שאלונים למסלולי העבודה העיקריים של "פסיכולוגיה ביהדות"

פסיכולוגיה ביהדות

השאלונים בקיצור: מסלולי העבודה העיקריים של התכנית

ד"ר יאיר כספי

 הודיה יומית: חסדי היום. חסדי התקופה האחרונה.   

 חשבון נפש (התחלת עבודה בנושא חדש. סיכום מצב).

חלק א': חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

חלק ב': רצון שלא מימשתי, שקר, חטא, עונש, עבודת אלילים. ניסיון שעלי לעמוד בו ומצוותיו.

שאלון שמחה: (למידה מהצלחות וימים טובים) חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

שאלון עבודת אלילים קצר: אליל שאני עובד, מצוות "עשה" ו"לא תעשה" בעבודתו, מחירים (קורבנות) בעבודתו, ניסיון לא פתור המונע פרידה ממנו, האליל כערך חיובי.

לעבודה יומית: איפה עבדתי היום את האליל ומה עשיתי בשרותו? איפה נפרדתי ממנו?

 תפילה חופשית (חידוש רצון ותקווה: מה עוד לא קיבלתי מאלוהים. לעבודה יומית).

  1. מה אני רוצה.
  2. חנות הקסמים: בקשתי המדויקת.
  3. בית המקדש: בקשה שרק אלוהים יכול להיענות לה.

שאלון ניסיון קצר

  1. הניסיון הלא פתור: אמת או רגש שאני מתקשה לשאת.
  2. הפתרון המדומה.
  3. ניסיון קודם שלא נפתר וחוזר בניסיון הנוכחי.
  4. מקומות או דרכים בהם אני או אחרים פתרנו ניסיון דומה.
  5. פתרון הניסיון: באיזה מעשה אעמוד בו.

שמונה עשרה קצר (לאחר גילוי החטא והניסיון הלא פתור)

  1. השב אותי:
  2. סלח לי:
  3. גאל אותי:
  4. רפא אותי:
  5. חדש בי:

מדרש מצווה (משימה או מעשה נכון לעתיד לבוא).

  1. חסדי: אפשרויות, רשות או פטור.
  2. רצוני ויצרי הרע – מה נכון בהם.
  3. שקר ואמת.
  4. מה יהא חטאי, מה יהא עונשי.
  5. עבודת אלילים.
  6. ניסיון לא פתור.
  7. מצווה.

עבודה יומית: הודיה ותפילה חופשית, זיהוי רגעי עבודת אלילים ופרידה, 18 קצר.

פתרון התלבטות: חשבון נפש או מדרש מצווה. 18 קצר.

עבודת עומק על נושאי יסוד: חשבון נפש לגילוי היש והאין בנושא, תפילה חופשית לגילוי היסוד החסר, שאלון עבודת אלילים, שאלון ניסיון, שמונה עשרה קצר, מדרש מצווה לתכנית פעולה. חזרה לפי הצורך על שלבים.

                                                                                                                                                                                                      

 

 

מודעות פרסומת

האם השמחה להיענות לרצון בנה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האם השמחה להיענות לרצון בנה

יאיר כספי

כשבכיתי, אמי שמעה, ובאה אלי ושאלה: האם אתה רעב, או רטוב, או עייף, או רוצה שארים אותך על ידי?

לא היו לי מילים, בשבועות הראשונים לחיי, לומר לה מה אני רוצה, אך ידעתי, כך מספרים, להשמיע בכי קצת שונה  לכל אחד מצרכי, שעזר לאמי להבין את בקשתי.

אמי הייתה נענית לי כאילו ההזדקקות העצומה שלי אליה היא מתנה בשבילה, הזדמנות שאני נותן לה להשתתף במפעל יצירה מופלא: אני.

בשנה השנייה לחיי נתנה אמי בידי כלי נוסף לארגון ושליטה בעולמי: היא התחילה ללמד אותי לקרוא בשם לכול אחד מן הרצונות שלי.  דרך המילים יכולתי לפתח את תהליך ההבחנה בין צרכים שונים שלי, ולהתחיל להבחיןבינהלביני: את אולי חושבת שנתת לי מספיק אבל אני רוצה "עוד". ואני ממש "לא רוצה" את הדבר הירוק שטחנת לי.

