מאסר עולם בדמות מופת:

זיכוי מאשמה שאי אפשר לשאת
יאיר כספי

א.

כשיוני בני בן העשרים ושתיים התקשר בדיוק התיישבנו אורן ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה נחמדה שהוא בחר. זו פגישתי השנייה עם הרופא מתל השומר שמתכתב אתי לאחרונה במייל. ברגע שיוני התקשר ושאל אם בא לי לצאת אתו למסעדה ידעתי מיד איפה אני רוצה להיות. נפתח לרגע פתח להורות משמעותית שאולי לא תחזור. הזדמנות לתקן נזק שגרמתי במשך שנים. לא היה לי ספק לאחריות המוטלת עלי. אני מצטערת, אמרתי. הבן שלי בא ראשון. אורן היה חביב ומבין.
מוטל עלי לשמש דוגמא לאחריות לילדים ומשפחה. למוסר העומד מעל לרצון. לאמונה באדם שיכול תמיד לתקן. אני זו שצריכה לדעת מה נכון. מעולם לא התפרצתי. לא ביישתי את העומדים לפני בדין. מתוך כבוד למנהגים מסורתיים נמנעתי לפעמים מגינוי התנהגות שחצתה את גבולות החוק. זכיתי בכל האישורים. מעמיתי לכס המשפט. מעורכי הדין המופיעים בפני ומדרגים אותי גבוה ברשימת השופטים. מהמחוזי, המאשר באופן קבוע את פסיקותי.
פחדתי שיוני לא יציע לי הצעה כזו יותר. ייעלב מהדחייה. יכעס. ילך לאכול עם אבא שלו. ואני אשב במסעדה היפה ולא אוכל להביא את האוכל לפי.
אני אישה מעניינת והצלחה מקצועית. גברים שאני מעריכה מזמינים אותי למסעדות טובות. אבל נכשלתי בדבר החשוב ביותר. והכישלון הזה, אם לא יטופל מיד, יגרור אחריו עוד כישלונות.
להלן אשמתי: לא הנקתי את יוני. השארתי אותו בשנתו הראשונה עם מטפלת לא ראויה. גיליתי, לאחר שנים, ששלחתי אותו לגן עם גננת מרביצה. לא התעקשתי שיחליפו לו כתה כשהמורה בכתה ב' התגלתה כלא מתאימה. והגירושין כמובן. דפקתי לו את החיים.
אם לא אצא עכשיו לאכול עם יוני הוא ידבר עם אחיותיו. הן תאשרנה לו את מה שהוא חושב. יסתיים סיפור המופת שלי. האכזבה של ילדי תיחשף לציבור. עורכי הדין יתלחשו. השופטת לדוגמא של בית המשפט לענייני משפחה השתמטה בחייה האישיים מאחריות לילדים.

ב.
אורן התחיל לקום. ביקשתי שישב. אמרתי שאני צריכה לעשות עוד טלפון. אכלנו השבוע ארוחת ערב אחת יחדיו יוני ואני. אנחנו אוכלים לפחות פעם בשבוע באופן קבוע. התקשרתי ליוני לשאול אם אפשר לדחות את הארוחה למחר. יוני לא היה מוכן להתחייב. הוא מחזיק את המפתח לגזר הדין שלי ונדמה שהוא חש בכוחו להטיל עלי אשמה, או להעניק לי זיכוי.
יוני בסדר. עובד. לומד. יש לו חברה. מבשל ארוחות ערב לכולנו. נושא עמו את צער הילד שהיה צריך לעבור בין שני בתים. כועס על אביו ועלי לפעמים.
את האשמה על פרוק המשפחה אצטרך לשאת לבד. רק שופט אחד יכול באמת לזכות אותי מחטאי: היושב במרומים. להלן כבודו הנימוקים המקלים: לא יכולתי להישאר עם גבר שחזר ובגד בי לאחר שהבטיח כמה פעמים שהפסיק לתמיד. לא היה לי כוח למופת. לו היה לי כוח להיות האישה שוויתרה לגמרי על תחושותיה וכבודה למען הילדים.
האם כבודו חושב שיש סיכוי לעסקת טיעון? אני ארד מכיסאי ואלך לשבת בספסל הנאשמים. אודה בחולשה. באנושיות. בפגמים. בעלבון. וכבודו ירשה לי להתנהג לפעמים כמו סתם בן אדם.

