הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

יאיר כספי

השנה הראשונה באוניברסיטה הלכה והשתפרה. הוקסמתי מן האפשרויות הרבות שהעיר הגדולה הציעה. התקבלתי ללמוד מקצוע שבחרתי. נתנו לי חדר משלי במעונות הסטודנטים. בסוף אותה שנה מצאתי את החבר הרציני הראשון שלי.

באמצע אותה שנה אמי חלתה. לסרטן היו גרורות בכול גופה. הודעתי לאבי שאני מפסיקה את הלימודים וחוזרת הביתה כדי להיות עם אמי.

"המחלה", אמר אבי, "היא אחריות של אמא ושלי".

ביקשתי, לפחות, לחזור לגור בבית. אבל אבא לא ויתר. הוא אסר עלי לצמצם את היקף השעות שלי באוניברסיטה. הוא אסר עלי להגיע הביתה לפני יום ששי, כפי שהייתי רגילה לעשות בחודשים הראשונים של הלימודים. "לך", הוא אמר, "יש תפקיד אחר חשוב השנה".

חסדי היה האוניברסיטה. החדר שלי. החברים החדשים ובן זוגי. חסדי היה אבי שלא ויתר ולקח על עצמו את עיקר הטיפול באמי.

בשנה ההיא הגשמתי רצון לצאת לעולם ולקבל רשות למצוא בו את מקומי.

הגבול שהציב לי אבי, וקיבלתי על עצמי, הוא הקו התוחם את אחריות ההורים לחייהם, ומפריד את הבת מעולמם.

בפרקים אחרים של חיי פגשתי אנשים שלא זכו במתנה הזו. במשברים משפחתיים נשאבו חזרה לעולמם של הוריהם. יש ביניהם שהיו צריכים לנהל מאבק ארוך כדי לזכות בעצמאות. יש ביניהם שלא קיבלו רשות להיפרד, ולא ידעו לקחת אותה לעצמם, וחייהם עדיין אינם שלהם.

הניסיון הקשה אותה שנה היו הגעגועים לאמי. היינו מדברות כל יום בטלפון. מצבה השתפר. ואחר כך הידרדר. היא נפטרה בתחילת השנה השלישית ללימודי באוניברסיטה.

המצווה הייתה להמשיך את לימודי. ואת חיי החברתיים. לבנות את עולמי שהחל להתבדל מעולמם של הורי.

קשה להסביר איך אפשר שאני זוכרת את שנת מחלתה של אמי כשנה המאושרת שלי.

בשנה ההיא קיבלתי ממך, דרך אבי, את הרשות לחיות את חיי.

הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.

 

 

 

 

 

 

נהג מונית (חלק ב')

 

רגעי הדעת

נהג מונית (חלק ב')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או עומד על המשמר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

האם הנהג מצפה שאדבר איתו, שואלת את עצמה הנוסעת השישה עשר. אם תתעלם ממנו תרגיש אשמה. אם יפנה, ותוריד את שפתה לרמה שמתאימה לו, לדעתה, תרגיש מזויפת ומגעילה. היא נאלצת לזייף בחייה כאשר היא מנוהלת מול התפקיד שהטילו עליה הוריה: "האחות המצליחה הדואגת לאחיה". היא מרגישה אשמה, כאשר היא מעזה להתקרב לניסיונה הלא פתור: להשתחרר מהוריה ולהכיר בצרכיה שלה.

הנוסע השבע עשר הולך ברגל, למרות שהוא ממהר ויש בידו די ממון לנסיעה. כאשר אתה נזקק למישהו, אומרת אמונתו, בסוף לא נותנים לך את מה שאתה רוצה, לכן יסמוך רק על עצמו. אין בעולמו תפילה. אין למי.

