אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ג')

טבע

"שמחתי ללכת ליער. לשכב מתחת לעץ אלון ענק. לבהות בעננים המחליפים צורות. לראות את השמש שוקעת. היער גילה לי אל שאינו תלוי באנשים, ששכחו אותי. שאינו תלוי אפילו בקיום המין האנושי. היה לפניו. יהיה אחריו. נמצא עכשיו. בשמיים הכחולים. בתנועת ענן לבן. בצהוב שהופך לכתום עז.

 כשאתה נעלם לי, ואני מאבד את היכולת למצוא אותך בין אנשים, אני נוסע לטייל במקומות רחוקים. שם תופיע לי פתאום כשאני עומד, זעיר,  על יד הרים גדולים".

 חברותא

 "זיכרון ילדותי הוא משחק אינסופי ביני ובין רונית חברתי, שהתחיל, כך נדמה, כשהיינו בגן, ולא נסתיים עד סוף בית ספר היסודי. זרקנו סכינים בבוץ ופילחנו מעגל לפרוסות שלה ושלי. "מלך המעגל" עסק בהשלטות על טריטוריה והוצאת הזולת מתוכה. ובכל זאת איני זוכרת ניצחונות או הפסדים, השלטות על  המעגל כולו או הדחה סופית מתוכו.

 המעגל שניסינו לכבוש הכיל את שתינו. פעם מגדיל את מקומה ופעם את מקומי. ההשתתפות במשחק הייתה תמיד יותר חשובה מההישג. בימים שרונית לא יכלה לשחק אתי, למעגל, שהיה כולו בבעלותי, לא היה ערך.

 כששמעתי, שנים מאוחר יותר, ממטופלי, על הורים חרדתיים שלא נתנו לילד לצאת מן הבית, הבנתי שגם אמי הייתה שותפה לשמחה ההיא. היא הרשתה לי לבחור חברות כרצוני. סמכה עלינו שנדע לשמור אחת על השנייה. ידעה אלוהים שנמצא בין ילדי השכונה.

 בעבודתי כמטפלת משפחתית, הדיון על מה הוא נותן לה ומקבל בחזרה, ומה היא מקבלת או לא מקבלת בקשר הזה, נראה לי חסר תקווה. זוגיות מתחילה ברגע שבו שניים יוצרים יחדיו חברותא המנוהלת מולך. שבה השותפות חשובה יותר ממעמדו של כול משתתף בתוכה. המאמצים והוויתורים לא נעשים בשבילו או בשבילה. אלא מתוך קבלת צרכי החברותא העומדת לפניך כחטיבה.

בחברותא למדתי לוותר על הניצחון האישי כערך בלעדי. לעמוד בניסיון הוויתור לרגע על האני הפרטי.  במעגל למדתי לראות ולשמוע את שותפי לשיחה. לגלות אם הקשיבו לי. היו אתי ביחד במסע. או רק חיקו שאסיים את דברי כדי שיוכלו להעביר אליהם את הנושא. האם שיחתנו נוצרת בינינו, מולך, או שהיא תחרות על מקום שרק אחד מאתנו יכול למלא בעולמך.

אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

א. "משפחה חדשה עברה לגור בשכונה שלנו. בתם נעשתה חברתי. ביליתי אצלם את מרבית שעות אחר הצהריים שלי. היינו עושות שעורים במיטה הגדולה של ההורים ליד האם שהייתה קוראה דבר מה, ונענית לשאלותינו".

ב. "רגעי השמחה של ילדותי היו בבית הספר. המורה המחנכת שלי מכתה ה' עד ח' סימנה אותי כתלמיד הטוב שלה. השתדלתי מאד לא לאכזב אותה. גדלתי בבית שבו לא ידעו לזהות את יכולתי. גדלתי בשכונה שרוב הילדים בה לא סיימו תיכון. לא הפסקתי ללמוד, גם לאחר שסיימתי את בית הספר לרפואה".

ג. "בפורים הראשון שלי בארץ הלבישו אותי הורי בלבוש חגיגי, כמו שהיה נהוג בטורקיה. בכניסה לגן הילדים נמלאתי מבוכה. כולם היו מחופשים, מלבדי, לבושה לליל הסדר במקום לפורים. הגננת קלטה מייד את חריגותי. לקחה אותי בשקט ל"פינת הרופא" והחליפה לי את השמלה המהודרת במדי אחות וסטטוסקופ.

בעבודתי כמורה זיהיתי, במשך השנים, עשרות ילדים שהיו להם הורים באופן חלקי. כשרצו, הצעתי את עצמי, כהשלמה. הם חוזרים לבקר אותי, שנים רבות לאחר שסיימו ללמוד אצלנו. קיבלנו ממני, כנראה, משהו ממך".