נהג מונית (חלק א')

רגעי הדעת: נהג מונית (חלק א')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או צריך להיזהר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

נוסעת אחת מרגישה חובה לנהל עם הנהג שיחה. חוששת שאם תשתוק הנהג יתאכזב או ייפגע. היא מנוהלת מול "הפיה הטובה" וניסיונה הלא פתור: איסור על דאגה לעצמה או פחד מתוקפנותה.

נוסעת שנייה, המודאגת ממשקלה, בטוחה שהנהג היה מעדיף נוסעת יותר רזה. כפיצוי היא משתדלת לשעשע אותו בשיחה קלה. ניסיונה הלא פתור הוא אשמה על עצם קיומה. ואלילה: האישה היפה, שאילו הייתה כמותה בוודאי הייתה רצויה.

נוסעת שלישית בטוחה שהיא מפריעה לנהג העובד קשה בזמן שהיא מבלה. אלילה הוא "האיש החשוב" העושה את העבודה. אביה, תעשיין מצליח, עבד שעות ארוכות, וזלזל בבתו שרק "הולכת לחוגים". לאמה, ניצולת השואה, לא היו כוחות לגידול ילדים. ניסיונה הלא פתור: החשש שנוכחותה בעולם היא הפרעה.

נוסע רביעי יושב מאחור. עושה עצמו עסוק בדפי יומן העבודה שהוא מחזיק על ברכיו. חושש מנהג שיפנה אליו וירצה דבר מה. ניסיונו הלא פתור: מישהו מנסה לקחת יותר ממה שאני רוצה או יכול לתת לו. את אלילו הרע הוא עובד בדרכים שהוא מפתח כדי למנוע את קירבתו.

נוסע חמישי חושש כי בשל מבטאו הנהג יחשוב אותו לתייר וינצל את זרותו.  גם הוא מנוהל מול האחר הרע שצריך להיזהר ממנו. וניסיונו הלא פתור הוא חוסר שייכות המלווה אותו מילדותו.

הנוסעת השישית חייבת לדעת את מחיר הנסיעה לפני שהיא נכנסת למונית, כדי למנוע בכול מחיר אפשרות של מחלוקת בסופה. היא מבלה חלק גדול מחייה במאמץ לעקוף את ניסיונה הלא פתור: תוקפנות שתצא ממנה ותזכיר לה את גסות הרוח המביכה של אמה. היא מנוהלת מול "אני הטובה".  

הנוסעת השביעית מרחמת על הנהג. היא דולה ממנו פרטים על קשיי הפרנסה שלו. אלילה הוא חשיבה חיובית שהיא כופה על עצמה. ניסיונה הלא פתור הוא כישלון מייאש שאסור לה לפגוש בתוכה ולכן הוא מושלך בקביעות על אחרים: אחותה אומללה, בעלה במשבר. הנהג מסכן. היא מראה לכולם את הצד החיובי של החיים. אצלה הכול חיובי כל הזמן.

הנוסעת השמינית יושבת מאחור, מחכה שתסתיים הנסיעה, ומתפללת שהנהג לא ינסה לדובב אותה. אם יפנה אליה, היא חוששת, תאמר אולי דבר שאסור לומר. היא מאלילה שתיקה רבת שנים, ששמרה עליה בילדותה מפני מבוגרים שלא רצו ולא יכלו לשמוע את רגשותיה הקשים. ניסיונה הלא פתור הוא אימת אשמה על התפרקות המשפחה, שתיפול עליה אם תבטא את אכזבתה ממצב הדברים.

