מתנת ההודיה חלק ג': קשה להודות

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.

מתנת ההודיה חלק א': כיצד מודים?

רגעי הדעת:

מתנת ההודיה חלק א'

כיצד מודים?

 יאיר כספי

טוב להודות לך. כשאני מודה לך טובך נרשם אצלי. מתקבל בברכה.

חלקו נשלח אלי לפני זמן רב והושאר בכניסה. בעמדת המתנה. לא הופנם. לא נחגג. לא הזין את נפשי.

תודה לך מתקנת את נטייתי ליחס את העולם לעצמי. תודה לך מודה בתלותי הגמורה ביוצר האור, והאדמה, אוויר לנשימה בדיוק במידה נכונה. תודה לך שהזמנת אדם להשתתף במפעלך. תודה על ההתחשבות במגבלה האנושית, הרשות לטעות ולתקן. לשוב ולמצוא אותך לאחר שאתה אובד לזמן מה.

תודה על האפשרות לבנות תרבות. ובעיקר, תודה על הרגע שבו קיבלתי דבר שלא עשיתי בשבילו מאומה. גן שהיה נטוע מימי קדם בעולמך. מתנות החינם שלך הן ההוכחה שאני אהוב בעולמך,  בלא השתדלות יתרה.

הודיה היא הכרעה, התלויה רק בי, להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי, ולצמצם אחרים. למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.

הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית, לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים. הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.

הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה. היא נושאת עמה את יחסי העלות- תועלת הגבוהים ביותר. אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, שווה למצוא משהו להגיד עליו תודה.

על מה מודים?

משפחה. חברים. בריאות. עבודה. שינה מתוקה. תפילה שנתממשה. בטחון כלכלי. תובנה. אפשרות לתקן. סופו של רשע. זריחה. שקיעה. עולם. בריאת האדם. קידמה. הזמנה להכיר אלוהים.חביתה טעימה. עמק יפה. ציפור בחלון. שורה בשיר. ביצוע נפלא. זכות למלא תפקיד.

ההודיה נמצאת בפרטים

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן. מציירת אותו בפרטיו, ולא מוסיפה פירושים.

לא נסתפק ב"תודה על הילדים שלי". נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי. תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי, ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית.

והעיקר, תמיד, מה עבר אלי ממך דרך האיש, או המקום, או הדבר: תודה על אבי שסמך עלי, וממנו למדתי לסמוך על עצמי, ונודע לי בעל סמכות שהסמיך אותי.

איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה, בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת תודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו, ואין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו. ולא יוכל להתמיד. הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.

מתחילים במתינות. אפשר שיהיה קושי בתחילה להזכיר יותר משניים שלושה פריטים בכל פרק של הודיה. או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה. בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו. אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן. אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.

כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות, ומשמעת. למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים. לפנות לה זמן, לפחות חצי שעה בתחילה. להיעזר ברישום. אפשר להודות בקול. אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון.

למי מודים?

לך. או לך (השכינה). "תודה לך על"… ההודיה לך עושה אותך נוכח ברגע זה.

"תודה על" סתם. בלי להגיד למי, נותנת לדברים משקל גדול מדי. מאלילה אותם. ומחמיצה את הנותן.

האם זה כמו להודות לאנשים, רק לאלוהים?

הודיה לבורא עולם שונה מהותית מהודיה לבני אדם. כשאני מודה, למשל, לשבעת חברי הצוות שלי על השנה האחרונה, אני מודה לארבעה שעבדו קשה, והשקעתי בהם הרבה. אני מודה גם לשניים שלא תרמו, בתקווה שיתרמו בשנה הבאה. וישנו אחד שהוא מתנה בשבילי.

כשאני מודה לבוראי אפשר שרק חברי האחרון יופיע כחסדי. הוא שואל מיוזמתו אם יוכל לעזור כשהוא רואה על פני מצוקה. הוא נותן לי הרבה יותר ממה שדורשת המשרה. הוא מייחס לי, בנדיבותו, את הצלחתו. כשאני מודה עליו אני מכיר בהזדקקותי לו, ובתלותי בך, שולחו. הוא מביא אלוהים לעולמי יותר ממה שאני נותן לו.

חובה להודות

הודיה מלמדת כי אחת מחובות היסוד האנושיות של האדם היא  להכיר בחסדו. ליהנות. לקבל מתנות. לשמוח. לנוח. לא לעשות.

