שהם יודעים מה כולם צריכים לעשות. לא היו לבני ישראל הוכחות ששמעו את הקול. לא היו להם פסלים ולא היו להם תמונות. אנשים רצו משהו מוחשי. התפקיד שהוטל על היהודים הציב בפניהם אתגר עצום: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לשאת בדידות רבת שנים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או מיצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא ומופת בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. היהודים אהבו את ההזמנה להיות חלוצי המסע האנושי. וגם אהבו את המחמאה שקיבלו – להיות עמו הנבחר של אלוהים. אבל מהר מאד לאחר שהקימו בית ראשון הם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? למה דווקא אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו למטרות נעלות כשמסביבנו כולם הולכים לבלות? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה של שחיתות ועבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר לפטר אותו מן התפקיד המיוחד שקיבל, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בני ישראל הכירו באחריותם לחורבנם ולכן, מהר יחסית (במושגי זמן יהודיים) קיבלו הזדמנות שנייה. בבית שני בני ישראל ידעו כבר שלא יוכלו לברוח מתפקידם. אין לאן. אין למה. אבל גם לא רצו יותר להוביל את העולם לבדם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין האחריות להובלת ההתפתחות האנושית והרצון להיות כמו כולם: הם החליטו לצמצם את עצמם. לשמור את כל מה שנגלה עד עתה. ולא להוסיף. התפטרו מן האחריות לגלות את השלב הבא. עזבו את הארץ ודחו לעתיד רחוק את היום שבו ישובו למלוא עבודתם. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו. היהדות יצאה לגלות. פרשה מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. כ� כדי שיוכלו יום אחד להתאחד ולחזור ולסיים יצירה בלתי גמורה, החליטו היהודים להקפיא את עצמם בהווה. אילו הייתה נמשכת היצירה ההלכתית היו מתפתחות בגלויות השונות הרבה מיני יהדויות שלא יכלו יותר להתאחד. ד. אור לגויים
בזמן שלא היינו כאן העולם השתנה. גילויי העם העברי שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. העולם קיבל מן היהודים את העתיד. עד להופעת המקרא אנשים חשבו על חי אדם כמו על עונות השנה: מה שהיה יחזור על עצמו במחזוריות ידועה. היהודים גילו לעולם כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות – משנה את ההווה. היהודים נתנו לעולם את התנ"ך, וקוראיו, מכל רחבי תבל, מצאו בו הזמנה אישית מלהיבה להצטרף למסע השלמת האדם והחברה. מי שהצטרפו מצאו עצמם פתאום מגויסים לתפקיד העושה אותם שותפים בקהילה חדשה: חברת כל בני האדם. היהודים נתנו לעולם את האנושות. כל אדם קיבל מן היהודים הזמנה להשתתף בתיקון עולם ואפשרות למצוא לעצמו מקום שאינו מוכתב יותר לפי גזעו, מוצאו, מעמדו, מראהו או כספו – אלא רק לפי מעשיו הטובים, המקרבים או מרחיקים אותו מבוראו. העולם קיבל מן היהודים אלוהים, אחד. עבודת אלילים, פתאום כולם הסכימו, הייתה טעות. העולם קיבל על עצמו להשתתף במאבק בכזבים שבהם אדם משתמט מהתמודדות עם תפקידו בעולם. והעולם קיבל מן היהודים את השבת, יום בשבוע למנוחה והתבוננות וקבלת העולם כמו שהוא. והיהודים קיבלו מן העולם אישור, כי אכן היו אור לגויים. ה. חברת מופת
