הכישרון למצוא תפקיד לרגע

כשהמצב נהיה בלתי אפשרי, בעבודה או במשפחה, אני שואל מה מצפים ממני, מה אני רוצה שיקרה, מה מתאים לי, מה ימלא את הצרכים שלי, מה מרגיז ומקומם אותי, מה אני לא מוכן לקבל בשום אופן. השאלות הולכות ומסבכות אותי. אני טובע במהומה.

הדבר היחיד שמציל אותי ברגעים הוא שאלה אחת על תפקיד. לאיזה משימה הרגע הזה מזמין אותי?

קשה לי להתמקד בשאלה הזאת האחת. כי אפשר שתפקידי יבוא על חשבון צרכי. כי אפשר שתפקידי יעשה אותי שנוא על חלק משותפי המהומה. כי התפקיד עשוי לדרוש ממני להתגבר על כעסי. כי אפשר שאין לי את הכישרון למלא תפקיד כזה.

ההכרעה להישאר עם השאלה האחת על תפקידי מתחילה לשחרר אותי מן העריצים המנהלים אותי ומתקוטטים ביניהם: המשפחה. החברה. המנהל. הפצעים שלי. היצרים שלי.

השאלה על תפקידי מרימה אותי מהמקום והמצב שהולך ומסתבך. משלל הרגשות הסותרים שאני מרגיש. השאלה על תפקידי מעמידה אותי בפני סמכות אחת יותר גבוהה מכל השותפים למהומה.

כשאני מצליח להתעלות לרגע, ולעבוד, לפעמים לבדי, אצל אתם יודעים מי, הבהירות שאבדה חוזרת, נפתחת לפני דרך. אני זוכה בסמכות להצביע על אפשרות, איסור וחובה. הנכונות לקבל עלי את תפקידי מוצאת לפתע את הכישרון למלא אותו.

מישהו רואה עלי ששמעתי דבר ומתחיל ללכת אתי. נס קורה. השפיות מתחילה לחזור. המצב משתנה.

מודעות פרסומת

הכישרון למצוא סמכות יותר גבוהה

האנשים הנושאים עמם מילדותם את הפציעה האנושה ביותר לא בהכרח גדלו אצל ההורים המשוגעים ביותר, או האכזריים ביותר. אלו הם הילדים שהוריהם המשוגעים חלקית או קצת מרושעים נתפסו בעיניהם כסמכות בלעדית.
אמי לימדה אותי דברים מטורפים על העולם ועל עצמי. יכולתי להטיל בהם ספק, כי למזלי מעמדה המשפחתי והחברתי היה נחות. היה לי קשה יותר על דבריו של אחי, שהזיק לי הרבה פחות מאמי, אך בשל מעמדו הסמכותי הצליח במשך שנים לשכנע אותי שאני אדם לא מוסרי.
האיש ששחרר אותי משעבודי התמחה בשחרור עבדים. העברים, שנגזר דינם להיכרת, ונשארו במצרים, האמינו כי זה הוא ייעודם שנקבע על ידי בעל הסמכות הגבוהה בעולם. הם הצליחו לצאת לחרות רק כשהגיע אחד שגילה להם סמכות אחת גבוהה יותר מפרעה.
אפשרות של חירות פתוחה בפני מי שיודעים ששום סמכות שפגשו בחייהם: הוריהם, אחיהם, בני גילם, הלאום אליו הם שייכים, מנהגי דתם, אינם אלא מתווכים חלקיים של סמכות גבוהה יותר. החירות אפשרית למשועבד שיש לו נתיב משלו לנהל שיחה ישירה עם סמכות יותר גבוהה.
האנשים שזכו בהצצה לסמכות אחת יותר גבוהה מכבדים את הוריהם, ורשאים לבחור בן זוג שאינו מוצא חן בעיניהם. מכבדים את החוק, ויודעים לעבור עליו כשהוא נוגד את תחושת הצדק שלהם. מכבדים את המורשת הדתית ויודעים לסטות ממנה ברגעים שאין בה דעת אלוהים.
האנשים שאפשר לעזור להם להשתחרר משעבוד, מוכנים לשקול לרגע את האפשרות שיש סמכות אחת יותר גבוהה מכל מערכת אנושית שהם מכירים. אלו הם האנשים היודעים לזהות פקודה בלתי חוקית בעליל. החמרה דתית שאיבדה את הקשר לכוונת הכתובים. הורים שכופים כללים שנועדו לשרת בעיקר אותם. בני זוג התובעים ממך לשרת את שיגעונם.
האנשים ששרדו בשואה, בגופם וברוחם, אף פעם לא האמינו שאבדן צלם האדם שנכפה עליהם, הוא טבעם האמתי. אלו שאיבדו את הרצון לחיות אפשר שחשבו שהנאצים זכו בסמכות הסופית לקבוע את מעמדם.
האנשים שזכו לגישה אל סמכות אחת יותר גבוהה אינם משועבדים למדינה, לאמא שלהם, לדימוי של עצמם, לערכי זכויות הפרט, למצוות ישוב הארץ, לדקדוקי כשרות, או לחבר'ה הטובים. האנשים שיש להם תמיד סמכות אחת יותר גבוהה הרבה פעמים אינם יודעים שמה שיש להם קרוי אלוהים.
את האיש הנושא בליבו ידיעה על סמכות אחת גבוהה יותר אי אפשר לשעבד לגמרי. גם אם יציית לכללים, לנורמות או לחוקים משוגעים או אכזריים של משפחתו, חברתו, דתו או עמו, יעשה זאת באופן זמני, עד שישוב וישמע בלבו את קול המנהל הכללי. האיש שיש לו תמיד סמכות אחת גבוהה יותר קרוי אדם.

