"הילד שכמעט הציל את אמו" במכירה מוקדמת בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

 "הילד שכמעט הציל את אמו" מאת יאיר כספי ראה אור ונמכר במכירה מוקדמת רק באתר ההוצאה.

הוצאת "הקיבוץ המאוחד" מעניקה הנחה בת חמישים אחוז (41 במקום 82 ₪) לתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" וקוראים אחרים שירכשו את הספר לפני הגעתו לחנויות הספרים. פרטים בקישור המצורף:

http://www.kibutz-poalim.co.il/The_Boy_who_Almost_Saved_his_Mother_fb

עשרה דברים שהעם העברי תרם להיסטוריה האנושית:

העם העברי מצא אל אחד, שייחס אליו יוביל לאנושות מאוחדת ויגדל אדם שלם. הוא גילה שאדם הוא יצירה שעוד לא הושלמה והיעוד האנושי הוא השתתפות במסע הזה. האדם לעולם לא יצליח להתעלות לגמרי מעל יסודו החייתי, ולכן צריך לשים לו גבולות. הוא לעולם לא יצליח להיות מושלם או נצחי כמו אלוהיו, ולכן ראוי שיכבד בני אדם הנושאים את כאב החולשה האנושית והזמניות. ההתפתחות האנושית מלווה בטעויות רבות, המחייבות תהליך בלתי פוסק של תיקון ותשובה. יש סכנה לאדם מהתמכרות למעשה שינוי העולם ולכן ראוי לו לפרוש לפעמים מן המעשה וללמוד רק להתבונן, לעשות שבת.

המאמר המלא במוסף "שבת":

היסטוריה מטעם | יאיר כספי

הבעלים הלא חוקיים של האושר

yair06

גדולה וענווה

גדולה וענווה

שני שברי אדם: האיש המודרני הגדול מדי, והאיש המסורתי הזעיר מדי, ואתגר תיקונם בדמות אדם המחבר את שניהם.

הרצאה במרכז ללימודי טאותרפיה מיסודו של תלמידי היקר אבי מזרחי: איש גדול מדי ואיש קטן מדי

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.

ניסיון בשבוע הספר בתל אביב

הוצאת דביר (כנרת-זמורה-ביתן) ביקשה להודיע כי יאיר כספי מחברו של הספר "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" יחתום על ספרו בדוכן הוצאת כנרת, ביום ג' 17.6.14,  בשעה  21:30, במסגרת ארועי שבוע הספר העברי בככר רבין בתל אביב.

ועכשיו השאלה הקשה: "בהוקרה" – קר מדי. "איחולים להתגלות" – דתי מדי. "ברכות" – סתמי מדי. "באהבה" – אישי מדי. הצעות יתקבלו בברכה.

מבוא לפסיכולוגיה של היהדות: חמש הרצאות בבית אביחי בירושלים

תורת הנפש של ספרי היהודים – סדרה בת חמישה מפגשים בימי שני בערב בבית אביחי בירושלים, עם צאתו לאור של הספר: "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון". מפגש ראשון: יום שני 11 בנובמבר. פרטים באתר בית אביחי.

http://www.bac.org.il/series/hmsht-aarvtzy-hadaat

חמשת ערוצי הדעת
סדרה העוסקת כלי העבודה הפסיכולוגיים של היהדות, מהמקרא ועד ימינו

סדרת מפגשים על כוחם של הכלים הפסיכולוגיים ביהדות כמסייעים בהתמודדות עם מצוקה אנושית.
עורך ומגיש: ד"ר יאיר כספי, מנהל פסיכולוגיה ביהדות.

מפגש ראשון: תלונה והודיה בפסיכולוגיה
החיובית של היהדות
שני | ח בכסלו | 11.11 | 20:00

מפגש שני: עבודת אלילים
כיסוד הפסיכופתולוגיה האנושית
שני | טו בכסלו | 18.11 | 20:00

 

 

הרצאות מערב ההשקה ל"ניסיון" שנערך בבית הספר למנהיגות חינוכית

3 הרצאות מצולמות מערב השקה ל"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי שנערך  במכון מנדל למנהיגות בירושלים

ביום שני, כו' בתשרי תשע"ד,  30 בספטמבר 2013

תכנית הערב:

 הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי: תורת הנפש של ספרי היהודים

 מגיבים: יואב שורק, עיתונאי

רינה כורש, מאמנת ילדים ונוער

רני בלייר, במאי סרטים

רחל אטון, ממובילי תחום התמיכה הרוחנית בישראל

 מנחה ומסכם: ד"ר דניאל מרום,ראש תחום פיתוח פדגוגיה והנחיה במכון מנדל.

 חלק 1 – דברי ברכה של ד"ר דניאל מרום

http://youtu.be/ub18p175u5A

 חלק 2 – הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי

http://youtu.be/j9og2FIwclI 

 חלק 3 – תגובות מאת פאנל הדוברים: רני בלייר, יואב שורק, רינה כורש, רחל אטון.

http://youtu.be/uV5Ft9z6vl8 

 

השקה ל"ניסיון" במכון מנדל למנהיגות

מכון מנדל למנהיגות מתכבד להזמינכם להשקת הספר ניסיון מאת יאיר כספי, מייסד מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" ומחבר רב המכר "לדרוש אלוהים".

האירוע יתקיים ביום שני, כו' בתשרי תשע"ד, 30 בספטמבר 2013, בשעות 20:00-18:00

במכון מנדל למנהיגות דרך חברון 101, ירושלים, בקומה 5. 

 תכנית הערב:

 הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי: תורת הנפש של ספרי היהודים

 מגיבים: יואב שורק, עיתונאי

רינה כורש, מאמנת ילדים ונוער

רני בלייר, במאי סרטים

רחל אטון, ממובילי תחום התמיכה הרוחנית בישראל

 מנחה ומסכם: ד"ר דניאל מרום,ראש תחום פיתוח פדגוגיה והנחיה במכון מנדל.   