מטפלות, מורים, שכנים, הורים של חברים, שנענו לילד שאין לו אב או אם, או יש לו אב או אם מוגבלים. מתגייסים אליו, כשהוא בא לבקר את בתם, או לומד שעתיים בשבוע בכיתתם. מגלים בו כישרון שהבית לא מכיר. שומעים מצוקה שהבית לא יכול לשמוע. קונים לו דבר שהוא חסר. לא מבקשים הכרה או תמורה. לא ידעו כי ששלושים שנה מאוחר יותר כשהילד יוזמן להיזכר בשעות היפות של ילדותו, הוא יזכיר אותם. נציגיו של אב עליון.  הורות היא מאתו פיקדון זמני. אמי היא מי שראתה אותי. גילתה יכולת שבי. נתנה לי לשעה קלה להניח עליה את ראשי. אבי הוא מי שחלק עמי משהו משותפותו עמך.

האנשים שבוראם החליף להם אב או אם, לא יבלו את חייהם בתביעות מהוריהם על מה שלא נתנו להם ואולי אינו בהם. ידעו לזהות אב ואם במי שבוראם שולח אליהם לתפקידים דומים. ישמחו באם לרגע, שידעה לגלות להם חסד קטן, חמלה, סליחה, שאינם מוכרים להם.

 

ד. "הרגע השמח ביותר ביער היה כשהזאבה ליקקה את פני. לקח לה כמה שבועות להתרגל אלי. בתחילה הייתה נוהמת כשהייתי מתקרב לגורים. לא היו לי חברים אחרים ולכן לא ויתרתי על חברתם. לאחר כמה שבועות הזאבה החלה לנהוג בי כאילו אני אחד מצאצאיה.

 ברחתי מהגטו כשהבנתי שהולכים להרוג את כולם והורי לא יוכלו להגן עלי. הייתי בן עשר בערך. אינני יודע את גילי המדויק. שלוש שנים חייתי לבד ביערות. הפרטים על עברי נשכחו. כשהצבא האדם הגיע לאזורנו ויצאתי מהיער לא זכרתי אפילו את שמי. אנשים נבהלו למראי. לא הבינו את נהמותי. שלוש שנים חייתי עם חיות היער. למדתי מהן לזהות שורשים טובים למאכל. כשראיתי שדה פטריות שהחיות לא נגעו בהן ידעתי שהן מורעלות. כשהתייאשתי מבני אדם מצאתי אותך בין החיות. הזאבים צירפו אותי ללהקתם".

 לפנים משורת הדין

 

"אמא הכינה לכול אחד מאתנו שני כריכים. אחד עם חביתה ואחד עם אבוקדו או גבינה. והכללים היו שמותר לאכול כריך ראשון לאחר שעה של נסיעה. וכריך שני לאחר שעתיים. אבי ואמי ישבו במושב הקדמי של האוטו. אחותי אחי ואני מאחור. עושים את הנסיעה החצי שנתית לבקר את הסבתא בצפון הארץ. שלוש וחצי שעות לפחות על הכבישים. ברגע שיצאנו את שערי המושב נעשינו נורא רעבים. הבטנו באימא. היא צחקה. ואכלנו מייד את כל הכריכים שהיו אמורים להספיק לכול הנסיעה.

 משיצאנו את תחומי היישוב בוטלו כללי ההתנהגות הנכונה. לחופשה היו חוקים משלה והראשון שבהם: עושים מה שרוצים. באוטו בדרך לכינרת ידעתי אלוהים הנמצא מעבר לחוקי הקיבוץ. מעבר לכול החוקים שקבעו אנשים בניסיון להביא אותך לעולמם. אלוהים שנמצא בחופש. בהיתר. ברשות להפר כללים קדושים. במה שרוצים".

 אל עליון

"שמחות ילדותי היו הנסיעות לבית של סבא וסבתא בפרברי בריסל. היה שם שפע גדול. מרתף עם ריחות לא מוכרים. אוכל שלא הכרתי בקיבוץ. וסבא, חייל אנגלי מתקופת המנדט שנשא עולה חדשה ועבר עמה לגור בבלגיה, מולדתה. לסבא הייתה דעה אחרת לגמרי על בני אדם, כלכלה וחברה, מזו שהכרתי בקיבוץ.

 סבי גילה לי דרכו נקודת מבט נוספת להבנת העולם.  רשות לשמור על רוח חופשייה. לא לשעבד עצמי לגמרי לשום מסגרת, תנועה או פרשנות שאין בלתה. יש לי חבר חרדי שאיתו אני לומד גמרא. אני חי בדירה עם זוג לסביות, ויש בינינו אהבה גדולה".