המאמץ שעשתה אמי למלא בדיוק את הצורך שאני מבטא, לימד אותי שיעור חשוב בהקשבה לעצמי: לאכול כשאני רעב, לישון כשעייף, לא לאכול כשאני רוצה שיחבקו אותי, לצעוק כשהחרא ממלא אותי. התחושה שרוצים להיענות לי הייתה מפתח ליכולתי להזמין שותפים נוספים לעולמי. הרשות לדחות מאכלים שלא היו טעימים לי, התפתחה לרשות לא לקבל מהסובבים אותי את מה שלא מתאים לי.

כשגדלתי עוד קצת, אמי התחילה לדחות את מימושן של חלק מרצונותיי: נאכל כשנגיע הביתה. ולהציב לחלק מהם סייגים: ממתקים רק לאחר הארוחה. וגם להצביע על רצונות שאינם ראויים למימוש: אסור למשוך לאחותך בשערות. וסימנה תחומים שבהם אין זה מתפקידה להיענות: אולי תזמין חבר שישחק אתך?

הצמצום העצמי של אמי אפשר לי להתחיל לראותה כייצור אנושי, במקום האם העצומה שפגשתי בתחילה, והזמין אותי לגדילה: אמי לא תממש לי את כול רצוני. לחלקו אצטרף לחפש תשובה במקום אחר. או לשאת חוסר יכולת לממשו, או לקחת אחריות לספקו לעצמי.

נדמה שיכלה להיפרד מתפקיד הכול יכולה כי דאגה, די מהתחלה, לתת אותו לך: אתה זוכר, היא אמרה לי בוקר אחד, שביקשת אתמול לא ללכת לגן היום? אז כנראה שיש מישהו ששומע אותך. היא הצביעה על החלון, וראיתי מרבד לבן מכסה את כל הרחוב. הרמז הזה פתח  בינינו שיחה, על הבחנה בין רצונות שבני אדם יכולים לממש אותם, ובקשות ממך: הבקשה לגשם, או שמש בשבת. הרצון להחלים  ממחלה. או לגדול מהר. הרצון שהוריו של חבר ישנו את דעתם ולא יעברו דירה. ובעיקר: הבקשה שאבא יחזור באופן ברור שייכת לשיחה שיש לי אתך. ומותר לבקש אותה גם אם הכול אומרים שאיש עוד לא חזר מן המקום שאליו נילקח על ידך.

לאחר שאיבדתי את אמא המושלמת גיליתי שגם אני לא כזה. בתחילה ניסיתי להסתיר את הגילוי הקשה:  לא רציתי ללכת לישון, ולא רציתי ללכת לבית ספר, ולא רציתי להגיד למה. אמא חכתה בסבלנות עד שסיפרתי לה על החרם שעשו עלי בכיתה. אמרתי לה שאני רוצה להרוג את הילד שהסית את חברי נגדי. אמי לא נבהלה מהצד המפלצתי שלי. וציינה שחשוב להתקומם נגד מעשי רשע, בדרך מקובלת ויעילה, למשל להתעמת עם המסית על מעשיו לפני כל הכיתה. וכך למדתי כי כשעולה בי רצון חריג, מוזר, אסור, או נורא, ראוי להקשיב לו כי אפשר שיש בו משהו מכוונתך. אם אני זועם אולי יש מקום להתקומם. אם אני רוצה מאד דבר אסור, אפשר שיש בו צורך חיוני שאיני יודע לבקש.

ההכרות אתך ועם יכולתך להכיל משאלות שאנשים לא יכולים לשמוע, אפשרה לי, כשהגעתי לגיל ההתבגרות, להתחבר למערכת נוספת של רצונות, שלא תמיד קיבלו אישורים חברתיים: הרצון לדאוג רק לעצמי. הרצון לשבור את הכלים. הרצון להיות יצור פרטי, לא משפחתי. הרצון להיות חרא גועלי. הרצון בנערה משלי שתיענה לרצוני. הרצון שאמי לא תדע, ולא תשמע, ולא תבין ולא תפרש את רצוני. הרצון שאתה לבדך תדריך אותי.

כשהודעתי לאמי שאני מתגייס לקרבי אמא בכתה. ואמרה שידעה שיום אחד אקבל קריאה בנוסח "לך לך מבית אמך". ואמרה "אלוהים ישמרך".

