פסיכולוגיה ביהדות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

ענווה

ד"ר יאיר כספי

 מורים רבים לימדו אותי ענווה. חלקם פגשתי. חלקם הכרתי דרך סיפור שמישהו סיפר. כשאספתי את הרשימות שקיבלתי מכל אחד מהם גיליתי שהם חזרו ואמרו כמה דברים פשוטים:

 השכנה הזקנה, שהיו לה שבעה ילדים, שלושה מהם מסובכים בקשיים, הייתה חוזרת ואומרת "אבל ככה זה".  לא העבירה ביקורת על אורח חייהם. לא ניסתה לשנותם. אפילו לא חשבה שהיא יכולה להבין אותם. "זה מה שיש" היא קיבלה, בעצב, את מצבם.

אישה קטנה שפגשתי, כשהייתי חייב להצליח בכל מה שעשיתי, גילתה לי סוד גדול כששמתי לב שהיא נותנת לעצמה לפעמים להיכשל.

היה לי מנכ"ל, ששאלתי אותו מה שלומו, והוא סיפר לי על משבר שהוא עובר. הוא לא ראה שום צורך להסוות ממני את קשייו. כולנו, למדתי ממנו, נושאים שברים.

הכרתי איש אחד ששיתף אותי במשימה מקצועית מרתקת שהוא שקוע בה. הוא היה איש עשיר, אבל לא יכולתי לדעת זאת מדבריו. הכסף לא דיבר אליו, רק המפעל.

היה לי מורה שחלק עמי אמת גדולה. האמת אף פעם לא הייתה "שלו". אלא תמיד ידע שזכה לקבל והוא מעביר.

הייתה לי קרובת משפחה שהזמינה אותי למיטת חוליה כדי להיפרד. היא הודתה לי עד דברים שנתתי לה וביקשה סליחה אם נפגעתי מדבר מה שעשתה. התרגשתי מן האופן שבו היא קיבלה את זמניותה.

היה לי סבא, איש שקט ושמח בדרך כלל, שלא הבין למה אנשים קונים כרטיסי הגרלה. מה אעשה עם שלושים מיליון? הוא אמר, לא חסר לי דבר.

היה לי פרופסור, סמכות עולמית בתחומו, שהתעניין מאד במה שיש לי, ולתלמידיו האחרים, לומר. הייתה הרגשה שכל אחד מאתנו יכול לפתוח לו שער לעולם שעדיין אינו מכיר.

הייתה לי חברה שריכזה פרויקט אשר במסגרתו הביאה לשולחן אחד את עשירי העולם ועניי העיר. על פי יחסה אליהם לא יכולת להבחין ביניהם. היא ראתה לפניה בכל אחד אדם שרוצה לתת ואדם שצריך לקבל. העני קיבל ממנה כבוד. העשיר קיבל הרגשה שהוא רגיל, ואוהבים אותו בזכות עצמו, ולא בגלל הכסף שהוא יכול לתת. 

היה לי אח, שהקים מפעל חברתי מצליח שממשיך אחריו. לאחר מותו, בתאונת דרכים, לפני כמה שנים, חשבתי שפעמים רבות סיפר לי על מעשיו, ואף פעם לא אמר "אני". מפעלו כאילו נעשה מעצמו. לא הייתה לו מילה רעה לומר על כל האנשים שעמדו בדרכו. הוא סלח לבני אדם ששקועים הרבה בעצמם וחוששים משינויים.

יש לי דודה שהולכת ומאבדת את ראייתה, ולא מפסיקה לנסוע באוטובוסים לארגונים שהיא מתנדבת בהם. העיוורון בשבילה הוא עוד קושי שצריך לשאת. אין לה חשבון עם אלוהים.

יש לי אחות שמתחברת בקלות לכל אדם. יש לה חברים משכילים ופשוטים. היא יודעת לקבל אנשים השונים ממנה מאד. אולי מפני שמבחינתה איש לא יותר טוב ממנה, והיא לא יותר טובה מאף אחד.

היה לי אב שעשה הרבה ולא דיבר כמעט. לא ראיתי אותו כועס על איש. החיים היו בשבילו מסע קשה והוא כיבד את כל מי שמשתתף בו לצידו, וראה בו, כמו שהיה אומר "חתיכת זהב".  

היה לי פסיכולוג, שהתפעל מהדרך שבה אני מתמודד, וגילה לי שיש בי כבר את הדבר שבאתי לקבל. לא היה לו שום צורך להיות במקום של המומחה שיודע יותר.

היה לי מפקד שהיה בטוח שאני יכול להיות לוחם כמותו, ואולי להתעלות עליו. המשימה שקיבלנו הייתה חשובה לו יותר מהתחרות אתי.

היה לי פסיכיאטר שהאמין לכל מה שאמרו לו משוגעיו. עולמם הפנימי היה חשוב יותר מהעולם כמו שהוא באמת עכשיו. משא סבלם היה ראוי לכבוד רב.

עבדתי בחברה מצליחה, שהעסיקה כמאתיים איש, שאורח לא היה יודע לזהות את בעליה לפי לבושו, גודל המשרד, האוטו שבו הוא נוהג, או הדרך שבו הוא מדבר לעובדים. הוא היה אחד מאתנו, שמילא תפקיד "בעלים".

הענווה מאפשרת להתחבר לזולת, שאף פעם לא נראה לי פחות ממני, או נישא מעלי. היא מזמינה סליחה לאנשים שכולם, כמוני, נושאים איזה פגם. היא מעוררת סקרנות אמיתית לאנשים, שכול אחד מהם יכול בוודאי ללמד אותי לפחות דבר אחד. היא מביאה את בעליה להתרכז במעשה שהם עושים, כשליחות מצד יוצרם, (גם אם לא ישא את שמם). היא מקלה על יודעיה לשאת משברים, שהם בשבילם חלק ממצבו של האדם שאינו המנהל העיקרי של החיים. היא מאפשרת להם להתחלק בקלות במתנה שקיבלו, ואף פעם אינה לגמרי שלהם. היא סוד שימחת הדברים הקטנים, של מי שאינו חושב שמגיעים לו דברים גדולים. החיים בשבילם הוא מסע קשה, שכל המשתתף בו ראוי לכבוד. והעיקר, הם אף פעם לא עובדים אצל עצמם. כל מי שהם פוגשים הוא שותף שווה להם במפעל שקיבלו על עצמם.

רגעי הדעת:

ללמוד מהאושר: התגלות בשמחה

יאיר כספי

 סוד האושר

 אשרי האיש, כותב לך תהילים, שבוראו מרגיש שהוא בסדר גמור. האושר העברי הוא מקום שבו מאשרים אותך, רגע שבו מהנהנים ואומרים: חביבים עלינו מעשיך בעולם היום. הבנת למה אנו מצפים. גילית מה באת כאן להשלים. האיש המאושר הולך בעולמו בהרגשה שהוא במקום הנכון. מדייק בתפקיד מתאים. עם שותפים נכונים. וזו כנראה המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.

אנשים שהולכים לחפש אלוהים לפעמים אינם יודעים שכבר מצאו אותו. שהוא היה שותפם   ברגעי חייהם בלא ששמו לב לנוכחותו. לא במקרה, כמובן, הוא היה שם. ההוויה כולה היא שיחה עמו. אלוהים נוכח גם בחייהם של אלו שאינם מכירים בו.

אפשר שיש לך קושי להכיר בנוכחותו בשל איסורים שלך, או של הסביבה. או מפני שלא לימדו אותך להקשיב לתדר שבו מתקיימת השיחה בינו לבינך. לכן, חיפוש אלוהים כדאי לו להתחיל בשאלה, איפה נפגשנו כבר? ניתן להבחין בשיחה הזו ברגעים שבהם היא הצליחה לך. במקום שבו היית קרוב אליו. יש לנו רמז בשבילך:  הייתה שמחה כשהוא היה בתמונה.

אין זה האושר שאתה מחפש במקומות רחוקים, אלא האושר שנמצא כבר בפנים. שפוגש אותך לפעמים, כשאתה עסוק בדברים אחרים. ואתה מתנכר לו הרבה ימים. אולי כי לא היו לו יחסי ציבור מתאימים. ויום אחד, שבו הקשבת לו, התפטרת מהשלטון, ונתת לו לשעה לנהל את העניינים, מתגלה לך, להפתעתך, כשמח בימים.

חמישה שעורים באה שמחתך ללמד אותך:

אם תקשיב לה, לשמחתך הבאה לפעמים , היא תלמד אותך חמישה שעורים:

היא מגלה לך רצון שכדאי להקשיב לו, כי כשנתת לו רשות, מצאת בו אלוהים.

היא מגלה לך מתנה שכדאי לקבל. חסדים הנמצאים בעולם, חינם. וצריך רק להיות מוכן לקחתם. רוב הזמן אתה לא רואה אותם, או מסרב לקבלם. ויום אחד נפתחת אליהם, ויצאה שמחה גדולה שם.

האושר הוא שיעור על מותר ואסור. אפשר לגלות סביבו אליל שלך שכדאי להיפרד ממנו. דבר שאתה מאורגן מולו כאילו הוא אלוהים. כאילו בו תלויים החיים. ויום אחד העזת לעזוב אותו, לרגע,  ונפתחה לך דלת בקיר שעד היום נראה אטום. גילית לעצמך אפשרות למקום ותפקיד אחרים.  והייתה שמחה ויש געגועים לחזור לשם.