כדי לשמור על אווירה אינטימית המאפשרת שיח פעיל, מספר המקומות מוגבל.

המעוניינים להשתתף מוזמנים להתקשר לגב' רחלה לבנון ממכון מנדל למנהיגות, טל' 025688838

תגובה למגיבים למאמר "מהפכה יהודית ישראלית" שפורסם ב"הארץ" בערב החג

חמישה מיני מגיבים מצאתי לרשימתי:

שאינם יודעים: שאינם יודעים המגיבים לביטויים אליליים של יהדות זמננו, אינם יודעים כי היהדות הרבה יותר מוצלחת מן היהודים. הם אינם יודעים כי המקרא והתלמודים היו תיקון חשוב של ההיסטוריה האנושית. למעשה, הם יצרו את ה"אנושות", חברת כל בני האדם, שלא הייתה קיימת לפנים – שהכל בה בניו של "אב" אחד, לא נודע במהותו. המקרא והתלמודים גם העמידו חזון עתיד שיהיה שונה לגמרי מן העבר ובכך יצרו את "הקדמה" כיעד אנושי. הם הובילו את המאבק בנטייה של בני אדם לעשות מעצמם או מעשי ידיהם אלוהים, ובכך הניחו יסודות לחשיבה שאינה כפופה לרעיונות מקובלים. הם אינם יודעים דבר על כך וממשיכים בתגובותיהם האוטומטיות לתורה שאינם מכירים.

המבזים: מתוך אינסטינקט מובנה הם מבזים מייד כל מי שמביא משהו ממקורות היהודים כשייך לקבוצת החשוכים, גזענים ומתנשאים. המבוזים מנהלים מאבק של קללות עם העולם הדתי שרואה אותם נהנתנים, חסרי ערכים, ושטופים בזימה. הם מוגדרים לגמרי ושפוטים של מי שהם שונאים. פעם מבוזים ופעם מבזים.

עובדי התרבות: הם בטוחים כי מעולם לא נתקיים עולם נאור ומתקדם כמו היום. הם מבקשים להתקבל לעולם האוניברסלי ובטוחים שהגאולה תבוא כשהשוק החופשי יספק את כל הצרכים, כל האנשים יהיו חופשיים לעשות מה שהם רוצים, והמדע יפתור את הייאוש והפחדים. אין שום דבר שיגן עליהם מפני מחלותיה של התרבות שהולכות ומחמירות. כמוהם היו המשכילים הגרמנים יהודים שהאמינו עד הרגע האחרון שהנאורות תגבר על הנאציזם.

המכבדים: המכבדים מתרגשים מן המאמר ומרגשים את מחברו. קהילה סמויה אנחנו. לא יודעים אחד על השני. נושאים בסתר כמיהה לתיקון גדול. הייתי רוצה לפגוש כל אחד מכם, ובעיקר להפגיש אתכם אחד עם השני. לגלות לכם שאתם עם.

המפקפקים: המפקפקים צמאים לתיקון יהודי אבל מכיוון שהם חיים בקרב אחיהם הבורים, שונאי הדתיים ועובדי התרבות, השינוי נראה להם בלתי אפשרי. גם לי הוא נראה כך הרבה מן הזמן. אבל אני יודע שהוא הכרחי. כי התרבות נכשלת בהרבה תחומים. ואפשרי, כי התרחש כבר כמה פעמים. ומתנתו גדולה מאד.

יאיר כספי

 

 

מהפכה יהודית ישראלית – מאמר שהופיע ב"הארץ" בערב חג סוכות

"התורה שבעל פה של היהדות הישראלית הסמויה מן העין הולכת ונכתבת כבר 150 שנה. פרקים ממנה קיבלנו מחזון חברת המופת של הציונות, פרקים אחרים קיבלנו ממדינת ישראל, פרקים שמרנו מן המסורת היהודית, ופרקים ארוכים לקחנו מהתרבות הכללית. פרקים רבים אחרים צריך עוד לכתוב".

המאמר, שהוא עיבוד של פרק מן הספר "ניסיון" שראה אור בתחילת החודש, הופיע בעיתון תחת הכותרת "מהפכה יהודית ישראלית", ובאתר "הארץ" תחת הכותרת "מה שא.ב.יהושוע לא רואה". כניסה לאתר "הארץ" מחייבת מנוי לאתר.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2121506

מיהו אדם? התיקון היהודי של ההיסטוריה האנושית: הרצאה בגלי צה"ל (להקליק על החץ למטה)

מיהו אדם? התיקון היהודי של ההיסטוריה האנושית

וההשתמטות החילונית והדתית ממנו בעשרות השנים האחרונות.

הרצאה ששודרה בערב שבועות תשע"ג בגלי צה"ל

בהשתתפות ד"ר יאיר כספי, מנהל "פסיכולוגיה ביהדות",וד"ר דניאל מרום, המנהל האקדמי של מכון מנדל למנהיגות (להקליק על החץ).

ניסיונות (חלק ג')

ניסיונות (חלק ג')

יאיר כספי

"מבועת" רואה בכל איש או אישה חיית טרף קדומה העומדת לזנק עליו. לפעמים הוא מדמה להבת אש גדולה היוצאת לקראתו מפי איש הנמצא מולו.

כדי לשרוד מול המפלצת, שאותה פגש לראשונה בבית אמו, הוא למד לספק מקצת מיצריה המרושעים. נחמד כפייתי. מסכים בוויכוח עם שני הצדדים. נותן תשר מוגזם במוניות ומסעדות.  לא יוכל לעמוד באימת זעמם של מלצרים או נהגים שלא סופקו על ידו.

אנא אלוהי, גלה לו שמשא הפחד שהוא נושא עמו אפשרי, ועדיף על הכניעה לו. אשרי מי שמפחד תמיד, אם אין לו ברירה, וזיכרון אימה חוזר ומציף אותו. אשרי מי שמבקש בך שותף לגיא צלמוות שלו. נושא פחדו עמו.