כשבאתי היום לשאת לפניך את תפילתי, היו עמי רשות ישנה שנתנה לי אמי להזדקק, ולבטא בדיוק את רצוני, גם אם הוא רחוק, או אסור אולי, או נדמה כאנוכי. ורשות, שגיליתי אצלך, לעמוד לפניך כעני, ולדרוש את הנדמה כבלתי אפשרי: אנא שים בזיכרוני אם כמו זו שתיארתי פה, השמחה להיענות לרצוני.

עיקר המשאלה האנושית חלק ג' – מעולם קיווינו לך

עיקר המשאלה האנושית, חלק ג':

מעולם קיווינו לך

תפילות לא מודעות שנגלו במשאלות חברי קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות"

יאיר כספי

עושה חסד לאלפים

א. כשהתחננתי וניסיתי לשכנע אותך להתחשב, לרחם, לעשות טובה חד פעמית. כשניסיתי להבין איך אתה עובד, איך אתה נותן, מה אתה אוהב לקבל, ואיך אפשר לגרום לך לתת. רציתי רק לדעת שיש סיכוי שתקשיב. תחשיב אותי. רציתי לגלות רצון לתת לי שחששתי שאינו נמצא.

ב. כשחיפשתי אוכל, כל שעה, אמרו לי שאני מחפש הנקה. כשביקשתי אם שלא הייתה לי, ביקשתי אותך, הזן את העולם כולו בטיבו, בחנו וחסדו. קונה, מבשל ואופה, פותח יד גדולה ומשביע כל פה, לפי מחסורו. שמח כשאני רעב למזונו, ולא חושש שאקח את כל מה שיש לו, כמו שפחדה אמי.

ג. כשרציתי שאנשים יקבלו אותי כמו שאני, חיפשתי אותך, לא כפוף לשום נורמה אנושית. חשבתי כי אלוהי האלמנות, היתומים, הגרים ועניים, יהיה מקום גם לאחד כמותי. כשחיפשתי אהבה שאינה תלויה בדבר, דרשתי יותר מדי מאנשים שטבעם שהם תמיד צריכים. לא ידעתי לומר שרק אתך חוויתי את הדבר: בראת עולם שגם בלעדיו לא תחסר. צמצמת את עצמך לתת לי מקום על ידך, ואין לי במה להחזיר.

ד. כשחיפשתי חורף שלם שמלה שתתאים לגופי, ביקשתי רשות ממך, שלא הכרתי בבית אבי, להיות אישה שזקוקה לאיש לצידה. כשקניתי מגפיים שמחירם בשמיים רציתי שתבוא אתה תשלם את החשבון ותאמר: שמחתי שפרשת לרגע משליחותך החינוכית החשובה, המגף נראה מהמם על רגלך.

ה. כשביקשתי אישה שאהיה לגבר אצלה, לא ידעתי שאני מבקש ממך, להיות החתן החביב עליך, זה שאתה רוצה לתת לו את האהובה שבבנותיך.

פוקד עוון

ו. כששאלתי אנשים איפה טעיתי, לא רציתי שישוו אותי לזולתי. לא רציתי שימיינו אותי לסוגי. לא רציתי שידרגו את התנהגותי. ביקשתי אותך, שתאמר לי איפה בגדתי בשליחותי. כשדרשתי את חטאי, לא חיפשתי איש שיצביע על אשמתי. ביקשתי אותך, שאינו לוקח בגידה באופן אישי. סמן לי את נפילתי. ציין בבקשה את מחירה עבורי. והיה נא מוכן לרגע שבו אבקש שתושיט לי יד כדי שאוכל לשוב למקומי.

ז. כשביקשתי סליחה מאנשים קיוויתי לסליחתך. כי רק אתה תדע את מגבלות כוחי. רק לך, שאינו כפוף לגבולנו במאומה, אין אשליות על המין האנושי. לבדך תדע את הזמניות והחולשה. את כזב הסיפור שהתרבות מספרת לעצמה על התפתחותה והפער ההולך וקטן בינינו לבינך. רק אתה לא תופתע מכישלוני. אפשר שאתה מתפלא על יכולתי, מדי פעם, להיות אנושי.

