דפי הלימוד של התכנית פסיכולוגיה ביהדות
שמחה
ד"ר יאיר כספי
דברים פרק כו פסוק יא
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך:
תורת החסד של ספרות ישראל עוסקת בקושי האנושי לקבל. כולנו רוצים הרבה דברים. והרבה פעמים נדמה לנו שאיננו מאושרים כי לא קיבלנו את מה שרצינו. ובא המחבר ואומר לנו: הקושי נמצא במקום אחר. מה שאתה רוצה אפשר שהוא כבר נמצא. אתה לא מוכן לקבל. כי קבלה היא מצב של התמסרות. מצב של אבדן שליטה. מצב של הכרה בתלות בנותן. ואתה מרגיש בטוח רק כשאתה שולט. או נותן. או לא צריך כלום מאף אחד.
לכן המסע מתחיל בלימוד החסד הלא מודע. המתנה שכבר ניתנה, אך לא התקבלה. לא זכתה להכרה. במקום שמכירים בה, מודים על החסד בשפה המסורתית, מתעוררת שמחה קטנה. השמחה הזו היא הכרה חשובה במעמדו של אדם בעולם. בתלותו בבורא עולם ובנדיבות של אותו יוצר מסתורי שהשאיר לנו כאן תנאים לחיים. ואפשרות להכיר אותו ולהצטרף למסע יצירת האדם.
דברים פרק טז
יד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך:
מכיוון שהמחבר מכיר אותך, ויודע שאפשר ותעדיך להמשיך להתמכר לעשייתך המבטיחה כאילו את שליטתך, קבעו לך מועדים לשמחה. ימים שבהם תפקידך היחיד הוא לקבל ולתת למתנות העולם לחיות בך ולהרחיב את לבך.
קהלת פרק ג פסוק כב
וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו.
השמחה היא מצב נלמד. היא רשות וחובה שההורה מטיל על ילדו: היום לא עושים עושים תכניות גדולות לעתיד. ולא חושבים על מה שאבד. היום אנחנו הולכים לים. לשמוח במתנתו העומדת לנו משחר העולם. כדי שנוכל לשמוח נצרך היום לצמצם את תודעת החובה שלנו לנושאד: איזה בגד ים לוקחים. איזה משחקים. לאיזה חוף הולכים. אילו מטעמים נביא אתנו ואיך נכינם. המשמחה כמצווה דתית אומרת: מישהו לא רק רוצה שאתקן את העולם. הוא גם רוצה שאקבל את מתנתנו ואהנה סתם.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז
א [י"ד] ביום טובה היה בטוב, אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד, וביום רעה ראה, ראה איך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם.
יום רע דורש ברור. האם יש לי חלק בטעות. או אולי הופיע אתגר קשה שאני חייב להתגייס אליו. יום טוב שהופיע פתאום, מטיל אחריות אחרת על האדם: לעצור את הברור. את החקירה. את התיקון. את המפעל החשוב. להיות לגמרי בתוך הרגע הנחמד. לנצור אותו. להתמסר אליו.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א
תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר +דברים טז+ ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר +דברים כז+ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר +תהלים קד+ ויין ישמח לבב אנוש.
השמחה דורשת השקעה וחומרים. השמחה יודעת שהאדם אינו רוח קודש המסתפקת בחיי העיון. השמחה יודעת דבר על מצבו הגופני, היצרי והארצי של האדם. והיא מרשה אותו ונענית לו ומספקת את צרכיו. ואין אצלה צרכים גבוהים או נמוכים. נעלים או ארציים. השמחה צריכה בשר, ויין טוב, ובגדים יפים שיתאימו למי שלובש אותם. השמחה יודעת שהאדם איננו אלוהים.
פסיכולוגיה ביהדות 