האושר מגלה לך אתגר קשה שאפשר וחייבים לעמוד בו. הר שחשבת שלעולם לא תוכל לטפס עליו. גיא צלמוות שחשבת שאם תיכנס אליו לעולם לא תצא בחיים. ונכנסת יום אחד, אולי אפילו בלא משים, ולא נתממשו פחדיך הנוראיים. ואולי, באמצע מדבר גדול, נתגלה לך מקור של מים חיים. בלב החור השחור מצאת אלוהים.

אפשר ללמוד דבר על תפקיד אחר לגמרי מזה שאתה רגיל למלא בחיים. משימה שלא ידעת שהיא שלך. היית בטוח שהיא שייכת רק לאנשים אחרים. אפשרת למקם את עצמך, למצב את עצמך, לשים את עצמך במקומות לא ידועים.

 השאלות:

מתי היית שמח או הרגשת מאושר? נסה להעלות בלבך תקופה כזו. שמחה עמוקה ומתמשכת, היא הוכחה לשותפות לא מודעת עמו. זו היא קרבתו הנותנת לאדם את תחושת מקומו הבטוח. ערכו. אהבתו. סימן שרואים אותו. וסומכים עליו.

ישנן כמה שאלות שחושפות את אותו שיתוף פעולה.

פתח נא דף וכתוב: היכן ומתי מילאה שמחה גדולה את לבך?

איזה צורך או רצון שלך, העזת לבקש באותה שעה, כאילו ישנו בעולם מי שיכול להיענות לכל תפילה?

אילו מתנות שהוא שולח לך מדי פעם, ואתה דוחה בדרך כלל, הסכמת לקבל שם?

איזה פטור מתפקיד דמיוני, שמעולם לא ניתן לך, היית מוכן להרשות לעצמך לקבל באותו יום?

מה עשית נכון באותו יום או תקופה שאפשר לשותפך הבכיר להיות עמך? (לפעמים: מה עשית נכון במשך שנים, ושכרו הגיע פתאום?)

באיזה יום סמכת עליו מספיק כדי לא לשים במקומו תחליפים? איזה מחסום הניצב בינו לבינך, הסרת באותו תקופה? (למשל, הנטייה שלך לעשות מעצמך אלוהים). איפה היית נכון, באותו יום, לעבוד אצל בוראך, במקום אצל עצמך?

איזה קושי, אולי לא מוצדק בעיניך, ואפילו לא הגיוני, היית מוכן לקבל ממנו באותו זמן כאתגר שנשלח אליך?  איפה היית מוכן לעבוד אצלו גם אם לא ייתן לך מאום בתמורה?

 היכן שמחה נוטה להימצא

שמחתך תמצא בתפקיד אמיתי, בשותפות ביצירה, בהתגברות, בהתמסרות. בתיקון, בנתינה.גילינו אותה  כתוצר לוואי של מעשים נכונים. לפעמים היא רגע האישור למפעל שאדם התמסר לו במשך שנים.

לפעמים תגלה שהיא דרשה של ענווה. תשומת לב לרגע "לא חשוב", שבו היית אחד מהמשתתפים. כשעמדת ליד הר גדול, ותפסת לרגע עד כמה אנו קטנים. כשסערת ברקים ורעמים השיבה אותך לגודלך הנכון. רגע שבו ידעת את מידתך ומקומך לפני אלוהים. ואז, להפתעתך גילית את עצמך כשותפו של מתקין העולמים.

 רגעים קטנים, לא חשובים, ולא מתוכננים. מגלים לאדם משהו על גודלו הנכון, על חוסר היכולת לתכנן, על ערכנו המוגבל, יש בהם ויתור על היומרה לשלוט לגמרי במה שיקרה. יש בהם פרידה מציפייה למחוות גדולות של בורא עולם. ויתור על הניסיון להכריח דברים להיות כמו שהם אמורים.

לא תמצא את אהבתך, בדרך כלל,  ברגע מתוכנן, נשלט, צפוי, כזה שכפו עליו להיות חשוב. בשולחן הכי יפה במסעדה הכי יקרה, עם היהלום הכי הגדול שעומד להימסר, יושבים שניים שמגיע להם הכול ואפשר שדבר לא יחשב בעיניהם מספיק מושלם.

האושר לא נמצא בתפקיד מדומה, בניסיון להכריח דברים להיות, בחיפוש כפייתי של בידור שבא להחליף שמחת חיים אמיתית, במקומות שבהם אתה גדול מדי והעולם נהיה זעירף בהסכמה חסרת אונים וויתור על האפשרות לעשות שינויים, ברגע גדול מדי, מלא חשיבות, בציפיות לתגמול עצום או פיצויים.

האושר לא נמצא בניסיונות להכריח אותו להיות, למיין אותו, לחקור, ללמוד את שיטתו, לכתוב תיאוריה שמכריחה אותו לחזור. בכל אלו אנחנו מבריחים את זה שאינו שוכן במילים.

האושר חתרני, לפעמים הוא מתגלה במקומות בלתי צפויים. ועשוי להיעדר מן המקומות שאליהם כיוונת את עצמך במשך שנים. הוא בא פתאום, ברגעים לא מתוכננים, מגלה לך דבר על מקומך לפני אלוהים.

אוהבי שליטה מגלים שהוא בא כשהרפו, ונתנו לבוראם, במקומם, לנהל לרגע את עולמם. אנשים שקונים ומוכרים, מגלים להפתעתם שהוא ביקר אותם ברגע שבו קיבלו על עצמם להשתתף ביצירת עולמם. איש מחמיר פנים גילה שמחה כשלמד להודות על מתנות קטנות שהוא מקבל. נחמד אחד מצא את אושרו, בפעם האחת שבה לא ויתר על אמונתו.

יש אנשים שמרגישים שהאושר מסוכן להם. אם יקשיבו לו הוא עשוי לאיים על זהותם. עשוי להזמין אותם לשינוי גדול. זו אולי חלק מן הסיבה שהם בוחרים, לעתים, לוותר עליו.

הייתי מאושר

הייתי מאושר כשהרשיתי לעצמי, לרגע, להיות כמו כולם. הייתי מאושר בתקופה שבה לא נתתי לציפיות העצומות שלי מעצמי לנהל אותי. הייתי מאושר באותו יום שבו הייתי לרגע שותפו ליצירה של אלוהים. שמחתי מאד באותו ביום, שבו פרשתי לשעה מן התחרות שאני נמצא בה, ונתתי עצמי לגמרי בלי לצפות לכלום. הייתי מאושר כשהרשיתי לילד אחד ללמד אותי לשחק. כשנתתי לעצמי לגמרי להיות שותף לשמחתה של ילדה אחת, שאספה צדפים, כאילו הם האוצרות הגדולים בעולם.

הייתי מאושר כשעבדתי אצלך, וויתרתי על הרצון להחליף אותך,  ולא דרשתי  ממך גמול, וקיבלתי ממך גבול, והייתי מוכן לעמוד גם בקושי שלא מגיע לי ממך בכלל, וניסיתי למצוא אותך כשהלכת לי לאיבוד. ונתתי לך להיות הבעלים של הכול.

אז התרגשתי לגלות שאתה זוכר אותי בכלל, ויכולתי להתפעל מכל עלה שציירת בכישרון גדול, ויכולתי להתפעם מצדק שמנצח לפעמים, וגיליתי, להפתעתי, עוד אנשים שנותנים לך לנהל. והייתה לנו שמחה רבה, והמון על מה לדבר.

ימימה בפסיכולוגיה ביהדות

יאיר כספי

השאלה לגבי היסודות הדומים בין דרכנו לתורת ימימה אביטל נשאלה פעמים רבות במשך ארבע עשר שנות קיומה של פסיכולוגיה ביהדות. רבים מתלמידינו הגיעו אלינו לאחר שלמדו את שיטת ימימה. שתי הגישות, "חשיבה הכרתית" ופסיכולוגיה ביהדות שואבות את דרכי עבודתן מן המקורות היהודיים ומהפסיכולוגיה ההתפתחותית.

מתוך עיון בכתבי ימימה אביטל ושיחות עם תלמידי תורת ימימה הבאים אלינו גילינו יסודות של קרבה ודמיון בין שיטת ימימה ופסיכולוגיה ביהדות.

"חשיבה הכרתית", השם שנתנה ימימה לתורתה, בנויה על הדרגתיות. בקורס ימימה לומדים בדרך כלל את הכרת הטוב לפני הכרת המיותר. אנו שותפים לסדר המסע שבו מגלים את החסד, ורושמים את היש בתודעה, לפני שעוסקים בחסר. הנטייה האנושית, וגם נטיית הטיפול הפסיכודינמי המצוי הוא לעשות את ההפך: אדם בא שנים לטיפול, מדבר על מה שאין לו, ובסופו יודע הרבה על מה שהוא חסר ומעט על מה שקיבל ועומד לרשותו. בפסיכולוגיה ביהדות אנו מוסיפים להכרת החסד את גילוי השמחה. בזיכרונות של שמחת ילדות, ובתקופות מאושרות מן הבגרות, מתגלים מקומות שבהם אדם קיבל חוויה של חסד המציע תיקון חשוב לעולמו: פטור מתפקיד גדול מדי שהטילו עליו, ואינו שלו. רשות להרגיש את מה שאסור היה להרגיש בביתו. סליחה על מגבלתו. אפשרות לבחור להתחיל מהתחלה. רשות לעצור.לפרוש מהמרוץ. לנוח. להירגע. להתבונן. לא לעשות. לקבל את ה"שבת" המוכנה לו. תלמידינו לומדים לגלות מתנה יקרה שהם זקוקים לה, והיא עומדת וקיימת בעולמם, מציעה את עצמה למתקשים לקבלה.