מי שהכירו לו בילדותו עוד עולם יודע לא לשים מעל לכול את חוקי החברה שבה גדל. יודע לתת לכללים שהוא פוגש בכול מקום תוקף מקומי, זמני, בהקשר מסוים. מכיר אלוהים שאינו כפוף לשום חוקים. שאפשר דרכו להשתחרר מאלילים מקומיים. 

שבת

"זיכרוני לא הייה מובן לי בתחילה. לא קרה בו מאומה. לא היה איש עמי. לא עשיתי שום מעשה. שכבתי במיטה. ביום שבת בבוקר. מכוסה בשמיכה ירוקה. קרן אור זהובה ריצדה על הקיר. והייתה בי שמחה עצומה. הכול נמצא באותה שעה.

התחלתי ללמוד בלט באותה שנה. המשכתי ללכת פעמיים בשבוע למורה פרטית לפסנתר. למדתי בכיתת המופת של בית הספר. לא הייתי תלמידה  כל כך טובה אבל אמא התעקשה שצריך לשאוף ליותר.  באותו בוקר של שבת הייתה לי רשות לא ללמוד. לא להתאמן ולא להשתפר. בשבת היה לי לרגע אלוהים אחר. שמרשה להתבונן על הקיר. לנמנם. להתעורר. להירדם שוב, עם צריך. אלוהים שאוהב אותי גם אם לא אתרום לעולמו דבר.

 

כשנולדה בתי הבכורה סיימתי בדיוק את ההתמחות במשרד עורכי דין מוביל שהציעו לי להישאר בו לתפקיד מעניין. הפתעתי את כול מי שהכיר אותי, וגם את עצמי, ונשארתי בבית חמש שנים. רציתי להיות עם ילדי. לתת להם ולי שבת שלא זכיתי לקבל הרבה בילדותי". 

 

יודעי שבתך יכולים להרשות לעצמם להשתחרר מאליל המצוינות והקריירה. יודעים להיפרד מן התלות בעוד דבר שחייבים לעשות עכשיו. מוכנים לעמוד בניסיון גילוי חשיבותם המוגבלת: עולמך ממשיך לסבוב על צירו, גם כשאני שוכב על הגב.

 

 

תפילות "כמו של".

קריאת היסודות החוזרים בשמחות הילדות  מאפשרת לזהות יסוד שהבורא החסיר אצלי. אפשר לקבלו. הוא נמצא וזמין בכל עת לעולם כולו, גם לאלו שלא קיבלו דבר כמותו. טוב לקנא בדעת אלוהים של זולתי. קנאתי אינה חומדת דבר של איש אחר, אלא נכס מנכסי היסוד של הבריאה, אשר גם כשהוא מתחלק לאלף, איננו נגרע, ויישאר ליודעים אותו כמו שהיה.

 זיכרונות שמחה מן הילדות הם מפתח לתפילה המבקשת אלוהים "כמו של" מישהו שקיבל.

מי שאביו לא הכירו יבקש אב החולק עמו דבר שקיבל מאביו. זו שאינה בטוחה באהבה תבקשתיקוןבאל שעבר באב המתפעל. האיש המפחד יבקש את האל עם המקל. מי שאינו יודע איך לנהוג בחברים, יבקש שכינה הנמצאת בחוט שבין שניים מחבר. האיש הגדול מדי יבקש אלוהים גדול שפוטר ילדים מאחריות שאינה שלהם. האיש הנוקשה, יבקש אל המבטל, לפעמים, את כול הכללים. היתום יבקש את האל האוסף את אלו שאביהם ואמם עזבום.  הרעב יבקש  אל שרוצה לתת כמה שרוצים.

 

כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ב'): כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

כל יכול

"אבי היה הגיבור שלי. בחופש הגדול שבסוף כיתה א' הוא לקח אותי לראשונה לעבודה. כשהגענו, קראו לאבא. הייתה תקלה בקו הייצור שעמדה להשבית את אלף עובדי המפעל. אבי עלה בחברת מסגריו לראש המגדל שבו הייה פתח מכונת הבטון הענקית.

כשעמדתי באותו בוקר למרגלות הסולם שראשו בשמיים, וראיתי את נתזי האור הכחול של מכונות הריתוך, חשבתי שאין דבר בעולם שאבי אינו יכול.

בדרך הביתה אבא אמר שהמנכ"ל אמר לו: חיים, הצלת את המפעל.

עשרות שנים לאחר מכן תבעתי ממך לשנות בחיי דבר שנדמה לרוב האנשים כבלתי אפשרי.  העזתי לדרוש ממך נס, ולקבל, כי היה לי בזיכרוני, מישהו שיכול לתקן הכול.

עבודתי החינוכית פגשתי אבות שהתעקשו ליצור יחסים שיוויוניים עם בניהם, כאילו בשם ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם. ובאמת, מתוך השתמטות מן הציפיות של הילד. שיתנו מופת של עמידה בניסיונות קשים. שיהיו הורים. שיחברו לדבר גדול מהם".