לאחר כאלפיים שנים של דחיות גילו היהודים באמצע המאה השמונה עשרה שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה עמוקה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית. בלית ברירה החליט היהודים לחזור להיות עם סגולה. "אתה בחרתנו" ו"אור לגויים" ניתרגמו בשפת התנועה הציונית לחזון חברת מופת שתוקם בארץ ישראל ותשלב יסודות מתודעת היעוד הישראלית בהישגים מופתיים מתרבות העמים. הייתה הסכמה כללית בין בעלי החזון (הס, הרצל, אחר העם, ביאליק, ברנר, בובר, א.ד. גורדון, הרב קוק, ויצמן, דוד בן גוריון) שנועדנו למופת. היה ויכוח על חלק מהפרטים: מפעל המופת התחיל דווקא מתוך רצון לחזור לנורמליות: מרד ב"אתה בחרתנו" כסיסמה שקרית של עם סוחרים ותלמידי ישיבות המתפרנסים מעמלם של אחריםולה המנחמים עצמם בחלומות גדולה בעת שהם משתמטים מאחריות היסוד של אדם בחייו: חברת המופת תתחיל בתיקון האדם. יצירתה הראשונה תהיה החלוץ: איש מופת הלוקח אחריות להוביל את מפעל העלייה וההתישבות בארץ ישראל. סוחרים ותלמידי ישיבה יהפכו לחלוצים, יחדשו את העבודה העברית, יחיו מפרי עמלם ויקימו חברה ללא ניצול. חברת המופת תשוב, כמו בימי התנ"ך, להיות חלוצת העולם בפיתוח חקיקה חברתית. היא תציב סטנדרטים חדשים של אחריות הדדית השיח העקיף של היהודי הגלותי ונימוסיה המזויפים של ארופה יוחלפו בדיבור עברי ישר. הישירות תאפיין את היחסים בין אנשים ותהיה יסוד מכונן ליחסים בין הורים וילדים. פשטות תאפיין גם את הלבוש והמנהגים. ילדים יחונכו ל"הצניע לכת". ציון תהיה מופת לחברה לומדת. קטנים וגדולים יזכו לחינוך המונע על ידי אמונה שהאדם יכול וצריך להשתנות באמצעות ידע המוביל למעשים נכונים. לצד בתי הספר תפעלנה תנועות הנוער שבהן , במקום עיסוק בבילויים או קניות יקבלו על עצמם צעירים אחריות להשתתף בהגשמת חברת המופת. מסגרת היסוד של חברת המופת תהיה הקהילה החדשה, שבה מנהלים אנשים את חייהם בצוותא, מתוך זיקה הדדית עמוקה ורעות. כמופת לקהילה השלמה ישמש הקיבוץ, הממזג בתוכו חזרה אל האדמה, התישבות שתגדיר את גבולות האומה, חיי עבודה, אחריות הדדית עמוקה, שאיפה לשיויון מלא ונכונות להתגייסות לצרכי הכלל. בכל אלו ציון תהיה מופת להתחדשותו של עם השב ולוקח אחריות מלאה לחייו ומשנה במו ידיו את גורלו. ה. חלוצי המסע האנושי העולם בצרות. ההתפתחות הטכנולוגית של הדורות האחרונים חידשה במרץ את עבודת האלילים הישנה בצורות חדשות: עבודת הטכנולוגיה ועבודת הקניות ועבודת הנורמה, מה שכולם עושים, שאינה דורשת הרבה מאנשים ועבודת הפלורליזם הגמור שביטלה את כל הגבולות ובעיקר עבודת האדם את עצמו, הכל יכול, זה שמגיע לו הכל. העולם התקדם מהר מדי ולא הותיר לעצמו פנאי להתבונן ולגלות תפקידים וגבולות באפשרויות החדשות שנפתחו בפניו. נוצרו שני מחנות: עובדי החדש מאמינים שאלוהים נמצא במחשב משודרג, בסלולרי מהדור השלישי, בתרופה שימציאו מחר, באורח חיים מעודכן, בדבר האחרון שהביאו לקניון. ונגדם – עובדי הישן מאמינים בתורה שאפילו לאלוהים אסור לשנות. מצמצמים את חייהם ופוטרים את עצמם מלגלות את התפקיד האנושי בכל האפשרויות שנתחדשו בעולם. ומאמינים שגאולה תבוא כשישוב לנו מלך מבית דוד וכל האדמה הישנה תוחזר, וכהן יקריב קורבנות על ההר. האדם בצרות. המדע החדש נכשל בשמירת הישגי האנושות הישנים: המשפחה, חינוך הילדים לתפקידים מחייבים, קבלת גבולות החיים. האדם מגלה שלא יוכל להתגבר על ייאושו הפרטי בלא לזהות בגרעינו את עבודת האלילים הכללית. לא יוכל להתגבר על הבלבול וחוסר המשמעות בלא לקבל עליו עול של משימות. לא יוכל להיפטר משעבודו לבולמוס הקניות בלא שיגלה במקומו שמחה של עשיית אמת. לא יוכל להתגבר על הכאב שלא נגמר אם לא ילמד לראות בטראומה ניסיון שלא נפתר. האיש מבולבל ואין לו תורה היודעת את מקומו. ולנו יש סוד החיבור. של אתמול ומחר. של צורכי הפרט והאחריות לכלל. של עם ועולם. של