ל"סתמית" יש חיים מדהימים, ללא הפסקה, כראוי לאישה מדהימה ומיוחדת במינה. אין מסעדה נחשבת שלא אכלה בה. אין איש מרשים שלא פגשה. אין מידע שלא ידעה הרבה לפני שהגיע לתיקשורת. עד שהתעייפה.

גיבורת המשפחה, האלה הישראלית החדשה, תרפא אותנו בכוחה וחיוניותה. היא הפיצויים שביקשנו על סבל הדורות שאסור היה להם לחיות. היא ההוכחה כי לא סתם הייתה שואה.

אנא אלוהי, תן לה רשות להתפטר מן המופלאות המעיקה. גלה לה שגם ברגיל אתה נמצא: שעה אחת של שמחה ביתית, שלא קרה בה דבר שאפשר לדווח עליו.  ילד ששמח כי אמו התפנתה. רגע שקט. שבת שאין עושים בה מאומה.

"מדוכאת", חייבת כל הזמן להיות בשמחה. וחייבת לשמח, ללא הפסקה, את כל מי שנמצא בחברתה. בורחת מצל אמה ששכבה חודשים ללא ניע בסלון, על הספה. ממשיכה למלא את משימת ילדותה: להקת הבידור של האם המדוכדכת.

עמידה בניסיון, בשבילה, הוא הקשבה לילד עצוב, בלי מילה. פוגשת בו עצב שאסרה על עצמה.

אנא אלוהי גלה לה שהעצב יפה לה. שמותר לה להיות לפעמים חסרת אונים מול דכדוך שהוא, לפעמים, בלתי נמנע. שאתה נמצא, לאלו שזכו לשותפותך ברגעי חייהם הקשים, גם בייאוש נורא.

"מושפל" עבר ביזוי ממושך בילדותו. הוא בטוח שהצלחה מקצועית מסחררת, המחכה לו מעבר לפינה, תמחה סופית את זיכרון השפלתו העולה בו מעת לעת ונדמה כגדול מכוחו לשאת.

ניסיונו הוא זיכרון הימים שבהם לא החשבת אותו. לא מצאת אותו ראוי לכבוד או הגנה. אליליו הם אני הגדול, שמאמציו יזכו אותו בהערצה גדולה, ולפעמים גם המורה הדגול, שתורתו, כשתימצא, תפתור אותו סופית ממשא זיכרונו הקשה.

אנא אלוהי, בוא לבקרו כשאינו יכול לשאת את משאו. גלה לו כי אתה מחשיב את נושא משאו הקשה, יותר משאתה מחשיב את הבורח ממנו להצלחה שתמחה אותו.

"האישה שלא אכפת מקיומה", מפתה אנשים להאמין שתוכל לתת להם יותר ממה שיש בה, כדי שירצו בחברתה. ואחר כך כועסת עליהם, אם ניסו לנצל את חולשתה. עסוקה הרבה בהגנה על עצמה מעוברי אורח שאולי ינסו דרכה למלא צרכים שלהם. נזהרת גם מבני משפחה.

ניסיון עבר לא פתור שלה הוא ילדה שאם לא ראתה. ניסיון ההווה החוזר אצלה הוא החשש לגלות שלאיש לא באמת איכפת מקיומה. לא ילדיה. לא חבריה. לא בן זוגה. הניסיון מאיים מפני שכמו כולנו, גם היא, מפרשת את המציאות כעדות לכוונתך: אם נתת לי אם שלא רצתה בי כנראה לא היה  אכפת לו מקיומי.  אם אפנה אליך, אצעק, אבכה, אפשר שאאלץ לשמוע את גזר דיני הסופי: קיומך לא משנה.

"גלה לה שאתה אוהב אותה" אינו מספיק במקרה כזה. אנו צריכים שתבוא ותשא עמה את דחייתה, כאילו הייתה שלך. שתכריז קבל עולם: "אני נעלב כשמבטלים את בתי, יצירה יקרה משלי".

"שונא את בנו", ניסה ארבעים שנה להוכיח לבנו שהוא אוהב אותו. הבן הטיל ספק באהבה, סרב בקביעות לקבל מאמצי אביו, ותבע מאביו מתנות גדולות והולכות כהוכחות לאהבתו.

לשונא את בנו, היה אסור, מאז לידת הילד, לגלות שיש בו לפעמים רגשות של עוינות, קנאה, ותחרות כלפי בנו. הבן סבל מרגשות הדחייה המוכחשות כלפיו, וגם למד לנצל את רגשות האשמה של האב המלוות אותה.

כשגילה האב יום אחד כי בנו החתים אותו כשותף על הלוואה לטובת הבן שאין ביכולת האב להחזיר, העז האב להתקומם. להסתכן לראשונה באבדן הבן שיאשר אותו כאב. הוא ביטא, ישירות, אכזבה קשה. הודיע שלא יהיו יותר פיצויים. ולא יהיו יותר ניסיונות להוכיח נאמנות. והלך מבית בנו במחשבה שבזאת יסתיימו ביניהם הקשרים.

הבן, שראה אותך, לראשונה, באביו, הלך אל האב וביקש את סליחתו. הם חברים היום.

"שונא את אמו", הוא מחנך אחראי, המנסה כבר שלושים שנה ללמד את אמו לדבר כהלכה. כלומר, לא לומר דברים שעשויים לעורר בו שנאה שאסור לו לדעת אותה. כי תאבד בה דמותו הנאצלה.

