לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!

תכנית המדרגות: נוסח המאמר שהופיע ב"שבת", 12 במאי 2006

געגועים אסורים לאלוהים
יאיר כספי
האמונה שטיפול פסיכולוגי או יעוץ משפחתי יודעים את האמת על פתרון המצוקה האנושית, על הדרך שבה צריך לגדל ילדים, או על הדרך לפתור בעיות בנישואין, היא הכרזה סמויה על פשיטת הרגל של תורת ישראל, שכאילו אינה יודעת להנחות את האדם בצמתי חייו העיקריים וברגעי מצוקתו הקשים. העדרה של תורת ישראל מן הטיפול המבוקש על ידי רוב הציבור הדתי, כמו החילוני, הוא שלב נוסף בתהליך צמצומם של החיים הדתיים, ואישוש לטענה שהיהדות לא יודעת להתמודד עם החיים כמו שהם נראים היום.
מי שמצא את עצמו בתורת ישראל – גילה בה את ייעודו, קיבל ממנה את תפקידו המשפחתי והחברתי, מצא בה דרך לשמוח בחלקו, הבין דרכה את משמעות קשייו – אינו יכול לוותר על הרצון שתורת ישראל תהיה שותפתו העיקרית למימוש עצמו, לגידול ילדיו או לפתרון מצוקתו. למטרה זו יצאנו לחפש את הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הדרכים והשיטות שבהם יהודים מצאו את עצמם וטיפלו במצוקה אישית וחברתית לאורך הדורות. חיפשנו את המקומות שבהם נביאים חכמים וחלוצים דרשו וקיבלו תשובה על מה שאפשר ורצוי וחובה לעשות.
התכנית באוניברסיטת תל אביב מלמדת את מערכת הדרכים והכלים של מקורות ישראל לגילוי יעוד ואחריות אישית ולתיקון אדם במלכות שדי. 'פסיכולוגיה ביהדות' שואבת את מושגיה ודרכי עבודתה מן התנ"ך, התלמודים, הפילוסופיה היהודית, הקבלה והחסידות, והספרות הציונית והעברית. התכנית אפשרה התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנות קיומה הכשירה התכנית מאות מנחים, מטפלים וגם ציבור רחב, בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
לאחר שנים של מחקר איסוף וגיבוש של כלים ודרכי עבודה פסיכולוגיים מן המקורות היהודיים, התחלנו לגלות שיש בהם סדר פנימי, מסלול של התקדמות, תכנים המצטרפים לשיטה. נולדה לנו מסגרת חדשה: תכנית המחברת את הדרכים והשיטות שמצאנו ב'פסיכולוגיה ביהדות' ומגבשת אותם למסלול השתלמות בן שבע מדרגות.
המדרגות מציעות מסלול לגילוי ומימוש עצמי, כלים להתמודדות עם מצוקה ומשבר ונתיב לגיבוש זהות יהודית ישראלית. הן מציבות אתגר מרחיק לכת ודרך ברורה להגעה אליו. הן מאפשרות לעולה בהן למקם את עצמו בסולם של התפתחות, למדוד התקדמות, לגלות שלבים לא פתורים ולהזמין התגייסות אליהם.
מסלול המדרגות מתואר דרך סיפורו של מנחה בתכנית, שכתב על חוויותיו כתלמיד.
א. געגועים לאלוהים
שנים רבות התגעגעתי ולא ידעתי למה. כי אסרו עלי לגלות את מושא אהבתי. געגוע ללא כתובת, ללא מטרה, כי אמרו לי שאין למה. התגעגעתי והיה אסור לי, כי תרבותי אמרה לי להאמין בעצמי. ואמרו גם שאני בורא לבדי את המציאות שלי. ואמרו שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי.
התגעגעתי לאלוהים. ופחדתי שיגלו עלי ותהיה בושה. וגם פחדתי שגעגועי יאפשרו לשומרים של אלוהים לבצע השתלטות עוינת עלי. שיכפו עלי תפקיד שאינו שלי.