שומר

א.  בכיתה ה' עשו עלי חרם. החליטו שאני לא מתאימה. סיפרתי לאבי שהפתיע אותי, הגיע יום אחד לכיתה, ואמר לילדים שהתנהגותם היא בושה וחרפה. בהפסקה שלאחר אותו שיעור, נערכה שיחה שלו ושלי עם המנהל והמחנכת. הם ניסו לרמוז שהתנהגותי התוקפנית תרמה באופן כלשהו להתנהגות הכיתה. המנהל והמחנכת, אנשים משכילים, דיברו עברית יפה. אבא, שעלה ארצה כמה שנים לפני כן, דיבר עברית דלה במבטא כבד. הוא אמר: יש לכם אחריות לשמור על בתי, גם אם התנהגותה לא מתאימה לפעמים למה שכול הילדים עושים. לשם כך בית הספר קיים. יש לכם אחריות ללמד אותה איך מתנהגים בישראל. מותר לכם לבקש את עזרתי. אסור לכם לעולם להסכים לפגיעה בה מצד חבריה לכיתה.

אבא, מוכר ירקות, לא הסתנוור ממעמדם של המחנכים. לא התבטל בפני הישראלים החדשים בכיתה. ולימד אותי שעור חשוב על כוונתך: יהא אשר יהא מעמדי, אני ראויה בעיניך תמיד לכבוד והגנה מלאה".

ב. "אבי ישב על כסא נוח בגינה וקרא עיתון. אני, בן שבע בערך, שיחקתי על ילדי השכנים בחצר הסמוכה. רבנו על משהו. ושני ילדים, גדולים ממני, הפילו אותי ארצה. אבא קם מכיסאו, רץ אלינו, מגלגל את העיתון שבידו, וחובט בו בילדים הנסים בבהלה.

אבא הסתכן באותו יום, במריבה עם הורי הילדים. הוא לא עבד את אלי ההידברות בכול מקרה, או התקינות החברתית (מבוגרים לא מרימים יד על ילדים). ולימד אותי שהגנה היא זכות ראשונה העומדת לי תמיד.

 

התערבותו של אבי גילתה לי כי אין לאיש רשות להרע לי.  מתנתך באבי לימדה אותי להאמין כי אם יקומו לי אויבי, רבים וגדולים ממני, אתה תופיע פתאום להצילי. ואם לא תהיה עמי, אגלה שהשארת כלי בידי, ואדע להשתמש בו, כמו שאתה היית עושה.

בגיחה הראשונה שלי מעבר לגבול, הייתי צריך לעבור דרך חומה של אש. מאות קני נ"מ ועשרות טילים שוגרו לעברי. הייתי שקט וממוקד. מפעיל לפי הסדר את אמצעי ההגנה וההתחמקות של המטוס. ברגע המתאים, ידעתי, אתה תופיע עם העיתון המגולגל שלך ותפיץ ממני את כל אויבי".

 המדריך

"לסבא היה גן ירק שבו, בכול ערוגה, צנוניות, גזרים, חסות ועגבניות, היו מסודרים בשורות ישרות. סבא הקפיד על משמעת בין הירקות שלו. כשהייתי בן ארבע ביקשתי לעזור לו בעבודתו. סבא הסכים ולימד אותי תחילה לעשב. וכשהוכחתי את עצמי קיבלתי מעדר ולמדתי לתחח. סבא היה שואל לדעתי על הכלי המתאים לכול עבודה, ושמח כשגיליתי לו דרך חדשה לעשות דבר מה בגינה. בגיל תשע בערך ידעתי כבר את מרבית עבודות הגינה. כשסבא היה נוסע לכמה ימים הוא היה מפקיד בידי את האחריות על הגן. סבי לא היה בעיני עצמו אדון הגינה, אלא רק אחד מגנניך בה. הוא הכיר בזמניותו, והכשיר אותי למלא בעתיד את מקומו".

נוכחות המדריך זמינה למי שעשו אותו שותף של הבוגרים. התחלקו עמו בתפקיד האנושי. הזמינו אותו  להיות גבר או אישה כמותם. חלקו עמו את סוד היצירה שקיבלו מבוראם. הילד שקיבל את הזמנתם מכיר אלוהים שחלק לאדם מצלמו, וזקוק לו כדי לסיים את בריאתו. האב המדריך מגלה לבנו את אביו שלו, שהוא, האב, תלמיד אצלו.  

