המדינה לא הלכה, אתה הלכת
יאיר כספי
תחילה ויתרת על התפקיד שהיה לך בחזון שלאורו הלכת.
ולא ידעת כי בחברת המופת שביקשת להגשים שיכנת את התורה שממנה דימית כי נפרדת בעלייתך לארץ – חזון הנביאים לבנות ארץ שהעולם לא ידע, המתקנת את יושביה, ומעמידה אתגר לעולם.
אתה שאמרת לנו מהו היעד. מה התכלית. באיזה נתיב נגיע לשם. אתה היית גדול מורי ההלכה של הדורות האחרונים ולא ידעת. סמכותך לא הגיעה מהישגי התרבות הכללית שהפנמת, אלא מהחובה העברית שאתה וחבריך, מגשימי חזון הדורות של השיבה לציון, השבתם לחיים.
כשוויתרת על החזון חשבת שתוכל להסתפק במדינה רגילה, כמו בכל מקום. ולא ידעת שאין אנו מתקיימים ללא מפעלנו.
הוויתור על המנהיגות
בוויתור על החזון החל תהליך צמצום החובה הישראלית. שומר חוק. משלם מיסים. עובד בהייטק. הולך למילואים. לא נזקקת יותר למורי דרך, ולא נולדו לך.
כשהיית מנוהל מול חובותיך, ביקשת מנהיגים שקיבלו את סמכותם כדוברי צו הזמן של האומה. הזמנת אותם לגלות לך את תפקידיך, קיבלת עליך אתגרים שהציבו לך, והסכמת לקבל מהם גבולות למימוש עצמי הבא על חשבון תפקידיך.
בוויתור על החזון החל תהליך אבדן המנהיגות שאסרת עליה להעמיד מטרות להתפתחותך. תפקידה צומצם לשירות האינטרסים הקבוצתיים שלך. בחברה שבה מצמצמים חובות אין מנהיגות. מי שניסה לגדול לתפקיד של מוכיח ומאתגר חוסל מייד.
אבדן ביקורת התרבות
באבדן החזון אבד לך כישרון עברי מיוחד שהיה לך. מבקר התרבות, הרואה את מחלתה, נפילה חוזרת להפרעה נרקיסיסטית שבה אדם שם את עצמו או את קבוצתו מעל לכל, ומאבד את מידתו האנושית.
אבדה לך היכולת לסמן אמונות שווא שרוב העולם מחזיק בהן, ולא ליפול בהן.
כשהעולם המערבי, בעקבות כישלון האידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, ויתר על חיפוש הכלל הנכון לכולם תמיד והעמיד במקומן את חופש הפרט והמימוש העצמי, לא ידעת לומר שישנה בעיה עם הגשמה אישית הנעשית ליעד בלעדי.
אני מעל לכל גרוע כמו האומה שלנו מעל לכל.
הפרט מועמד לפני הכלל
את הכלל שתבע ממך להקריב את עצמך על מזבחו, החלפת בהיפוכו. בהקשבה לצרכיך ולרצונות לא מודעים שלך מצאת גאולה מאלו שלא ראו אותך, לא שאלו לרצונך, ודיכאו את השונות שלך.
במקום איש החובה העמדת כמופת את האדם המחובר לעצמו, עומד על זכויותיו וממש את צרכיו. קבלת הזכויות שוב אינה מותנית יותר במילוי חובות. מגיע לך.
אבדן המשמעות
כשהתנהלת מול תפקידיך, מילוים נתן לך ערך מתוך שותפות במפעל רב משמעות. כשגדלו זכויותיך ונתמעטו חובותיך התחלת לחפש את הסיפוק שנעלם מעשיה משמעותית בתורות של אושר אישי, בקניות, בבליינות, בסקס או בתוכניות בישול.
חזון מוסרי מצומצם
הריכוז בעצמם לווה אצל חלק מן האנשים שאיבדו את חזון תיקון האדם בחוסר נחת מסוים. כדי להשיב מידה של התעלות מוסרית היו שבחרו נושא אחד ועשו אותו לאידיאל של ויתור עצמי והתחשבות בזולת: השלום. אתגר ראוי שאיבד את גבולות תוכלתו כשהועמד לבדו כתוכנו היחידי של המוסר. השלום התאים במיוחד למי שלא רצה שיטילו עליו שום חובה, כי ייתכן שגם הוא איננו אפשרי.