בקורס ימימה שמים דגש על לימוד מעשי, המכוון לתיקון החיים. לימוד חשיבה הכרתית מתמקד ב"איך". זהו יסוד יהודי ישן. רבי עקיבא הוא היחיד מארבעת החכמים שהכניסה לפרדס הידיעה לא פגמה בו משום ש"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". הוא לא בא לעבור חוויה מיסטית, אלא לקבל הנחיות לחיים. המסע האישי של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" המביאים את קשייהם לקבוצות העבודה שלנו מסתיים בגיבוש "המעשה הנכון", תפקיד שיש להם בעולם, חובה שהם מקבלים על עצמם.

לימודי ימימה ופסיכולוגיה ביהדות שותפים לאמונת יסוד של מקורות ישראל שאדם תמיד יכול לשנות את עצמו, והכול תלוי ברצון, בבחירה ובמחוייבות לעבודה קבועה.

לצד הדברים הדומים שקיבלנו ממקורותינו המשותפים, ישנם כמה יסודות של שוני בין לימודי ימימה לדרך העבודה של פסיכולוגיה ביהדות. בפסיכולוגיה ביהדות לא לומדים רעיונות, או מסרים כתובים, כמו בשיטת ימימה, אלא לומדים את האדם ישירות. מחפשים בסיפור שהוא מספר על חייו חסדים שאינו מודע להם, רצונות שנחבאים בהם תפילות, שגיאות ועבודות אלילים, ניסיונות לא פתורים, מקומות בהן קיבל על עצמו את חובתו, ומקומות שבהם הוא משתמט מהם.

לימודי ימימה מציינים את צניעותה של ימימה המורה, שהשתדלה לא להבליט את עצמה. אגו גדול מדי הוא בדרך כלל מקום שבו אנו מייחסים לעצמנו מתכונותיו או יכולותיו של אלוהים: אני היכולה כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שאינו תלוי באיש, אני שחייה מדהימים בלי הפסקה, אני  היוצר נצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, הם מקצת האלים הפנימיים שאנו מתנהלים מולם. נוספים אליהם "האנשים הנעלים" שאנו מתבטלים בפניהם. או "הגורל הרע" שאין עליו שליטה. בפסיכולוגיה ביהדות השאיפה לדיוק שמעסיקה הרבה את מורי ימימה, מיתרגמת לדיוק בשאלה: מול מה אתה מנוהל עכשיו? אלוהים או אליל שווא? ואם זה אליל שווא, איזה אליל בדיוק ואיך אתה עובד?  "המחסומים" ששיטת ימימה מדברת עליהם הם יצירתו של האדם. ועד שלא יהיה מודע לדרך שבה הוא יוצר אותם, ובעיקר למחיר הבלתי אפשרי שהוא משלם כדי לקיימם, לא ייפרד מהם. ואז, צריך עוד דבר אחד:  כדי להשתחרר מהעריץ החיצוני או הפנימי שמולו אנו מתנהלים, צריך לזהותו, ואחר כך לגלות סמכות גבוהה יותר שהועידה לנו חרות.

שיטת ימימה מגייסת את תלמידיה לנוכחות הכרתית מול המתרחש. כדי שאדם יוכל לעמוד מול כול הקורה אותו ולהרגיש את כל הרגשות שעולים בו, הוא צריך להתגבר על רתיעתו מרגשות מסוימים שלפעמים אסורים לו או נדמים כבלתי אפשריים. יש אנשים שחייהם מנוהלים כך שלעולם לא יצרכו לעמוד מול חלקים בעצמם. נוכחות מלאה, כמו זו שימימה ביקשה, מחייבת עמידה בניסיון שבה אדם מתמסר למה שהמציאות מעוררת בו. גם אצלנו הדיוק הכרחי. בפסיכולוגיה ביהדות זהו דיוקו של דבר שאתה בורח ממנו. אנו שואלים את תלמידינו שוב ושוב: מהי האמת שאתה פוגש, ומתקשה לשאת? יש לך לפחות ניסיון אחד לא פתור מעברך. אתגר קשה שעוד לא עמדת בו ואינו עוזב. הכאב לא יעלם עד שתהיה מוכן לקבלו על עצמך כתפקיד מיוחד שבו נגלה יסוד אנושי שאתה מתקשה להודות בו: תלותיות, אנוכיות, מיניות, תוקפנות, פחדנות, שבריריות, חוסר ייחוד.

ימימה אביטל תרגמה את מושגי היסוד היהודיים לשפה מופשטת. תורת ימימה כתובה בשפה שאינה מסגירה את מקורותיה: מהות. פנימיות. עומס. רצון מהותי. הדרגתיות. חוקיות הצמיחה. הבנות. דיוק. הפרדה בין אני פנימי לאירוע מתרחש חיצוני. חשיבה הכרתית. אנו מאמינים שיש ערך פנימי עמוק לחזור לשפה העברית של המקרא והתלמודים ולפענח את העולם בעזרתה. חסד ואמת, מצווה ושכרה, חטא ועונשו, תפילה, עבודת אלילים, ועמידה בניסיון הם רמזים לשותפו של האדם לשיחה. תיקון יחסיו של האדם עם בוראו הוא גם התיקון הפסיכולוגי שלו. ובו אנו מתקנים לא רק את עצמנו, אלא גם משתתפים בתיקון יהדותנו שאיבדה את השיחה הישירה עם נותן התפקיד האנושי.

מסע התיקון של פסיכולוגיה ביהדות משאיר את התלמידים עם חמש משימות, הם מציעים שייעודו של אדם הוא לתקן שבר יסודי במצב האנושי: להיפרד מן הנטייה לעשות אלוהים מעצמו או מאחרים. לקבל עליו את הקושי "הלא צודק" שמטיל עליו מנהל עולמו. להכיר ולקבל חסדים שהעולם ויוצרו מציעים לו ביומו. לדעת מה הוא רוצה, ומה רק אלוהים יכול לתת לו. התהליך החוזר על עצמו מסתיים משנגלה מעשה אחד נכון. כשאתה מקבל עליך לעשותו אתה חובר בו למי שציווה אותו, וזוכה בחירות  מהנורמה החברתית, מציפיות המשפחה, מהייסורים, ומהאני הגדול מדי שלך.

תכניות הלימודים של "פסיכולוגיה ביהדות" לשנת 2011-2012 (התכנית לתשע"ג תפורסם בקרוב)

http://yaircaspi.wordpress.com/2011/07/09

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?

מרגעי של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האיש ההולך בעולם עם כרם

יאיר כספי

לרב מאיר באים מתי שרוצים. אין צורך להודיע שמגיעים. כשדופקים על דלתו מגלים שהיא פתוחה. נכנסים, והוא מסמן לבא בידו לבוא לשבת בכסא סמוך לו ולהצטרף אליו  ללימוד דף הגמרא שהוא עוסק בו, כאילו נגלה לו סודו של מקום שאפשר תמיד להרחיב אותו מעט להכניס לתוכו את האורח שהגיע פתאום.

לרב מאיר מאה תלמידים בבית המדרש שלו, ושבעה ילדים בביתו. ועם כולם, כך נדמה, הוא מתחלק בקלות בזמנו. חשבתי שהוא קיבל ממך דבר שאינו מוכר לי, וביקשתי אותו לספר לי על מקורות יניקתו.

הרב מאיר סיפר שמשפחתו עלתה לארץ בסוף שנות החמישים ממרוקו. הוריו מצאו דירה קטנה ברמת עמידר והתפרנסו בצמצום. בכל שבת שנייה, ובחלק מן החגים הייתה המשפחה נוסעת לסבא שגר במושב עולים.

לסבא היה כרם. הכניסה אליו הייתה מחצרו של הסב. סבא היה נותן בידיו של כל אחד מנכדיו מזמרה ודלי ושולח אותם לקטוף ענבים.

"כמה מותר לקטוף?" שאלו הנכדים.

"כמה שאתם רוצים", סבא השיב.

מאיר קטף, ואכל, ואכל וקטף. וכשלא נותר לו מקום בבטנו, מילא את הדלי כדי להביא הביתה להוריו. הוא זוכר כרם עצום, שאת סופו לא ראה מעולם, ואף פעם לא נגמרו בו הענבים.

בגיל חמש נתן סבא נתן לראשונה בידו של מאיר מזמרה. ולא הלך אחריו לבדוק איך הוא קוטף. סבא לא האמין שיש ילדים רעים, או חסרי אחריות, או מסוכנים: שיקטפו ענבי בוסר, או שיקטפו יותר מדי, או שיפגעו בגפנים, או שיפצעו את עצמם.

מתוך אמון בנכדיו, הוא פטר את עצמו מעיסוק בהדרכת הקוטפים. ולא הרגיש שהוא צריך לקבוע להם כללים. או ללכת אחריהם כדי לפקח על מעשיהם. או לשלח אותם לדרכם עם אזהרות.

הייתה לו משימה צנועה: לפתוח את כרמו בפני נכדיו. להתחלק עמם בענבים. לשמח את לבם ביכולת שקיבלו להביא שי להוריהם. הוא היה מהלך עם נכדיו בכרמו כאילו גילה  לראשונה ביחד אתם, גן הנטוע שם מימות עולם ובו כל צרכיו של אדם מתוקנים.