הודיה היא תיקון יומי של המקום והמעמד האנושי. המקבל ואינו מודה עובד את עצמו כמטרת הבריאה או מקור הדברים. או מייחס את הטוב לדבר שהוא רואה ואפשר אולי לשלוט בו בדרך כשלהי ולהבטיח שהטוב לא ייעלם. בהודיה אני משיב נכסים שייחסתי לעצמי לבעלים האמיתיים. מזהה שליחים המעבירים לי מחסדי עולם.  מכיר בתלותי בנדיבות המקיימת אותי.

הכרת החסד באה לתקן נטייה רשימה אחרת שאתה מגדל: מה אין לי. מה מגיע לי ולא נתנו. מה לקחו. מי פגע. מי קיבל ולא אמר לי תודה.

ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. אוהב הצרות, הדחייה, הטראומה, העצב, הפחד.

ההודיה מתקנת את הנטייה אנושית להאמין שדברים גדולים מאד הם האלוהים. כשרואה אדם לראשונה בחייו את היום הגדול, אפשר שיחשוב שפגש את מקור החיים. הברכה שמחייבים אותו בה במשנה "ברוך שברא את הים הגדול" משיבה לים את מעמדו הראוי כאחד מחסדיו של יוצר העולמים.

מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד "אבל". להזכיר, לצד התודה, כאבים וחוסרים. הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן ביש. בנוכח. בקיים. היא מצריכה להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר.

מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים. הקרובים לעין ביותר. שכאילו תמיד היו. היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו. סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים וכסף מספיק לבחור מביניהם. תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון. שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים. זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים. מכונת כביסה. מיזוג אוויר. ענבי סוף הקיץ המתוקים. מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוסיקה הטובה בעולם לכל מקום. אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחייך, ומהם קיבלת כמה מן היקרות במתנותיך.

האם הודיה יכולה להזיק?

א. הודיה על דברים שלא נתקבלו, או לא היו מתנה, מנתקת את הקשר בין המילים לחוויה. ילד מנומס מדי אינו יודע את חסדו.

ב. אם מודים בעיקר כי מפחדים מאלוהים, יגדל האל שראוי לפחד ממנו.

ג. אם ההודיה מיחסת לאדם את מקור החסד ("תודה לילד הנפלא והמדהים שלי"), היא מגדלת אותו למקום שלא כדאי לו להיות בו: אלוהים קטן, ועושה אותי תלוי בו, כמקור כל הדברים הטובים שלי, במקום להכיר בו כשליח של חסדי.

ד. אנשים שמתרגלים להודות נעשים לפעמים שמחים בלי סיבה. לא נורא.

האם הודיה היא סוד האושר כולו?

לא. אין אושר למי שבורח מתפקידו. אבל, גם אין שמחה במקום שלא רואים בו אפשרות שניתנה. רשות לקבל בלא עשייה.

חסדים שלא נרשמו הם כמו…

המחאה המחכה לך, לשווא, אצל המעביד. אישה יפה שרצתה אותך, ולא שמת לב. פרס שאיש לא בא לקבל. מעטפה ובה הזמנה לבית המלוכה שנשארה סגורה.

הודיה בשלושה פרקים

נסה למנות מדי יום שלושה עד שבעה פריטים בכל אחד מן הפרקים הבאים:

פרק א': חסדי התקופה האחרונה.

נתחיל מן הדברים שיש סביבנו: מה השתנה לטובה בשנים האחרונות? מה נוסף ונברך עליו? מה הובן או נסלח?  תודה על אפשרות להתגבר על קושי מסוים. תודה על החלמה. תודה על חופשה נעימה. תודה על ימים שקטים. תודה על תקופה שבה שבתי ומצאתי אותך.

אחר כך נמנה דברים שעומדים וקיימים: יכולת כלכלית. בריאות. יציבות. קשרים. ההתבוננות בדברים שיש עכשיו בעולמי מלמדת שדבר טוב שהתרגלתי אליו אינו מובן מאליו. הטוב אינו הכרחי, או חייב. כל יום הימצאו הוא חסד שיש להודות עליו.

חלק מחסדי התקופה יחזרו על עצמם כל יום. מעמדם יוכר. נוכחותם תגבר. אך הודיה היא גם מחקר של טוב סמוי. נסה לראות היום מתנה אחת שלא הזכרת אתמול.