ח. כשהרגשתי צער ואשמה על איש שלא הייתה לי סמכות להיענות לבקשה מוצדקת שלו, ביקשתי אותך, שתבוא ותאמר: לא שלך הדבר. לא ממך יצאה הגזירה. פטור אתה מן האשמה על סבל שאני מביא בלא הסבר לעולמי. אתה פטור גם כשאתה שליחו של בית הדין שלי.

ט. כשסיפרתי לאנשים את סיפור חיי, וביקשתי מהם אישור חריג לעזוב הורים, ילדים, בני זוג, מדינה או חברים, ביקשתי אותך. העומד מעל למשפחה, החברה, התרבות כולה. אתה לבדך תוכל לפטור אותי מתפקיד כזב שאנשים הטילו עלי, או לקחתי לשווא על עצמי. אתה לבדך מוסמך לקרוא לאיש לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אימו, וללכת לארץ אשר תורה אותו.

מודיע דרכיו

י. כששאלתי שאלות על תכלית ומשמעות, מדע ודת, עם, אדם, ואנושות, ביקשתי לפגוש את מחבר התכנית. עושה המפץ הגדול, בונה הכוכב, מזמין ההתפתחות האנושית. קורא הדורות, ונותן משימתי בכול זאת.

י"א. כששאלתי את עצמי "מה אני אמור לעשות פה", שאלתי אותך למה אתה זקוק לי בעולמך. האם ישנו תפקיד, לא נחשב אולי בעיני זולתי, שרק לי נתת יכולת למלא? כי רגע אחד של עבודה אצלך עושה אותי שותף במפעל האדם שאתה ואני עושים יחדיו.

י"ב. כשרציתי שיקבלו אותי לעבודה במכון יוקרתי ולא העזתי להציע את עצמי, חיכיתי לך, שתבוא עמי לראיון הקבלה. ותכריז בקול: מעומדת זו מייצגת כאן אותי, מוסמכת ללמד את תורתי.

י"ג. כשניסיתי להיות גדול, לעשות הכול לבד, ייחלתי לך שתבוא ותאמר: את המלאכה הזו התחילו הרבה לפניך וימשיכו הרבה אחרי לכתך. לא עליך לגמור. בבקשה לא לקחת לי את התפקיד. נא להסתפק בחלק אחד.

י"ד. כשהקשבתי לקול פנימי, ועשיתי דבר שלא מופיע בכתובים, לא כלול בחוקים, וסותר את כל ההלכות, לא ניסיתי, כמו שנדמה היה, למרוד בך ולעשות מעצמי סמכות. להפך, ייחלתי שתבוא ותגיד: תודה בני, שהרחבת את עולמי. שגילית בו צד שאפשר ויכול להיות, ואולי, יום אחד, נוסיף לתכנית.

ט"ו. כשחיפשתי מומחים, יועצים וחוזי עתידות שיגידו לו מה עומד לקרות, ביקשתי להציץ לרגע למחשבתך, שבה כלולים כל המעשים שהיו, יכולים ועתידים להיות. כדי שאוכל לראות אם במעשי היום אני שותף לעתיד לבוא, או מפריע לו להיות.

נורא עלילה ונאמן תמיד

ט"ז. כשרציתי להיות שמחה כמו סבתי בת המאה, ביקשתי ממך רשות שהיא קיבלה ממך, לזכור שעה אחת ביום את מתיה, וביתר השעות לראות מתנות קטנות שזימנת לה ביומה, ומתנות שנתת לה לחלק ליקיריה, עם פטור ממחשבות על העתיד לבוא.

י"ז. כשהייתי עייפה מאד, ולא הצלחתי להיות שמחה, כמו שהורי ציפו, ביקשתי אותך. היכול לעמוד בזיכרונות השואה, שהורי ניסו לשווא לקבור במחנות. אתה לבדך תאהב ילדה הנושאת עמה את עצב הדורות.

י"ח. כשהייתי מתפרצת כמו משוגעת, בגיל ההתבגרות, ואמא איימה לאשפז אותי ואבא התחנן שארסן את עצמי, ביקשתי אותך, היכול לעמוד בצעקה גדולה. המבחין בין מילים שאינן קשורות לכאורה אחת לשנייה, באמת שאסור לה בין אנשים להישמע.