דת ומדע. של אלוהים ואדם. ואנחנו ממשיכים לדחות את שובנו מן הגלות. כאילו חזרנו אבל אנחנו עוד שם, מנסים להיות כמו כל העולם, או להתבדל בגטאות. וחוזר אצלנו השבר הכללי שבין הדת והתרבות. כאיום קיומי על מדינת ישראל. היהדות של ההישרדות לא עובדת יותר. העם היהודי מתפורר כי אבד לו היסוד המכונן אותו: תודעת המשימה שחבריו כולם מקבלים על עצמם והיא בונה אותם כעם. רוב היהודים מאבדים עניין בתורה שאינה יודעת את העולם ומצוותם בו. אין יודעים מיהו יהודי כי אין הסכמה על מה מוטל על יהודי לעשות. הגולה אינה מצליחה לכונן מערכת כללים שאליהם רוצים ומוכנים רוב יהודי התפוצות להתחייב. אבד לנו היסוד המחבר. בין גלות וארץ ישראל, בין ישראל ויהדותה. אבדו הדברים שהיו קושרים אותנו זה לזה. עובדי החדש ועובדי הישן כבר לא שייכים לעם אחד. לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה, דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. דרושים אנשים ונשים המוכנים לוותר על ההבטחה הכוזבת שקיבלו מן התרבות הכללית: להיות אדוני העולם, בעצמם. והם מוכנים להכשיר עצמם לתפקיד אחר: מומחי העולם במאבק בדרכיה החדשות והסמויות של עבודת אלילים. דרושים לנו ישראלים המוכנים לוותר על האשליה שמישהו שומר להם באיזה שהוא מקום יהדות מוכנה לשימוש שאליה אפשר לחזור כשמתפנים מהקריירה ומהבילויים. אנשים היודעים שאין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. שיקבלו על עצמם ללמוד מחדש את כל ספרי היהדות (רצוי ידע במקורות, אבל לא הכרחי. ולפעמים הוא אפילו יכול להזיק). אנחנו צריכים אנשים שיעזו לקרוא לבד, בלי הנחיות על מה מותר ומה אסור לגלות. דרושים לנו חוטאים שהחליטו לעשות תשובה וגילו שהם צריכים להשיב עמם את היהדות כולה, כדי שיהיה להם לאן לחזור. דרושים בעלי תעוזה שייצאו למסע אל גבול המותר וישובו אלינו עם סוד החיבור שאבד. שיחשפו מחדש את הכלים והשיטות שבהם מפענחים כוונה במציאות ומוצאים תפקיד לאדם. שיגלו את העיקר, המהות, ויקבלו על עצמם להבחינו מהרגלים של דחייה והישרדות. דרושים לנו אנשים חזקים המוכנים להכיר בתלותם, לרשום את מה שקיבלו ולא עשו לבדם, להודות עליו ולהתחיל לכתוב מחדש את ספר הברכות. דרושים חלוצים וחלוצות שיקימו לנו בית מדרש לתיקון עולם ואדם ועם. שינסחו לנו "עשה" ו"לא תעשה" לזמן הזה. שיכתבו את המסכתות החסרות בתלמודים: הורות, זוגיות, קריירה, טכנולוגיה, מדינת ישראל. שיאזרו אומץ להוסיף לעשרת הדיברות: לא תקנה, סתם. ועוד הרבה. אנו זקוקים מאד לאנשים היודעים לשמוע צעקה. הפנויים להקשיב לבקשה של מי שאבדה לו דרכו ואינו יודע מה לעשות. דרושים חלוצים שיכתבו תפילות חדשות. דרושים בעלי אמונה, הבטוחים שכל העולם מצטרף מחר, והיום הם מוכנים לעבוד לבד ולהתפלא למה הם לא באים. דרושים בעלי סבלנות, המוכנים להתחיל, והם יודעים שמסענו זה יארך מספר דורות. דרושים אנשים שלא באים בעיקר לקבל, אם כי גם זה מותר, כי כשיתנו פה הכל ימצאו עצמי יותר גדול. דרושים בעלי ענווה. היודעים שזהו מפעל לרבים. ואין להם יומרה לקבוע הכל סופית. אלא מבקשים להתחיל ולהזמין עם שלם לכתוב את עצמו מחדש. דרושים אנשים שנחרבו להם עולמות ונגמרו להם הברירות והם יודעים שישראל לא תהיה, אם לא תוביל. דרושים חלוצים למסע אנושי המוכנים לתת דוגמא אישית. לחיות לפי תורה שיש לה ראשית והיא עדיין כולה לא נכתבה. אנשים המוכנים את מה שיגלו – לחיות. המקבלים על עצמם לעשות עוד לפני שנשמעו הקולות. מועמדים מתאימים מוזמנים לפנות. ד"ר יאיר כספי הוא מנהל "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "לדרוש אלוהים".