פרק ב': חסדי החיים

שער שנפתח לי, לפני שנים, ואני נכנס בו, כמובן מאליו, מדי יום. איש שהסמיך אותי למלא תפקיד בעולמי ובזכותו אני כותב היום. קבוצה שקיבלה אותי אליה והעניקה לי יסוד מזהותי, מישהו ששמע את קולי, ודרכו למדתי לשמוע את עצמי. תורה שסידרה לי את הדברים והבהירה לי את מקומי. יכולת שקיבלתי ובעזרתה התגברתי על קשיים.

תחומי עיסוק הממלאים את האדם בשמחה. נותני אהבה. מגלי אמת. אנשים, לפעמים לא האנשים "החשובים":  קרוב רחוק, מורה, שכנה, בעל מקצוע ועוד. אנשים שידעו לתת לי אלוהים. יסוד בקשר עמו שהכרתי דרכם. ואז, לא לשכוח, אציין מה כל אחד מחסדי הביא לחיי: יסוד של קשר עם יוצרי שלא היה לי מוכר.

כשאני נזכר במתנות חיי נדמה שאני עוסק בעבר, ולא היא. אני סופר דברים משם הנמצאים אתי היום. ולכן חלקם יחזרו על עצמם בכל פעם שנשוב להכיר במתנות החיים: אהבה ישנה שממשיכה לחמם את לבי. סמכות שהואצלה עלי וזמינה בידי. רשות שנתנה לי לפני שנים ורק היום הצלחתי להפנים. נכסי יסוד קיימים ועומדים שהזכרתם ממלאת את היום בנוכחותם ועושה אותם זמינים.

כמו בפרק חסדי התקופה, תן לזיכרון שולי לכאורה להפתיע אותך ולהוסיף מדי פעם שותף נוסף לרשימה הקבועה.

מחקר חסדי העבר אפשר שיגלה כי אהבה שאתה מחפש שנים רבות, כבר ניתנה. חסר היה מי שיפתח את השער ויכניסה.

פרק ג': חסדי היממה האחרונה

בחלק השלישי נעצור את הזמן. נניח בצד עתיד ועבר.  ונתבונן בחסדו של רגע קטן. נגדל את כושר האבחנה ונחפש מתנות זעירות, כביכול. תודה על מיזוג נעים. חביתה אוורירית. קפה טעים. סרט טוב. תודה שהאורחים הלכו סוף סוף. תודה על שמיים כתומים עם עננים סגולים. תודה על אור הבוקר, על מנוחת הליל, על בריאות ואוכל, על אהבה וחבר (ותודה לאמרסון).

מחווה קטנה יכולה להביא שמחה ושלווה, כשהיא מוכרת, מקבלת את ערכה, ומתגלה בה רמז לכוונת שולחה.

במקום לחכות ליום מיוחד אפשר לחגוג יום אחד, היום, כמיוחד. למצוא בו נדיבות שיש בה התעלות. יופי שרומז על הנשגב. הכרת חסדי היום מלמדת אותנו משהו מכישרונו של האמן, היודע לתת את כל תשומת לבו לעלה אחד מן העץ, הנעשה ביצירתו לעולם בפני עצמו: מסתורי, מעורר פליאה ויראת כבוד. שלם כשלעצמו.

על תעשה תודתך קבע. חלק ממנותיך עומדות וקיימות בעולמך. חוזרות בכול יום. נסה למצוא בהן דבר שלא ראית אתמול. נסה להוסיף לפחות פריט אחד חדש לרשימה היום.

הגרביים לא מתאימות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הגרביים לא מתאימות

יאיר כספי

ישבנו כל המשפחה באוטו, רעייתי, ויילדי רן בן השמונה וגלית בת הארבע. סוף סוף כולנו באוטו מוכנים לנסוע לצפון. חשבתי שלא נגיע לרגע הזה. לקח כמעט שלוש שעות לארוז את המזוודות לחופשה השנתית. בגדים. משחקים. ציוד לים. הכול בפנים. הבית נעול, התריסים מוגפים. הפעלתי את המנוע. המיזוג התחיל לפעול. אם נצא עכשיו אולי עוד נספיק לעבור את ואדי ערה לפני הפקקים.

אז נשמע קולה של גלית מאחור: "הגרביים לא מתאימות!".

"מה?"

"הגרביים לא מתאימות!".