האנשים שבוראם חלק עמם את יכולתו ליצור, באמצעות שליחיו, חופשיים לבנות או לתקן, לבשל או לטפל. מקבלי המתנה הזו יוזמים, יוצרים, יודעים ללמוד לבדם דבר שלא ידעו. מאמצים בקלות מורה חדש שמצאו. לומדים מכולם. ואינם זקוקים לאישורים רבים כדי לפתוח במלאכתם. סומכים על עצמם כי סמכו עליהם. יודעים לזהות בקלות את תפקידם ולהתגייס אליו מתוך סמכות שהוענקה להם.

 גיבור

"כשהייתי בן שבע העלה אותי אבי על סוסתו. לאחר שני שיעורים קיבלתי רשות לצאת איתה לבדי לשדות.  הייתי רוכב כל יום במשך שעות. הסוסה, למדתי מהר מאד, מרכינה ראשה בפני מי שלא מפחד ממנה.

 היה לו לאבי, גם אם לא ידע, אלוהים העומד מעל כל כוח אחר בעולמו. הוא ראה בי בוגר, כמו שראית אתה אותו, נציגך בעולמו. הוא חלק עמי את סוד השלטון שנתת לאדם על בעלי החיים. את הסמכות והאחריות להכפיף אותם לרצוננו. חיות טרף, ומפלצות מכל הסוגים, לא הפחידו אותי.

 כשהדוברמן של השכנים השתחרר משלשלאותיו ורץ לקראתי בשיניים חשופות, ציוויתי עליו לעצור ולרדת על ברכיו. הוא קיבל אותי כאדונו".

 משחרר

א. "כשהייתי בן חמש בערך התחלנו ללכת לים בשבתות.כשהיינו מגיעים לחוף הייתי זורק מעלי את בגדי, ורץ לשכשך במים את רגלי. אמא רצתה לרוץ אחרי. ראיתי את אבא מושיט יד ועוצר אותה. אני כמעט בטוח שהוא אמר "הילד יכול לבד". אבא לימד אותי באותו יום שאין זה תפקידי לטפל בחרדות  שאמא הביאה אתה.

בחוף גורדון גיליתי כי יש שומר לילד המתרחק קמעה. יש מגן למי שיצא לאמו מטווח ראייה. יש חיים בלא אבא ואמא בסביבה. יש אלוהים במקום שהילד נמצא, גם אם אין לו אם צמודה. האיש שעצר את אמי מללכת אחרי באותו בוקר גילה לי רשות ממך לא לקחת עלי אחריות לפצעים שגרמת אתה.

כשאסע לתל אביב בשבוע הבא בענייני משרדי, אמצא לי שעה, כמו בכול ביקור, להלך על חוף הים, שבו הופעת שוב לאבי ואמי, לאחר שנעלמת להם בשואה.

 ב. "ביום הולדתי העשירי חיכו לי בחדרי אופני פיג'ו עם 12 הילוכים. חודש שלם רכבתי עליהם בכול עירי. לאחר חודש הם נגנבו. אבל משהו מהם נשאר אתי. באופניים הייתה רשות, שלא קיבלתי עד אותו יום, לפרוש ממקומי בין אבי ואמי, שהיו מדברים דרכי.  אבי ויתר על הבת המקיימת את קשרו עם אשתו. אמי ויתרה על הבת הממלאת את תפקידה אצלו. אני קיבלתי לחודש אחד את ילדותי. גיליתי אלוהים שאוכל אצלו, יום אחד, להשתחרר מאחריות היתר שלי להורי".

 

התגלות בשמחת ילדות חלק א'

 

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

התגלות בשמחת ילדות (חלק א')

יאיר כספי

שלוש מתנות ממתינות לאדם בעבר. הראשונה היא אפשרות אשר רק לעתים נדירות מתקיימת ביקום: עולם שחיים יכולים להתפתח בו. השנייה היא הזמנה  ייחודית שקיבל  אדם ללמוד דבר על סוד היצירה. מתנה שלישית מחכה לאדם בעברו האישי: שם משמותיו של בוראו שנגלה לו בילדותו.

 זיכרון  שמח משנות חייו הראשונות של האדם מבטא בדרך כלל יסוד שהיה בבית, במשפחה, בשכונה, או בידי נציג כלשהו  של הבורא שמילא תפקיד, לפעמים יותר חשוב יותר ממה שידע, בעולמו של הילד הזה.  אנו זוכרים אירוע מיוחד המבטא כנראה מספר רב של חוויות דומות. זיכרונות אלו מתעדים את הדרך שבה הועברה תכונה חשובה או הוענקו כישורים לעתיד. לפעמים שמחת הילדות היא יום אחד שבו לא התקיים הקלקול  הרגיל שהיה בבית. זיכרון מן הסוג השני מכיל בתוכו רמז יקר לאפשרות שנתן בוראו בעולמו, ובו תיפטר מצוקת הבוגר.