התגעגעתי והתקשיתי לוותר על המתנה שהבטיחו לי: אמרו לי שהשמיים הם שלי.
מתגעגע וניקרע. בין הרצון ללכת אחר געגועי ונאמנותי לעצמי. כלומר למה שאמרו לי שהוא אני.
התגעגעתי וניסיתי לדחוק את הגעגוע. למחוק את הגעגוע. ולא הלך לי. הגעגוע לא עזב אותי.
לא הצלחתי לברוא לבדי את המציאות שלי, ונולדה לי מזה אשמה ובושה על חוסר אונים וחולשה. יום אחד, כשלא יכולתי יותר להסתיר את כישלוני בתפקיד שהיה גדול עלי, החלטתי להתחיל להקשיב לגעגועי. לגלות למה הם קוראים, אילו שערים פותחים. החלטתי לנסות להתגבר על הקושי לתת למישהו אחר לנהל אותי. החלטתי לשים בצד חשבון לא פתור, זיכרון אל שהכזיב. לדחות את בירורו לזמן אחר. להסתכן וללכת בדרך שלא רבים הולכים בה. להתגבר על ספקות מקובלים: האם קראו בשמי. האם שומעים. שמא אני ממציא דבר שלא היה. החלטתי לוותר על הגדולה שהבטיחו לי אם אתאמץ קצת יותר. החלטתי לנסות לחפש לעצמי תפקיד צנוע יותר.
ב. לפני מי אתה עומד
היה לי אלוהים מההתחלה. היו רגעים שכמעט נגלה. היו הרבה ימים שהופיע ולא ידעתי להגיד מי זה בא. היום אני יודע שהוא הסיבה שחיפשתי אמת וידעתי לתת והלכתי לארץ רחוקה. קיבלתי עלי להתחיל להכיר את מורה דרכי, לשים לב לשיחתנו הסמויה.
התחלתי מהדברים שאני יודע, מקול שאני כבר שומע, מן המקומות שבהם יש לי כיוון ברור. שאלתי: מה עשיתי נכון? במה הצלחתי? איפה שמחתי?
בזיכרונות של שמחה מצאתי אוצר גנוז של ידיעה עליונה. בשמחה גיליתי עשייה נכונה ושותף סמוי לשיחה ותיקה. חקרתי זיכרונות של אהבות שמחות, שמחה של הישג אישי ומקצועי, שמחה עם ילדים ושמחה של עמידה בניסיונות קשים וגיליתי מה אפשר ללמוד מן ההצלחות ההן על אפשרויות חדשות ותפקיד שעוד לא נתגשם.
חיפשתי את ההתגלויות המכוננות אותי: הלכתי לעבר וחיפשתי שם איפה אלוהים נחבא בזיכרונה  של שמחת ילדות רחוקה, איפה נודע לי ולא ידעתי שבא ומה גילה לי על יכולתי וייעודי. ואיך מן המקום ההוא אני חוזר ונמלא. בדקתי כיצד הופיעה אותה יכולת שקיבלתי בילדותי בפרקים אחרים של חיי, בחסד שידעתי לקבל ולתת, בבקשה שידעתי לבקש בניסיון קשה שידעתי לעמוד בו. שאלתי איך אוכל לגייס לעתיד מתנות מן העבר.
התחלתי לגלות מול מי אני עומד, ואל מי אני מדבר, ומי עונה לי, ובאיזה תדר הוא משדר (כדי שאוכל לזהות אותו שוב, כשיחזור), ומי שלח לי שליחים. ומאיפה אני מקבל כוחות ואמצעים. ואת מי אני משרת כשאני עושה אמת. ואת מי לא הפסקתי לקוות לפגוש פנים אל פנים.
ג. קבלת מחויבות
יש לי תפקיד. כשאני מגלה את תפקידי ומקבל  עלי את מעשי אני מקבל שותף לחיי, מדריך ושומר לצעדי.