י"ט. כשביקשתי לפרוש מן הניהול רציתי שתבוא אתה ותוכיח שאתה יכול ומוכן להחליף אותי בהפקה הזאת. כי היה לי ניסיון קשה לפני שנים בבית שבו לא ניהלתי את העניינים, ולא היה בו אלוהים. אנא גלה לי אותך, אוהב הילדים הילדותיים.

כ. כשהזמנתי סורגים וגדר, ומערכת אזעקה וביטוח על כל התכולה. ביקשתי אותך לשמור שלא יפרצו שוב לפתע לעולמי, ישליכו הצידה, ידרכו, וייקחו את חפצי בלא שאוכל לומר דבר. ביקשתי הבטחה שחורבן הבית לא יחזור.

כ"א. כשרציתי לישון בשקט בלילות, בלי לדאוג למעשיו של בני, רצית לדעת שאתה קיים ונמצא גם במדבר. משגיח על ילדי. ביקשתי שתודיע כי האחריות ,שלא עמדתי בה, להתקשר כל ערב ולפקח על יחידת הסיור, היא שלך בלבד. ביקשתי שתאמר: הדרכה הוא מקבל אצלי.

כ"ב. כשרציתי לישון לילה שלם, בלי לקום ולבדוק בחלונות. ביקשתי שומר, שיישאר עמי עד שאירדם, ויבטיח לחזור אם אתעורר פתאום. אנא אלוהי, מי יעזור לי אם לא אתה. יוצר הכול, אל תיתן לי הלילה ליפול. אל תלך לישון כי אתה שומרי. אתה הצל ההולך לימיני. אתך לא אפחד מרעם או ברק פתאום. אתה תמנע ממני רע, תציל את נפשי. שמור עלי בצאתי מן הבית ושמור עלי בשובי. מעכשיו ולתמיד.

כ"ג. כשיראתי את המוות מאד. רציתי לפגוש אותך. לא מותנה בקיומי. לא תלוי בארץ הזאת, וקיים גם אם השמש תכבה. כי אתה לבדך, הקיים בדבר ובהעדרו, תלמדני לשאת אבדן בית, או לכתו של אהוב. תראה לי מקום שבו יש חיים גם כשהגוף אובד.

גדול וקדוש

כ"ד. כשהגיע הזמן לקום ולהיפרד, לא יכולתי להניח לדברים שהיו בינינו. להשליכם. נאחזתי בם כאילו אתה שם. בבגדים שגדלתי ממידתם. בספרים שלה שלא אקרא לעולם. בקלטות ישנות שאין יותר דרך לשמוע אותם. ביקשתי אותך, קיים לפני הדברים כולם. וקיים באחריתם. לא משתנה, ולא נפגם. בך אחזיק לעולם. אליך אשוב ממסעותי בעולם. בך יתוקנו לי שברי. אתה אתי כשאני נרדם. ואתה שם כשאני קם. אתך הכול קיים. דבר לא נעלם גם כשאיננו שם.

כ"ה. כשביקשתי רגע נוסף עם אבי, שמת באופן פתאומי, והותיר ספק אם אפשר לסמוך על דבר קבוע בעולמי, ביקשתי שתגדל אתה אצלי. כי היית פתאום קטן מאד. ביקשתי שתשוב אתה למקומך המיוחד. כי היית פתאום עוד אחד. ביקשתי אל חי לנהל אותי, כי התנהלתי מול זה שאבד. ביקשתי לקוות לך, במקום לחכות לאבי. עזור לי לזכור כי אתה הוא מקור חסדי, בזיכרון ברכתו של אבי. תתגדל ותתקדש לי בבקשה. תשתבח, ותתפאר, ותתרומם, ותתנשא, ותתהדר, ותתעלה, ותתהלל, כדי שאוכל לשאת את אבדן אבי שהכיר לי אותך בעולמי.

עיקר המשאלה האנושית: חלק א' – רצון ממקום אחר

עיקר המשאלה האנושית

חלק א':  רצון ממקום אחר

יאיר כספי

תפילה חופשית, שאדם יוצר בעצמו מחומרי עולמו, היא הזמנה לשלוש קפיצות אל הלא נודע. בכל אחת מהן עולים מדרגה.

