גדולה וענווה

גדולה וענווה

שני שברי אדם: האיש המודרני הגדול מדי, והאיש המסורתי הזעיר מדי, ואתגר תיקונם בדמות אדם המחבר את שניהם.

הרצאה במרכז ללימודי טאותרפיה מיסודו של תלמידי היקר אבי מזרחי: איש גדול מדי ואיש קטן מדי

מודעות פרסומת

הסיפור משתנה

מתנת ההודיה חלק ו'

הסיפור משתנה

יאיר כספי

 הודיה היא הפוגה במרוץ. שעה של התבוננות בדברים שאתה לא רגיל לראות. היא מלמדת שחשיבה היא לפעמים בחירה, ואפשר ומותר לחשוב על מקום מרגיע, חבר נאמן, אהבה לא מותנית, במקום על דברים אחרים. היא משיבה לי בערב שמחה מן הבוקר. מאפשרת לחזור ולהזין את עצמי במקורות חסדי הישנים. אבי שאהב אותי והלך, חוזר לבקר. מתנתו מתקיימת בי כל הימים.

 הכרת תודה משנה את סדר החשיבות של האנשים שאתה פוגש היום. אפשר שתגלה כי דמות שולית, לכאורה, מביאה לעולמך הרבה יותר מן האיש שלהכרתו אתה מייחל. ראיית החסד בכל מקום שבו הוא נמצא משנה מעמדות בחברה. אב הבית שהזמין אותי לשתות עמו קפה שעשה חימם את לבי. הפרופסור הנודע, שהביא לי מאמר שכתב, ביקש ממני תשומת לב. בסוף היום רק אחד מהם הופיע בדברי תודתי.

 הודיה מלמדת את בעליה להבחין מתי נותנים לו. ואיזה נתינה ממלאה בו מחסור. הודיה לאורך זמן, מגלה מי אוהב אותי, ומופיע שוב ושוב ברגעי חסדי, ומי מתחזה לנדיב.

 הכרת תודה לאורך שנים מלמדת את אנינות טעמו של חסד, כמו זו של חובב המוסיקה או היין היודע להבחין בדבר המצוין. היא מפתחת כישרון לגלות מחוות זעירות בעלות משמעות גדולה ומגלה את הזולת כשליח של ההוויה  נדיבה.

 הכרת תודה מרימה את המובן מאליו ועושה אותו יקר וחשוב. יסוד של קיום. הדבר ממנו אני חי היום. היא מגדלת את היכולת להיות מוזן מאירועי היום הצנועים, הופכת הזדמנות פשוטה לברכה, ויום רגיל לערב חג.

 הודיה היא שיעור בענווה. היא מגלה שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן. אתה תלוי יותר משאתה עצמאי. אתה זמני אבל למזלך, מקור חסדך, נצחי.

 כשהאמנתי בבני אדם מדדתי את עצמי על ידי השוואתי לדמות "אדם מושלם" שיש לו, כאילו הכול והרגשתי כישלון. כשחשבתי שאני מרכז העולם, הרגשתי שמגיע לי הרבה יותר ממה שקיבלתי, וחיי היו קיפוח בלתי נסבל. כשנהייתי פחות חשוב, הופתעתי לגלות אנשים שאהבו אותי ונתנו לי יותר ממה שנתתי להם.

 עשרה אנשים אהבו אותי. חלקם הלכו. חלקם נפטרו. חלקם הפסיקו לאהוב. אחד בגד. שניים חזרו. כולם אהבו.

 מה נכון לזכור מן הסיפור? הבחירה לזכור בעיקר את הפרידה, הבגידה, המוות, אבדן האהבה אומרת שיש כאילו בעולם דבר שאינו נגמר. בעלות מלאה. שליטה גמורה. הבחירה לזכור בעיקר את שעות החסד, הנדיבות, ההתעלות, יודעת את המצב האנושי. מודה על אפשרות לחוות אהבה לזמן קצוב, בעולם שבו הנצח שייך למארח בלבד.

 הודיה משנה את סיפור חי. היה מי שאהב אותי. קיבלתי תכונה טובה. ישנה רשימה חשובה שאני נכלל בה. נתנו לי הזדמנות חשובה. קיבלתי את ההנחה שביקשתי. ישנו יתרון שניתן רק לי. הייתה ציפור אחת שרק עיני ראתה. ישנה אישה השמחה לראותי. היה רגע שהעולם היה שלי.

 הודיה משחררת את בעליה מן השעבוד למחוות גדולות, מהציפייה לפרסים. מתחושת הקורבנות. מחשיבה על אסונות. הודיה, פעם ביום, מחלחלת לאיטה ליום כולו. לרגעים שבהם חסדים מתקבלים.  הנה, אומרים, עכשיו אני מקבל דבר שיכנס לרשימה. תודה. חיפוש היש מגלה נתינה שאינה נגמרת. מקום שאפשר לקבל בו עוד. כלל שצריכים.

 הודיה  מגלה כי אפשר שיש לך מספיק. לא חייבים לחפש עוד. פח שמן שפעם ניתן יאיר הרבה ימים. השפע הנגלה מפוגג את הפחד שלא יהיה ומוליד רוגע ושביעות רצון.