הנוסעת התשיעית משעשעת את הנהג, כדי לא לפגוש עצב שנדמה לה שהיא רואה בפניו, המזכיר לה דכדוך שלא יכלה לשאת בבית שבו גדלה. כוהנת גדולה  במקדש השמחה, אסור לה לפגוש את העצב שלה.

הנוסעת העשירית מתפעלת ממראות העיר המיוחדת והמדהימה שהם נוסעים דרכה. מנוהלת מול אלוהות שהיא מוצאת בעצמה, ובכל דבר סביבה. ממשיכה את מנהג בית הוריה שעבד אותה, בתנו המופלאה והמדהימה. דור שני היא לניצולים, הבורחים מאימת סתמיות  הקיום, בעקבות השואה.

הרבה מוניות חולפות על יד הנוסעת האחת עשרה ולא עוצרות לה. כל אחת מהן היא עלבון אישי בשבילה. הנהגים, היא חוששת, יודעים את מה שניסתה להסתיר מאז ילדותה: היא לא רצויה. במונית שבסוף תעצור לה היא תגלה סימני לכלוך והזנחה. "מה שמגיע לי" תאמר לעצמה.

הנוסע השלושה עשר שואל את הנהג אם הוא מסיע הרבה תיירים ואיך הם מרגישים בארץ. התיירים נושאים בשבילו את ניסיונו הלא פתור: תחושת זרות שהוא חש כלפי הארץ אליה שב לאחר שנים ארוכות בחו"ל. הוא מאליל את הגולה שבה, לכאורה, אף פעם לא היה זר, כי לא ציפה להרגיש בה שייכות לשום דבר.

הנוסע הארבע עשר מקנא בנהג, ציפור דרור, העובד אצל עצמו. הוא האליל בעבר את הקיבוץ שבו גדל ותבע ממנו להקריב את עצמו על צרכי הכלל. ניסיונו הלא פתור הוא כמיהה לרשות שלא קיבל לדאוג לפעמים רק לעצמו. לכן היום הוא מאליל את מי שנדמה לו שזכה במתנה כזו.

הנוסעת החמישה עשר היא גברת מכובדת, שתשב רק מאחור. אם יפנה אליה הנהג תענה לו בשפה גבוהה שתאמר "אתה ואני לא אותו דבר". מנוהלת מול בני המעלה שאליהם היא משייכת את עצמה. נמנעת מניסיון מחפיר: האפשרות שיש בה דבר מן היצריות הבהמית שהנהג מייצג בשבילה, ועשויה לשייך אותה לקבוצה הנחותה.

 

ניסיונות לא פתורים

 

רגעי הדעת: ניסיונות (ב')

יאיר כספי 

"נחות" החליף שבעה מקצועות בחייו, כל אחד מהם מרתק ויוקרתי יותר מקודמו, ובכל זאת, הוא מרגיש שעדיין לא מצא את ייעודו. הוא מאמין כי כשיימצא המקצוע האמיתי שלו, יעלם אצלו הספק לגבי  ערכו.

 אנא אלוהי, גלה לו שהספק הזה הוא ניסיונו. זיכרון ערכו השולי בבית הוריו, או זיכרון שהוריו הביאו עמם ממקום שבו גם הם לא נחשבו. גלה לו שהוא ראוי בעיניך במקצועו הנוכחי. שיוכל, אם ירצה, להביא דרכו תרומה משמעותית לעולמך.

ספר לו שהספק לגבי הערך הוא מעמדו של האדם לפניך. כל אדם. בלא קשר למעמדו החברתי. ספר לו כי דווקא ברגע שבו הוא מוכן לשאת את ערכו השולי, ולמלא תפקיד צנוע בעולמך, הוא זוכה ביוקרה גדולה אצלך.

"תלותית", היא אישה עצמאית.מאורגנת. יעילה. מתקתקת את עולמה. לאיש לא אמרה "בלעדיך לא אוכל". היא הולכת בערב לדירה שבה היא גרה לבדה. שום גבר אחראי לדאוג לה. 