במדרגה הראשונה יש רצון. כל רצון.  רצון שעלה ולא אמרו לו מייד אם הוא טוב או רע. שולי או חשוב. מתקבל על הדעת או חסר סיכוי. רצון שהלכו קצת אחריו. נתנו לו לגדול. להוביל.

במדרגה השנייה יש רצון שנתנו לו למצוא זמן ומקום. לקבל צורה. להתלבש בתכנית. להפוך לדבר שאפשר אולי למצוא בחנות. להתגלם בדמות איש או אישה, או ילד, או סב. לקבל גלגלים ומנוע ועיצוב מיוחד. להיבראות בדבר חדש שלא היה לפנים.

רצון שהרשו לו ללכת עד סופו, לגלות דבר חסר, יסודי וגדול מן הפריט שניסינו להשיג. רצון שרוצה הרבה יותר ממה שאדם, או כלי, או אמצעי יוכלו לתת. רעב גדול שלא ימלא באוכל, רכוש, איש או אישה. רצון שהעזו לתבוע לו מילוי מושלם.

המדרגה השלישית היא זינוק אל חלל שאין בו מסד תחתון. אין משען או מעצור. הרצון עולה לבקש את הלא נראה. זה שאמרו עליו שהוא כזב להמונים. לבקש ממי שפעם אולי אכזב. לבקש ממי שאין יודעים אם הוא אוהב. או כועס. או דרוש ויתורים. או תובע להתנהג כמו המחמירים. או אינו יכול. זעיר. מוגבל. או אולי אינו קיים כלל.

במדרגה האחרונה צריך להעז ולהאמין כי יש מי שיכול ורוצה לתת לי דבר שלא עלה על דעתי לבקש. לא קיבלתי כמותו לפנים. לא ראיתי בבית הורי. לא נועד אולי לאיש כמותי. לבקש לי דבר שזיהיתי עם מישהו אחר, לא אני.

לוותר על הסבר. סיכוי להבין. למה  נשבר הדבר. למה התרוקן. בגלל מי אין. למה אחרים קיבלו. מי אחראי, אשם. מי שקלקל לא יתקן. מי שלא נתן כנראה כבר לא ייתן. חיפוש האשם מסיט את הרצון למקום שבו לא ייתכן.

לוותר לרגע על מה שמגיע מבן או בת הזוג. הורים. אחים. בני אדם בכלל. לוותר על תביעה, מוצדקת אולי על פי הכללים, שאין לה סיכוי להתגשם.

התפילה מגלה רצון שאינו מבני אדם. כמיהה אשר בהעדר אלוהים, תלינו אותה על מישהו כאילו בכוחו להגשים. (או מישהו פיתה אותנו להאמין כי יש לו ואפשר שייתן).

התביעה לשלמות שאיננה מכאן. לנאמנות הגדולה מהחיים. לידיעה שאין בני אדם יודעים. לאהבה שלעולם אינה תלויה בדברים. לקבלה מלאה של חולשות. לשותפות בתהום שבפנים. התביעה מבני אדם לתת את מה ששייך לאלוהים הורסת את הקשרים האנושיים. יוצרת ציפיות שלא יוכלו להתגשם. יוצרת אנשים שמתחזים לכל יכולים. משלחת אנשים להתייסר בכישלון שאינו שלהם.

השבת המשאלה לבעליה האמיתיים משחררת את הקשרים האנושיים מתביעה לשלמות שאין בהם. סולחת להם על מגבלתם. נותנת להם להיות במה שאפשר להם. מכבדת את מתנתם.

התפילה מוותרת גם על התביעה מאלוהים להסביר איך הוא עובד. איך הוא נותן. איך אפשר להבטיח שבקשה תתקבל. אם זה תלוי במילים שאומרים. האם חייבים להודות לפני כן. האם יש דרך לגלות מה הוא אוהב לקבל. מה הוא אוכל. האם הוא זקוק לבית גדול. האם אפשר להציע לו שירותים מסוימים. האם ישנה דרך להתגבר על תלות במי שאי אפשר לתפעל.

התפילה יודעת את מצב האדם: קטן, תלוי, וחסר אונים, לפני בורא עולם.