הנוסע השמונה עשרה רוצה שקט בנסיעה. חושש מנהג המספר את הצרות שלו ומפיל עליו טראומה לא פתורה. מנוהל מול אני שמותר לו להיות רק חזק ועצמאי, וחושש מניסיון לא פתור, שיבטא תלות מבישה ועלובה, שאסור לאיש לדעת את קיומה.

הנוסעת התשע עשר תנהל את הנסיעה: סע דרך מרמורק ואחר כך ימינה בכניסה השנייה. אפשר מזגן בבקשה? ניסיונה הלא פתור הוא התמסרות שהיא חווה כסכנה. איש לא ידאג לך אם לא תעשה זאת בעצמך. סיסמת האליל שהיא עובדת: אני בטוחה כשאני בשליטה.

הנוסעת העשרים מנוהלת מול דמות עצמה נשגבת ונדיבה, חשה חמלה כלפי הנהג הנאבק לפרנס את משפחתו ונענית לבקשתו להעלות נוסע נוסף "לאותו כיוון". מתברר שהנוסע שנוסף מחייב פנייה למסלול המאריך את הנסיעה.  ניסיונה הלא פתור הוא התרכזות בצרכיה שאסורים עליה. הנהג נראה לה, כמו בעלה לשעבר, כמו אביה, איש מוגבל שלא יוכל לעמוד בבקשתה. לא תעז להיות לרגע ילדה, שזקוקה מאד לדבר מה ממך.

המוסיקה במונית צורמת לאזנה.  המזגן מקפיא אותה. הנהג שולף סיגריה מהחפיסה. הנוסעת העשרים ואחת אינה פוצה את פיה. היא מאמינה שהאנשים המוצלחים, כמותם תמיד רצתה להיות, יודעים, ברגעים כאלו, להתעלות מעל לצרכים הקטנים שלהם. ניסיונה הלא פתור: הפחד לגלות שהיא פרימיטיבית כמו אמה, שתבעה מכל העולם את צרכיה בצורה מבישה.

הנוסע העשרים ושתיים חושש שהנהג בחר בכוונה מסלול ארוך מדי. הוא לא ישתף את הנהג בתחושתו, מחשש שהנהג יעמיד אותו בניסיונו הלא פתור: יבייש אותו. הוא מאמין בגורל רע שאי אפשר לשנותו, אבל אפשר לפעמים להתחמק ממנו לזמן מה. לכן הוא מבקש מהנהג לעצור באמצע הדרך. יורד מהמונית בשתיקה כדי להחליפה במונית שנהגה אולי ינהג בו כשורה.

הנוסע העשרים ושתיים יודע שהנהג ינסה לרמותו, כמו אביו, שנהג, כדי להסתיר בעיה שיש לו, לשכנע את בנו להודות שהבעיה שלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיונו, התפרצות אלימה של זעם שתאיים על זהותו, הוא נוהג בנהג כפי שהוא נוהג באביו: מנסה לחנך אותו על דרך ההתנהגות הראויה של נהג לנוסעו.  

הנוסע העשרים ושלוש, מתפעל מחוצפתו של הנהג שעצר באמצע כביש הומה כדי להורידו, תוך שהוא חוסם את התנועה, ומנפנף בידו בביטול לנהגים הזועמים: "תצפצפו, תצפצפו". הוא מנוהל מול אני הגון, מתחשב וערכי, וניסיונו הלא פתור הוא  הרשות שיש לנהג לדאוג לרגע רק לצרכיו שלו. הוא מטיל על הנהג לשאת בשבילו את ה"מניאק" שבו, כדי שיוכל, בו זמנית, להתפעל ממנו, ולגנותו.

הנוסעת העשרים וארבע יושבת מאחור ובוחנת היטב את פני הנהג לראות אם חבויים בהם רמזים לאלימות. אם יפנה אליה, תהיה נחמדה. "נחמדות" הוא האליל המשמש לה פתרון מדומה לכל צרה, נחמדות, היא מקווה, תציל אותה מניסיונה הלא פתור: פחד האנשים הכופים עליה לספק את רצונם.

