פסיכולוגיה ביהדות

השמאל מחסל את מנהיגיו
יאיר כספי

שכנתי, מצביעה מסורתית של הליכוד, שיתפה אותי לפני הבחירות האחרונות בסלידתה מביבי ואמרה שהגיע זמנו ללכת, אבל הוסיפה שהיא מתלבטת, ואינה יכולה להצביע לבוז'י, "כי הוא חלש". במדינה המתמודדת עם איומים קיומיים אנשים מבקשים מנהיג שלצד ראיה מדינית וחזון חברתי שעמם הם מזדהים, יקרין יכולת לעמוד בעימותים קשים ולהגן על אזרחיו.
שבעה אנשים עם קורות חיים מרשימים התייצבו בעשורים האחרונים בשורה הראשונה של השמאל הישראלי, וכולם נעשו לגמדים. פרץ היה מנהיג עובדים מצליח. מצנע היה אלוף מוערך וראש עיר אהוב. שלי הביאה הביתה את רוח המחאה והצעירים. לברק היה קילר אינסטיקנט הנחוץ להתגברות על אויבים מבחוץ ומבפנים. עמי איילון, גיבור ישראל, מילא שני תפקידי מנהיגות מרשימים בחיל הים ובשב"כ. בן עמי היה אינטלקטואל יוצא דופן שנעשה למדינאי. ברוורמן בנה אוניברסיטה מצליחה בנגב.
כל מי שנדמו לרגע כמנהיגים אפשריים של השמאל הישראלי חוסלו על ידי חברי המחנה שלהם. כל מי שהתרומם קצת גילו עליו שהוא פגום. על אחד אמרו שהוא ימני. השני חלש. על השלישי היו סיפורים. לרביעי עשו את המוות עד שפרש. את החמישית העיפו כי היא לא נחמדה לחברים. השישי מגוחך. השביעי נעלם.
אנשים טובים, שיכולים לצמוח לתפקידי מנהיגות בשמאל, נזהרים לא להיכנס לביצה הטובענית של העבודה. הם יודעים שאין זה משנה מה עשו בעבר, הם יוצגו מהר מאד כבעייתיים, מוזרים, ימניים או חדלי אישים. יובל דיסקין, רון חולדאי ואחרים למדו את השיעור והם נשארים בחוץ.
השמאל לא מייצר מנהיגות שיכולה לסחוף אחריה עם, כי חבריו אינם מוכנים שמישהו יאתגר אותם. יתבע ויתורים. יטיל חובות. ידרוש הקרבה. או בקיצור, יגיד להם מה לעשות.
חיסול המנהיגות התחיל לפני דור בצמצום החינוך ותפקיד ההורים. העמדת המימוש העצמי, זכויות הפרט והחשיבה הביקורתית כערכים עליונים ובלעדיים, עשו את האמון, הכבוד לסמכות, והנכונות ללכת אחרי מורה או מנהיג לביטויים של חולשה או טיפשות. בבית הדמוקרטי צריך לבדוק כל הזמן מה הילדים רוצים ואסור לאתגר אותם לתפקיד שלא צמח מהם. האנשים שרוצים להחליט על עצמם לבד, כמו שכל ילד בגן יודע היום לדרוש, לא רוצים גננות, לא מחנכים, ולא מנהיגות.
כמו בבית שהילדים השתלטו עליו, יושבי הראש הזמניים של השמאל מפחדים מהבוחרים שלהם ולא מעזים לעמת אותם עם אמיתות קשות: נחתור להסדר אזורי אבל אם לא נמצא שותף בצד השני אפשר שנצטרך בעת הזאת להסתפק בהסדרים לטווח ארוך. נפסיק את הבנייה בהתנחלויות, אבל נסמן כמה תיקוני גבול של שטחים שהכרחי שיישארו בבעלות ישראלית. לא נאפשר בשום מקרה לאיראן להפוך להיות גרעינית, אבל נעשה מאמץ גדול לעשות זאת ביחד עם שותפינו במדינות המערב. ננסה להגיע למצב שיאפשר לעזתים לחיות את חייהם בכבוד, אבל אם יתחדשו ההפגזות משם יתכן שניאלץ לכבוש את עזה שוב. נחדש חזון של חברה שיתופית דבר שיחייב להעמיד לפעמים את הקהילה לפני הפרט. נזמין את הערבים הישראליים שמוכנים להיות שותפינו לשלטון, ולא נקבל את אלו השוללים את זכות קיום המדינה היהודית. נאבק בשחיתות שפשתה תחת שלטון הליכוד, כחלק ממאבק בתרבות נהנתנית שאבדו בה גבולות. לא ניתן לדתיות גלותית לנהל את חיינו, וניקח במקומה על עצמנו את חידוש חזון חברת המופת, כמדרש ציוני של היהדות. יהיה קשה, יהיה מאתגר, תהיה דרך, תהיה תקווה ומשמעות.
מעת שבוטלו הדרכים המחייבות שהיו כאן : הציונות, הסוציאליזם, והתרבות העברית כמדרש של היהדות, לא נמצא יותר לשמאל מנהיג שהוא התגלמות של דרך שבה אנו מאמינים. אין מי שיוכל להורות לנו את הדרך, כי אין דרך לאנשים שרוצים שהכול יהיה פתוח כל הזמן. אין מנהיג כי אנשים לא מוכנים להתמסר לשום דבר גדול מהם. אין מי שיאתגר אותנו לגדול, לעשות את מה שנדמה כי אי אפשר, כי אנחנו רוצים להישאר קטנים. רוצים פינוקים. אין מנהיג, כי יושבי הראש שאנו מחליפים לא מוכנים להיות לא אהובים, חלק מהזמן.
אין אב, כי אב המאתגר את ילדיו, מצפה מהם לעבוד קשה ולתרום לחברתם מתויג כפשיסט. אין "מנהיגות רוחנית" כי אין רוח. אין דבר גדול מאתנו. אין סמכות שלפניה אנו מתבטלים קצת. אין זקן לכפר, שזוכר איך הכול התחיל, למה באנו לכאן, מה ניסינו לעשות, לאיפה כל זה הולך. מה ראוי לעשות עכשיו. ומה אסור. אין סמכות שבפניה אנו מתבטלים קצת. אין בפני מי להתבייש. אין נביא שייתן לנו סימנים לפיהם נדע לבחור את המלך החדש.
במקומות שאין בהם אבות גם חילוניים גמורים מפתחים פתאום כמיהה לא מובנת למישהו גדול מהם. מוצאים את עצמם בפתח חדרו של אדמו"ר ישיש שיניח יד על ראשם ויבטיח שהכול יהיה בסדר. או בוחרים בפרזנטר לשעבר של הבנק, במקום אב נסתפק באח. בהעדר יכולת לבנות מנהיגות כל מה שנותר לשמאל לעשות בעת בחירות הוא לנסות להרוס את המנהיגות גם בצד השני. ומכאן ההתעסקות המביכה בבקבוקים של שרה. נעשה את ביבי כל כך עלוב, שבוז'י יראה על ידו סביר. זה לא נתניהו גאון הקמפיין שניצח שוב. זה השמאל שחוזר ומביס את עצמו.
שכנתי, אגב, הצביעה שוב לביבי.