 החלק החסר

בפסיכולוגיה של ספרי היהודים אלוהים הוא מושא הכמיהה, האובייקט שביחס אליו העצמי נודע. האדם הוא תוצר שיחה הנמשכת מאותו יום שבו פנה אליו יוצרו, לראשונה, ורמז לו על האפשרות להצטרף לעולם היצירה.

השיחה הזו חוזרת ומתרחשת עם בואו של כל ילד חדש לעולם. הוריו, ביודעין או בלא יודעין, מתווכים לו את מעמדו של אדם אצל בורא עולם. חסדו מאיתו ("נתן לך חן"), גבולותיו ממנו ("אנשים לא מציירים על הקירות"), תפקידו אצלו ( "יפה שסידרת את החדר שלך"), רשות שקיבלנו ממנו ("מותר לטעות"). ופטור שהוא מעניק לנו מתפקידים השמורים לאלוהים ("לא צריך להיות מושלם").

הסגולה שאותה נתאר ככוחו העיקרי של אדם, חסדו ומתנתו, הדבר השובה את ליבנו בזולתנו, הוא דבר מה שקיבל בקשרו עם בורא עולם, ודרכו הוא מתנהל עם עצמו והסובבים אותו. קלקוליו של אדם הם חסכים בשיחה הזו.  קטעים ומיומנויות חסרים. קולות שאיננו שומעים בשיחתנו עם אלוהים.

לפעמים ננסה למלא את החלל הבלתי נסבל בחפץ, כלי, הישג, או קשר אנושי. אם נשיגם נגלה כי מה שחיפשנו לא התגשם.

 לב התפילה היא בקשת דבר שבוראי החסיר בקשר עמי. חלק חיוני, הכרחי למימוש תפקידי בעולמו. לשותפות עם יוצרי, או לשותפות עם אחרים המבקשים אותו מעמי.

 לב התפילה היא הבקשה:  גלה לי פן שלך שלא אכיר. קיבלתי ממך רמזים לאחריותי, אבל איני מכיר את הפטור שאתה נותן מתפקידים שאינם שלי. קיבלתי ממך תחושה שאני רצויה בעולם, אבל לא הסמכת אותי למלא אצלך תפקיד אחראי. לימדת אותי להיות נדיבה בדומה לך, אבל לא גילית לי שאתה מכבד אותי גם כשאני שמה למישהו גבול הכרחי. גילית לי שאתה צריך אותי לתפקידים חשובים, ולא סיפרת לי שאני אהוב עליך כשאני מענג את נפשי. נתת לי גבולות ברורים, ולא גילית שאתה נמצא גם כשאני מקשיב לרצוני. גילית לי שאתה גאה בהצלחתי, ושכחת להכיר לי את האל הנושא עמי את כישלוני וכאבי.

כשאתה חולק עמי אותך שאיני מכיר, קורה בי משהו  שלא אוכל להסביר. הייאוש לא קיים. פחדי נעלם. פצעי מתחיל להחלים.