ייעוד האדם, הייעוד העברי, ייעוד מודרני, ייעוד ישראלי

ארבעה מפגשים במכינה קדם צבאית עם ד"ר יאיר כספי

מפגש ראשון: ייעוד האדם

ההתפתחות האנושית על פי המקרא מתחילה בגילוי העולם כמעשה יצירה שיוצרה הזמין את האדם להיות שותפו להשלמת עצמו. ההזמנה העצימה את האדם, ועוררה בו סקרנות גדולה לגבי המזמין, והודיה על מתנתו. התפתחות האדם הייתה כרוכה בשני קשיים: הוא נדרש לריסון יצרי שהבחין אותו מבעלי החיים. והוא גילה שאף פעם לא יהיה אלוהים. שני הגבולות שניתנו לו העלו בלבו מזימה: למצוא לו אל נגיש יותר, שאפשר להקטין את המרחק ממנו, לזכות במשהו מן הנצח שלו, ולקבל ממנו פטור מהריסון היצרי. עבודת תחליפי האלוהים איימה להחריב את התרבות האנושית.

מפגש שני: הייעוד העברי

קבוצה אחת שמרה על זיכרון היוצר שנתגלה לאדם, לא נשלט ולא נודע במהותו. אלו ידעו לראות את החטא הכלל אנושי ומחירו הקשה. הם אסרו את עבודת המתווכים לאלוהים. העם העברי הקים תרבות שעניינה שונה מכל התרבויות האחרות. היא לא מבקשת יותר כוח, יותר עושר, ואפילו לא יותר תבונה. היא שואלת מהו אדם, ובמה הוא נבדל מבעלי חיים ואלוהים. העם העברי יצא למסע מחקר רב דורי המבקש לגלות מהו אדם בכל תחומי החיים. תוצרי המחקר הזה נתגלו בהמשך כבעלי השפעה מכרעת על התרבות האנושית, אך עוררו גם התנגדות קשה הנמשכת עד היום. תודעת השליחות שלא הסתיימה הייתה היסוד למאמץ ההישרדות חסר התקדים של העם היהודי בגלותו.

מפגש שלישי: ייעוד מודרני ופוסט מודרני

הרנסנס ותקופת ההשכלה חידשו בתחילתן את הציווי המקראי לחקות את היוצר במעשיו, בלי מתווכים. פרץ היצירה העצים את האדם וגילה לו הזמנה אלוהית שהדתות הגדולות לא ידעו יותר לראות. ההתפתחות הטכנולוגית לוותה במהפכה של התודעה. האדם המשכיל סמך על עצמו, ביקש זכויות יסוד, ודרש להשתתף בקביעת עתידו. לחלק מן האנשים המונותאיזם התחיל להראות כמו טעות שעבר זמנה. משהגיע העת לומר תודה על מתנות התבונה, האדם הודה לעצמו, והחל לבנות לו אלים חדשים: המדע, הלאום, הסוציאליזם, ההומניזם, השוק החופשי. כשאלו החלו ליפול, החליטו אנשים שאי אפשר יותר לסמוך על שום דבר חוץ מהרצון האישי ה"אוטנטי", כלומר החייתי.