 פענוח שמחה הילדות יגלה אלוהים שיש לך. יסוד מן הבריאה שחלקו עמך. צליל מן הקול האלוהי שלמדת לשמוע. סגולה שהועברה אליך והיא יסוד כוחך. שליחות שנתקבלה והיא המקום שממנו אתה פועל בהצלחה. הדבר שאותו אוהביך מבקשים בך.  

 התרבות שעשתה את האדם אדון בעולמו לימדה אותו שהכול מגיע לו. לכן, כשהוא נזכר בילדותו, עולים לו בעיקר המקומות שבהם לא טיפלו בו בהתאם למעמדו. בהמשך מסענו נלמד לזהות פציעות ישנות שלא נפתרו וממשיכות לנהל אותנו. כדי לרפאן צריך להכיר תחילה את המצב המתוקן: איך נראה החלק הזה באישיות כשהוא פועל כהלכה.

 מה ידעו לתת לך האנשים שגידלו אותך? מתי שימחו אותך? היכן זה קרה? מי שימח אותך? מה קיבלת במתנה? איזה רצון נענה? מה עשו נכון אתך? מאיזה אמונת שווא נפרדו כדי שיוכלו לתת לך? באיזה קושי או אתגר עמדו בעלי שמחתך?  התשובה לשאלות האלו תגלה את בעל ביתך נחבא בזיכרון שמחה קדומה. מי שימצא אותו מוזמן לסמנו בצבעים עזים, כדי שידע לזהותו בפעם הבאה שיבוא. כל איש היה אהוב באופן כלשהו. מכיר רגע אחד לפחות שבו חלקו עמו משהו ממתנות הבורא לעולמו. הרגעים האלו יקרים מפז. נחבא בהם פתרונה של חידה. 

 איסוף ניצוצות הדעת של תלמידינו גילה לנו מבחר יסודות חיבור בין אדם ואלוהיו, שאנשים קיבלו בילדותם, והיו לנכסי היסוד שלהם. האם תמצא ברשימה מתנות משלך? מה מן הרשימה חסר בעולמך?

 המשביע

האיש היודע את השפע, שפגשנו ב"איש ההולך בעולם עם כרם" אינו זקוק לאגירה בלתי פוסקת של אמצעי קיום כדי להרגיש בטחון. הוא יכול לעמוד בניסיון אימת המחסור בלא שהיא תנהל אותו. מכיר דבר שלא נגמר. רצון למלא מחסור. מקום בו אפשר לקבל את כול הצרכים. שמחתו מעוררת בו רצון לחקות את בעל חסדו. לזהות ולמלא מחסורים אנושיים.

האנשים שזכו להכיר את השפע מתחלקים בו בקלות. מפתיעים אותנו בנדיבות. דבר אינו נלקח מהם כשהם נותנים. נותנים דבר שהם כל העת מקבלים. יודעים מעיין שמימיו אינם נגמרים.

ההרגשה שהיש לעולם לא יגמר, אפשר שתתקיים בבית שחיים בו בצמצום. ויש בית עשיר שילדים יוצאים ממנו עם תחושת רעב גדול. השפע תלוי חלקית בלבד בקיומם של אמצעים. השפע צריך אלוהים.

 הווה

"אבי הולך לפנים ואמי מאחור. ואני בתווך, ביניהם, שוכב על המיטה שהם נושאים מן הפעוטון של בני הארבע לפעוטון של בני החמש. כך היה נהוג בקיבוצנו להעביר את הילדים ללינה המשותפת בקבוצת הגיל הבאה שלהם.

 היה להורי באותו היום זמן בלתי מוגבל בשבילי. הקשיבו לבקשתי להיות אתי במעבר. נשאו אותי כאילו אני אדונם. לא דרשו מן הפעוט להיות עצמאי. ידעו שנוכחותם הכרחית כדי שיפנים נוכחות גדולה מהם.

 כשהתגייסתי לצבא הגעתי לבסיס הטירונים וראיתי חיילים שנראו כאילו עולמם נחטף מהם. אני באתי רגוע, עם המיטה מבית הילדים. אבי ואמי ואתה ניצבו על ידי בשנתי. החלפתי הרבה בסיסים בצבא. לפעמים זרקו אותנו בהתראה קצרה למאהל בשדה. תמיד מצאתי לעצמי כר, או קיטבג צבאי להניח עליו את ראשי. בכול חור היית אתי".

 שומע תפילה

 "לא הלכתי לגן. לא רציתי. אמי הרשתה לי להישאר בבית עוד שנה. היינו עושות ביחד קניות. מבשלות. מנקות. לאמא הייתה רשות באותה שנה להקשיב לצורך פרטי ולא מקובל שלי.  בשכונתנו כולם הלכו לגן חובה.