בגיל שש למדה לא להזדקק. אבא ואמא עבדו עד שעה מאוחרת בערב. הילדה הלכה יום יום הביתה לבדה. הכינה אוכל לעצמה. לפעמים אירחה חברים ללא השגחה. היא זכתה בכל ההסמכה לעצמאות שהורים יכולים להאציל על ילד ושום דבר מן הזכות להתקשר אליהם ולומר "איני יכולה להישאר כל כך הרבה שעות לבד".

אנא אלוהי, גלה לה בבקשה שאתה כמהה לתפילות הזקוקים לך. נהנה להיענות לילדי עולמך. אוהב ומכבד את הבת המגלה לך שלא תוכל בלעדיך להישאר לבדה.

"מניאק" הוא בחור ערכי, בעל משפחה, עם מזג מתון ונשמה של מחנך. על המוסר ישמור אפילו בחלום הלילה שלו. כשהופיעה בו נערה שניסתה לנשק לו, הוא נמנע. חשב שלא יהיה ראוי לנצל את חולשתה. "שום דבר" אמר לעצמו, "לא יצא מסטוץ לטובת סדר הדברים הכללי".

הוא חש פליאה מול אנשים שמרשים לעצמם לחיות כאילו אין גבול בעולם ואין זולת מלבדם. לפעמים הוא מזדעזע לחשוב שהוא אחד מהם, שהצליח עד היום להסתיר מניאק פנימי: לבוש בהידור ראוותני. חותך פינות בעסקים. מבלה בלילות. משכיב נשים.

"מניאק" הוא רשות שלא קיבל ממשפחתו לפרוק מעליו את עול האחריות הקשה לאחיו ולעסק המשפחתי.

אנא אלוהי גלה לו שהוא פטור מלהמשיך להחליף אותך. שמותרת לו החולשה. והאישה. ובילוי שאינו מוליך לשום תכלית ראויה.  שגם אתה, כמותו, מחבב לפעמים "מניאקים"  בעולמך.

"אשם", מנהל את חייו מול חשש גובר שמעשה או מחדל שלו יתגלה ויוביל לפיטורין מבישים מן המשרה האחראית שהוא ממלא. הוא עובד קשה יותר מכול עמיתיו, בניסיון נואש למנוע את יום הדין. "נכשלת" יאמר לו מנהלו, "הוכחת שאינך ראוי לתפקיד".

אנא גלה לו שאשמתו אינה באשמתו. שריד היא לאחריות יתר שהוטלה על ילד שהתנדב לשאת את משא המשימה הבלתי אפשרית של משפחתו. אנא גלה לו שמותר לו  לפעמים להחמיץ פרטים, לעשות דברים לא שלמים, להיכשל, להעביר לשותפיו חלקים מן המשימה. שא עמו את הפחד הגדול שבלעדיו תתרסק האומה, יאבד ביתו. גלה לו שאתה לבדך אחראי לשלמות הבריאה.

 

דרכי העבודה: טיוטא לעלון חדש

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

יאיר כספי

א. המקרה שאני מביאה היום להתייעצות הוא של עליזה, בתי בת העשרים ואחת. עליזה אובחנה בכיתה ב' כסובלת מלקות למידה שהחמירה עם השנים ומנעה ממנה, בסופו של דבר, את האפשרות להגיע ללימודים אקדמיים. עליזה מתקשה להשתלב במסגרות נורמטיביות. היא אינה עובדת. התנהגותה תלותית ולעתים תוקפנית, בעיקר כלפי.

 רציתי לבקש את עזרתכם כדי להבין האם מדובר בלקות למידה שהסתבכה, או שיש לפנינו הפרעת קשב וריכוז קשה, והאם אפשר שכל המומחים שאליהם הבאתי את עליזה בעבר החמיצו הפרעת אישיות?

 רציתי לציין כי אף פעם לא הפסקתי לקוות שעליזה תהיה יום אחד נערה רגילה שמתפקדת כיאות.

 ב. האבחנה שכולכם הסכמתם עליה היא אליל התקינות החברתית, שמולו אני מנהלת את עצמי. מאז שעליזה נולדה תבעתי ממנה התנהגות נורמטיבית, כמו זו שלה ציפיתי מן התלמידים בבית הספר שאני מנהלת בחיפה בעשרים השנה האחרונות.