מפגש רביעי: ייעוד ישראלי

פיתויי המודרנה הולידו ייעוד יהודי גלותי חדש: קפוא, מרוכז בעצמו, ועוסק בהחמרות. יהדות שהלכה ונעשתה לא רלוונטית עזרה לאלו שביקשו פטור סופי מן ייעוד העברי ורשות להתבולל. בין שתי הברירות הקשות האלו קמו אנשים שהאמינו כי הייעוד העברי לא הסתיים והסיכוי היחיד לשמור עליו הוא לחדש אותו במפעל לאומי. מדינת ישראל קמה כדי להעמיד חיבור בין החזון הנבואי להישגי התרבות הכללית. היא הולכת ושוקעת בעשורים האחרונים בקיטוב בין שתי קבוצות שמבקשות לברוח מהמשימה הקשה: חילוניות שאיבדה את ייעודה העברי, ודתיות מצומצמת שגם היא איבדה את ייעודה העברי. הייעוד הישראלי הוא כורח ביטחוני. עילת קיומנו. הסיבה להישרדותנו. הוא גם צורך של התרבות האנושית המקוטבת בין מקדשי אלי השווא החילוניים והדתיים. בין שני אלו אבדה לנו היכולת להגיד מהו אדם.

 

עצב נוראי וסיפור של גאולה

"גם אני הייתי ילדה בגבעתים, גדלתי  בהרצוג 13, כניסה ג, בבלוק שבו חיו משפחות קטנות, שני ילדים בכל בית היה מעל לראש,  רוב הדיירים היו עולים מאירופה, רובם ניצולי שואה, או נרדפי נאצים.

וזכר השואה, וההדף שלה, עבר בתוך האינסטלציה של הבנין כולו,  זחל מתחת לכל דירה והיתמר כמו ריח תבשילים בחדר המדרגות.

ספרו של יאיר, מתאר באופן שמועך את הלב ומקמט אותו שוב ושוב – את הדרמה שמתרחשת בחדרי חדרים, באינקובטור שבו גדל ילד בודד ומבוהל, שאימו, אינה ניצולת שואה, אבל נושאת אתה שדים משלה,

זה ספר על ילד הורי, שנאבק לגדל לעצמו דמות של הורה שמסוגל,  מאבק סיזיפי שנידון כפי שמבשר שם הספר – לכישלון

בישראל מסתובבים הרבה ילדים הוריים כאלה, שגידלו את עצמם.  חלקם, חרף הנסיבות , מצאו בתוכם כוחות ותעצומות – והפכו, כמו יאיר – להיות אנשים מאירים שעוזרים לאחרים לגדול.

לכן, לצד העצב הנוראי שיש בספר,  זה גם סיפור על גאולה.

כפסיכולוגית – אני רוצה לדבר על האומץ המקצועי הרב שיש בספר הזה ובפרסום שלו.  אנשי טיפול, נוטים להיעצר מאחורי גדר של אנונימיות,  או "לוח חלק",  נזהרים מאד שלא לחשוף שום פרט על חייהם מחשש שהגילוי העצמי "יקלקל" משהו.  הם מקסימום מרחיקים את החוויה האישית שלהם ומקפלים אותה בתוך דמות בדיונית של רומן שרקחו.  והנה כאן – חשיפה מלאה, אישית ומוחלטת.

בעיני – זו הצהרת אנושיות עמוקה וחשובה, גם עבור המטפלים בכלל . שהם כמובן קודם כל בני אדם, הרבה פעמים אנחנו גדלים להיות מטפלים דווקא מתוך הכאבים שלנו,  שמלמדים אותנו חמלה, ומאפשרים לנו להכיר ולהבין את כאבו ומורכבותו של הזולת".