אפשר שאינו כועס עליה יותר מאשר ילדים או מתבגרים כועסים לפעמים על הורים שמטילים עליהם לטפל בצרכים הרגשיים של ההורים, או  מתקשים לתת להם להיפרד ולבנות את חייהם העצמאיים. אבל במקרה שלו, העוינות כולה אסורה. כשרמזים קטנים מכעסו כלפי אמו היו יוצאים כלפיה בילדותו, נהגה האם לנהל איתו שיחות ארוכות על הדרך שבה יש להטמיר רגשות שליליים ולהופכם לחיוביים. כלומר אסרה לשנוא אותה. והבן, כמותה, כשהיא שואלת אותו שבוע לפני חתונתו אם הוא בטוח באהבתה של כלתו, במקום להרגיש ולבטא כעס רב שעולה בו, מנסה ללמד אותה איך תומכים בבן כשהוא מקבל החלטה חשובה.

אנא אלוהי, תן לו את מה שהחסיר ממנו אביו: רשות למאוס, לפעמים, באמו. גלה לו כי לכעס יש תפקיד בעולמך. לפעמים הוא השליח של זעמך. גלה לו שאתה מרשה לפעמים לאבד שליטה, להתפרץ, לצעוק, לחוש סלידה. להיפרד.

"תובענית כמו אמא המשוגעת", היא אם לארבע בנים, קציני צנחנים. בעלה מפקד החטיבה במילואים. היא הייתה קצינת הקישור של החטיבה. לעולם לא תבטא את חרדתה מן השרות שעושים בעלה והבנים. מתביישת בייאושה ופחדיה. לא תסגיר מהם מאומה. אין יודעים אם בלילות היא ישנה.  מתנתקת כשהיא מוצפת באימה. לפעמים לימים. לפעמים לעונה שלמה.

ניסיונה הלא פתור הוא הפחד למצוא אצל עצמה פינה אחת קטנה משל אמה, שהייתה מטילה את עצמה על ילדיה, תובעת מהם לשאת ולפתור את שיגעונה. מאשימה כול מי שלא נענה. מאשימה גם מי שאין לו שום דבר עמה.

אנא גלה לה אלוהי שאתה מכבד את האישה הזקוקה לעזרה. הוכח לה שאתה יכול לעמוד בתביעותיה. (בשונה מאביה שהסתלק כשאשתו התדרדרה). שמותר לה לומר שאינה יכולה. שאתה מזמין אותה להשמיע את קולה. שהתווית "משוגעת תובענית כמו אמה" רשומה אצלך כצורך חיוני ראוי להקשבה. שמותר לה לבקש מחמשת גיבוריה להגן גם על נפשה. שמותר לה להשתחרר סוף סוף מהחטיבה.

"הבת המופרעת שלי", היא גברת מאוזנת ושקולה, המקפידה על כללי ההתנהגות המקובלים בחברה. כאשר שואלים אותה מה שלומה, היא מדווחת על הרעה או שיפור במצבה הנפשי של בתה.

הילדה עם ההפרעה שומרת בשבילה את מה שאסור שיימצא בתחומה: חריגות חברתית, תלותיות מבישה, צעקה גדולה על אם שדחתה את בתה. היא את בתה ואמה אותה. הצטיינות בכל היה אליל ילדותה, שימחה את כתמי דחייתה על ידי אמה. היום היא מאמינה שהתנהגות נורמטיבית של בתה תמחה את דחייתה אותה.

אנא אלוהי, גלה לה שאתה יודע שהדחייה הייתה נוראה. שכך יצא מלפניך והוטל עליה לשאת משא שהיה גדול מכוחה. שתביעת ההצטיינות בכול לא באה ממך, אבל אתה מבין שזו הייתה דרכה של הילדה שלא שלחת לה שותף לכאבה. שאתה מרשה לה לצאת מהבית כשהיא לא מסודרת לגמרי. שמותר לה להרגיש ולבטא הזדקקות גדולה, תוקפנות, תיעוב או סלידה. תן לה בבקשה אישור להשתגע קצת, להתפרע קצת, לבטא רגשות בלי שליטה. לצעוק בלי הפסקה. גלה לה שמותר לה, לפעמים, להיות הבת המופרעת שלה, החביבה עליך כמותה.

 —-

נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית, שונא את אמו, מופרעת כמו בתה,  אינם באמת נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית ושונא את אמו. אלו הם רק החלקים האסורים עליהם. רגשות שהם מזדעזעים למצוא בתוכם. יסודות של זהות שיעשו אותם, בעיני עצמם פסולים מלבוא בחברת בני אדם. חיים שלמים מושקעים לעתים בניסיונות להוכיח לעצמם ולעולם כי אין בהם מאומה מן הדבר הנורא.

נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית ושונא את אמו ומופרעת כמו בתה לא ימחקו מן האישיות, מפני שהם מייצגים, במינון מסוים, יסודות חיוניים בקיום האנושי.  "רואה רק את עצמה" היא יכולת חשובה של אישה  להיות קשובה לרגע לצרכיה, לפני שהיא מתגייסת לטובת המשפחה. "נבל" יודע את הרגעים שבהם תפקידנו להיות לא נחמדים. "פרימיטיבית" מחוברת לעולם היצרים שבו, לרגעים, איננו שונים משאר בעלי החיים. "מדוכאת כמו אמה" יודעת דבר על עצב הדברים שלא יקרו, שכול בוגר מגלה בגיל מסוים. "סתמיות" היא לפעמים מצבו של האדם. "מבועת" משמר ידיעה על חיית טרף שכדאי להסתתר מפניה. "שונא" יודע את הרצון להיפרד. "תלותית" נוגעת בתינוק שמשהו ממנו חי אצל כל אחד בפנים. "אשם" מכיר באחריות אישית, שרבים אינם יודעים. "מושפל" יודע את מצבו הקבוע של האדם, לפני אלוהים.

 

האיש המפחד להאמין

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש המפחד להאמין

יאיר כספי

  הניסיון הלא פתור:

הניסיון הלא פתור שלי הוא אימה שאין ממנה הגנה. עומדים לעשות בי משהו מחריד ואין לי דרך למנוע את הדבר הנורא. יפגעו. ישפילו. ייקחו מה שירצו. ולא יהיו לי מילים להגיד. לא תהיה דרך למחות.  לא אוכל להתנגד. אם אצליח להשמיע קול איש לא יבין. לא ירצה להאמין. איש אינו רוצה להיות מעורב. איש לא יבוא להגן.