 באותה שנה למדתי שלבקשתי יש בעיניך חשיבות רבה. שהעולם יכול לפעמים להתנהל לפי צרכי הילדים, או האמהות, שעוד לא מוכנות להיפרד מהם.

 בשנה ההיא קיבלתי רשות שהולכת עמי להקשיב לרצון גם אם אינו מקובל או מובן לסביבה. גיליתי אותך, שומע תפילה.  בשנה שעברה נסעתי לחודש לסין עם קבוצה. לאחר שבוע הרגשתי בודדה. התקשרתי ליוסי אישי, הוא עזב הכול ובא".

 מי שפגש בילדותו שליחים ששמעו לתפילתו מעז לרצות. יודע לשאול. מאמין שיש סיכוי לבקשה גם אם היא לא מקובלת או לא אפשרית, לכאורה.

 

אוהב

"לא זכרתי שום שמחה בילדותי. שנים רבות התעקשתי שהכול היה נורא. כששמחתי הופיעה,  הבנתי: לא זכרתיה כי היא הייתה אסורה.

 גדלתי בצפון איטליה. בקיץ הורי היו שולחים אותי לקייטנה בתנאי פנימייה בשוויץ. פעמיים או שלוש במהלך אותו החודש אבי היה בא לבקר. אכלנו במסעדה. טיילנו ביער. צחקנו בלי הפסקה. אבא התפעל ממני בלי הפסקה. הרגשתי שאין לו שמחה יותר גדולה מאשר להיות אתי.

 רגעים כאלו היו לנו רק מחוץ לבית. בבית הייתה אמא שאסור היה לי, אפילו לרגע, להיות חשובה ממנה.  בשוויץ אבי עבד אותך. הכיר לי אל שנמצא מעל אמי.

 אהבתך שבאה אלי באמצעות אבי נשארה עמי. גילתה  בי דבר המושך את הלב. נחמד להיות אתי. הכירה לי אוהב שאין לו צורך באף אחד אחר, כשהוא עמי. נתנה לי רשות לבקש אהבה מיוחדת לי. ידעתי בעקבותיה להאמין לבחור שאהב אותי. לא ניקרו בי הספקות שהיו לכמה מחברותי: האם הוא יישאר. האם הוא יסתפק רק בי. כשילדי התחרו על אהבתי ידעתי לאהוב כל אחד מהם, כאילו היה יחידי.

הזקן הצרפתי

רגעי הדעת:

הזקן הצרפתי

יאיר כספי

זיכרונות של  שמחת ילדות,  מתעדים לפעמים חוויות מכוננות שבהן נתגלו לאדם יכולת, רשות או תפקיד שילוו את חייו. מקומות אליהם הוא יכול לשוב בבטחה. שעות שבהן היה אלוהים בעולמו:

לזקן יש זמן. הוא מגלף לאט גזע עץ קטן. אין  מקום שהוא ממהר להגיע אליו. אין משהו שצריך להספיק. הוא מזמין את הילדה להיכנס עמו לעולם שבו נעצר הזמן.

הזקן נותן לילדה מקום ביצירתו. הוא נתן בידה של בת החמש נייר החלקה ולימד אותה ללטש את העץ שהוא מגלף. כשימלאו לה שבע שנים יפקיד בידיה גזע עץ עם כלי פיסול משלה. פסליו אינם חשובים בעיניו יותר מהאנשים סביבו. הוא אינו נמדד יותר בכמה ייעשה. הוא גם אינו חדל ממלאכתו כשהיא באה לביקור היומי שלה אצלו.

זו מתנתו של איש שידע לפרוש. והוא מתחלק בה עם נכדתו. פותח לה שער למקום הנמצא מעבר לזמן.

זהו תפקידו הייחודי של הסב. דבר שאב ואם, השקועים במרוץ, מתקשים לתת.

הזקן ומשפחת הילדה גרים בבית משותף באשדוד באמצע שנות הששים. במפעלם הם גוברים על קושי שנדמה היה, בתחילת היכרותם, שימנע את הקשר ביניהם. אין ביניהם שפה אחת ששניהם מדברים. הוא עלה מצרפת לפני כמה שנים ומדבר רק את שפתה. והיא מדברת עברית שלא ידע. שפה אחרת יש ביניהם. משימה שלה השניים שותפים, והיא עושה את קשיי השפה ופערי הגילים ללא חשובים.

הזקן הוא הסבא המאומץ של הילדה. אמה, שאיבדה את הוריה בשואה בגיל דומה לזה של הילדה, אומצה בתחילה על ידי דוד שאצלו גרה זמן מה, ואחר כך נמסרה למשפחת איכרים לא יהודים שטיפלו בה באהבה. כשרבו קשייהם, הם מסרו אותה לנזירות, שגידלוה במסירות.