שלוש דוברות בערב השקה ל"ילד שכמעט הציל את אמו":

שירלי יובל

https://www.youtube.com/watch?v=etEdbHmoFJc

 

תמרה אבנר

https://www.youtube.com/watch?v=WDNHCpd61po

 

ד"ר דריה מעוז

https://www.youtube.com/watch?v=ItssOoRevwY

 

19 כישרונות הכרחיים לתיקון פציעה נפשית ("פוסט טראומה")

כישורים הכרחיים לתיקון פציעה נפשית ("פוסט טראומה"): הרצאה של ד"ר יאיר כספי מנהל "פסיכולוגיה ביהדות", בערב השקה לספרו "הילד שכמעט הציל את אמו". ההרצאה מובאת בשני חלקים, חלק א' בקישור העליון  וחלק ב' בקישור התחתון.

סדנה התנסותית מצולמת בטיפול בפוסט טראומה

חמשת התיקונים: הרגש שאי אפשר לשאת. הפתרון המדומה. סיפור של מישהו אחר. המציאות. מצב האדם. סדנה התנסותית בסימון יעדים למסע תיקון עצמי עם ד"ר יאיר כספי:

הכישרון להיות בדיכאון

 
אחד מכישורי החיים החשובים הוא הכישרון להיות בדיכאון. להכיר באבדן. לקבל את הכישלון. לשאת ייאוש קטן. להנות מעצב מר- מתוק. עצב ישן שעולה פתאום. או עצב העולם.
לפרוש מן המעשה. לשעות, או שבועות. לפני הצרכים. להרים ידיים. לעצור את המרוץ התזזיתי אחר הישגים או הנאות. עיסוק השווא שבא להסתיר את פינת המוות הפנימי.
לתת לאין למלא את המקום. להכיר בחידלון שנציגו כלול בחיים. לבכות, אם צריך. לשיר שירים עצובים. לבטל עיסוקים. לעצור את הבילויים.
האנשים הדוחים כל דכדוך בכל מחיר סופם שיפגשו אותו כשהוא מתפרץ, משתלט על עולמם, ומותיר אותם חסרי אונים.
יפה לך העצב לעור הפנים. נחמד ייאושך מצחוקים מזויפים. אוהב אותך כשלא תוכלי לתת מאום.

"הילד שכמעט הציל את אמו": ערב השקה, מוצ"ש 27 בינואר במוצא עילית

ביקורות תגובות ומכתבים למחבר "הילד שכמעט הציל את אמו":

 
קיבלתי בדואר את הספר הזה בשבוע שעבר ולא יכולתי להניח אותי מידי.
כנות יוצאת דופן, אמיצה, חשופה, סופר אינטיליגנטית. נוגעת עמוק ולא גולשת למלו-דרמטיות.
ספר חובה בעיני.
תודה רבה לך יאיר, הענקת מתנה גדולה להרבה אנשים ולעולם בכלל.
אילנה ויילר אפט
 
מאוד התרגשתי ונהניתי לקרוא את "הילד שכמעט הציל את אמו". סיפור בעל ערך ועניין אוניברסלי. מסמך מרתק.
הילד מנסה לזכך את דבריו, והם מובאים בצורה שירית, זהו אקט ספרותי יפהפה בעיניי וטעון במשמעות. מתנה אמתית.
אהוד בר
 
וואוו, איזה ספר חזק זה.
בזמנו כאשר קראתי את הספר "בדרך אל החתולים" יהושכ קנז, אמרתי עליו, ספר שכולו "דיכאון טוב". גם בספר הזה יש דיכאון. אך דיכאון טוב. קשה להסביר מה זה דיכאון טוב. אבל כל מי שקורא ספרים מבין את זה.
ספר מאד מאד חזק. דיכאון טוב ואגרוף בבטן. מאד ממליצה.
נוריתה, מבט אל ספרים וספרות בגובה העיניים
 
כבר בשורות הראשונות חץ נכנס לליבי והסתובב אבל חזק. ספר פנטסטי.
הלב שלי נקרע אל מול הילד הגיבור .האבוד. מדי פעם אתה מצליח להרגיע אותי כשבסוף כל פרק יש עלייה במהירות גבוהה למעלה עם תובנות ופנימיות כל כך גבוהה.
אי אפשר שלא לקרוא בקריאה אחת שוטפת. הוא ממש מטלטל. בעיקר הקשר שיצרת עם עצמך הילד ופתחון הפה שנתת לו . מאד מאד נהניתי ועולמי יותר עמוק כואב ואסוף בזכותך. אני חושבת שזו זכות גדולה לתת מילים לתהומות של חרדה בדידות יאוש אשמה ובושה. תודה רבה!
אתה כותב נפלא. נוגע. גם ילדי וגם בוגר. אפשר ממש להרגיש את הילד החכם שמסביר לעצמו את העולם. את הבדידות שלו את המעבר לבגרות את הצורך כמבוגר לשמור על עצמך ולומר בדיוק חד את מה שצריך להאמר. ברור איך החיבור עם בורא עולם ועם השיטה שפיתחת נובעים.
בעודי בולעת את הספר שלך בדמעות… נתת פה להרבה סיפורים פנימיים שלי. ספר מאד מאד חשוב. ואני שמחה שהוא עוד לא נגמר לי.
רינה כורש
 
