מאסר עולם בדמות מופת:

זיכוי מאשמה שאי אפשר לשאת
יאיר כספי

א.

כשיוני בני בן העשרים ושתיים התקשר בדיוק התיישבנו אורן ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה נחמדה שהוא בחר. זו פגישתי השנייה עם הרופא מתל השומר שמתכתב אתי לאחרונה במייל. ברגע שיוני התקשר ושאל אם בא לי לצאת אתו למסעדה ידעתי מיד איפה אני רוצה להיות. נפתח לרגע פתח להורות משמעותית שאולי לא תחזור. הזדמנות לתקן נזק שגרמתי במשך שנים. לא היה לי ספק לאחריות המוטלת עלי. אני מצטערת, אמרתי. הבן שלי בא ראשון. אורן היה חביב ומבין.
מוטל עלי לשמש דוגמא לאחריות לילדים ומשפחה. למוסר העומד מעל לרצון. לאמונה באדם שיכול תמיד לתקן. אני זו שצריכה לדעת מה נכון. מעולם לא התפרצתי. לא ביישתי את העומדים לפני בדין. מתוך כבוד למנהגים מסורתיים נמנעתי לפעמים מגינוי התנהגות שחצתה את גבולות החוק. זכיתי בכל האישורים. מעמיתי לכס המשפט. מעורכי הדין המופיעים בפני ומדרגים אותי גבוה ברשימת השופטים. מהמחוזי, המאשר באופן קבוע את פסיקותי.
פחדתי שיוני לא יציע לי הצעה כזו יותר. ייעלב מהדחייה. יכעס. ילך לאכול עם אבא שלו. ואני אשב במסעדה היפה ולא אוכל להביא את האוכל לפי.
אני אישה מעניינת והצלחה מקצועית. גברים שאני מעריכה מזמינים אותי למסעדות טובות. אבל נכשלתי בדבר החשוב ביותר. והכישלון הזה, אם לא יטופל מיד, יגרור אחריו עוד כישלונות.
להלן אשמתי: לא הנקתי את יוני. השארתי אותו בשנתו הראשונה עם מטפלת לא ראויה. גיליתי, לאחר שנים, ששלחתי אותו לגן עם גננת מרביצה. לא התעקשתי שיחליפו לו כתה כשהמורה בכתה ב' התגלתה כלא מתאימה. והגירושין כמובן. דפקתי לו את החיים.
אם לא אצא עכשיו לאכול עם יוני הוא ידבר עם אחיותיו. הן תאשרנה לו את מה שהוא חושב. יסתיים סיפור המופת שלי. האכזבה של ילדי תיחשף לציבור. עורכי הדין יתלחשו. השופטת לדוגמא של בית המשפט לענייני משפחה השתמטה בחייה האישיים מאחריות לילדים.

ב.
אורן התחיל לקום. ביקשתי שישב. אמרתי שאני צריכה לעשות עוד טלפון. אכלנו השבוע ארוחת ערב אחת יחדיו יוני ואני. אנחנו אוכלים לפחות פעם בשבוע באופן קבוע. התקשרתי ליוני לשאול אם אפשר לדחות את הארוחה למחר. יוני לא היה מוכן להתחייב. הוא מחזיק את המפתח לגזר הדין שלי ונדמה שהוא חש בכוחו להטיל עלי אשמה, או להעניק לי זיכוי.
יוני בסדר. עובד. לומד. יש לו חברה. מבשל ארוחות ערב לכולנו. נושא עמו את צער הילד שהיה צריך לעבור בין שני בתים. כועס על אביו ועלי לפעמים.
את האשמה על פרוק המשפחה אצטרך לשאת לבד. רק שופט אחד יכול באמת לזכות אותי מחטאי: היושב במרומים. להלן כבודו הנימוקים המקלים: לא יכולתי להישאר עם גבר שחזר ובגד בי לאחר שהבטיח כמה פעמים שהפסיק לתמיד. לא היה לי כוח למופת. לו היה לי כוח להיות האישה שוויתרה לגמרי על תחושותיה וכבודה למען הילדים.
האם כבודו חושב שיש סיכוי לעסקת טיעון? אני ארד מכיסאי ואלך לשבת בספסל הנאשמים. אודה בחולשה. באנושיות. בפגמים. בעלבון. וכבודו ירשה לי להתנהג לפעמים כמו סתם בן אדם.

מודעות פרסומת

חמשת דרכי ההכחשה של הישראלים ("הארץ" 25.8.14)

איך מתגברים על הייאוש
יאיר כספי

ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה מאד לשאתו. לכן אנו נוטים להכחישו באמצעות פתרון מדומה הנותן תחושה של מוצא כלשהו. חמש דרכי הכחשה משמשים את הישראלים בקיץ הזה:

להרוס את עזה

הזעם המצטבר מדכא את בעליו. המתפוצץ בתוכו חושב שירפא כאשר יפרוק את כל זעמו ומגדל פנטזיה של נקמה: לצרוב להם בתודעה זוועה שיזכרו מאה שנים.

למצוא אשמה ולכפר עליה

קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה, שמעשה של כפרה עליה, ישיב להם, כאילו, שליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של חמאס.

למצוא בוגדים בתוכנו

את התסכול המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים אחד על השני: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגדים.

לרדת מהארץ

מי שאיבד את יכולתו למצוא בישראל משמעות, ואזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה יש חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות.

להכריז שניצחנו

מנהיגינו אמני הספין התקשורתי התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח כך. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה שהוא יזכור הרבה שנים" נישן יותר טוב בלילה ותחלוף חרדת המנהרות.

לקחת תרופות

בחברה שחבריה איבדו את שייכותם לקהילה ועם, אנשים נוטים לייחס את סבלם למשהו שלא בסדר אצלם. המיואשים לבדם מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין החמאס ואמא שלהם.

הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון: האנשים החושבים שלא היו מספיק נחמדים לאויביהם, סובלים עכשיו משתי בעיות: דיכאון ואשמה עליו. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזו בלבם גובר כשהם או ילדיהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו שצוק איתן הספיק להתרעה בת חמישה ימים. האנשים שביקשו לעצמם טיפול פרטי גילו שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב.
התמודדות עם הייאוש מתחילה מהכרה במציאות: אנחנו מדוכאים. סיימנו בתיקו ואפשר שנכשלנו במערכה הזאת. הבחירה לחיות בישראל מחייבת עמידה בקשיים גדולים מהמקובל במדינות המערב. עמדנו בקשיים גדולים בלי להתייאש כשידענו למה אנחנו פה. גברנו בעבר על אויבים קשים מן החמאס.
כדי להתגבר על הייאוש מומלץ להאמין למי שאומר שהוא רוצה למות ולוותר על הניסיון להבינו. לוותר על תאוות הנקמה המוחקת את צלמנו. להפסיק לרמות את עצמנו על הישגינו. להיזכר ביסודות המחברים אותנו ולהימנע מחיפוש אשמים בתוכנו. לקבל החלטה להישאר ולהיאבק על עצמאותנו. להשיב לעצמנו את היוזמה ולהכריע את המערכה.

למאמר ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2414450

הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.