מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":
אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')
ג.
כשאמנון עזב את הבית לא הרגשתי אבדן מיוחד. חשבתי כי אפשר שהבנות ואני לא זקוקות יותר לאיש המתעקש לשמור על עמדה ביקורתית עצמאית. מרשה לעצמו לפעמים לכעוס ולהתעמת. ואינו מתמסר לגמרי לאהבה המרפאת.
כשבתי הבכורה הגיעה לגיל ההתבגרות החל המשבר הגדול. היא התחברה לנערים שניסו סמים. הידרדרה בלימודים. והפסיקה לאכול.
היה ברור לי מאד שאצלנו בבית לא נגנה אותה ולא נשפוט. נלמד יחדיו להרחיב את היכולת לראות אפשרויות שונות. ננסה להבין יחדיו ולפתור דברים בהידברות.
בישלתי לה יום יום את כול הדברים שהיא אהבה לאכול.
אמרתי לה שהיא בסדר גמור, עם הפירסינג, הבגדים הגותיים, והחברים המוזרים. רק לא יכולתי לראות את הרזון שהלך והחמיר.
היא החלה להעלם.בתחילה לשעות. אחר כך לימים. חייתי באימה גדולה מפני דבר נורא שקורה לה באיזה מקום.
כשהייתה מגיעה להחליף בגדים, ומסרבת לקבל ממני דבר לאכול, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ בפנים. הייתי נושמת לאט שבע נשימות עמוקות, ומגייסת את כל הכוחות כדי להתעלות מעל לכעס הגדול. למצוא במקומו רצון גדול לתת. מצבה של ילדתי רק המשיך להחמיר.
נותרה בי רק תחינה אחת שהייתי נושאת לפניה: שלא תנעל בפני את דלתה. שלא תנתק בינינו את החוטים. שלא תוציא אותי מחוץ לעולמה. שתמשיך לספר לי מה קורה לה בפנים.
כשהייתי נואשת ובודדה מאד, ולא ידעתי מה לעשות, באתי אליך. שאלתי אם גאיה הייתה טעות. זה לא היה לי פשוט, כי לאלוהים היה אצלנו, הבנות של גאיה, שם רע מאד. זכר שיפוטי שמחלק את העולם לאלו שהוא מאשר או שולל, ומכנה את גאיה עבודת אלילים.
יום אחד, כשראיתי את המספר 40 על המשקל שעליו הכרחתי את בתי לעמוד, לא יכולתי להכיל יותר. התפוצצתי. בכיתי וצעקתי במשך שעות. הודעתי לבתי שהיא חוזרת ללמוד. ולא יוצאת יותר לאחר השעה עשר. והיא חוזרת לאכול או שאוציא לה צו אשפוז.
להפתעתי מצאתי אהבה בצעקה גדולה מאד. באבדן שליטה גמור. בהורה שאינו מוותר. באמת קשה שחייבים לומר: "לא אתן לך להרוס את עצמך יותר". באם שמוכנה לסכן את הקשר עם בתה למען תפקיד שהיא חייבת למלאת.
הבאתי לך את בתי. ביקשתי אותך ללכת אתה, להיות לה שומר ומדריך כשהיא יוצאת מביתי לעולם לא נודע. הילדה החלה להתארגן. המשקל לא ירד יותר. ביקשתי מאמנון לחזור.
ד.
כשהוספתי לעולמי את נקודת מבטך התחלתי להבחין בכמה דברים בקשר שלי עם בתי, שתורתה של גאיה לא אפשרה לראות:
שהאנורקסיה הייתה דרכה של בתי להשתחרר מאהבה גדולה מדי, שלא השאירה לה מקום לנשום.
כשלא הרשיתי לה לא לרצות, לא להתחבר, ההקאות היו דרכה לקבל ממני פחות. כדי להימלט מן השד הגדול שדחפתי לה לפנים היא הייתה חייבת לא לאכול. כשהייתי אם גדולה מדי נאלצה בתי לצמצם עצמה למקום שבו כמעט לא נשאר ממנה כלום.
בגיל חמש עשרה בתי הייתה זקוקה ממני לדבר שונה מזה שהייתי רגילה לתת: אפשרות לא לספר. לא לקבל ולא לבקש ממני דבר. רשות לא להתחבר. לנתק את צינור ההזנה. לעמוד, לשעה אחת לפחות, על רגליה שלה. לבד. להיות מישהו אחר.
ועוד אמת קשה שנאלצתי להכיר: מאחורי אהבה גדולה מדי עומד לפעמים משהו אחר. עוינות סמויה האסורה בדיבור. רצון להחזיק ילד קטן שלא יתבגר. שלא יעזוב. שלא יותיר את גאיה ללא עילת קיום.
הבנתי שגאיה היא מתנתך, כשהיא כלולה בך. וקלקול מסוכן כשהיא עומדת לבד. חצי דבר שאינו מכיר את חציו השני, ומונע מעובדיו מחצית מהתפקיד אנושי.
היא אוהבת אותך כמו שאתה, ואינה מכירה את הערך והכבוד שבהם זוכה מי שסימנו לו אתגר קשה שבו הוא יכול לעמוד.