הניסיון החוזר הוא פחד גדול ולא מובן. מראש המכון. ממנהלת המשרד. מהשכן החדש. מהשכן הישן שהניח קופסת צבעים על הגדר. מאיש שחונה ליד ביתי ומדבר בטלפון. מהאיש ששלח לי מכתב רשום. מאיש ברחוב עם מבט זועם. מאלימות שתפרוץ פתאום.

ניסיון עבר שלא נפתר וחוזר בניסיון הנוכחי:

כשהזעם היה משתלט על אמי, היא הייתה מסוגלת לזרוק לפח את כול האוכל שהכינה לארוחת יום ששי, כי היה נדמה לה שאבי עשה משהו נגדה.

כשהזעם היה משתלט על אמי, היא הייתה מחפשת לו אשמים, שיעשו את הזעם הגיוני. מתחילה באבי, בשכנים, במנהל העבודה, באחותי. בסוף גם אני הייתי מוכנס לרשימה.

באחת הפעמים שהזעם השתלט על אמי היא גירשה מביתנו את אבי. פחדתי, היא אמרה, שבאחד מהתקפי הזעם שלו הוא יהרוג אותי.

כשהזעם היה משתלט על אמי, הייתה יוצאת מפיה להבה גדולה ששרפה את כול מה שנמצא בקרבתה. פחדתי שתשמיד גם אותי, אם אעז לחלוק על כתב האשמה. שמחתי שאינני מופיע ברשימה. או לפחות נמצא במקום שולי, ולכן אינני בסכנה.

והאמת, הייתי משותק מאימה. אמי הכריחה אותי להקשיב לנאומה. שהיה חוזר על עצמו כמה פעמים בשבוע. ובו פירטה את פשעיהם של כול האשמים במצבה. לא היו בזעמה נסיבות מקלות. אין הקשר. אין רחמים. אין זיכרון. אין מבט שרואה את האחר. זעם שהולך וגובר ומוכיח את עצמו. זעם קדוש שמוכן להקריב אותי. אם ניסיתי להציע הסבר חילופי אמא הייתה אומרת שאולי גם אני נמצא בצד השני. משתף פעולה עם אויביה. היא כפתה עלי להקשיב. ולא יכולתי לעשות מאומה.

אסור היה לי לכעוס, להתאכזב, להתפרץ, לבכות, לרעוד מפחד. לומר שאיני יכול לשאת את השנאה. אסור היה שהאישה תדע את מה שהיא עושה לבנה. אסור היה לי לדעת רצון שעלה בי באותה שעה להשתיק אותה.

ולא היה באותה שעה בעולם שליח אחד שלך שיבוא ויאמר ראיתי. אני יודע מה קורה. חכה. אבוא לעזור. נוציא אותך מפה.

אין לי אב. הלך. אין אחות. לא תחזור. אין דוד. לא בא לבקר. אין מורה. אין חבר. אין  מישהו שיבוא ויאמר הכעס מוגזם. הילד אינו אשם. אסור לעשות כך. לא נסכים.

אין שומר תמימים. אין שומר ישראל. אין אלוהים. לא ידעת. או לא רצית להתערב. או אינך יכול. לא הסברת. התהום עלה ואין עוצר.

פתרונות מדומים:

מול אמי למדתי לא להרגיש את מה שהיה אסור לבטא. לאטום את אוזני. לשתוק. לספוג, כאילו התרגלתי. להתחזות למקשיב. להכחיש את התוקפנות המופעלת כלפי. עד היום אני מגיב כך, ברגע הראשון, למכה הנוחתת עלי.

למדתי לשמור מרחק מאנשים שעלולים לזעום כמו אמי. לשים בינם לביני חומה, וגדר. סורגים על חלונותי. מערכות אזעקה שיצפצפו כשמישהו מנסה להתקרב אלי. וחדר מבוצר, פנימי, שבו אני נועל את עצמי, כשהאימה גדולה משלטת עלי.

למדתי לדחוק עמוק מאד את הרגש שעלה בי כשאמי הייתה כופה עלי להקשיב. אסור היה שיצא מזעמי אפילו פרור זעיר שיעשה אותי אויב. זעם עצור. זעם עצום. שעולה בי, שנייה לאחר שמישהו אומר או עושה דבר שנוגע בתחושת האימה הקדומה.

כשעולה בי זעם דומה לשלה, על מי שחזק ממני, או אני תלוי בו באותה שעה: המנהל, הרופא, הפקיד בעירייה, אני נמלא אימה. וחוזרת אלי חוויה קדומה של ילד שכול דיבור שלו בפני אמו יעמיד אותו בסכנה גדולה. ומוטל עליו לספוג. לבלוע את מה שקורה בשתיקה. להתנצל. להודות במה שלא עשה.

כשקטנים או חלשים מכעיסים אותי אני עושה את מה שהיא הייתה עושה: מנסה להצדיק את זעמי. מוכיח מישהו שעשה מעשה נורא. תובע מאנשים להקשיב לכתב האשמה. להכיר. להודות. להתנצל. לתבוע מחילה. כשעולה בי זעם דומה לשלה אני מצטרף אליה לבית מקדשה שבו עובדים אל רע. מרצים אותו. מרמים אותו. מזהים את שליחיו. מתכוננים ליומו.

כשעולה בי האימה הקדומה אני מפתח תכניות פעולה נגד כל מי שעשוי לפגוע בי. תכניות נקמה. ותכניות חיסול שאסור לאיש לדעת עליהן מאומה. מוסוות היטב בדאגה מדומה לצרכים של אנשים שעשויים להעמיד אותי בסכנה. זעם מוכחש. מושלך. מיוחס לאחר. ופחד גובר מן הזעם שיום אחד יפרוץ גדר.