תפקידי לא נפתר באחת אלא מתגלה בחיי, חובה אחר חובה.
אין לי היום על מי לסמוך שיודיע לי הרבה מחובותי ואני צריך, לבדי, לחקור ולגלותן. להתגבר על הרצון הטבעי שיגידו לי מה לעשות. להתגבר על ההרגל הדתי לצמצם  אחריות למה שמופיע ברשימת ההלכות. להתגבר על הרצון החילוני לצמצם יהדות לחוויות רוחניות-תרבותיות לא מחייבות.
התחלתי לאט, מגילויה של חובה אחת. נעזרתי בחסד המזמין אותי לחפש חובה בתחום האפשר ופוטר אותי ממה שאינו בתחום אחריותי. נעזרתי בהיפוכה של חובתי – תודעת חטא המסמנת לי את תחום האסור. נעזרתי בסבל כסימן אפשרי לטעות. נעזרתי בשמחה כרמז למעשה רצוי.
כל חובה קטנה שנגלתה לי הייתה אוצר גדול. עשיתי את מה שגיליתי. כי גיליתי שאין משמעות לגילוי אלא במעשה. ולא יהיו לי גילויים נוספים אם לא אתחיל לעשות.
פיתחתי יכולת לגלות תפקיד ומשימה בתחומי החיים השונים והתחלתי לגבש לי רשימות של עשה ולא תעשה בתחום אחד שמעסיק אותי באופן מיוחד. גיליתי שרשימת חובותי ממקדת את חיי ונותנת להם כיוון ברור.
התמודדתי עם קושי לתת למישהו אחר לנהל אותי וגיליתי בו יתרון  – לא הכל אני צריך להחליט לבדי.
ד. תפילה
יש דברים שרציתי מהאישה, והיא התקשתה לתת לי אותם. יש דברים שרציתי מהילדים ולהם היו רצונות אחרים. יש דברים שאני רוצה מהעבודה, ואף פעם לא נותנים לי אותם בדיוק כמו שאני רוצה. יש דברים שרציתי מההורים והם לא שמעו אותם.
תורת ישראל סיפרה לי שהרצונות האלו, כולם, הם גם רצונות מבורא עולם, וצריך לעשותם בקשות אליו, כי רק הוא יכול לשמוע את כולם. כי רק הוא עשוי, ברצונו, לתת אותם. וגם, כדי שלא ישבשו לי את יחסי עם בני אדם.
חידשתי לי שיחה ישירה עם אלוהי. גיליתי לו מה שלא סיפרתי לאיש.
למדתי להכיר בבעלותו על כל מה שאני מבקש, על כל מה שיש. הכרתי אותו כבעל יכולות שאין להם גבולות, כדי שאעז לבקש. הזכרתי לעצמי מה כבר נתן, לי ולשאר העולם ולמדתי לברך ולהודות. לא בשבילו, בשבילי, שאדע מה כבר יש לי ומה אפשר לבקש.
אמרתי לו מה אני צריך. פשוט – רשימת קניות.
שאלתי מה רוצים ממני, מה התכנית, מה הכוונה. ביקשתי דרך ברורה:  מה אני אמור לעשות. הודעתי לו מה לא קיבלתי עדיין, מה אני צריך כדי שאוכל לעשות. הבאתי לפניו את תלונתי. את החשבון הלא פתור שלי עם זה שעשה את העולם הזה כמו שהוא.
המשכתי וביקשתי את כל מה שלימדו אותי שאסור לבקש ואין סיכוי לקבל ולא מכובד לרצות – בקשתי לי נס. והתחננתי מאד. והודעתי לו שאני צריך אותו כאן ועכשיו גדול מתמיד ויכול הכל ונמצא ומקשיב, תומך וסומך ומדריך. ביקשתי אלוהים כל היום.