לדרוש אלוהים פרק 2: הזמנה לעבודה

לדרוש אלוהים פרק 2:
הזמנה לעבודה

הספר מלמד לדרוש אלוהים על מה שאפשר ורצוי וחייבים לעשות. על הצפוי לך אם תעשה את חלקך. על המתנות שקיבלת ואתה יכול לגייס לפעולה. על מגבלות היְכוֹלת שלך וגבולות חובתך. על הרצון הסמוי שיש לך, ועל הדרך להפוך רצון לתפילה. על הסבל שלך, זה שאינו נמנע וזה שהוא עונש על חטאך. על עבודת האלילים המכלה את נפשך. על האפשרות לפרוש מכל מה שעשית, כל מה שהיית, ולהתחיל מהתחלה.
העבודה המוצעת תתבע ממך הרבה. כדי לעמוד לפני אלוהים לבדך תצטרך לקחת את כל אחריותך.
צריך לעזוב משענות בטוחות, תיאוריות שמסבירות הכול ונותנות רגיעה באשליה של שליטה. צריך להיפרד מגיבור התרבות החילונית שלך – אתה כמרכז עולמך. צריך להפר את האיסור הדתי לדרוש אלוהים ישירות, בלי הלכה ורב. צריך למרוד באיסור המדעי ללמוד את המקורות כמי שפונים אל הקורא, עכשיו.
אנו הולכים לחפש קול פנימי, סמוי, מן הסוג שאמר לאברהם "לֵך לךָ". ולא היה איש בעולם באותה שעה ששמע את הקול, מלבד מי שאליו הופנה. ולא היתה לאברהם שום דרך להוכיח למישהו שאכן היה קול, והוא קם והלך.
לֵך לךָ, נאמר לאברהם, מכל מה שאתה מכיר. מכל מה שמקובל. השפה. התרבות. המנהגים. הארץ. לֵך לךָ מכל אלו היודעים את כל התשובות בשבילך ולֵך לךָ מכל אלו האומרים שאתה לבדך אדון לעצמך. לֵך לךָ למקום שבו יהיו עימך, בתחילה, רק שאלות.
המסע ארוך. נביא בו יסודות מכל ספרי היהודים שבהם דרשו אלוהים: תנ"ך, משנה אגדה ותלמודים, פילוסופיה יהודית, הלכה, קבלה וחסידות, ספרות עברית. מומלץ לקרוא אותו לאט. יש מידה שבה אתה יכול לפגוש אלוהים ביום אחד.
בדרכך תלמד לשאול את השאלות הקשות שמציקות לך. ותלמד לשמוע תשובה. אם תשאל. תשאל הכול. תשאל ותהיה מוכן לחכות. תשאל ותהיה מוכן לעשות את מה שתשמע, אם תלך בדרך הזאת, תתבלבל, תאבד, ולא תעזוב, נתיב יימצא לך, חקוק בסלע, אל יסוד לא יאכזב. שאלותיך תיקחנה אותך למקום שבו לא היית מעולם. המקום שבו אלוהים נשמע.

שאל שאלה
הספר הוא מדריך. כדי לבחון אותו צריך לצאת לדרך. לשאול שאלה. שאלה אישית, ממוקדת בעניין ומקום ואחריות אפשרית. שאלה שההתמודדות איתה מוטלת עליך. שאלה שאתה כבר שואל. מה מעסיק אותך בעת האחרונה?
מה נכון לעשות בעניין המעסיק אותך? שערי הספר יציעו מסלולים שונים למצוא בהם את תשובתך, אך מטרת כולם תהיה אחת – זיהוי מעשה נכון אחד שלך.
שאל שאלתך. שאל שוב ושוב. אפשר שבכל פעם יתקבלו תשובות שונות. מעמיקות יותר, ישרות יותר. מבטאות נכונוּת גדלה והולכת לעמוד מול האמת, מול נותן דרכך.
שאל על עניין מסוים המעסיק אותך, או שאל בכלל: מהו ייעודי? למה אני כאן? אילו תפקידים תיכננת לי? מהו שקיבלתי ממך וראוי לומר עליו תודה? מה אני רוצה ממך?
ערכם של כלי העבודה של היהודים מתחיל להתבהר רק כאשר משתמשים בהם. שימוש חוזר. שיטתי. הם תובעים מאמץ ונכונוּת להסתכן. זה לא יהיה סיפור של התאהבות מפגישה ראשונה.
כלי העבודה שלפניך עברו כמה שלבי ניסוי וגיבוש. ניסינו אותם, ראשית, על עצמנו, עד שהפכו לנו לבני-לוויה ההולכים עימנו ומחזירים אותנו לדרכנו בכל פעם שאנו טועים ומתבלבלים. ליווינו במסע הזה סטודנטים, מטופלים ותלמידים בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל-אביב.
ועכשיו הדרך מוצעת לך, הקורא (או קוראה, כמובן. הפנייה אל היחיד היא פנייה אל שני המינים כאחד). האם נוכל לשוחח באמצעות ספר? יש לי תקוות וספקות. חלק מהצלחת המפגש הזה תלויה במעשי. הדרך צריכה להיות ברורה ואמיתית. הכלים צריכים להיות פשוטים וניתנים לשימוש. וחלק תלוי בך. האם תביא את עצמך למפגש הזה? האם תנסה את הכלים?
האם תסתפק בקריאה לצורך השראה? האם תפטור את עצמך בתשובות מהירות, שטחיות? האם תעז לתת לשאלות לעמוד לפניך, לחיות, לתבוע אותך, להתענות? האם תמשיך לעמוד גם כאשר תהיינה תשובות, כשייפתח השער? האם תשמע, כאשר תוזמן לעלות?