למקרה שאמצעי ההגנה יכשלו והזעם יופעל, יתפרץ, יהרוס, ויהפוך אותי מבוקש על ידי כוחות החוק, שמרתי לי בית קטן. בקתה. על ראש הר רחוק מכל מקום ישוב. פסגה שאין אליה דרכי גישה. ואני מתכנס בו, לבדי, עם ציוד ומזון שהכנתי בעוד מועד.

פתרונות של ניסיון דומה:

את הניסיון שלי פתרו האנשים ההולכים בתמימות בעולם. נותנים את עצמם בידי איש שפגשו היום. רואים אותך משגיח עליהם דרכו. בוטחים בך שאם משהו יסתבך, תופיע ותחלץ אותם. הם תמיד עוררו בי פליאה ותשוקה ללמוד את סודם.

פגשתי אנשים שסיפרו לי על ניסיונות דומים לשלי שנפתרו בגיל צעיר: הילד שאביו אמר לאמו: אצלנו בבית לא נקלל גם אם אנחנו מאד כועסים. הילד שאמו אמרה לגננת: הילד שלי בסדר גמור גם אם כול הגן חושב אחרת, ולך יש תפקיד להגן עליו. הילד שאביו רץ, בלי לחשוב, להכות ילד גדול שהרים עליו יד.

אני קורא בתורה על אבות שהתגברו על פחדם כשזכרו את הברכה שהעמדת לרשותם. שזכרו את כול הימים שבהם היית לימינם. שלא פחדו גם בגיא צלמוות כי הרגישו אותך הולך עמם. שלמדו לסמוך על נאמנותך למי שנאמן לך. שבטחו בגבול שנתת להם לשמירתם. שלא יראו כשגילו שהם מייצגים אותך, מול אויבם. שידעו אותך, עצום, ונתגמד להם הפרעה שעמד מולם.

בתהילים קראתי בהתרגשות רבה את שירו של האיש שסיפרו לו שאתה יצרת הכול. גם אותו. ולכן מובטחת שמירתו. כשפחד, אב ואם ששלחת לו נשארו ערים בלילות לצידו ועל כן ידמה אותך, לא ינום ולא ישן לעולמים. שומר אישי צמוד, מפני חיות או אנשים, ברק או רעמים. שומר לנפש, הוא זוכר את שליחיך שנתנו בו אמון ונזהרו בכבודו. שומר לנער העוזב את אביו ואמו, המלווה אותו כשהוא חוזר לביתו. שומר עכשיו. שומר לכל חייו.

עמידה בניסיון:

קבלת ניסיון חיי מאתך מטילה עלי, ראשית, לשאת זיכרון אימה חוזרת. מציפה  ומשתקת. לשאת אותה בלי להתנגד. בלי לנסות בעצמי להיות מפחיד.

יובל שנים נאבקתי לנצח בקרב, שציווית עלי להפסיד.  להכיר שכך קבעה חוכמתך. תבוסה גדולה מדי בשנותי הראשונות, בלא הכוונה מתאימה, לא אפשרה לי ללמוד ממנה את כוונתך: לא לעשות מאומה. למצוא אל נורא בחוסר אונים וכניעה.

ניסיוני הוא ידיעה על אם שהייתה האויב האכזר והמסוכן ביותר של ילדה. כשחשבתי שזעמה של אמי עלי הוא טעות, נמלאתי אשמה, כי לא הצלחתי למנוע אותו. כשחשבתי שזעמה הפוצע של אמי הוא סתם מקרה, חיי איבדו משמעות. כשחשבתי שזעמה של אמי הוא רשעות שניצחה, לא רציתי לחיות. כשהייתי מוכן לשקול את האפשרות שהזעם נשלח אלי, ממך, הוא נעשה לי משימה, אחריות, שאין בה אשמה ייאוש או סתמיות. רק פציעה שבה צריך לעמוד.

אמונה אצלי היא מבחן קשה עד בלתי אפשרי. אני צריך להתגבר על כל נימי נפשו שזועקים לא לסמוך. אתה דורש ממני לוותר על מה שמרגיש לי "נכון". הזהירות. הבדיקות. המחסומים. ההתראות. מסלולי הבריחה. תכניות החיסול. בית המשפט. דמותך המפחידה.

ניסיונך דורש ממני להסתכן בדבר שלא חוויתי ואיני מכיר. והוא הפוך לכל מה שאני יודע ורגיל לעשות: להאמין לבוא שומר שאינו מופיע לי בזיכרון. להתנהג כאילו היה לי בך מגן מיומן. לסמוך על הבטחה שלא קיבלתי ממך. שהקושי אינו חמור. שאפשר והעניין מעצמו יפטר. שנתת לי כוח להתגבר. שלא תנטוש. שתלך עמי. שיש על מי לסמוך. שיהיה בסדר בסופו של דבר.

ניסיוני הוא אמון שאני צריך לתת בך. שאם אוותר על הזהירות, והבדיקות, ותכנית ההגנה, אתה תעשה במקומי את השמירה.

ניסיוני הוא אמון שאני צריך לתת באנשים. סיכון שאני צריך לקבל על עצמי, להתנהג כאילו ברגע המכריע, תתגלה בינם לביני. ללמוד דבר שלא ידעתי לעשות בעבר. לסמוך על זולתי המבקש אותך, כמותי.

ניסיוני לא הסתיים כשעזבתי את בית אמי. הוא חוזר אלי פעמיים שלוש בשבוע, כשאתה מטיל עלי לשאת סכנה, אמיתית או מדומה, או כעס שעשוי להיות מופנה כלפי. התכנית לימדה אותי לשאול איפה עלה בי היום פחד שווא. מהו פתרונו המדומה. באיזה תפילה אליך, אם תיענה, הפחד יתפוגג. איך אבטא במעשה את אמונתי בשומרי.