הייתי צריך להתגבר על האיסור החברתי להיות תלותי. ולהתגבר על האיסור הפנימי להכיר בחולשה והזדקקות לעזרה.  וגם על הספק שלי, אם יש בכלל מי שרוצה ויכול לשמוע אותי.
עשיתי לי שיחה קבועה עם אדון עולמי. שמתי לבי לתפילות שנענו לי, גילוין הגביר את רצוני להמשיך בשיחה.
אספתי את שיחותי עמו וכתבתי לי תפילה משלי. תפילה שאני נושא עמי ליומי. תפילה הנושאת ומעלה אותי ושומרת שלא אשקע, שלא אוותר על תקווה רחוקה. לשוב לעירי אחרי זמן רב ולחדש בה את העבודה.
ה. פרידה מעבודת אלילים
כשחיפשתי את מצוותי גיליתי שבתחומים מסוימים קשה לי לפתור קשיים ולמצוא מעשים נכונים ואפשריים. מאחורי סבל שלא הצלחתי להפסיק, מצאתי לפעמים חטא. לחטא שלא יכולתי לעקור היו שורשים עמוקים בעבודת אלילים המניעה אותו.
חיפשתי את השקרים שאני מספר לאחרים ולעצמי. גיליתי אמונת שווא לא מודעת שעומדת מאחורי חטאים חוזרים. זיהיתי לחצים חברתיים לעבוד אלילים. זיהיתי שותפים ומורים לעבודת אלילים. חשפתי את השקפתה המופרכת על סוד האושר בחיים. הכרתי את דרכיה הנסתרות: חטאים נוספים שלי בתחומים אחרים הנעשים בשרותה של אותה עבודת אלילים. גיליתי שהדבר שחשבתי לאלוהים איננו אלוהים.
הכרתי במחירה הכבד, בקורבנות שאני כפוי להקריב למולך שאליו אני משועבד. בבזבוז השנים והכוחות על אל שלא יועיל, ואבדן הדרך שבא בעקבותיו. גיליתי שהמשך עבודת האלילים שלי תהרוס אותי.
קבלתי הכרעה לפרוש מעבודת אלילים. התחלתי בפרידה מעבודת אליל אחד. למדתי לוותר על רווחיה והבטחות שווא שלה לעתיד. נפרדתי בהדרגה מדרכיה. התרחקתי מעובדיה ומקומות עבודתה. גיליתי לי רשימת "לא תעשה" הכרחית לי.
הייתי צריך להתגבר על אהבה לדבר שעשה לי שירות חשוב בעבר. להיזהר לא להפוך את הפרידה מן האליל לאליל אחר. להתגבר על האנשים סביבי שאמרו לי שהשתגעתי כי אין אלוהים אחר. לא האמנתי גם למי שאמר שאי אפשר להיפרד לגמרי מעבודת אלילים.
גיליתי שאיני חייב לחזור על המשגים שלי. גיליתי כוחות שלא ידעתי לשנות את מהלך חיי. גיליתי כי תשובה ופרישה מכל מה שהייתי, כל מה שניהל אותי, אפשריים בכל שעה. אבל צריך לחזור עליהם הרבה פעמים, עד שהם הופכים להרגל.
ו. עמידה בניסיון
כשוויתרתי על אלילי הופיעה שוב המצוקה שהובילה אותי אליו וגיליתי שבחרתי בעבודתו כדי להסתיר לי בעיה יותר קשה: ניסיון שלא נפתר.
עמדתי בחיי בניסיונות לא מעטים: קשיים ואתגרים שידעתי בהם שאינם תוצר מעשי ולא צריך לחפש בהם סיבה או אשם אלא להתגייס אליהם ולעשותם.
יש לי ניסיונות שעוד לא עמדתי בהם. ניסיון מהיום, בעיה חדשה שאינה נפתרת בחזרה על מה שעבד בעבר, אתגר שאיני מתרומם אליו, הזמנה לתפקיד חדש שאני מסרב לקבל.