סבא נענה לצורך הראשון של הילדים: לקבל סתם. רק כי אתה רוצה ומישהו רוצה לתת לך. ולא כתוצר של מעשה. או מפני שידעת לדרוש, או כי חייבים לך.

 הכרם היה קיים במושב עולים בדרום, וגם היה משל, כמובן, על מקום שהסב ואולי אמו או אביו של מאיר, ידעו להכיר לו בילדותו. מקום שבו רצונותיו של ילד טובים כולם. וסומכים עליו שידע לבדו לדעת את המידה שהוא זקוק לה היום.

מאיר הולך בעולם, וכרמו הולכת עמו. וכשהוא נותן מעצמו אינו חושש שיוותר בלא כלום. ובאים אליו אלו שקצבו את מנתם. או הרעיבו אותם. או האשימו אותם שהם תאוותנים. או אמרו עליהם שאינם יודעים להחזיק מזמרה. או הפחידו אותם שלא יפגעו בגפנים. והוא מסמן להם, בנחת רוחו, את שערו של גן שנודע לו מקומו.

ואם יום אחד באים אליו הרבה אורחים, ולא נותן לו מה לתת, מאיר יכול תמיד לנסוע למושב עולים בדרום, עם בתי סוכנות זעירים שאינם משתנים עם הזמן, וכרם שאינה נגמרת לעולם.

כשהתוודעתי לאיש ההולך בעולם עם כרם הבנתי איך יכלו מאמינים, גם בתקופות שבהן היה קשה למצוא מה לאכול, לברך את זה "שבטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד". שפע היא חוויה פנימית. ידיעה על מקום שבו אתה זן ומפרנס אותנו תמיד. בכל יום. ובכל עת. ידיעה על רצונך הגדול לתת ורשות לאכול כמה שצריך.

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

תפילות לאל שיכול לשאת ייאוש

יאיר כספי

 כשהייתי באה בילדותי אל אבי, ומספרת לו על בעיה בבית הספר, או קושי חברתי, או סתם יום עצוב שלי, הוא היה חוזר על משפט שקיבע לשנים רבות את נתיב חיי:

"זאת הבעיה שלך".

החלטתי לשמור את הכאב לעצמי, כי היה ברור שלאף אחד אין סבלנות לתלונות שלי. מייחסו המסויג של אבי הסקתי גם שאולי עדיף לא לגעת בצערי, לא לדעת אותו, לפתור אותו באופן חיובי.

כשהופיע הדיכאון שלי, לאחר לידת בני בכורי, נהגתי כפי שנהג אבי בדכדוך הסמוי שהביא עמו משברי עולמו: חזרתי מהר לעבודה. הודעתי לכולם שהכול בסדר אתי. עשיתי רשימות של דברים שצריך לעשות ותקתקתי אותם אחד אחר השני.

שלושים שנה אני ממשיכה להודיע שהכול בסדר אתי. חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, אפילו אחי ואחותי, הכול מכירים אותי כאישה עם הרבה כוחות, עושה הרבה, נעימה לסביבה. 

כך חשבו, מן הסתם, גם כל הפסיכולוגים שמימנתי במהלך השנים. דיברנו הרבה על הדיכאון, ודרכי התמודדות אתו. לא ידעתי שמותר לי לצפות מהם למה שאבי אסר עלי: לשאת עמי את כובד כאבי.

הדיכאון היה בחדר רק בשמו, ללא צבעו הקודר וטעמו התפל. יותר מכל חששתי שיאמרו לעצמם בהיכנסי לחדרם: "אוף, שוב המעצבנת הזו". פחדתי שלא יהיה להם כוח אלי, שיעדיפו על פני, כמו אבי, את אחי ואחותי המתפקדים להפליא. דאגתי שיהיה למטפלים שלי נחמד אתי.

רציתי לשתוק. לשתוק שעה. לשתוק שנה. להתמסר לייאוש. לשמוע את חוסר התקווה. להסתתר מתחת ענן שחור. להתכווץ מתחתיו, כאילו לעולם לא יעבור. רציתי לשתוק ודיברתי בלי הפסקה.

את דיכאוני תחזקתי בעזרת תערובת של עבודה, תרופות, שיטות להתפתחות רוחנית, וגברים. על בני זוגי הטלתי את המשימה  לרפא אותי בלי לדעת מה אני מרגישה.

ארבעה גברים היו לי. אחד טייס יפה מראה. אחד רואה חשבון מצליחני. אחד מוזיקאי ג'אז מחונן. אחד איכר שורשי. ולא הרגשתי שאיש מהם באמת אהב אותי.

נהגתי לומר שעוד לא פגשתי את הגבר שראה אותי. ואולי הם אהבו. אבל לא אותי. אהבו אישה ססגונית, מרעישה, מצחיקה, ולא קיבלו רשות להתחבר למקור העצב הפנימי. לנסות להתגבר על איסורו של אבי.

ארבעה גיבורים, ואיש מהם לא שיחרר אותי מן המצודה שבה אני לכודה בשבי הדימוי הציבורי. מה שמותר שידעו עלי בפומבי.

היה עוד אחד. איש דתי, שנתתי לו הצצה למקומות העקומים שלי. וקיבלתי ממנו רשות להזדקק. לבקש אותו כאחי. והוא היחיד מביניהם שעל אבדנו יש צער בלבי.

כשסיפרו לי עליך ואמרו שאתה מומחה בין לאומי לדיכאון עמיד שאינו מגיב לפסיכולוגים,  מצאתי מייד שבעה הסברים למה גם לך אין סיכוי איתי. מאחוריהם הסתתרה  בהלה גדולה. אם אדע מה אני מרגישה, אם אקשיב לרצון העולה מן התהום האפלה, אפשר שמשא הכאב יהיה בלתי אפשרי בשבילי.

בעבודתך נוצרו לי כמה תפילות:

א.

לדיכאון שלי תהיה תקווה,

אם ימצא מי שיכול לשאתו,

לצלול לתהומו,

ולא להיבלע.

האב ששלחת לי,

לא ידע להביא אלוהים לתהומי.

ולכן אני מבקשת שתבוא אתה בעצמך,

ותכריז שהתהום שלי שלך.

 ג.

כשאמר "זאת הבעיה שלך",

לימד אותי אבי,

שהדיכאון הוא יצירה שלי,

דבר שאלוהים לא ברא,

ואני הבאתי על עצמי.

 דבר שלא נועד להיות,

הגיע בטעות,

ואסור לגרור לתוכו את זולתי.

 לא ראוי להכירו, להתיידד עמו,

נדרשתי לנדותו מתוכי,

להניחו מחוצה לי.

 ד.

יוצר האור ובורא החושך,

ממית ומחייה, מוריד שאול ומעלה,

אנא בוא להיות עמי בבור תחתית שלי,

בפינת המוות הפנימי.

אני מבקשת אלוהים,

שיש לו עניין בצער אישי,

ויכולת להישאר עמי,

גם כשאני משקפת לו,

פגימה בעולמו.

וגם, אני רוצה לדעת,

שמצטערים אצלך,

לראות בריה נשברת בעולמך.

אם תבוא, נושא יגון,

מרה שחורה וזיכרונות שואה,

אם תבוא להיות עמי בשברי,

יהיה השבר הזה אני.

 ה.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

מעשיו הולכים בנתיב שסללת לו.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

לא תיבהל מסופו.

אתה הולך עמי,

גם כשאני מנסה לצאת מתחומך.

מחפשת מקום בו לא נודע שמך.

אתה החוקר הראשי שלי,

המומחה הבולט לתחומי,

גלה לי עצב שבי,

שלא אעז לדעת לבדי.

אמור לי עניינו בעולמי.

ו.

בשמיים פגשתיך,

אבל עוד לא אדע,

מהו לפגוש אותך,

בתהומך.

ללכת למקום שבו עולמי נגמר,

ולמצוא שם יד מנחה שלך.

ואם תאמר לי אדוני,

שהתהום דינו להישאר עמי,

יהיה העצב שבו אתה נמצא,

פחות נורא,

מן העצב שהוצא מחוץ לעולמך.

אנא גלה לי אותך,

בשברי בריאתך,

שבה נעלם אדם,

והארץ נבלעת לתהומה.

יתגדל ויתקדש שמך,

כשהעולם נעלם,

בחור השחור שממנו יצא.

האם תחיית המתים,

שעליה רומזים בתורה,

היא הרגע שבו,

במקום מותי,

אתה נמצא?

 ז.

כשאתה עמי, דבר לא חסר

עולמך מתמסר,

מצוותך ממצפנת אותי,

נותנת לי אישור קיומי.

לא ישלוט בי צל המוות ההולך לצידי,

רק מולך אתנהל,

ואתה תשא עמי משאי,

ראוי לי שנבראתי, כשאתה עמי.

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

יאיר כספי

 א.

גאייה לימדה אותי לרצות. כי היא רצתה לתת. עם גאייה נעלמה לי האשמה על הרעב הנורא. הפחד שאבלע הכול.

הפסקתי לשמוע את קול אמי האומרת שאני מבקשת יותר מדי לעצמי. נעלם ממני הפחד שלה, שעבר אלי, שאם תיענה לי, תתרוקן לגמרי.

גאייה פתחה לי שער לעולם שבו החול והים, ברק השמיים, החיטה שבאסם, הפירות על העצים, ולידת התינוקות לא נגמרים לעולם. ויש מספיק לכולם. והכול מוזמנים לבוא וליטול לפי צרכם. אמא אדמה משגיחה שכולם יצאו מרוצים.