הנוסע העשרים וחמש חוקר את הנהג לגבי רגשותיו בנושאים שונים. הוא פועל על פי ההיגיון בלבד, את שכלו הקר, וניסיונו הלא פתור הם רגשות שאינו יודע איך לנהל, אולי יבלבלו אותו או יסיטו אותו ממסלולו. הוא מטיל על זולתו להרגיש במקומו.

הנוסע העשרים וששי מתעניין בדעותיו של הנהג, כנציג של "האיש מן הרחוב". הוא מאליל את עצמו כנעלה על הנהג. אם ישוחח עם הנהג כשווה לו, יעלה בו ניסיונו הלא פתור: חווית פחיתות ערך שהוא נושא עמו ביחס לאחיו "המוצלח", הבכור.

הנוסעת העשרים ושבע צוחקת עם הנהג כל הנסיעה. אם תפסיק לרגע לחייך, היא חוששת, פניה יסגירו את ניסיונה הלא פתור: רגשות של עוינות או תיעוב שהיא חשה לפעמים. אם לא תחייך, יתגלה כישלון מפעל ההתפתחות שבו השקיעה שנים מחייה: להגיע למדרגה רוחנית שבה מתעלים מעל הרגשות השליליים, שנאסרו עליה בילדות.

הנוסע העשרים ושמונה מביט בדאגה במונה, חושש שהנהג יתבע ממנו מחיר שבו לא יוכל לעמוד. הוא נאבק באל מחמיר המטיל עליו משימות שהן מעבר ליכולתו. ניסיון ילדותו הלא פתור: תביעת אמו שיספק צרכים רגשיים שלה שמילואם היה הרבה מעבר לכוחו.

לנוסעת העשרים ותשע חשוב לטהר את נהגי המוניות מן השם הרע שהנוסעים מוציאים להם. היא עובדת אל טוב, ומאמינה כי אם תתייחס יפה לכל אדם, תוציא ממנו את הטוב שבו. ניסיונה הלא פתור הוא רשעות חסרת רחמים שמפגש עמה ערער את עולמה. היא חוששת שאם יופיע נהג רשע, לא יהיו לה כלים להתמודד עמו.

הנוסע השלושים מרגיש צער על הנהג, שעבודתו סתמית, חוזרת על עצמה, חסרת משמעות, ואין בה סיכוי לגמול ראוי.  ניסיונו הלא פתור הוא משא תחושה דומה שהוא מרגיש כלפי חייו. האליל שהוא עובד, ואשר לכאורה יפתור את בעייתו, הוא התפקיד שעוד לא קיבל, או מקצוע אחר, שבו ימצא את עצמו וייפטר מייאושו.

הנוסע השלושים ואחד יעלה למונית רק אם חיכה לפחות שעה לאוטובוס שלא בא. אלילו המחמיר אומר שרק לאחר סבל נאות יש רשות קצת ליהנות. ניסיונו הלא פתור הוא איש מפונק ונהנתן שראה בביתו, ואסור לו בשום פנים ואופן, אפילו לשעה אחת, להידמות לו.

הנוסע השלושים ושתיים מודאג מן האפשרות שהתנהגות חריגה של הנהג תשאיר אותו חסר ידיעה לגבי התגובה הראויה. המונית היא בשבילו יקום מקביל, שאת חוקיו אינו מכיר. חלומו האלילי הוא עולם שחוקיו מפורסמים והכול תמיד מקיימים אותם. ניסיונו החוזר הוא התנהגות אנושית שאינו יודע מה הוא אמור להרגיש כלפיה, ואיך מקובל להגיב.