ספר מרתק ונוגע ללב. כתיבה רהוטה, מרשימה וקולחת,
נועה מנהיים
 
לא יכולתי להניח את הספר לרגע בצד ובמשך יום וחצי לקחתי אותו לכל מקום איתי כדי להמשיך לקרוא עוד פרק ועוד פרק.
לא הפסקתי לדמוע במהלך קריאת הספר, אני מניחה שהסיפור שלך נגע בכאבי הילדות שלי, בסליחות שנואשתי לקבל ומעולם לא הגיעו ובסדום שלי שממנה יצאתי עשרות אם לא מאות פעמים.
הסיפור שלך הוא השראה אחת גדולה. תודה לך שחשפת את הכאבים שלך שגרמו לך לצאת ולחפש תשובות ולמצוא אותן. תודה לך על שאתה מלמד אותי ועוד רבים לגדול, תודה על הכנות והאותנטיות. יכולה לומר שמאז שתי הלידות האחרונות שלי בודדים הספרים שהצלחתי לקרוא מההתחלה עד הסוף למרות אהבתי הגדולה לקריאה ואת הספר הזה פשוט גמעתי בשקיקה. ממליצה מכל הלב לכולם פשוט לרוץ ולרכוש את הספר. אולי כמעט הצלחת להציל את אמא שלך אבל אתה עוזר לרבים להציל את חייהם!
אושרית אלבז כרמלי
 
יאיר יקר
סיימתי עכשיו לקרוא את הספר שלך, אותו קראתי בנשימה עצורה.
הוא קימט לי את הלב, חזור וקמוט.
ספר אמיץ, מרתק, ונוגע מאד.
רציתי בעיקר לחבק את הילד ההוא, הזה, שבך!
תודה על שליחותך בחיים אנשים רבים בכלל, ובחיי בפרט.
שירלי יובל יאיר
 
 
נותרתי בלי מילים…ספר אמיץ מרתק. כמה מאמץ . כמה מעייף ומצד שני כמה הצמיח. מעורר השראה.
לייקי סבן
 
קראתי את "הילד שכמעט הציל את אמו" בנשימה עצורה. מרגש ומטלטל! ספר עוצמתי ביותר. תודה רבה!
אסתר בן דרור
 
 
אתמול סיימתי את הספר. קראתי אותו לאט לאט, לא הצלחתי לנשום בחלק, כל כך הרבה דימיון והזדהות, תודה לך שנתת מילים בפי לחוויות של חיים עם אימא חולת נפש, נתת לי אומץ וביטחון להרגיש דברים שאני מרגישה כל כך הרבה אשמה עליהם. הייתי שמחה לדבר עם אדם שעבר סיפור כזה. ספר מרתק, עצוב, קשה ועם הכל נותן תקווה. תודה רבה.
רעות
 