 אל התקינות מצווה על עובדיו להסתגל למסגרות, למלא חובות מקובלים, לבחור מילים מתאימות לנסיבות, ולממש ציפיות חברתיות התואמות את הגיל. על עובדיו נאסר לחרוג מן הביטויים הרגשיים המקובלים, להיות שונים, או להתפרץ מכל סיבה שהיא.

 ג. החטא האופייני של עובדי התקינות הוא מעשה הגיהוץ הפנימי, שבו מנרמלים את הרגש האסור לביטוי, ומכניסים אותו לתבנית מילולית שמותר לבטא בציבור.

 חטאי הוליד עיסוק אין סופי בחיפוש אחר מילים מדויקות, שיצליחו לצנן את הרגשות, לצמצם אותן לתיאור עובדות, לעקר מתוכן את היסוד המסוכן, ולעשותם ניתנות לניהול.

 חטאי התבטא במאמץ רב שנים ליישר את בתי, להכניס אותה למסלול המקובל, בלי להקשיב לה. בלי לתת מעצמי. בלי לגלות לה את הכעס שמעשיה מעוררים בי.

 ד. עונשי העיקרי הוא התעסקות שאין לה סוף בעליזה. מאמץ סיזיפי ללמד את בתי מה מותר להגיד ולמי. איך מבטאים דברים באופן מדויק ולא מתלהם. מה עושה בכל רגע נתון אדם מקובל ואחראי. שיטתי כשלה בחינוכה של עליזה, ויצרה זרות שהלכה וגדלה ביני ובין בתי. בשנים האחרונות ישנן תקופות שבהן היא מסרבת לדבר אתי.

 ה. הניסיון הלא פתור שלי הוא צעקה שעולה בי ואסור לה להישמע. בכייה גדולה על אם שלא הייתה לי. זעם רב על זו שקראה לעצמה, לשווא, אמי. כעס על תוקפנותה של בתי.

 מעולם לא ביטאתי כלפי אמי את אכזבתי מן הזרות והריחוק שנהגה בי. חשבתי שבלתי מוסרי להרגיש כך כלפי אישה שאיבדה את משפחתה בשואה.  פעם אחת בלבד בילדותי העזתי להתחצף לאבי. קראתי לו "טיפש" והוא נתן בי מבט כאילו הוא הולך להרוג אותי. לא חזרתי יותר על מה שאמרתי. הייתי ילדה תקינה. ניסיתי לזכות באהבת אבי ואמי דרך הצטיינות בלימודים ובפעילות חברתית הזוכה להערכה.

 ו. עוד משהו על הניסיון שלי: התלות ההדדית בין עליזה לביני לא יכולה להיפסק כי אנחנו מתפקדות כמו ישות אחת בשתי גופות. אני האחריות האישית שעליזה מסרבת לקבל על עצמה. אני המציאות  החסרה בחייה, ובשבילה היא חייבת לבוא אלי כל יום, כדי לקבל את האיזון היומי שלה. עליזה היא קול הכמיהה הלא מסופקת שלי לאם. התובענות הינקותית שאני מתביישת להרגיש. הזעם הקשה שאסור לי לעולם לבטא.

 אפשר שעליזה תתחיל לקחת על עצמה משהו מאחריותה, ביום שאפטור אותה מן התפקיד להרגיש בשבילי. ביום שאעשה מעשה שאינו עולה על הדעת בכלל, והוא הכרחי: שאתחיל להיות קצת עליזה בעצמי.

 ז. חטאי החוזר, עבודת האליל והניסיון הלא פתור מטילים עלי שלוש מצוות של עבודה יומית:

 1. לזהות בכול יום את הרגעים שבהם אני ממיתה את הכעס והכמיהה. ממיינת רגשות לראויות ופסולות. מצמצת אותן למידות שאפשר להכיל. מניחה כל אחת במגירה משלה ונועלת היטב.