ניסיוני הוא מעשה יומי. להיות מוכן לשאת סכנות אמת שאתה מטיל עלי מעת לעת. להזכיר לעצמי שהפחד מהאיש העומד ברחוב על יד ביתי הוא חזרת האימה הקדומה, ולא גילוי של סכנה. לוותר על התכניות שאני עושה למקרה שהאיש ינסה לפרוץ לביתי. לזכור שתוכניותי הן פתרון מדומה לחרדה. לפנות אליך בבקשה להיות לי מגן עולמי. למנות אותך שומר לביתי כאשר אני יוצא למלאכתי.

תפילה

אני רוצה לא לפחד מהפחד. לא לעסוק בו כל כך הרבה. להפסיק להיזהר. להימנע. להתרחק. לתכנן מאבקים ונקמות. אני רוצה מאד לבטוח. לזכות במקום התמים שלא ידע סכנות נוראות. ללכת בעולם כאילו כל מי שנמצא רוצה לשמור עלי.

חנות הקסמים

אני רוצה זיכרון אחר. אם מכבדת. אב שומר. אחים שבאים לעזור. קהילה מעורבת. חברה צודקת. שלטון של חוק. צבא חזק.

תפילה

היה עוזר אילו שברי היה מגיע אלי ממך עם דף הסבר:

הרינו להודיע שנפלה החלטה מאת אל נורא עלילה

והיא לא בידך. ואין אשמה. ואי אפשר לעשות מאומה.

וכדאי, ורצוי, להתמסר. לכאב ולצער שחלקו עובר.

וחלקו נשאר. לפחד, שעל חלקו ניתן להתגבר,

וחלקו הוא אימה עם חוסר אונים גמור. והיא מצבנו. והיא בסדר גמור.

היה עוזר אילו היית מופיע למסור לנו את הדין.

והייתה הרגשה שאתה קצת מצטער. נושא עמנו אילמות ואימה. וחוסר אונים גמור. נושא עמנו את המרחק הבלתי נסבל, בין הכול יכול, והאדם המוגבל.

היה עוזר אילו לפחות היית אומר: ראיתי אותך ביום שבו עולמך נשבר.

ראיתי. וידעתי. מידי היה הדבר.

אני צריך שתבוא ותהיה עמי, בזיכרון המקפיא. בחוסר אונים סופי. ותאמר שאתה שם. רואה הכול. וגם אתה אינך יכול לעשות מאומה. כי כך נקבע. והשיתוק שלי רגיל ומקובל. מתאים למקרה. ואינו נחשב להסכמה. והוא מה שילד יכול לעשות במקרה כזה. והתכונה ההיא מכובדת וראויה. ומותר להיות שוב, לפעמים, במקום כזה. ולא תלך עד שאירגע. עד שאדע שאתה נמצא.

אני מבקש אל שאין לי מילים לתאר. חסר לי במאגר. לא יודע איך הוא מופיע.  לא מכיר את הרוגע שהוא משרה בנוכחותו.

אני צריך שתתחיל אתי מהתחלה. שלא תלך לשום מקום בחודשים הראשונים. שתחבק אותי כשאתקשה להירדם. שתספר סיפור שלא נגמר. שלא תיתן לשום חיה רעה להתקרב. שלא תאפשר להשמיע מילים להן ילד לא יכול להקשיב. אני זקוק לתיקון של אמון ראשוני. אני מבקש להכיר את האל, צילי, ההולך לימיני. אני מבקש אתה הנמצא עמדי.

אני צריך אל שאומר לא לדאוג. אין צורך להתכונן. לך לישון. אני שומר. כדי להאמין בך אני צריך שתוכיח שלי שאתה רוצה ויכול לשמור עלי.

היהדות יותר מוצלחת מהיהודים: שיחה ברדיו

חמש מהפכים פסיכולוגיים שאמונה עושה ושום טיפול בעולם לא יודע לעשות.

שיחה בין גבי גזית ועבדכם לקראת פסיטבל הקהל ביום ראשון בחול המועד סוכות

http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGJGGM&c41t4nzVQ=EE

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

יאיר כספי

א. המקרה שאני מביאה היום להתייעצות הוא של עליזה, בתי בת העשרים ואחת. עליזה אובחנה בכיתה ב' כסובלת מלקות למידה שהחמירה עם השנים ומנעה ממנה, בסופו של דבר, את האפשרות להגיע ללימודים אקדמיים. עליזה מתקשה להשתלב במסגרות נורמטיביות. היא אינה עובדת. התנהגותה תלותית ולעתים תוקפנית, בעיקר כלפי.

 רציתי לבקש את עזרתכם כדי להבין האם מדובר בלקות למידה שהסתבכה, או שיש לפנינו הפרעת קשב וריכוז קשה, והאם אפשר שכל המומחים שאליהם הבאתי את עליזה בעבר החמיצו הפרעת אישיות?

 רציתי לציין כי אף פעם לא הפסקתי לקוות שעליזה תהיה יום אחד נערה רגילה שמתפקדת כיאות.

 ב. האבחנה שכולכם הסכמתם עליה היא אליל התקינות החברתית, שמולו אני מנהלת את עצמי. מאז שעליזה נולדה תבעתי ממנה התנהגות נורמטיבית, כמו זו שלה ציפיתי מן התלמידים בבית הספר שאני מנהלת בחיפה בעשרים השנה האחרונות.

 אל התקינות מצווה על עובדיו להסתגל למסגרות, למלא חובות מקובלים, לבחור מילים מתאימות לנסיבות, ולממש ציפיות חברתיות התואמות את הגיל. על עובדיו נאסר לחרוג מן הביטויים הרגשיים המקובלים, להיות שונים, או להתפרץ מכל סיבה שהיא.

 ג. החטא האופייני של עובדי התקינות הוא מעשה הגיהוץ הפנימי, שבו מנרמלים את הרגש האסור לביטוי, ומכניסים אותו לתבנית מילולית שמותר לבטא בציבור.