מה שנכון לך
את החלל שנותר במותה של המנהיגות הרשאית להורות לך דרך מחייבת, מילאת במאמנים, מטפלים ומורים רוחניים. הם ידעו לזהות צרכים שלך ולממש אותם ותיקנו חינוך שבו גידלו אותך לשרת את המדינה, המגזר, הקיבוץ, או המשפחה.
בהתמקדות במה שנכון לך הלכת והצטמצמת.
איבדת את היכולת לראות את מה שנכון למשפחה. טוב לזוגיות. נכון לחברה האנושית. חינוך ילדים שיש להם בעיקר צרכים ללא אתגרים הקטין אותם. זוגיות משפחה ושייכות נעשו משימות כמעט בלתי אפשריות.
כשהפרטת את עצמך לדעת, ויתרת אט אט על שרידי האחריות ההדדית, שפעם בנתה אותנו כקבוצה של אנשים המשתתפים אחד בחיי השני.
כשאבד הכלל המזמין לפעמים לוותר על מה שטוב לך לטובך הזולת, הכנת את הקרקע לאלו שיעשו רק מה שנכון לקבוצה שלהם. וימחקו את הכלל הישראלי.
אבדן התכלית
כשהעמדת את הזכויות והצרכים מעל לחובות, במקום לצידן, ועשית מחובה מילה מגונה, לא ידעת שאתה מונע מילדיך תכלית וייעוד שטיפול פסיכולוגי אינו יודע להשיב.
מי שהתייאש מן המטפלים שלא עשו אותו מאושר למרות ששמו אותו במרכז, קיבלו אותו כמו שהוא ולא שפטו אותו, הלך לחפש מקום שבו יש חובה ותפקיד שאינם עוסקים רק בו.
בוויתור על החזון והאתגר לא ידעת שאתה מכין את הקרקע לחזרה בתשובה של ילדיך, שמצאו את המקום האחרון שבו מתנהלים מול תכלית וחובה – בבני ברק.
ביטול השיפוטיות
כשרצית לעשות מה שטוב לך ולהיפטר מרגשות אשם על זניחת הערכים, התנועה, המדינה והמשפחה ביקשת שיקבלו אותך כמו שאתה היום וביטלת את השיפוטיות. אין יותר מותר ואסור. יש רק מה שמתאים או לא מתאים לך. כשלאיש לא הייתה יותר זכות לעמת אותך עם מעשיך, גם הפושעים נפטרו מהבושה שפעם עצרה אותם לפעמים.
כשביטלת את השיפוטיות לא ידעת שיבוא מי שישתמש בכך כדי לבטל את בית המשפט.
אובדן הבלמים
כשלא רצית חובות שנתגלו לאנושות מזמן ואינם משתנים הרבה עם השנים, ויתרת על אוצרות הידע של התרבות ושל היהדות על אדם וחברה אנושית ההולכים ונאספים, חלקם מתאשרים, חלקם מתקדמים. המרת אותם בחרות מדומה שהבטיחה האמונה בקידמה, ואבדת את הבלמים העוצרים את האדם רגע לפני שהוא מאבד את עצמו.
כשהחזרת את החזון שלא רצית שיכביד עליך לשומרי הספרים היהודיים לא ידעת שאין להם שום כבוד למפעלך. אין דבר קדוש למדינת ישראל שלא יעזו לגעת בו.
כשזרקת לפח ערכים ישנים, שאסור לגעת בהם, הכנת את הקרקע למי שיזרוק לפח את הדמוקרטיה.
לא לקחו לך
כשוויתרת בתחילת הדרך על היהדות לא הרגשת שאיבדת משהו. עדיין הייתה בידיך חברת המופת שהחזון העברי התגלם בתוכה.
אחר כך ויתרת על הציונות שנראתה מטופשת כשיש מדינה.
כשהתאהבת בשוק החופשי, שטוב לכלכלה, אך הרסני לנשמתך, חברת המופת התפוגגה מעצמה.
עכשיו אתה בוכה. הלכה המדינה. לקחו לי אותה.
לא לקחו. נתת. לא הלכה. אתה הלכת.