2.  לפגוש רגש חדש שעלה בהפתעה. להיות סקרנית גם הוא מבלבל וקצת מפחיד. ללכת אחריו למקום לא ידוע.

3. אין צורך לומר את כל מה שמרגישים. לא מייד. ללמוד להכיר. להרשות. לתת לרגש לגדול. למצוא דרכים לחיות את הרגש המוביל אותי. לשאת את סכנת אבדן המחנכת המצטיינת שהעולם מכיר.

 ח. תפילה: אדוני, אני מבקשת שינוי ביחסים בינך וביני. שלחת לי שליחים שידעו ללמד אותי את  תפקיד הבת האחראית בעולמך. אבל היום אני זקוקה לצד אחר שלך:

אנא היה לי הורה מתפעל ממגוון רגשות שבתו יכולה להכיל.

גלה לי שאתה סקרן כמותי לראות מה יש בתוכי ולאן כל זאת יכול להוביל.

גלה לי בעולמך מקום לביטוי לא מבוקר של רגשות. למד אותי ארגון פנימי אחר.

הבטח לי שלא אלך לגהנום אם ארגיש. ויהיו רגשותי לא מקובלים בעליל.

גלה לי שיש אפשרות לחבב אותי גם אם אצעק, ואבכה. ואשתגע לפעמים.

גלי לי שיש מקום בעולמך לילדה עם פגם ברור. כמו זה שאני מסתירה הרבה שנים.

 ט. תפילה במתכונת שמונה עשרה קצר:

אנא אלי, השב אותי מן המילים, המיון, האבחון, והארגון המסודר של הרגשות שלי ושל שאר העולם.

סלח לי על אימת הרגש האסור והדחף הכפייתי להעלים אותו בדרך כלשהיא.

גאל אותי מעבודת הראוי והמקובל. שחרר אותי משעבוד לעריץ שצמצם את חיי ולקח ממני את בתי.

רפא בי את פצעיו של סד שהושמתי בו בילדותי: ילדה מוכשרת ונאה שעושה הכול כראוי.

חדש בי זיכרונה של אם מנשקת, מחבקת, מתמסרת, כועסת, צועקת.

וחדש בי אותך, כאב המוקסם מבתו המלמדת אותו לכעוס כראוי.

 י. חסדי הוא ילדה נוראית, שהייתה בלתי ניתנת לנרמול. שחייתה בשבילי את קולי האסור. את צעקת התינוק שלא נשמעה. שכפתה עלי להשיב חיים למקום שחשבתי שהצלחתי לאלף לגמרי לפני שנים.

תודה לך אלי על רשות מיוחדת שנתת לנו, האנשים המשכילים, בעלי הסגנון, להיות יצורים צועקים, כמהים, ולא הגיוניים בעליל.תודה על רשות לפעול, לפעמים ממקום אחר.

המבקר שלי

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

המבקר שלי

יאיר כספי

 המבקר שלי גר אצלי. מתבונן במעשי, מצביע על טעותי. ולפעמים נותן לי סטירה קטנה כדי להעיר אותי. הוא מדבר אתי בלי התחכמויות: כל האמת. ישר בפרצוף. בלי הנחות. טון דיבורו חותך וברור. לעולם אין לו ספקות.

הכרתי אותו בבית הורי. הוא היה שם האל המשפחתי. נציג הדין הקשה של אדוני.

כשעזבתי את אבי ואמי לקחתי אותו עמי, כמפקח על עולמי.

בכל בוקר אני משפיל את עיני לפניו וקורא לעצמי: "טיפש", "לא יוצלח" "כישלון חברתי", כסימן לקבלת דינו של אדוני. אחר כך אדאג למנות לפניו את סבלי: "לא ישנתי כל כך טוב", "כואב הגב", בתקווה שיסתפק באלו להיום כעונשי.

את יומי אני מעביר בתקווה שלא יחמיר עמי. מציץ מדי פעם למקום שבו הוא יושב כדי לראות האם הבחין בטעות האחרונה שלי.