 חטאי הוליד עיסוק אין סופי בחיפוש אחר מילים מדויקות, שיצליחו לצנן את הרגשות, לצמצם אותן לתיאור עובדות, לעקר מתוכן את היסוד המסוכן, ולעשותם ניתנות לניהול.

 חטאי התבטא במאמץ רב שנים ליישר את בתי, להכניס אותה למסלול המקובל, בלי להקשיב לה. בלי לתת מעצמי. בלי לגלות לה את הכעס שמעשיה מעוררים בי.

 ד. עונשי העיקרי הוא התעסקות שאין לה סוף בעליזה. מאמץ סיזיפי ללמד את בתי מה מותר להגיד ולמי. איך מבטאים דברים באופן מדויק ולא מתלהם. מה עושה בכל רגע נתון אדם מקובל ואחראי. שיטתי כשלה בחינוכה של עליזה, ויצרה זרות שהלכה וגדלה ביני ובין בתי. בשנים האחרונות ישנן תקופות שבהן היא מסרבת לדבר אתי.

 ה. הניסיון הלא פתור שלי הוא צעקה שעולה בי ואסור לה להישמע. בכייה גדולה על אם שלא הייתה לי. זעם רב על זו שקראה לעצמה, לשווא, אמי. כעס על תוקפנותה של בתי.

 מעולם לא ביטאתי כלפי אמי את אכזבתי מן הזרות והריחוק שנהגה בי. חשבתי שבלתי מוסרי להרגיש כך כלפי אישה שאיבדה את משפחתה בשואה.  פעם אחת בלבד בילדותי העזתי להתחצף לאבי. קראתי לו "טיפש" והוא נתן בי מבט כאילו הוא הולך להרוג אותי. לא חזרתי יותר על מה שאמרתי. הייתי ילדה תקינה. ניסיתי לזכות באהבת אבי ואמי דרך הצטיינות בלימודים ובפעילות חברתית הזוכה להערכה.

 ו. עוד משהו על הניסיון שלי: התלות ההדדית בין עליזה לביני לא יכולה להיפסק כי אנחנו מתפקדות כמו ישות אחת בשתי גופות. אני האחריות האישית שעליזה מסרבת לקבל על עצמה. אני המציאות  החסרה בחייה, ובשבילה היא חייבת לבוא אלי כל יום, כדי לקבל את האיזון היומי שלה. עליזה היא קול הכמיהה הלא מסופקת שלי לאם. התובענות הינקותית שאני מתביישת להרגיש. הזעם הקשה שאסור לי לעולם לבטא.

 אפשר שעליזה תתחיל לקחת על עצמה משהו מאחריותה, ביום שאפטור אותה מן התפקיד להרגיש בשבילי. ביום שאעשה מעשה שאינו עולה על הדעת בכלל, והוא הכרחי: שאתחיל להיות קצת עליזה בעצמי.

 ז. חטאי החוזר, עבודת האליל והניסיון הלא פתור מטילים עלי שלוש מצוות של עבודה יומית:

 1. לזהות בכול יום את הרגעים שבהם אני ממיתה את הכעס והכמיהה. ממיינת רגשות לראויות ופסולות. מצמצת אותן למידות שאפשר להכיל. מניחה כל אחת במגירה משלה ונועלת היטב.

2.  לפגוש רגש חדש שעלה בהפתעה. להיות סקרנית גם הוא מבלבל וקצת מפחיד. ללכת אחריו למקום לא ידוע.

3. אין צורך לומר את כל מה שמרגישים. לא מייד. ללמוד להכיר. להרשות. לתת לרגש לגדול. למצוא דרכים לחיות את הרגש המוביל אותי. לשאת את סכנת אבדן המחנכת המצטיינת שהעולם מכיר.

 ח. תפילה: אדוני, אני מבקשת שינוי ביחסים בינך וביני. שלחת לי שליחים שידעו ללמד אותי את  תפקיד הבת האחראית בעולמך. אבל היום אני זקוקה לצד אחר שלך:

אנא היה לי הורה מתפעל ממגוון רגשות שבתו יכולה להכיל.

גלה לי שאתה סקרן כמותי לראות מה יש בתוכי ולאן כל זאת יכול להוביל.

גלה לי בעולמך מקום לביטוי לא מבוקר של רגשות. למד אותי ארגון פנימי אחר.

הבטח לי שלא אלך לגהנום אם ארגיש. ויהיו רגשותי לא מקובלים בעליל.

גלה לי שיש אפשרות לחבב אותי גם אם אצעק, ואבכה. ואשתגע לפעמים.

גלי לי שיש מקום בעולמך לילדה עם פגם ברור. כמו זה שאני מסתירה הרבה שנים.

 ט. תפילה במתכונת שמונה עשרה קצר:

אנא אלי, השב אותי מן המילים, המיון, האבחון, והארגון המסודר של הרגשות שלי ושל שאר העולם.

סלח לי על אימת הרגש האסור והדחף הכפייתי להעלים אותו בדרך כלשהיא.

גאל אותי מעבודת הראוי והמקובל. שחרר אותי משעבוד לעריץ שצמצם את חיי ולקח ממני את בתי.

רפא בי את פצעיו של סד שהושמתי בו בילדותי: ילדה מוכשרת ונאה שעושה הכול כראוי.

חדש בי זיכרונה של אם מנשקת, מחבקת, מתמסרת, כועסת, צועקת.

וחדש בי אותך, כאב המוקסם מבתו המלמדת אותו לכעוס כראוי.

 י. חסדי הוא ילדה נוראית, שהייתה בלתי ניתנת לנרמול. שחייתה בשבילי את קולי האסור. את צעקת התינוק שלא נשמעה. שכפתה עלי להשיב חיים למקום שחשבתי שהצלחתי לאלף לגמרי לפני שנים.

תודה לך אלי על רשות מיוחדת שנתת לנו, האנשים המשכילים, בעלי הסגנון, להיות יצורים צועקים, כמהים, ולא הגיוניים בעליל.תודה על רשות לפעול, לפעמים ממקום אחר.

« Older entries