רציתי להתפוצץ. רציתי לצעוק: ילדה מפונקת ואנוכית שכמותך! שלוש שעות היה לך לבחור גרביים לפי טעמך. עכשיו, כשכולם מוכנים את חייבת לדרוש תשומת הלב לעצמך. בגלל הגרביים המטופשות שלך נעמוד שעה בוואדי ערה, בגלל שאת חושבת רק על עצמך. הסיבה היחידה שאני מוכן לעצור בשבילה מעכשיו ועד ראש פינה, היא פיפי שאי אפשר לדחות. וגם זה רק בנסיבות מיוחדות, כלומר לאחר התאפקות של חצי שעה לפחות. "גרביים לא מתאימות!" לאיפה את חושבת שאנחנו נוסעים? לבכורה שלך בהיכל התרבות?

במקום זאת עשינו שיחה קצרה, אני ואתה. הרגל שעשיתי לי לאחרונה. להקדים להתפרצות שלי ברור קצר אתך. מה המשמעות של גרביים לא מתאימות בעולמך? האם יש להן, ובאיזה מקרה, קדימות לפני צרכי המשפחה?

כיביתי את המנוע. סובבתי ראשי לאחור, ושאלתי "מה הבעיה עם הגרביים?"

"השמלה כתומה אדמדמה", אמרה גלית, "הנעליים כחולות. גרביים ירוקות בהירות ואינן מתאימות".

סובבתי ראשי אל גלית, רעייתי, היושבת לצידי, ואמרתי: "אני חושב שיש לנו פה בעיה אמיתית. לא נוכל לנסוע שלוש שעות עם גרביים לא מתאימות". חגית צחקה, ועלתה עם גלית הביתה לכמה דקות. כשהן חזרו, היו לגלית גרביים חומות, עם דוגמא של דובי קטן כחול רקום עליהן.

בשעות הנהיגה צפונה חשבתי שאפשר שהדרישה לגרביים מתאימות הוא שעור מיוחד שנשלח בשבילי. התפעלתי מהרשות שיש לגלית לבקש את מה שהיא צריכה, אפילו אם הוא נראה שולי, לא הגיוני, לא מתאים לאנשים סביבה. רשות שלא הכרתי בעולמי. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות שקוע, אפילו לזמן מה, רק בצרכים שלי. לפני צרכי עמדו תמיד אימא ומחלתה. אבא והעבודה.הבעיות של אחותי. חיילי המחלקה. מטופל שנמצא במצוקה.

ידעתי כבר, באותו בוקר, שאתה מציע לנו בכל עת תיקונים לגדולים שבשברינו. ידעתי כי כדי לקבלם צריך לזהות את רגעי החסד דרכם הם מגיעים, להכיר בחסר שהם באים למלא, ולדעת ממי נשלחו, ומה ביקש לגלות לנו על מקומנו אצלו, דרך חסדו. ידעתי כי בזיהוי שליחי החסד, מתנות קטנות הופכות להיות אוצר שגודלו לא ישוער.

דימיתי כי מתי שהוא מוקדם בבוקר, כשהמזוודות עוד היו ריקות, הייתה לך ולגלית שיחה מקדימה:

גלית יקרה, אמרת לה, יש לי היום בשבילך שליחות חשובה. דבר שהחסרתי בבריאתי ולך יש אפשרות להשלים בעולמי.

את צריכה להתחלק עם אבא במתנה שקיבלת ממני, ואין לו כמותה, ועוד לא מצאתי שליח שדרכו יוכל לקבלה. את יודעת שמותר לך לבוא אלי עם כל הבקשות, גם כאלו שאינן מתחשבות בסדר הציבורי, באפשרי ובבלתי אפשרי. את יודעת כי לא תמיד ייענו משאלותיך, אבל ידעת שחביבות עלי מאד בקשותיך. את מכירה צד שלי שאבא עוד לא ידע: אל שומע תפילה.

היום גלית, תלמדי אותנו על אלוהים שאינו דורש מאנשים להתבגר לפני זמנם. שאינו צריך בעולמו אנשים שעושים הכול בעצמם. אלוהים שיש לו זמן. המון זמן. שום פקק בדרך לא יותר חשוב מן המסע. והוא מוצא חשיבות רבה בגרביים יפות שמתאימות לבגדים האחרים. אלוהים שנמצא בפרטי הרקמה של דובי כחול קטן על גרב חומה.