נהג אחד הסיע את כל הנוסעים. באותה מונית. עם אותה המנגינה. באותו מסלול. ובאותו מחיר. בכל זאת, כל איש זוכר נהג אחר: הדמות המאתגרת את ניסיונו הלא פתור, שממנו הוא מתגונן דרך אליל שהוא יוצר. מי נוהג במונית שבה אתה יושב? מי הוא האליל שעבודתו תציל אותך ומהו ניסיונך הלא פתור?

 

 

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

 

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

ג.

כשאמנון עזב את הבית לא הרגשתי אבדן מיוחד. חשבתי כי אפשר שהבנות ואני לא זקוקות יותר לאיש המתעקש לשמור על עמדה ביקורתית עצמאית. מרשה לעצמו לפעמים לכעוס ולהתעמת. ואינו מתמסר לגמרי לאהבה המרפאת.

כשבתי הבכורה הגיעה לגיל ההתבגרות החל המשבר הגדול. היא התחברה לנערים שניסו סמים. הידרדרה בלימודים. והפסיקה לאכול.

היה ברור לי מאד שאצלנו בבית לא נגנה אותה ולא נשפוט. נלמד יחדיו להרחיב את היכולת לראות אפשרויות שונות. ננסה להבין יחדיו ולפתור דברים בהידברות.

בישלתי לה יום יום את כול הדברים שהיא אהבה לאכול.

אמרתי לה שהיא בסדר גמור, עם הפירסינג, הבגדים הגותיים, והחברים המוזרים. רק לא יכולתי לראות את הרזון שהלך והחמיר.

היא החלה להעלם.בתחילה לשעות. אחר כך לימים. חייתי באימה גדולה מפני דבר נורא שקורה לה באיזה מקום.

כשהייתה מגיעה להחליף בגדים, ומסרבת לקבל ממני דבר לאכול, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ בפנים. הייתי נושמת לאט שבע נשימות עמוקות, ומגייסת את כל הכוחות כדי להתעלות מעל לכעס הגדול. למצוא במקומו רצון גדול לתת. מצבה של ילדתי רק המשיך להחמיר.

נותרה בי רק תחינה אחת שהייתי נושאת לפניה: שלא תנעל בפני את דלתה. שלא תנתק בינינו את החוטים. שלא תוציא אותי מחוץ לעולמה. שתמשיך לספר לי מה קורה לה בפנים.

כשהייתי נואשת ובודדה מאד, ולא ידעתי מה לעשות, באתי אליך. שאלתי אם גאיה הייתה טעות. זה לא היה לי פשוט, כי לאלוהים היה אצלנו, הבנות של גאיה, שם רע מאד. זכר שיפוטי שמחלק את העולם לאלו שהוא מאשר או שולל, ומכנה את גאיה עבודת אלילים.

 יום אחד, כשראיתי את המספר 40 על המשקל שעליו הכרחתי את בתי לעמוד, לא יכולתי להכיל יותר. התפוצצתי. בכיתי וצעקתי במשך שעות. הודעתי לבתי שהיא חוזרת ללמוד. ולא יוצאת יותר לאחר השעה עשר. והיא חוזרת לאכול או שאוציא לה צו אשפוז.

להפתעתי מצאתי אהבה בצעקה גדולה מאד. באבדן שליטה גמור. בהורה שאינו מוותר. באמת קשה שחייבים לומר: "לא אתן לך להרוס את עצמך יותר". באם שמוכנה לסכן את הקשר עם בתה למען תפקיד שהיא חייבת למלאת.

הבאתי לך את בתי. ביקשתי אותך ללכת אתה, להיות לה שומר ומדריך כשהיא יוצאת מביתי לעולם לא נודע. הילדה החלה להתארגן. המשקל לא ירד יותר. ביקשתי מאמנון לחזור.

ד.

כשהוספתי לעולמי את נקודת מבטך התחלתי להבחין בכמה דברים בקשר שלי עם בתי, שתורתה של גאיה לא אפשרה לראות: 

שהאנורקסיה הייתה דרכה של בתי להשתחרר מאהבה גדולה מדי, שלא השאירה לה מקום לנשום.