בלב הזוועה, האם גילתה כי יש בעולם אנשים היכולים ומוכנים להיות הורים חילופיים למי  שהוריו אבדו לו.

האם זיהתה את רצון הבת בסב, בדור שאבד. האם גילתה את הזקן הזקוק לנכדה. היא נתנה לקשר את ברכתה, לא דורשת בלעדיות על בתה. אימא, חייה גילו לה, יש יותר מאחת. סבא יכול להיות איש מארץ אחרת המדבר שפה לא ידועה.

זיכרון השואה שלה לא לימד אותה לחשוד בכוונותיו של איש זקן, כשם שנוהגים בזמנים שבהם אבדו אמונה ואמון בסיסיים. היא למדה לזהות את אלו שיכולים גם בצל סכנה גדולה להסתכן בנאמנות לאחר הזקוק לה.

האם מתחלקת עם סביבתה במתנות שקיבלה ומקדישה חלק מזמנה לעזרה לעולים החדשים בסידורים שהם מתקשים לעשות בארץ חדשה. לפעמים מביאה ארוחה.

האם אינה דורשת את מקום עושה הטוב רק לעצמה, היא חולקת בשמחה עם בתה את מעשי חסדה. מוכנה לתת לבת להתעלות על אמה במפעל הנתינה.

הזקן, האם והבת לא נפלו למקום שניצולי שואות לפעמים מוצאים עצמם בהם:  אימת הזר העלול להיות שליח של יצר רע. או עבודת המתים המותירה את החיים עם אשמה, או עבודת כאב האבדן הנורא, שמנסים לשלוט בו על ידי הימנעות מאהבה חדשה.

האם, הזקן והילדה אינם יודעים שהם שותפים למפעל גדול מהם: תיקון השואה. שם איבדה האם את מקורותיה, והזקן את מי שימשיך אחריו. הם משלימים איש לרעותו את החלקים שנלקחו מעולמם: "אב", "סב", "בת", "נכדה". מקימים מחדש את המשפחה הרב דורית, בשכונת ניצולי השואה שבה כל דור מכיר רק דור אחד נוסף.

הם קיבלו על עצמם את ניסיונם. שבר שהוטל עליהם לתקן בעולמם. יש להם, אולי בלא ידיעתם,  אב אחד משותף, והם מקבלים את הנחיותיו לבנות משפחה מן השברים שהותיר בידיהם. הם נתנו לך לקבוע מי יהיה פה אב, ומיהו סב, ומי הוא נכד שימשיך את מעשה החריטה.

בשנה השנייה למפגשי הסב והנכדה, ביקשה הילדה בת השש מאמה לשלוח אותה ללמוד צרפתית. האם נענתה, מורה פרטית נמצאה. הילדה הצטיינה בלימוד השפה ולאחר מספר חודשים כבר יכלה לפטפט עם הזקן בשפתו. גם לפני כן לא חסרו להם מילים. המאמץ שעשתה הייתה דרכה לומר לזקן שהם משפחה. צרפתית, בבית המשותף באשדוד, הייתה שפתך.

שאלון שמחת ילדות


התכנית לפסיכולוגיה ביהדות
 
שאלון שמחת ילדות / ד"ר יאיר כספי
שמחות הילדות גילו לך דבר על רשות ותפקיד המזומנים לך. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת בילדותך? תאר את המקום והזמן שנמשכה בו אותה שמחה. מה שימח את לבך?
א. חסד שעשו עמך

1. רצון: איזה צורך או בקשה שלך נענתה?
2. חסד: איזה חסד עשו עמך?
3. מצווה: איזה מעשה נכון של אחרים ו/או שלך הביא את השמחה?
4. ניסיון: באיזה ניסיון עמדו בהצלחה עושי המצווה שעשתה לך שמחה?
5. מאיזה חטא או עבודת אלילים נפרדו עושי המצווה כשעמדו בניסיון?
6. מתי לפני כן עמדו עושי המצווה בניסיון דומה? מי לפניהם (בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה) עמד בהצלחה בניסיון כזה?
7. התגלות: מה מאלוהים קיבלת באותה שמחה? (נוכח, שומע, צדיק, ארך אפיים, כל יכול, בורא, עליון, אחד, רחום, מצווה…).
ב. חסד שלמדת לעשות

כיצד הופיעה אותה דעת אלוהים בפרקים אחרים של חייך?
1. רצון: בקשה שידעתי לבקש.
2. הודיה: חסד שידעתי להכיר בחיי.
3. גמילת חסד: חסד שידעתי לעשות עם עצמי ואחרים.
4. מצווה: מצוות שקיבלתי על עצמי בדומה לזו שנעשתה עמי.
5. ניסיון: ניסיונות שעמדתי בהם.
ג. לעתיד לבוא

1. לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה ההיא לעתיד לבוא?

25.1.05