המפגש עם האלה גאייה שינה את חיי, והציל אותי משלטונו של האל המחמיר והתובעני, שהכרתי בבית הדתי של הורי.

הפסקתי לרוץ. לאסוף. לאגור. להתקדם. למדתי לראות, להריח, לחוש, להרגיש, לשמוח במה שיש בעולם.

גאייה לימדה אותי לאהוב את מי שאני עכשיו. במקום לצפות להצלחה גדולה. מראה מדהים. פרסום. אצלה הייתי כבר היום יצירה גדולה של היקום. פלא הראוי להתפעלות.

"אל תשתני" שמעתי אותה אומרת. זה היה אושר גדול. חופש עצום. ונולדה בי רשות שלא הכרתי לפני כן, לעצור. לנוח. להתבונן. להתכרבל עם ספר טוב על יד חלון צופה לעמק רחב.  הכול שם. דבר לא חסר.

מגאייה למדתי לחשוב מהרחם. לקבל. להכיל. לסלוח לעצמי ולכל העולם מראש על כל השיעורים שאדם צריך ללמוד לפני שהוא מתחבר ליקום.

גאייה מלמדת סליחה ללא גבול. כמו אם לתינוק המנסה לאחוז בכפית ולהביאה לפיו. הוא שופך על עצמו את המחית הרבה פעמים. ומבין, מצחוקה הטוב של אמו, שמותר לו לטעות, ולחזור ולנסות, כמה פעמים שצריך.

בעזרתה יכולתי לראשונה לסלוח גם לאמי, שהייתה משועבדת לדרישות של אבי להיות הגיונית, לדחות סיפוקים. לא לוותר לילדים.

גאייה לימדה אותי להסיר את הקיר ששמתי ביני ובין האנשים שמסביבי. להיכנס לשותפות. להתחבר. לגלות אם אחת עוטפת כול. והיא היסוד לשתיים המחוברות מבפנים.

לגלות להפתעתנו, שהשותפות בינינו גדולה משתינו. ויש מקום בתוכה לכול היקום, וגם לילד שנכנס בריצה פתאום.

לפגוש את הבא, מתוך מה שהוא מבקש, ויש לי לתת. ומה שאין בי, והוא מביא בקלות.

אז נוצרה בי יכולת שלא הכרתי פעם, להיכנס לחדר שלא ביקרתי בו, ולפגוש מישהי שלא ראיתי לפני כן, ולהרגיש שהכרנו תמיד. אם אחת הייתה לנו, מקדמת עולם.

ב.

מי שיכולה לתת לי מתנה עצומה כזאת, האמנתי,  היא בוודאי נציגה בכירה של אלוהים עלי אדמות, ואולי אפילו, היא האלוהות. אם העולם שהזמינה אותנו להיות בתוכו.

הייתי מתבוננת בגאייה ומנסה לחכותה. האמנתי שאם אגיע למדרגת אלתי אדע להביא לסובבים אותי אושר ושמחה כמו אלו שקיבלתי ממנה אני.

בבית שהקמתי עם גאייה במרכזו, נשכחו עקרונות ההתנהלות המפרידה הגברית, כמו טריטוריאליות, תחרותיות, עימות. ראינו כמה עיוותים ומלחמות הם יצרו בעולם.

הבית שהקמתי היה מקדש לאמא אדמה. מקום שמשיב לעולם את היסוד הארצי המכונן. הרחום. שממנו בקעו החיים.

ילדי ינקו כמה שרצו. השתדלתי, לשאת אותם על גופי ולתת להם תמיד מקום בקרבתי. נמנעו מחיסונים. כשמישהו מילדינו ביקש אותנו תמיד היינו מתפנים. הכלל של גאייה הוא שילדים אף פעם לא מפריעים.

כששכנותי במושב, שאליו עברנו מן העיר כדי להיות קרובים יותר לאדמה, התעניינו בדרכנו המיוחדת, התחלתי להנחות סדנאות. לימדתי את גאייה כדרך לחיות.

כדי שילמדו לחוות את השפע, לימדתי את חברותי להסתכל על הטוב בלבד (ולהפנות מבט ממה שחסר או פגום).

כדי לחדש את הרשות לרצות, לימדתי אותן להאמין כי כל מה שנבקש יתממש.

כדי שתלמדנה את המקום המיוחד השמור אצל גאייה לכל אחת, אסרתי עליהן למיין את עצמן למוצלחות יותר או פחות.

כדי ללמד אנשים לסלוח לעצמם, לימדתי אותם להיפרד מן המבקר הפנימי המחמיר. לא לשפוט.

כדי שילמדו לקבל את עצמם במלאות, לימדתי אותם לומר "אני מושלם ואין בי טעות".

כדי להתחבר מבפנים למי שנמצא על ידן, לימדתי אותן לראות את עצמן, בכל רגע נתון, כחלק ממהות גדולה מהן, הטווה חוטים ביניהן.

כדי לפרוץ את גבולות האני המצומצם לימדתי אותן נתינה שאיננה מותנית.

ובכל יום הזכרנו שיש לנו רק אמא אדמה אחת. ולכן פגיעה בעולם, בהרים, בנהרות, בעצים הקדושים, תעקור את השורש שממנו נשמותינו ניזונות.

גילינו שכדי להתקדם באהבתנו עלינו ללמוד לחבר אנשים ולא להפריד. להכיל את הכול ולא להשאיר דבר בחוץ. לחשוב חיובי, לראות תמיד את היש, ולהשתדל להימנע מעיסוק בחסר, במחלה, בריקנות.

 אסור למיין דברים לבעלי ערך או חסרי חשיבות. אסור לדרג. אסור לעשות השוואות. אבל מותר לבטא מיוחדות.

אסור לשפוט. אסור לקרוא למשהו "חטא". ובוודאי שאסור להעניש. קשיים פותרים בהידברות.

אסור לנסות לשנות את הזולת, גם אם הוא מפריע לך מאד.

אסור לכעוס. כעס יביא לעימות. אסור לריב כי ריב יצור קרע ברקמת החיבור העמוק. כעסים מתמירים באהבה גדולה מאד.

אסור לעולם לוותר על האהבה. כי היא המחייה את העולמות.

ובעיקר (את זאת גיליתי יותר מאוחר) אסור לומר לאמא שלא צריך אותה יותר. שיכולים לבד. שרוצים לחיות ממנה בנפרד. שלא רוצים שתדע. שאי אפשר לנשום יותר. שתפסיק לתת. שתמצא לעצמה  תינוק אחר שעליו תוכל להתעלק.

בלא משים עבודת הטוב המוחלט יצרה לנו ממלכה עם חוקים מגבילים שלא הותירו מקום למי שהתעקש לא לקבל את כולם כל הזמן.

האם סבלי הוא עונשי או נסיוני?  הרצאה של ד"ר יאיר כספי

התלמוד מציע מדריך לפיענוח והתמודדות עם סבל, שבו בודקים, לפי הסדר הבא, שלוש אפשרוית: א. הסבל הוא תוצר ישיר של מעשה או מחדל מסוים. ב. הסבל הוא המקום שבו מתגלה מחירה של השתמטות קבועה מאחריות בחייו של אדם.  ג. הסבל הוא משא שהוטל על האדם לשאת על ידי יוצרו.  ההבחנה בין השלוש הכרחית לבחירת מסלול התיקון. כל אחת מהן מזמינה התמודדות שונה. (הרצאה מצולמת של ד"ר יאיר כספי שנערכה בישיבה של הרב עדין שטיינזלץ בירושלים). 

http://www.hashefa.co.il/home/artdetails.aspx?mCatID=68512&artID=9659

קל יותר לפתוח את הוידאו באמצעות אינטרנט אקספלורר. בעמוד שיפתח יש ללחוץ על הקישורית download this video

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ג')

טבע

"שמחתי ללכת ליער. לשכב מתחת לעץ אלון ענק. לבהות בעננים המחליפים צורות. לראות את השמש שוקעת. היער גילה לי אל שאינו תלוי באנשים, ששכחו אותי. שאינו תלוי אפילו בקיום המין האנושי. היה לפניו. יהיה אחריו. נמצא עכשיו. בשמיים הכחולים. בתנועת ענן לבן. בצהוב שהופך לכתום עז.

 כשאתה נעלם לי, ואני מאבד את היכולת למצוא אותך בין אנשים, אני נוסע לטייל במקומות רחוקים. שם תופיע לי פתאום כשאני עומד, זעיר,  על יד הרים גדולים".

 חברותא

 "זיכרון ילדותי הוא משחק אינסופי ביני ובין רונית חברתי, שהתחיל, כך נדמה, כשהיינו בגן, ולא נסתיים עד סוף בית ספר היסודי. זרקנו סכינים בבוץ ופילחנו מעגל לפרוסות שלה ושלי. "מלך המעגל" עסק בהשלטות על טריטוריה והוצאת הזולת מתוכה. ובכל זאת איני זוכרת ניצחונות או הפסדים, השלטות על  המעגל כולו או הדחה סופית מתוכו.

 המעגל שניסינו לכבוש הכיל את שתינו. פעם מגדיל את מקומה ופעם את מקומי. ההשתתפות במשחק הייתה תמיד יותר חשובה מההישג. בימים שרונית לא יכלה לשחק אתי, למעגל, שהיה כולו בבעלותי, לא היה ערך.