היא מקבלת אותך בלי לשפוט, ולא תכיר את נדיבות ההורה המתעקש על גבול הכרחי, שבשלו אפשר שידחה ויאבד לזמן מה את אהבת ילדו.
היא תומכת נדיבה, שאינה מכירה את הרגע שבו, בלית ברירה, אדם חייב לגדול, דווקא משום שלקחו לו הכול.
היא סולחת תמיד, ואינה מכירה את הגבול השומר על מי שקיבל על עצמו לא לעבור. היא סולחת תמיד, ולעתים מאפשרת למי שמרגיש שלכול מעשיו ימצאו הסברים ונסיבות מקלות, להרוס את עצמו או אחר.
היא יודעת ללמד לאהוב יותר, ולא תדע להכיר בכעס, שלפעמים מסמן חוסר יכולת לקבל את מה שאדם אינו יכול להכיל.
היא מחברת טובה של אדם למקומו, ולא תשמע את הקול שאומר לך לך מארצך. לך מכול הנמצא. לך למקום שבו רק קול אלוהיך ישמע. והוא ינחך למקום יעודך.
כשבאתי אליך גילית להפתעתי שגאיה נמצאת אצלך. כלולה בפנים. היא האם היודעת את האב ועובדת אתו יחדיו. אשת סודו המגיעה ללבו ומרככת אותו. האומרת לו עצור דקה, חכה, אולי הילד לא הבין אותך. אולי אינו יכול עדיין לבדו לעשות את המעשה. באו נגיד לו שלא מוותרים לו על תפקידו, אבל נותנים לו זמן ללמוד אותו. וגם תמיכה אם צריך.
ה.
1.
שכינתך היא אתה הנמצא,
אתה היורד לשכון עם בריותיך בעולמך.
היא הנוכחות הממלאת את לבנו בשמחה.
היא זיק האור בעיניך המגלה לי שראית אותי, שאני נמצא.
היא מי שאנו מקווים לפגוש, כשאנו יוצאים לקראתך.
2.
היא אתה המתחלק בעצמך.
היא אור השמש וחומה ששלחת לאדמה.
היא הפותחת לנו שער למקום שבו דבר לא נגמר ולכל איש שמור מושב ששמו כתוב עליו.
היא דרכך לומר לנו שמצאנו חן בעיניך, סתם כך.
3.
היא הרגע שבו נדמה שאתה אוחז בידי ומלמד לי את סוד המלאכה.
היא שותפה בשמחת היצירה.
היא החוט המחבר את השניים שעובדים אצלך.
היא האם שעל ידה אני בנך.
4.
היא אתי כשאני פותח את ידי ומתחלק, עם מי שחסר לו, בדבר שהתחלקה בו עמי.
היה מתרגשת כשאנו פורשים ממנה לשעה קלה, בשל מישהו שיותר מאתנו צריך אותה.
5.
היא ידיעת התינוקות אותך.
היא אתה המשיב לביתו ילד שטעה בחשכה.
היא האלוהים של הקטנים, ושל כל מי שנשאר בו מילדותו זיכרון אחד של שמחה.
6.
היא אתה שנוח לו כשפונים אליו.
היא אתה הפותח את פי לצעקה.
היא אתה הנענה לבכייה.
היא אתה המושך אותי לרגע למשכן כבודך.
7.
היא אתה האומר שיהיה בסדר ואין סיבה לפחד הנורא.
היא הנושאת עמנו צער הגדול מכפי יכולת הנשיאה.
8.
היא הולכת וקטנה כשאנו מתרחקים ממך.
היא מתרחקת כשאנו נמנעים, מבזבזים זמן, מתייאשים, ומנסים לטשטש בהתבדרות את הכאבים.
היא פורשת מאתנו כשאנו מתעקשים לנהל לבד את העניינים.
היא מסתלקת, כשאנו עוזבים אותך.
9.
היא האם שהאב נמצא עמה.
היא הממתנת אותך. יוצרת תנאים ליצורים מוגבלים לעמוד על ידך.
היא אתה המצטער כשאתה גוזר את הדין, בלית ברירה.
היא ההולכת אתנו כשאנו מגורשים למקום שהוא, כך נדמה, מחוץ לתחומך.
היא היוצאת למסע במדבר עם אלו שאיבדו את ביתם, ולא איבדו אותך.
10.
היא הרשות שיש לבן, שנפרד לדרכו, לשוב ולבקש תחבושת לפצעיו.
היא אתה המותיר נורה אחת דולקת למי שמחפש את הדרך חזרה.
היא אתה המקבל אותי כשאני שב, גם לאחר הפעם האלף שבו עזבתי אותך.
11.
היא אתה הפונה אלי בדברים.
היא הרגע שבו מילותיי מתעלות, כאילו מעצמן, לשירים.
היא המילים הממלאות את לבנו בהתרגשות גדולה.
12.
היא אתה, ואתה אחד.
ואין שנייה לך.
נוכח תמידי, ונעלם לא יוודע.
דבר שאיננו יודעים להגיד.
פסיכולוגיה ביהדות 