כדי לשרוד עם אדוני המחמיר, בניתי לי חיים שלמים שמטרתם לא להרגיז אותו. אני לובש בגדים חסרי צבעים שיסוו את נוכחותי בין אנשים, ולא ימשכו תשומת לב לפגמים בהתנהגותי.

אני שותק בנסיבות חברתיות, כדי למנוע מעצמי את הערותיו של מבקרי על חוסר הבסיס ההגיוני של הדברים שאמרתי עכשיו.

כשעולים בי רעיונות, אני מדכא אותם באיבם, כדי שאי אפשר יהיה לבקר אותם.

עשרים שנה אני עובד באותו תפקיד בעירייה. לא עולה על דעתי לשנות מקום עבודה. כי, כמו שהמבקר שלי אומר, במקרה שלי, דברים תמיד יכולים להיות גרועים יותר.

בבית יש לי משבר עם אשתי, שנמשך כבר כמה שנים, מאז שגיליתי שיש לה גבר אחר. קיבלתי בנושא הזה המון עצות, אבל אין שום סיכוי שאקבל החלטה אחרת או כזאת. כי כל החלטה שלי נותנת למבקר שפע חומרים ומצע נרחב לניתוח ארוך, קפדני ומדוקדק, על העיוורון שלי, הפחדנות וחוסר האחריות.

"אתה מספיק מטומטם", הוא אומר, "שבטוח תיקח החלטה לא נכונה ואז תסבול ממנה כל החיים".

 הסתגלות ממושכת לביקורת פנימית מחמירה, לימדה אותי שהמצווה הכי חשובה בחיים היא "לא לעשות". לצמצם את עצמי לגודל שלא מעורר התנגדות.

וגם לא לקבל, סתם כך, מתנות, גילויי חיבה או מחמאות. כי המבקר שלי לא חושב שמגיע לי שכר על פעילותי העלובה ותפקודי המוגבל.

היו לי פעם חלומות גדולים, שאותם איני זוכר. כי המבקר שלי אמר שלא כדאי לשאוף לדברים הרחוקים כל כך מן היכולת המוגבלת שלי. וסופם שיגרמו לך רק אכזבות.

אם מישהו מבחוץ שלא מכיר את הכללים שביני לבין מבקרי, מתעקש פתאום לאהוב אותי, מציע לי חברות, לוקח אותי לאכול דגים ולשתות יין במסעדה נחמדה על שפת הים – מצווה עלי לרסן את שמחתי. לאכול מעט. לשתות מעט. לא לזכור אחר כך את אותו רגע מיוחד.

אם נכשלת בשמירה. היין היה נפלא. הגיעו בחורות. נדמה לך שאהבו אותך. רצו בקרבתך. צפה בבית לסל חדש של החמרות. "החבר", יאמר המבקר, "הזמין אותך כי לא מצא אף אחד אחר. הבחורות קיבלו תשלום. כלומר, זונות. והיין והדגים, אולי אחראים להחמרה בדלקת הפרקים".  בקיצור, שלא תעז שנית לבלות.

כדי לכפר על שעה של שמחה גנובה, צריך הפרט להכיר בהשפעת חטאו על הידרדרות המין האנושי כולו. להרגיש אחראי להרס התרבות. זיהום הסביבה. הגדלת החור באוזון. מות חיות הבר באפריקה. וההידרדרות המוסרית שבגללה המדינה הזאת לא תתקיים עוד הרבה שנים.

קבלת האשמה תכונן מחדש את אמנת הנאמנות למבקר שניסיתי, לרגע, לפטר.

וצריך החוטא לבחור לעצמו עונש נאות: שנה בלי שינה. כאב חודר בצוואר. דיכאון שאיננו מגיב לתרופות. אבדן תאבון ובחילות. אולטרה סאונד, סי טי, ורנטגן ללא תוצאות. בדידות. עבודות שרות לתועלת הציבור.