ויש סוג שני: ניסיון לא פתור מן העבר. משברי ילדות או בגרות שבהם אלוהים נסתר ולא ידעתי למצוא חסד והדרכה. ועשיתי לי שם במקומו החסר אלוהים אחרים.
ניסיונות שלא נפתרו חוזרים ותובעים את פתרונם. כשהם חוזרים אני חוזר להיות איש בלא אלוהים. מתפתה בקלות להשתעבד שוב להבטחות שווא של עבודת אלילים.
עמידה בניסיון לא פתור חייבה אותי להתגייסות מלאה. למדתי לעשותו משימה מספר אחת שלי ולהעמידו לפני כל אחריות אחרת בעולמי.
שאבתי כוחות מזיכרון של חסד ואמת ומצווה שידעתי לעשות בניסיונות עבר שבהם עמדתי בהצלחה.
רציתי ללמוד מכל מי שעמד בניסיונות דומים. חזרתי לגלות אוצרות בספרי הישנים: איך עמדו שם בדחייה וכישלון אבדן וביזיון. איך עמדו בענווה, בהתגייסות לצו, בסליחה לעצמם על יכולתם המעטה, בשמחה במה שיש ואפשר.
למדתי לכעוס על אלוהים. יש לנו חשבון בלתי פתור. זעקתי האילמת הומרה בתרעומת גלויה שחידשה בינינו דיבור במקומות שבהם היה לפנים הסתר פנים. אמרתי לו שהוא בגד בי, והוא דרש ממני לעמוד בניסיון. צעקתי שאי אפשר לדרוש ממני דבר שלא קיבלתי בשבילו כוחות והוא אמר: מי אתה בכלל?
למדתי להיות פחות חשוב. למדתי לדון את העולם לכף זכות.
עכשיו הייתי צריך באמת לבקש. להודות שבלעדיו אני אבוד. ששום דבר לא יעזור לי פחות מנס. לדרוש את כל החסד החסר. לדרוש שיגיד לי בבירור מה הוא רוצה ממני ובאיזה מעשה יהיה ניסיוני נפתר.
אז התברר לי יעוד מיוחד הנגלה כנראה רק במשבר שאינו עובר: להיות האיש שהתגבר. לתקן קלקול שעשו אחרים. לקבל מעשי אל, תמים בפועלו, אין עוול בעולמו.
הקושי שנדמה כבלתי אפשרי, התגלה כהזמנה לשינוי הכרחי. קראו לי לעזוב הכל וללכת למקום אשר יורו אותי ולהיות שם לגוי גדול.
ז. תיקון עולם
למסע הארוך הייתי צריך שותפים. כדי להתגבר על עבודות השווא שהכל עושים – עשיתי לי חברותא עובדת אלוהים. מסגרת של מפגשים קבועים שבה מגלים יחדיו חסד ואמת, מצוות וחטאים. אני זקוק לחברי ויש לי מתנה לתת להם: שותף שגיליתי לשיחה הפנימית שהכל מנהלים. מדריך ושומע. מאתגר וגומל חסדים.
להפתעתי גיליתי שהמסע הפרטי הזה שלי הוא צורך של רבים. שהבעיות האישיות שלי הן משבר האדם. שעבודתי על עצמי היא תיקון עולם.
פתאום התברר שבמסע הזה הייתי שליחה של חברה, ויש לי אחריות לחזור אליה עם דברים שאספתי בדרך: לחשוף את כשלון הניסיון להמליך אדם בעולם. לגלות ברבים את השיחה הלא מודעת שהכל מנהלים עם בורא עולם. לשמוע תפילות לא מודעות של עם ולעזור בעילוין. להציע את יסודות החובה שנגלו לי בחיי כרמז לדרך שהכל מחפשים. לחשוף את מחירן הבלתי נסבל של עבודות האלילים שרבים שקועים בהן ולהוכיח, בדוגמא האישית, שאפשר גם בלעדיהן. לעמוד בניסיון הפרטי לגמרי שלי שבו אני מכריע את עצמי ועולמי לכף זכות.