כשלא הרשיתי לה לא לרצות, לא להתחבר, ההקאות היו דרכה לקבל ממני פחות. כדי להימלט מן השד הגדול שדחפתי לה לפנים היא הייתה חייבת לא לאכול. כשהייתי אם גדולה מדי נאלצה בתי לצמצם עצמה למקום שבו כמעט לא נשאר ממנה כלום.

בגיל חמש עשרה בתי הייתה זקוקה ממני לדבר שונה מזה שהייתי רגילה לתת: אפשרות לא לספר. לא לקבל ולא לבקש ממני דבר. רשות לא להתחבר. לנתק את צינור ההזנה. לעמוד, לשעה אחת לפחות, על רגליה שלה. לבד. להיות מישהו אחר.

ועוד אמת קשה שנאלצתי להכיר: מאחורי אהבה גדולה מדי עומד לפעמים משהו אחר. עוינות סמויה האסורה בדיבור. רצון להחזיק ילד קטן שלא יתבגר. שלא יעזוב. שלא יותיר את גאיה ללא עילת קיום.

הבנתי שגאיה היא מתנתך, כשהיא כלולה בך. וקלקול מסוכן כשהיא עומדת לבד. חצי דבר שאינו מכיר את חציו השני, ומונע מעובדיו מחצית מהתפקיד אנושי.

היא אוהבת אותך כמו שאתה, ואינה מכירה את הערך והכבוד שבהם זוכה מי שסימנו לו אתגר קשה שבו הוא יכול לעמוד. 

היא מקבלת אותך בלי לשפוט, ולא תכיר את נדיבות ההורה המתעקש על גבול הכרחי, שבשלו אפשר שידחה ויאבד לזמן מה את אהבת ילדו.

היא תומכת נדיבה, שאינה מכירה את הרגע שבו, בלית ברירה, אדם חייב לגדול, דווקא משום שלקחו לו הכול.

היא סולחת תמיד, ואינה מכירה את הגבול השומר על מי שקיבל על עצמו לא לעבור. היא סולחת תמיד, ולעתים מאפשרת למי שמרגיש שלכול מעשיו ימצאו הסברים ונסיבות מקלות, להרוס את עצמו או אחר.

היא יודעת ללמד לאהוב יותר, ולא תדע להכיר בכעס, שלפעמים מסמן חוסר יכולת לקבל את מה שאדם אינו יכול להכיל.

היא מחברת טובה של אדם למקומו, ולא תשמע את הקול שאומר לך לך מארצך. לך מכול הנמצא. לך למקום שבו רק קול אלוהיך ישמע. והוא ינחך למקום יעודך.

כשבאתי אליך גילית להפתעתי שגאיה נמצאת אצלך. כלולה בפנים. היא האם היודעת את האב ועובדת אתו יחדיו. אשת סודו המגיעה ללבו ומרככת אותו. האומרת לו עצור דקה, חכה, אולי הילד לא הבין אותך. אולי אינו יכול עדיין לבדו לעשות את המעשה. באו נגיד לו שלא מוותרים לו על תפקידו, אבל נותנים לו זמן ללמוד אותו. וגם תמיכה אם צריך.

ה.

1.

שכינתך היא אתה הנמצא,

אתה היורד לשכון עם בריותיך בעולמך.

היא הנוכחות הממלאת את לבנו בשמחה.

היא זיק האור בעיניך המגלה לי שראית אותי, שאני נמצא.

היא מי שאנו מקווים לפגוש, כשאנו יוצאים לקראתך.

 2.

היא אתה המתחלק בעצמך.

היא אור השמש וחומה ששלחת לאדמה.

היא הפותחת לנו שער למקום שבו דבר לא נגמר ולכל איש שמור מושב ששמו כתוב עליו.

היא דרכך לומר לנו שמצאנו חן בעיניך, סתם כך.