שלום לך יאיר,
זה עתה סיימתי את קריאת הספר הנפלא.
הציטוט 'אמי אכן משוגעת, אבל היא גם מרשעת. התוספת חשובה כי "חולת נפש" מתאר את התסמינים שלה, אבל מחמיץ את התסמינים שהיא עושה לסביבה,- הוא ציטוט פונדמנטלי למצב הקיים. בתור בת לאב אשר לקה במחלה נפשית והתעלל בי ובשאר הסובבים אותו, אני מסכימה עם הציטוט הזה מילה במילה, אות ואות, תג ותג. זה מעבר למחלה עצמה. הרבה מעבר.
התחושות שליוו ומלוות אותי במהלך החיים זהות בצורה משמח ומפחידה כאחד. משמחת, כי יש עוד מישהו שעבר את מה שאני עברתי והוא מבין אותי. מפחידה, כי זה כואב. זה קשה מנשוא. למה לא עברנו ילדות נורמלית, כזו שיש פניות להתעסק עם זוטות כמו: הגרביים הלא תואמות של המורה, ברוגזים בין ילדי הכיתה, תכנית הלימודים וכן הלאה.
השכלת לעלות לכתב את סיפורך בצורה אותנטית וחודרת ללב ומי ייתן ושכרך יהיה מתן אישור ותיקוף החוויות של אלה אשר חוו את אותם החוויות שלך ואינם יכולים לעלות זאת על הכתב!
אסיים בציטוט אשר גרם לי לצמרמורות הזדהות 'אני מבקש לזכור ילד אחר. ילד צועק. ילד מדבר. ילד קשקשן שלא אכפת לו אם למישהו קשה לתת. ילד שדורש גם כשאין….אני רוצה שיראו עלי. שיגיד כל מי שרואה ברחוב: "פה הולך ילד אהוב"'
תודה על האומץ
שירה
 
אני רוצה להודות לך מעומק הלב על פרסום הספר. קראתי אותו בשבת, בקושי רב אך בלי יכולת להפסיק. נדהמתי עד כמה הזדהיתי והבנתי דברים שעד עכשיו, בגיל הנושק לארבעים עדיין לא הבנתי על ילדותי ועל האופן שבו גדלתי. הספר, ובעיקר הקטע בו אתה מדבר על השאיפה להיות אהוב כמו כולם, טילטל אותי והוציא ממני בכי גדול ומטלטל. הספר העניק לי רגעי ריפוי חלקייים אך משמעותיים.
תודה לך!
אורנה
קראתי אותו במשך יום וחצי באיסלנד… מדי פעם נאלצתי להניח אותו בצד ולנשום. לא הפסקתי לדבר עליו עם בן הזוג שלי בנסיעה ממפל למפל; עוצמת הרוח האנושית. תהינו – בן זוגי ואני – אם היית מגיע לאן שהגעת בחייך המקצועיים לולא הילדות בצל אימך.
תמרה
 
יותר משלושים שנים אחרי שכתב את זיכרונותיו כדי להאמין בהם ולעבדם, מנסה כספי לזכות לראשונה במאזינים לקולו. הוא לא מדבר, הוא זועק. הוא בוכה. הוא מעביר את הקורא מסע של ייסורים מטלטלים, שרק בסופו יש אור מסוים. הוא קצת סולח, הוא אינו מצליח לסלוח לאמו, שהוא מכנה "מרשעת", הוא מתרחק מעברו הנורא ומוצא מזור ותשובות בדת ובפסיכולוגיה, שם הוא מאיר את הדרך לאחרים. את אמו לא הציל הילד, אך את עצמו כנראה שכן.
דריה מעוז, "ישראל היום"
 
"הילד שכמעט הציל את אמו" – "ציון 10"
ליאורה לופיאן, "הארץ", טבלת המבקרים.
 
ספר מטלטל!!! קראתי אותו כמעט ללא הפוגה, מרתק ביותר.
רות יהל
 
הספר שלך פשוט מקסים. ברמה האישית עושה לי פנטסטי. כמעט כל יום חוזר וקורא כמה פרקים. היופי של זה שזה פשוט. עושה לי ניקוי כללי בכל מערכות האינסטלציה. אם יש לי עוד איזה פלונטרים או קשר קטן או משהו שלא הבנתי על עצמי, הספר שלך משחרר אותו לגמרי. זה פשוט נהדר.
משה וולברגר
 
״הילד שכמעט הציל את אמו״. כל כך יפה. כל כך נורא. כל כך מוכר. להיות מי שנשאר מאחור שהאחריות ״לטפל״ או להכיל את ההורה נשארת עליו, כשהוא הולך לאיבוד, ורק אותו לא רואים.
איילה נצר

דריה מעוז על "הילד שכמעט הציל את אמו", היום ב"ישראל היום":