 כששמעתי, שנים מאוחר יותר, ממטופלי, על הורים חרדתיים שלא נתנו לילד לצאת מן הבית, הבנתי שגם אמי הייתה שותפה לשמחה ההיא. היא הרשתה לי לבחור חברות כרצוני. סמכה עלינו שנדע לשמור אחת על השנייה. ידעה אלוהים שנמצא בין ילדי השכונה.

 בעבודתי כמטפלת משפחתית, הדיון על מה הוא נותן לה ומקבל בחזרה, ומה היא מקבלת או לא מקבלת בקשר הזה, נראה לי חסר תקווה. זוגיות מתחילה ברגע שבו שניים יוצרים יחדיו חברותא המנוהלת מולך. שבה השותפות חשובה יותר ממעמדו של כול משתתף בתוכה. המאמצים והוויתורים לא נעשים בשבילו או בשבילה. אלא מתוך קבלת צרכי החברותא העומדת לפניך כחטיבה.

בחברותא למדתי לוותר על הניצחון האישי כערך בלעדי. לעמוד בניסיון הוויתור לרגע על האני הפרטי.  במעגל למדתי לראות ולשמוע את שותפי לשיחה. לגלות אם הקשיבו לי. היו אתי ביחד במסע. או רק חיקו שאסיים את דברי כדי שיוכלו להעביר אליהם את הנושא. האם שיחתנו נוצרת בינינו, מולך, או שהיא תחרות על מקום שרק אחד מאתנו יכול למלא בעולמך.

אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

א. "משפחה חדשה עברה לגור בשכונה שלנו. בתם נעשתה חברתי. ביליתי אצלם את מרבית שעות אחר הצהריים שלי. היינו עושות שעורים במיטה הגדולה של ההורים ליד האם שהייתה קוראה דבר מה, ונענית לשאלותינו".

ב. "רגעי השמחה של ילדותי היו בבית הספר. המורה המחנכת שלי מכתה ה' עד ח' סימנה אותי כתלמיד הטוב שלה. השתדלתי מאד לא לאכזב אותה. גדלתי בבית שבו לא ידעו לזהות את יכולתי. גדלתי בשכונה שרוב הילדים בה לא סיימו תיכון. לא הפסקתי ללמוד, גם לאחר שסיימתי את בית הספר לרפואה".

ג. "בפורים הראשון שלי בארץ הלבישו אותי הורי בלבוש חגיגי, כמו שהיה נהוג בטורקיה. בכניסה לגן הילדים נמלאתי מבוכה. כולם היו מחופשים, מלבדי, לבושה לליל הסדר במקום לפורים. הגננת קלטה מייד את חריגותי. לקחה אותי בשקט ל"פינת הרופא" והחליפה לי את השמלה המהודרת במדי אחות וסטטוסקופ.

בעבודתי כמורה זיהיתי, במשך השנים, עשרות ילדים שהיו להם הורים באופן חלקי. כשרצו, הצעתי את עצמי, כהשלמה. הם חוזרים לבקר אותי, שנים רבות לאחר שסיימו ללמוד אצלנו. קיבלנו ממני, כנראה, משהו ממך".

מטפלות, מורים, שכנים, הורים של חברים, שנענו לילד שאין לו אב או אם, או יש לו אב או אם מוגבלים. מתגייסים אליו, כשהוא בא לבקר את בתם, או לומד שעתיים בשבוע בכיתתם. מגלים בו כישרון שהבית לא מכיר. שומעים מצוקה שהבית לא יכול לשמוע. קונים לו דבר שהוא חסר. לא מבקשים הכרה או תמורה. לא ידעו כי ששלושים שנה מאוחר יותר כשהילד יוזמן להיזכר בשעות היפות של ילדותו, הוא יזכיר אותם. נציגיו של אב עליון.  הורות היא מאתו פיקדון זמני. אמי היא מי שראתה אותי. גילתה יכולת שבי. נתנה לי לשעה קלה להניח עליה את ראשי. אבי הוא מי שחלק עמי משהו משותפותו עמך.

האנשים שבוראם החליף להם אב או אם, לא יבלו את חייהם בתביעות מהוריהם על מה שלא נתנו להם ואולי אינו בהם. ידעו לזהות אב ואם במי שבוראם שולח אליהם לתפקידים דומים. ישמחו באם לרגע, שידעה לגלות להם חסד קטן, חמלה, סליחה, שאינם מוכרים להם.

ד. "הרגע השמח ביותר ביער היה כשהזאבה ליקקה את פני. לקח לה כמה שבועות להתרגל אלי. בתחילה הייתה נוהמת כשהייתי מתקרב לגורים. לא היו לי חברים אחרים ולכן לא ויתרתי על חברתם. לאחר כמה שבועות הזאבה החלה לנהוג בי כאילו אני אחד מצאצאיה.

 ברחתי מהגטו כשהבנתי שהולכים להרוג את כולם והורי לא יוכלו להגן עלי. הייתי בן עשר בערך. אינני יודע את גילי המדויק. שלוש שנים חייתי לבד ביערות. הפרטים על עברי נשכחו. כשהצבא האדם הגיע לאזורנו ויצאתי מהיער לא זכרתי אפילו את שמי. אנשים נבהלו למראי. לא הבינו את נהמותי. שלוש שנים חייתי עם חיות היער. למדתי מהן לזהות שורשים טובים למאכל. כשראיתי שדה פטריות שהחיות לא נגעו בהן ידעתי שהן מורעלות. כשהתייאשתי מבני אדם מצאתי אותך בין החיות. הזאבים צירפו אותי ללהקתם".

 לפנים משורת הדין

"אמא הכינה לכול אחד מאתנו שני כריכים. אחד עם חביתה ואחד עם אבוקדו או גבינה. והכללים היו שמותר לאכול כריך ראשון לאחר שעה של נסיעה. וכריך שני לאחר שעתיים. אבי ואמי ישבו במושב הקדמי של האוטו. אחותי אחי ואני מאחור. עושים את הנסיעה החצי שנתית לבקר את הסבתא בצפון הארץ. שלוש וחצי שעות לפחות על הכבישים. ברגע שיצאנו את שערי המושב נעשינו נורא רעבים. הבטנו באימא. היא צחקה. ואכלנו מייד את כל הכריכים שהיו אמורים להספיק לכול הנסיעה.

 משיצאנו את תחומי היישוב בוטלו כללי ההתנהגות הנכונה. לחופשה היו חוקים משלה והראשון שבהם: עושים מה שרוצים. באוטו בדרך לכינרת ידעתי אלוהים הנמצא מעבר לחוקי הקיבוץ. מעבר לכול החוקים שקבעו אנשים בניסיון להביא אותך לעולמם. אלוהים שנמצא בחופש. בהיתר. ברשות להפר כללים קדושים. במה שרוצים".

 אל עליון

"שמחות ילדותי היו הנסיעות לבית של סבא וסבתא בפרברי בריסל. היה שם שפע גדול. מרתף עם ריחות לא מוכרים. אוכל שלא הכרתי בקיבוץ. וסבא, חייל אנגלי מתקופת המנדט שנשא עולה חדשה ועבר עמה לגור בבלגיה, מולדתה. לסבא הייתה דעה אחרת לגמרי על בני אדם, כלכלה וחברה, מזו שהכרתי בקיבוץ.

 סבי גילה לי דרכו נקודת מבט נוספת להבנת העולם.  רשות לשמור על רוח חופשייה. לא לשעבד עצמי לגמרי לשום מסגרת, תנועה או פרשנות שאין בלתה. יש לי חבר חרדי שאיתו אני לומד גמרא. אני חי בדירה עם זוג לסביות, ויש בינינו אהבה גדולה".

מי שהכירו לו בילדותו עוד עולם יודע לא לשים מעל לכול את חוקי החברה שבה גדל. יודע לתת לכללים שהוא פוגש בכול מקום תוקף מקומי, זמני, בהקשר מסוים. מכיר אלוהים שאינו כפוף לשום חוקים. שאפשר דרכו להשתחרר מאלילים מקומיים. 

שבת

"זיכרוני לא הייה מובן לי בתחילה. לא קרה בו מאומה. לא היה איש עמי. לא עשיתי שום מעשה. שכבתי במיטה. ביום שבת בבוקר. מכוסה בשמיכה ירוקה. קרן אור זהובה ריצדה על הקיר. והייתה בי שמחה עצומה. הכול נמצא באותה שעה.

התחלתי ללמוד בלט באותה שנה. המשכתי ללכת פעמיים בשבוע למורה פרטית לפסנתר. למדתי בכיתת המופת של בית הספר. לא הייתי תלמידה  כל כך טובה אבל אמא התעקשה שצריך לשאוף ליותר.  באותו בוקר של שבת הייתה לי רשות לא ללמוד. לא להתאמן ולא להשתפר. בשבת היה לי לרגע אלוהים אחר. שמרשה להתבונן על הקיר. לנמנם. להתעורר. להירדם שוב, עם צריך. אלוהים שאוהב אותי גם אם לא אתרום לעולמו דבר.

כשנולדה בתי הבכורה סיימתי בדיוק את ההתמחות במשרד עורכי דין מוביל שהציעו לי להישאר בו לתפקיד מעניין. הפתעתי את כול מי שהכיר אותי, וגם את עצמי, ונשארתי בבית חמש שנים. רציתי להיות עם ילדי. לתת להם ולי שבת שלא זכיתי לקבל הרבה בילדותי". 

יודעי שבתך יכולים להרשות לעצמם להשתחרר מאליל המצוינות והקריירה. יודעים להיפרד מן התלות בעוד דבר שחייבים לעשות עכשיו. מוכנים לעמוד בניסיון גילוי חשיבותם המוגבלת: עולמך ממשיך לסבוב על צירו, גם כשאני שוכב על הגב.