אם לא יוכל לשאת יותר את ייסוריו. אם ימאס בחייו. אפשר שיזכה מן המבקר לרגע של התחשבות: "מסכן. סובל יותר מכולם. קח לעצמך קצת אלכוהול או תרופות". כי אצלנו בבית רחמים עצמיים הם צורת האהבה היחידה שמקבלת רשות.

במקום סמוי אצלי אני שומר את עיקר כללי המבקר:

לא תנסה, כי אין לך אפשרות.

לא תשנה, כי יהיה גרוע יותר.

לא תחליט, כי בוודאי תטעה.

לא תבלוט, כי רק תביא עליך בושות.

לא תאבק, כי אין לך כוח לזאת.

לא תבקש, כי לא רוצים לתת לך.

לא תהנה, כי לא מגיע לך.

לא תחמוד, כי שום אישה לא תרצה אותך.

לא תחלום, כי לא תזכה בחייך להתגשמות.

לא תצעק, כי אין למי לצעוק.

ניסיתי בעבר לבקש מן המבקר שלי רשות לפרידה זמנית, לניסיון. אבל היו לו תמיד טענות שלא ידעתי לתת להן תשובות:

"אדם לא יכול לשפר את עצמו אין לו מי שיגיד לו מה לא בסדר איתו".

הוא נהג להביא הוכחות מן התורה, שהקפדה היא סימן לאיכפתיות: "כי את אשר יאהב – יוכיח".

הוא לימד אותי להזדעזע מאנשים שפיטרו את המבקר הפנימי שלהם ועברו לצד השני, לעבודת האל הלא שיפוטי, זה שמקבל אותך כמו שאתה. "כמו חיות", אומר המבקר, "המציאו להם אלוהים שפוטר אותם מכל המגבלות של ההתפתחות האנושית. עושים מה שהם רוצים, וסופם, שיאבד מהם לגמרי צלם האדם. וזה יהיה סופה של התרבות".

וחוץ מזאת, הוא נוהג להזכיר, במקרה שלך מדובר בסכנה בריאותית. כי הדיכאון שלך, כמו שהפסיכיאטר אומר, הוא חוסר איזון ביוכימי מולד, שאפשר לתחזק עם תרופות, בתנאי שנמצאים בפיקוח מתמיד.

כשגיליתי סימנים של כוונה לנסות חיים אחרים, המבקר אמר שהוא מודאג מאד ממצבי. כי ברור שלא אוכל להתנהל בלא הנחיות. "בלא מי שידע לתקן את טעותך, חייך יאבדו כיוון ותכלית. נע ונד תהיה בעולם, בלא עוגן, בלא משמעות".

כדי שאוכל לשוב היום ולהיפרד מן המבקר שלי, שאותו עזבתי כבר לפני שנים, ואליו אני שב בלא משים כשעולים בחיי קשיים (וקול פנימי אומר לי שבוודאי עשיתי משהו איום), אני צריך להזכיר לעצמי שאת הפרידה הזו נגזר עלי לעשות אלף פעמים. ולשוב בכל פעם על כמה צעדים נחוצים:

לזכור שרצית בי. שהתעקשת על בואי לעולם. ששמרת לי אצלך מקום. שהיית מוכן לקבל אותי בחזרה בכל פעם שעזבתי אותך. שרק אתה לבדק ידעת את מגבלות האדם. לא הפליאה אותך טעותי ולא נשבר בינינו האמון היסודי, הברית שכרתת עמך אברהם אבי.

לזכור שהמבקר הזה הוא שקרן ארור. מתחזה גמור. צד הדין הקשה לבדו, ללא חסד ורחמים. נבל ברשות התורה. אוחז באמת לבדה, והיא הופכת בידו לחרב חדה.

לדעת, שהאיש הבוחר להתנהל מול חצי אלוהים, נעשה כמותו, חצי אדם. נטול יכולת לקוות, לייחל, להתפלל, להכיר בחסד, לקבל. וזה נורא מאד.

לוותר על הפינוק שהמבקר נותן למאמיניו, רשות לצמצם את עצמם ולהתגייס לאתגר שאתה מזמן לי היום.