"יותר משלושים שנים אחרי שכתב את זיכרונותיו כדי להאמין בהם ולעבדם, ועשרות שנים אחרי שהצליח להתנתק מאמו פיזית (הוא ניתק קשר איתה לפני מותה), אך ככל הנראה לא נפשית, מנסה כספי לזכות לראשונה במאזינים לקולו. הוא לא מדבר, הוא זועק. הוא בוכה. הוא מעביר את הקורא מסע של ייסורים מטלטלים, שרק בסופו יש אור מסוים. הוא קצת סולח (לפחות לאביו ולאחיו), הוא אינו מצליח לסלוח לאמו, שהוא מכנה "מרשעת", הוא מתרחק מעברו הנורא ומוצא מזור ותשובות בדת ובפסיכולוגיה, שם הוא מאיר את הדרך לאחרים. את אמו לא הציל הילד, אך את עצמו כנראה שכן".

https://www.israelhayom.co.il/article/515931

שביל שפתחו ידוע למעטים

כילד וכאיש צעיר רציתי יותר מכל להיות כמו כולם. לכן היא אסור לשום דבר מהשיגעון שפגשתי בבית אמי לצאת לעולם ("הילד שכמעט הציל את אמו"). מחיר ההכחשה היה מוות פנימי שנשאתי לכל מקום. ופחד שעוד מעט תתגלה חריגותי ויוציאו אותי סופית מהחברה האנושית.
בעידן הנוכחי, השם את הפרט במרכז, אנשים מספרים בקלות רבה ואפילו בגאווה את סיפור סבלם. אבל אין זה ניסיון להתמודד. ילדות קשה נעשתה לפטור מהחובות הרגילות של בני אדם ומשמשת עילה לתביעת פיצויים.
אני זכיתי ופגשתי בדרכי את האל המנסה את האדם. זה שמגיע בלי להודיע, משנה ברגע את מטלות חיינו, בלי הסברים. לא הייתי חריג אצלו, או מוזר. הוא פטר אותי מן השלמות המוטלת רק עליו. הוא גילה לי רשות להיות שקוע בתיקון עצמי ולשמוח בחלקי. הוא פתח לי שער לברית של שמירה הדדית שאפשר לשוב ולחדש בכל עת. הוא הבהיר לי שילדותי הקשה איננה פטור מאחריותי כאדם, הורה או בן זוג, אלא משימה נוספת מיוחדת לי, משא זיכרון קשה שאינו מוטל על רוב בני אדם ומי שעומד בו יתגלה לו שביל שפתחו ידוע למעטים.

עשרה דברים שהעם העברי תרם להיסטוריה האנושית:

העם העברי מצא אל אחד, שייחס אליו יוביל לאנושות מאוחדת ויגדל אדם שלם. הוא גילה שאדם הוא יצירה שעוד לא הושלמה והיעוד האנושי הוא השתתפות במסע הזה. האדם לעולם לא יצליח להתעלות לגמרי מעל יסודו החייתי, ולכן צריך לשים לו גבולות. הוא לעולם לא יצליח להיות מושלם או נצחי כמו אלוהיו, ולכן ראוי שיכבד בני אדם הנושאים את כאב החולשה האנושית והזמניות. ההתפתחות האנושית מלווה בטעויות רבות, המחייבות תהליך בלתי פוסק של תיקון ותשובה. יש סכנה לאדם מהתמכרות למעשה שינוי העולם ולכן ראוי לו לפרוש לפעמים מן המעשה וללמוד רק להתבונן, לעשות שבת.

המאמר המלא במוסף "שבת":

היסטוריה מטעם | יאיר כספי

הבעלים הלא חוקיים של האושר

yair06

גדולה וענווה

גדולה וענווה

שני שברי אדם: האיש המודרני הגדול מדי, והאיש המסורתי הזעיר מדי, ואתגר תיקונם בדמות אדם המחבר את שניהם.

הרצאה במרכז ללימודי טאותרפיה מיסודו של תלמידי היקר אבי מזרחי: איש גדול מדי ואיש קטן מדי

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.

ניסיון בשבוע הספר בתל אביב

הוצאת דביר (כנרת-זמורה-ביתן) ביקשה להודיע כי יאיר כספי מחברו של הספר "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" יחתום על ספרו בדוכן הוצאת כנרת, ביום ג' 17.6.14,  בשעה  21:30, במסגרת ארועי שבוע הספר העברי בככר רבין בתל אביב.

ועכשיו השאלה הקשה: "בהוקרה" – קר מדי. "איחולים להתגלות" – דתי מדי. "ברכות" – סתמי מדי. "באהבה" – אישי מדי. הצעות יתקבלו בברכה.

« Older entries