תפילות "כמו של".

קריאת היסודות החוזרים בשמחות הילדות  מאפשרת לזהות יסוד שהבורא החסיר אצלי. אפשר לקבלו. הוא נמצא וזמין בכל עת לעולם כולו, גם לאלו שלא קיבלו דבר כמותו. טוב לקנא בדעת אלוהים של זולתי. קנאתי אינה חומדת דבר של איש אחר, אלא נכס מנכסי היסוד של הבריאה, אשר גם כשהוא מתחלק לאלף, איננו נגרע, ויישאר ליודעים אותו כמו שהיה.

 זיכרונות שמחה מן הילדות הם מפתח לתפילה המבקשת אלוהים "כמו של" מישהו שקיבל.

מי שאביו לא הכירו יבקש אב החולק עמו דבר שקיבל מאביו. זו שאינה בטוחה באהבה תבקשתיקוןבאל שעבר באב המתפעל. האיש המפחד יבקש את האל עם המקל. מי שאינו יודע איך לנהוג בחברים, יבקש שכינה הנמצאת בחוט שבין שניים מחבר. האיש הגדול מדי יבקש אלוהים גדול שפוטר ילדים מאחריות שאינה שלהם. האיש הנוקשה, יבקש אל המבטל, לפעמים, את כול הכללים. היתום יבקש את האל האוסף את אלו שאביהם ואמם עזבום.  הרעב יבקש  אל שרוצה לתת כמה שרוצים.

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ב'): כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

כל יכול

"אבי היה הגיבור שלי. בחופש הגדול שבסוף כיתה א' הוא לקח אותי לראשונה לעבודה. כשהגענו, קראו לאבא. הייתה תקלה בקו הייצור שעמדה להשבית את אלף עובדי המפעל. אבי עלה בחברת מסגריו לראש המגדל שבו הייה פתח מכונת הבטון הענקית.

כשעמדתי באותו בוקר למרגלות הסולם שראשו בשמיים, וראיתי את נתזי האור הכחול של מכונות הריתוך, חשבתי שאין דבר בעולם שאבי אינו יכול.

בדרך הביתה אבא אמר שהמנכ"ל אמר לו: חיים, הצלת את המפעל.

עשרות שנים לאחר מכן תבעתי ממך לשנות בחיי דבר שנדמה לרוב האנשים כבלתי אפשרי.  העזתי לדרוש ממך נס, ולקבל, כי היה לי בזיכרוני, מישהו שיכול לתקן הכול.

עבודתי החינוכית פגשתי אבות שהתעקשו ליצור יחסים שיוויוניים עם בניהם, כאילו בשם ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם. ובאמת, מתוך השתמטות מן הציפיות של הילד. שיתנו מופת של עמידה בניסיונות קשים. שיהיו הורים. שיחברו לדבר גדול מהם".

שומר

א.  בכיתה ה' עשו עלי חרם. החליטו שאני לא מתאימה. סיפרתי לאבי שהפתיע אותי, הגיע יום אחד לכיתה, ואמר לילדים שהתנהגותם היא בושה וחרפה. בהפסקה שלאחר אותו שיעור, נערכה שיחה שלו ושלי עם המנהל והמחנכת. הם ניסו לרמוז שהתנהגותי התוקפנית תרמה באופן כלשהו להתנהגות הכיתה. המנהל והמחנכת, אנשים משכילים, דיברו עברית יפה. אבא, שעלה ארצה כמה שנים לפני כן, דיבר עברית דלה במבטא כבד. הוא אמר: יש לכם אחריות לשמור על בתי, גם אם התנהגותה לא מתאימה לפעמים למה שכול הילדים עושים. לשם כך בית הספר קיים. יש לכם אחריות ללמד אותה איך מתנהגים בישראל. מותר לכם לבקש את עזרתי. אסור לכם לעולם להסכים לפגיעה בה מצד חבריה לכיתה.

אבא, מוכר ירקות, לא הסתנוור ממעמדם של המחנכים. לא התבטל בפני הישראלים החדשים בכיתה. ולימד אותי שעור חשוב על כוונתך: יהא אשר יהא מעמדי, אני ראויה בעיניך תמיד לכבוד והגנה מלאה".

ב. "אבי ישב על כסא נוח בגינה וקרא עיתון. אני, בן שבע בערך, שיחקתי על ילדי השכנים בחצר הסמוכה. רבנו על משהו. ושני ילדים, גדולים ממני, הפילו אותי ארצה. אבא קם מכיסאו, רץ אלינו, מגלגל את העיתון שבידו, וחובט בו בילדים הנסים בבהלה.

אבא הסתכן באותו יום, במריבה עם הורי הילדים. הוא לא עבד את אלי ההידברות בכול מקרה, או התקינות החברתית (מבוגרים לא מרימים יד על ילדים). ולימד אותי שהגנה היא זכות ראשונה העומדת לי תמיד.

התערבותו של אבי גילתה לי כי אין לאיש רשות להרע לי.  מתנתך באבי לימדה אותי להאמין כי אם יקומו לי אויבי, רבים וגדולים ממני, אתה תופיע פתאום להצילי. ואם לא תהיה עמי, אגלה שהשארת כלי בידי, ואדע להשתמש בו, כמו שאתה היית עושה.

בגיחה הראשונה שלי מעבר לגבול, הייתי צריך לעבור דרך חומה של אש. מאות קני נ"מ ועשרות טילים שוגרו לעברי. הייתי שקט וממוקד. מפעיל לפי הסדר את אמצעי ההגנה וההתחמקות של המטוס. ברגע המתאים, ידעתי, אתה תופיע עם העיתון המגולגל שלך ותפיץ ממני את כל אויבי".

 המדריך

"לסבא היה גן ירק שבו, בכול ערוגה, צנוניות, גזרים, חסות ועגבניות, היו מסודרים בשורות ישרות. סבא הקפיד על משמעת בין הירקות שלו. כשהייתי בן ארבע ביקשתי לעזור לו בעבודתו. סבא הסכים ולימד אותי תחילה לעשב. וכשהוכחתי את עצמי קיבלתי מעדר ולמדתי לתחח. סבא היה שואל לדעתי על הכלי המתאים לכול עבודה, ושמח כשגיליתי לו דרך חדשה לעשות דבר מה בגינה. בגיל תשע בערך ידעתי כבר את מרבית עבודות הגינה. כשסבא היה נוסע לכמה ימים הוא היה מפקיד בידי את האחריות על הגן. סבי לא היה בעיני עצמו אדון הגינה, אלא רק אחד מגנניך בה. הוא הכיר בזמניותו, והכשיר אותי למלא בעתיד את מקומו".

נוכחות המדריך זמינה למי שעשו אותו שותף של הבוגרים. התחלקו עמו בתפקיד האנושי. הזמינו אותו  להיות גבר או אישה כמותם. חלקו עמו את סוד היצירה שקיבלו מבוראם. הילד שקיבל את הזמנתם מכיר אלוהים שחלק לאדם מצלמו, וזקוק לו כדי לסיים את בריאתו. האב המדריך מגלה לבנו את אביו שלו, שהוא, האב, תלמיד אצלו.  

האנשים שבוראם חלק עמם את יכולתו ליצור, באמצעות שליחיו, חופשיים לבנות או לתקן, לבשל או לטפל. מקבלי המתנה הזו יוזמים, יוצרים, יודעים ללמוד לבדם דבר שלא ידעו. מאמצים בקלות מורה חדש שמצאו. לומדים מכולם. ואינם זקוקים לאישורים רבים כדי לפתוח במלאכתם. סומכים על עצמם כי סמכו עליהם. יודעים לזהות בקלות את תפקידם ולהתגייס אליו מתוך סמכות שהוענקה להם.

 גיבור

"כשהייתי בן שבע העלה אותי אבי על סוסתו. לאחר שני שיעורים קיבלתי רשות לצאת איתה לבדי לשדות.  הייתי רוכב כל יום במשך שעות. הסוסה, למדתי מהר מאד, מרכינה ראשה בפני מי שלא מפחד ממנה.

 היה לו לאבי, גם אם לא ידע, אלוהים העומד מעל כל כוח אחר בעולמו. הוא ראה בי בוגר, כמו שראית אתה אותו, נציגך בעולמו. הוא חלק עמי את סוד השלטון שנתת לאדם על בעלי החיים. את הסמכות והאחריות להכפיף אותם לרצוננו. חיות טרף, ומפלצות מכל הסוגים, לא הפחידו אותי.

 כשהדוברמן של השכנים השתחרר משלשלאותיו ורץ לקראתי בשיניים חשופות, ציוויתי עליו לעצור ולרדת על ברכיו. הוא קיבל אותי כאדונו".

 משחרר

א. "כשהייתי בן חמש בערך התחלנו ללכת לים בשבתות.כשהיינו מגיעים לחוף הייתי זורק מעלי את בגדי, ורץ לשכשך במים את רגלי. אמא רצתה לרוץ אחרי. ראיתי את אבא מושיט יד ועוצר אותה. אני כמעט בטוח שהוא אמר "הילד יכול לבד". אבא לימד אותי באותו יום שאין זה תפקידי לטפל בחרדות  שאמא הביאה אתה.