 3.

היא הרגע שבו נדמה שאתה אוחז בידי ומלמד לי את סוד המלאכה.

היא שותפה בשמחת היצירה.

היא החוט המחבר את השניים שעובדים אצלך.

היא האם שעל ידה אני בנך.

 

4.

היא אתי כשאני פותח את ידי ומתחלק, עם מי שחסר לו, בדבר שהתחלקה בו עמי.

היה מתרגשת כשאנו פורשים ממנה לשעה קלה, בשל מישהו שיותר מאתנו צריך אותה.

 5.

היא ידיעת התינוקות אותך.

היא אתה המשיב לביתו ילד שטעה בחשכה.

היא האלוהים של הקטנים, ושל כל מי שנשאר בו מילדותו זיכרון אחד של שמחה.

 

6.

היא אתה שנוח לו כשפונים אליו.

היא אתה הפותח את פי לצעקה.

היא אתה הנענה לבכייה.

היא אתה המושך אותי לרגע למשכן כבודך.

 7.

היא אתה האומר שיהיה בסדר ואין סיבה לפחד הנורא.

היא הנושאת עמנו צער הגדול מכפי יכולת הנשיאה.

 8.

היא הולכת וקטנה כשאנו מתרחקים ממך.

היא מתרחקת כשאנו נמנעים, מבזבזים זמן, מתייאשים, ומנסים לטשטש בהתבדרות את הכאבים.

היא פורשת מאתנו כשאנו מתעקשים לנהל לבד את העניינים.

היא מסתלקת, כשאנו עוזבים אותך.

 

9.

היא האם שהאב נמצא עמה.

היא הממתנת אותך. יוצרת תנאים ליצורים מוגבלים לעמוד על ידך.

היא אתה המצטער כשאתה גוזר את הדין, בלית ברירה.

היא ההולכת אתנו כשאנו מגורשים למקום שהוא, כך נדמה, מחוץ לתחומך.  

היא היוצאת למסע במדבר עם אלו שאיבדו את ביתם, ולא איבדו אותך.

 

10.

היא הרשות שיש לבן, שנפרד לדרכו, לשוב ולבקש תחבושת לפצעיו.

היא אתה המותיר נורה אחת דולקת למי שמחפש את הדרך חזרה.

היא אתה המקבל אותי כשאני שב, גם לאחר הפעם האלף שבו עזבתי אותך.

 11.

היא אתה הפונה אלי בדברים.

היא הרגע שבו מילותיי מתעלות, כאילו מעצמן, לשירים.

היא המילים הממלאות את לבנו בהתרגשות גדולה.

 12.

היא אתה, ואתה אחד.

ואין שנייה לך.

נוכח תמידי, ונעלם לא יוודע.

דבר שאיננו יודעים להגיד.

 

 

 

 

 

 

סוד האושר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

סוד האושר הוא מקא"מ

יאיר כספי

בעשרים השנה האחרונות החלפתי שלוש מקצועות. עכשיו אני לומדת מקצוע רביעי. באף אחד מהם לא מצאתי את עצמי.

הייתי עורכת דין, וזה לא היה בשבילי. קיבלתי מלגת מחקר לדוקטורט במדעי החברה, שלא עניין אותי. עבדתי בטלוויזיה, ולא אהבתי את הסביבה החברתית. בעוד חצי שנה אסיים תואר מספר שלוש שלי, בעיצוב תעשייתי, ואני לא רואה את עצמי עושה משהו עם זה.

אני מתבוננת בקנאה בחברותי שיש להן עולם מקצועי משלהן. ילדי גדלים ועוד מעט לא יצטרכו אותי. איני יודעת מהו תחומי. האם אפשר שלא ייעדת לי שום תפקיד מקצועי?