בחוף גורדון גיליתי כי יש שומר לילד המתרחק קמעה. יש מגן למי שיצא לאמו מטווח ראייה. יש חיים בלא אבא ואמא בסביבה. יש אלוהים במקום שהילד נמצא, גם אם אין לו אם צמודה. האיש שעצר את אמי מללכת אחרי באותו בוקר גילה לי רשות ממך לא לקחת עלי אחריות לפצעים שגרמת אתה.

כשאסע לתל אביב בשבוע הבא בענייני משרדי, אמצא לי שעה, כמו בכול ביקור, להלך על חוף הים, שבו הופעת שוב לאבי ואמי, לאחר שנעלמת להם בשואה.

 ב. "ביום הולדתי העשירי חיכו לי בחדרי אופני פיג'ו עם 12 הילוכים. חודש שלם רכבתי עליהם בכול עירי. לאחר חודש הם נגנבו. אבל משהו מהם נשאר אתי. באופניים הייתה רשות, שלא קיבלתי עד אותו יום, לפרוש ממקומי בין אבי ואמי, שהיו מדברים דרכי.  אבי ויתר על הבת המקיימת את קשרו עם אשתו. אמי ויתרה על הבת הממלאת את תפקידה אצלו. אני קיבלתי לחודש אחד את ילדותי. גיליתי אלוהים שאוכל אצלו, יום אחד, להשתחרר מאחריות היתר שלי להורי".

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

התגלות בשמחת ילדות (חלק א')

יאיר כספי

שלוש מתנות ממתינות לאדם בעבר. הראשונה היא אפשרות אשר רק לעתים נדירות מתקיימת ביקום: עולם שחיים יכולים להתפתח בו. השנייה היא הזמנה  ייחודית שקיבל  אדם ללמוד דבר על סוד היצירה. מתנה שלישית מחכה לאדם בעברו האישי: שם משמותיו של בוראו שנגלה לו בילדותו.

 זיכרון  שמח משנות חייו הראשונות של האדם מבטא בדרך כלל יסוד שהיה בבית, במשפחה, בשכונה, או בידי נציג כלשהו  של הבורא שמילא תפקיד, לפעמים יותר חשוב יותר ממה שידע, בעולמו של הילד הזה.  אנו זוכרים אירוע מיוחד המבטא כנראה מספר רב של חוויות דומות. זיכרונות אלו מתעדים את הדרך שבה הועברה תכונה חשובה או הוענקו כישורים לעתיד. לפעמים שמחת הילדות היא יום אחד שבו לא התקיים הקלקול  הרגיל שהיה בבית. זיכרון מן הסוג השני מכיל בתוכו רמז יקר לאפשרות שנתן בוראו בעולמו, ובו תיפטר מצוקת הבוגר.

 פענוח שמחה הילדות יגלה אלוהים שיש לך. יסוד מן הבריאה שחלקו עמך. צליל מן הקול האלוהי שלמדת לשמוע. סגולה שהועברה אליך והיא יסוד כוחך. שליחות שנתקבלה והיא המקום שממנו אתה פועל בהצלחה. הדבר שאותו אוהביך מבקשים בך.  

 התרבות שעשתה את האדם אדון בעולמו לימדה אותו שהכול מגיע לו. לכן, כשהוא נזכר בילדותו, עולים לו בעיקר המקומות שבהם לא טיפלו בו בהתאם למעמדו. בהמשך מסענו נלמד לזהות פציעות ישנות שלא נפתרו וממשיכות לנהל אותנו. כדי לרפאן צריך להכיר תחילה את המצב המתוקן: איך נראה החלק הזה באישיות כשהוא פועל כהלכה.

 מה ידעו לתת לך האנשים שגידלו אותך? מתי שימחו אותך? היכן זה קרה? מי שימח אותך? מה קיבלת במתנה? איזה רצון נענה? מה עשו נכון אתך? מאיזה אמונת שווא נפרדו כדי שיוכלו לתת לך? באיזה קושי או אתגר עמדו בעלי שמחתך?  התשובה לשאלות האלו תגלה את בעל ביתך נחבא בזיכרון שמחה קדומה. מי שימצא אותו מוזמן לסמנו בצבעים עזים, כדי שידע לזהותו בפעם הבאה שיבוא. כל איש היה אהוב באופן כלשהו. מכיר רגע אחד לפחות שבו חלקו עמו משהו ממתנות הבורא לעולמו. הרגעים האלו יקרים מפז. נחבא בהם פתרונה של חידה. 

 איסוף ניצוצות הדעת של תלמידינו גילה לנו מבחר יסודות חיבור בין אדם ואלוהיו, שאנשים קיבלו בילדותם, והיו לנכסי היסוד שלהם. האם תמצא ברשימה מתנות משלך? מה מן הרשימה חסר בעולמך?

 המשביע

האיש היודע את השפע, שפגשנו ב"איש ההולך בעולם עם כרם" אינו זקוק לאגירה בלתי פוסקת של אמצעי קיום כדי להרגיש בטחון. הוא יכול לעמוד בניסיון אימת המחסור בלא שהיא תנהל אותו. מכיר דבר שלא נגמר. רצון למלא מחסור. מקום בו אפשר לקבל את כול הצרכים. שמחתו מעוררת בו רצון לחקות את בעל חסדו. לזהות ולמלא מחסורים אנושיים.

האנשים שזכו להכיר את השפע מתחלקים בו בקלות. מפתיעים אותנו בנדיבות. דבר אינו נלקח מהם כשהם נותנים. נותנים דבר שהם כל העת מקבלים. יודעים מעיין שמימיו אינם נגמרים.

ההרגשה שהיש לעולם לא יגמר, אפשר שתתקיים בבית שחיים בו בצמצום. ויש בית עשיר שילדים יוצאים ממנו עם תחושת רעב גדול. השפע תלוי חלקית בלבד בקיומם של אמצעים. השפע צריך אלוהים.

 הווה

"אבי הולך לפנים ואמי מאחור. ואני בתווך, ביניהם, שוכב על המיטה שהם נושאים מן הפעוטון של בני הארבע לפעוטון של בני החמש. כך היה נהוג בקיבוצנו להעביר את הילדים ללינה המשותפת בקבוצת הגיל הבאה שלהם.

 היה להורי באותו היום זמן בלתי מוגבל בשבילי. הקשיבו לבקשתי להיות אתי במעבר. נשאו אותי כאילו אני אדונם. לא דרשו מן הפעוט להיות עצמאי. ידעו שנוכחותם הכרחית כדי שיפנים נוכחות גדולה מהם.

 כשהתגייסתי לצבא הגעתי לבסיס הטירונים וראיתי חיילים שנראו כאילו עולמם נחטף מהם. אני באתי רגוע, עם המיטה מבית הילדים. אבי ואמי ואתה ניצבו על ידי בשנתי. החלפתי הרבה בסיסים בצבא. לפעמים זרקו אותנו בהתראה קצרה למאהל בשדה. תמיד מצאתי לעצמי כר, או קיטבג צבאי להניח עליו את ראשי. בכול חור היית אתי".

 שומע תפילה

 "לא הלכתי לגן. לא רציתי. אמי הרשתה לי להישאר בבית עוד שנה. היינו עושות ביחד קניות. מבשלות. מנקות. לאמא הייתה רשות באותה שנה להקשיב לצורך פרטי ולא מקובל שלי.  בשכונתנו כולם הלכו לגן חובה.

 באותה שנה למדתי שלבקשתי יש בעיניך חשיבות רבה. שהעולם יכול לפעמים להתנהל לפי צרכי הילדים, או האמהות, שעוד לא מוכנות להיפרד מהם.

 בשנה ההיא קיבלתי רשות שהולכת עמי להקשיב לרצון גם אם אינו מקובל או מובן לסביבה. גיליתי אותך, שומע תפילה.  בשנה שעברה נסעתי לחודש לסין עם קבוצה. לאחר שבוע הרגשתי בודדה. התקשרתי ליוסי אישי, הוא עזב הכול ובא".

 מי שפגש בילדותו שליחים ששמעו לתפילתו מעז לרצות. יודע לשאול. מאמין שיש סיכוי לבקשה גם אם היא לא מקובלת או לא אפשרית, לכאורה.

אוהב

"לא זכרתי שום שמחה בילדותי. שנים רבות התעקשתי שהכול היה נורא. כששמחתי הופיעה,  הבנתי: לא זכרתיה כי היא הייתה אסורה.

 גדלתי בצפון איטליה. בקיץ הורי היו שולחים אותי לקייטנה בתנאי פנימייה בשוויץ. פעמיים או שלוש במהלך אותו החודש אבי היה בא לבקר. אכלנו במסעדה. טיילנו ביער. צחקנו בלי הפסקה. אבא התפעל ממני בלי הפסקה. הרגשתי שאין לו שמחה יותר גדולה מאשר להיות אתי.

 רגעים כאלו היו לנו רק מחוץ לבית. בבית הייתה אמא שאסור היה לי, אפילו לרגע, להיות חשובה ממנה.  בשוויץ אבי עבד אותך. הכיר לי אל שנמצא מעל אמי.

 אהבתך שבאה אלי באמצעות אבי נשארה עמי. גילתה  בי דבר המושך את הלב. נחמד להיות אתי. הכירה לי אוהב שאין לו צורך באף אחד אחר, כשהוא עמי. נתנה לי רשות לבקש אהבה מיוחדת לי. ידעתי בעקבותיה להאמין לבחור שאהב אותי. לא ניקרו בי הספקות שהיו לכמה מחברותי: האם הוא יישאר. האם הוא יסתפק רק בי. כשילדי התחרו על אהבתי ידעתי לאהוב כל אחד מהם, כאילו היה יחידי.