הייתה לי תקופה אחת בחיי, שלוש שנים שבהן אהבתי את מה שעשיתי. לפני עשרים שנה. בשרותי הצבאי. הייתי קצינה במרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות ("נוער רפול"). קלטנו נוער שנחשב לא מתאים לשרות צבאי ונתנו לו הזדמנות להשלים השכלת יסוד ולהשיג את בני גילו. בשנה האחרונה לשרותי ליוויתי את בוגרי התכנית במהלך השמתם ביחידות השונות. חשתי כי יש ערך רב לעבודתי.

כשהשתחררתי מהצבא ראיתי מודעה על משרה שנפתחה בעמותה חדשה: רכזת ארצית לתכניות הכנה לצבא של נוער מנותק. שלחתי קורות חיים, למרות שלא הייתה לי השכלה אקדמית שנדרשה במודעה.

האנשים שראיינו אותי אמרו לי שקיבלו המון פניות למשרה. הם אמרו שבחרו בי בשל ניסיוני הייחודי, מחויבותי, והזדהותי עם חניכי. התרגשתי מאד.

הייתי בטוחה שאבי ישמח לשמוע על ההצעה שקיבלתי. קיוויתי מאד שהוא יהיה גאה בי על יכולתי ליצור לעצמי עולם משלי. יותר משלוש מאות איש פנו, ואותי בחרו.

אבא רק שאל כמה הולכים לשלם לי. הוא תהה למה כדאי לי לעבוד בשביל משכורת כל כך בינונית. האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

אבא אמר שהיה בטוח שאחרי הצבא ארצה לנסוע להתאוורר קצת בחו"ל. הוא אמר שזכר כמה אני אוהבת את לונדון. הוא גילה לי שקנה שם דירה קטנה, בשכונה נחמדה. וגם אוטו יהיה לי. ומענק חודשי. "בשביל זה", הוא אמר ,"עבדתי כל חיי קשה, כדי שאוכל לתת לילדים שלי אפשרות כזו".

באותן שנים, בצבא, נפתחה לי דלת שלא ידעתי על קיומה . הצבא גילה לי שצריכים אותי. שיש לי משהו ייחודי לתת לעולמי. צה"ל העריך את המסירות וכושר הארגון שלי. חיילי אהבו אותי. שנים לאחר מכן המשכתי לקבל מהם מכתבי תודה. בשנים ההן ידעתי מי אני ואיפה מקומי.

צה"ל, כמו אנשי העמותה שראיינו אותי, לא ידעו על יכולתו של אבי. את הנסיעות לצפון הקפדתי לעשות בתחבורה ציבורית. לא רציתי שמישהו יראה אותי יוצאת מהאוטו גדול המידות שבו מסיע אותי הנהג של אבי. שלוש שנים נסעתי שעות באוטובוסים וסירבתי גם לכרטיסי הטיסה לראש פינה שאבא ניסה לתת לי. לכמה שנים, בשרות הצבאי, ידעתי לפני מי אני עומדת, והייתי אני.

"בשביל מה עבדתי כל חיי כל כך קשה" אבא חזר ואמר. לא רציתי לאכזב אותו. שיחשוב שסתם עבד. שאינני מעריכה את המפעל שלו.שלא השיג יותר מאנשים שיכולים אולי לממן לילדים שלהם לימודים אקדמאיים. הרגשתי שאשמח מאד את אבא אם אקבל את הצעתו. חשבתי שהשפע שנתת לו  מטיל עלינו אחריות לקבלו. לא ידעתי להבחין בין קולך וקולו.

הודעתי, בצער גדול, לאנשי העמותה, שלא אוכל לקבל את המשרה. נסעתי ללונדון לבזבז את כספו של אבי. מאז איני מוצאת את עצמי.

אני מתגעגעת לחיילי המקא"מ. אפשר שהיה לי עמם יותר ממה שנראה. גם אותם, כמו אותי,  לא הכינו  למבחן בגרות הכרחי: למצוא לי בעולם אלוהים, לבדי.