ניסיון מאת יאיר כספי

"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון" ראה אור השבוע בהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר" ויגיע לחנויות הספרים בשבוע הבא (תחילה לצומת ספרים). 

פרק ראשון

חמש שאלות

חמש שאלות נשאל אדם. בתשובתן ימצא אלוהים ואת עצמו. חמש שאלות שכל אחת מהן מכוננת יסוד בשיחתו עם יוצרו. מוסיפה צד בנוכחותו. בונה חלק מן העצמי, שהוא ידיעתו: מהו חסדי? מהו חטאי? באיזה ניסיון מעמידים אותי? מהי מצוותי? מהי תפילתי?

בחמשת ערוצי הדעת נודעים תפקיד, אפשרות, רצון, אתגר וטעות.

 חמש שאלות בהן אדם נישא מעל למאורעות, מעל למקרים, מעל לנטיות, מעל הפצעים. מתנהל מול יוצר העולמות.

            מה ניתן לי ואני יכול להשתמש בו? מה אין לי ואני פטור ממנו? מתי אני בורח או משתמט מתפקידי? איזה אל-כזב פוטר אותי מאחריותי או מטיל עלי אחריות שאינה שלי? מאיזו ידיעה קשה על עצמי ועולמי אני נמנע? איך ההימנעות הזאת מנהלת אותי, לפעמים במשך שנים, מכתיבה מסלול חיים מוגבל? אילו משימות ומעשים משבר לא פתור מטיל עלי? מה אני רוצה? מה נכון ברצון הזה? מה רק אלוהים יכול לתת לי?

 "ניסיון" הוא סיפור מסע בן עשור של תלמידים ומורם שיצאו לפגוש את שברי היחיד והתרבות. אחדים יצאו למסע מתוך כמיהה. לאחרים לא היתה ברירה כי נגמרו להם הדרכים הישנות. הספר מזמין את הקורא להרהר בשאלותיו. לכתוב את סיפורו שלו.

 "ניסיון" מתאר רגעים של שינוי מכונן שבהם למדנו לוותר על אשליית גדולת האדם. השתחררנו מדימויי כזב של אלוהים שאותו חשבנו, בטעות, לבעל הסמכות. התמסרנו לשליחות ייחודית שהוטלה עלינו בתוקף נסיבות חיינו, וגילינו מעיין מרפא שמימיו מאחים פצעים שלא הגלידו מעולם.

            עשרת שערי הספר מלמדים להקשיב לכמיהה, לגלות אהבה, למצוא אלוהים בזיכרונות שמחה, להשתחרר משעבוד, לעמוד בקשיים שנדמו גדולים ממידת האדם, לשאת תפילה אישית. פרקי עיון והדרכה מופיעים לצד סיפורים אישיים. לפעמים סיפור מקדים למדריך. לפעמים המדריך פותח את השער. לפעמים הם באים לסירוגין.

            "ניסיון" נכתב לקריאה איטית. פרק או שניים ביום. ישנם שערים שאולי ידרשו יותר מקריאה אחת. ישנם פרקים שעשויים לעורר רגשות שקשה להכילם. מותר לדלג על פרקים כאלה ולשוב אליהם בזמן אחר.

            המספר בספר הזה הוא לעתים תלמיד זה, ולעתים תלמיד אחר, לפעמים הוא המחבר. "אנו" הם שותפי המסע, תלמידים, מורה וקוראים. כשכתוב פה "איש" הכוונה היא תמיד גם לאישה. כשכתוב אדם, הכוונה היא לאדם וחווה. "אתה" – היא פנייה ישירה לקורא, "הוא" – תמיד גם "את", הקוראת. "אתה" הוא לפעמים שר ההוויה.

ניסיון עטיפה חזית (להקליק)

האם השמחה להיענות לרצון בנה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האם השמחה להיענות לרצון בנה

יאיר כספי

כשבכיתי, אמי שמעה, ובאה אלי ושאלה: האם אתה רעב, או רטוב, או עייף, או רוצה שארים אותך על ידי?

לא היו לי מילים, בשבועות הראשונים לחיי, לומר לה מה אני רוצה, אך ידעתי, כך מספרים, להשמיע בכי קצת שונה  לכל אחד מצרכי, שעזר לאמי להבין את בקשתי.

אמי הייתה נענית לי כאילו ההזדקקות העצומה שלי אליה היא מתנה בשבילה, הזדמנות שאני נותן לה להשתתף במפעל יצירה מופלא: אני.

בשנה השנייה לחיי נתנה אמי בידי כלי נוסף לארגון ושליטה בעולמי: היא התחילה ללמד אותי לקרוא בשם לכול אחד מן הרצונות שלי.  דרך המילים יכולתי לפתח את תהליך ההבחנה בין צרכים שונים שלי, ולהתחיל להבחיןבינהלביני: את אולי חושבת שנתת לי מספיק אבל אני רוצה "עוד". ואני ממש "לא רוצה" את הדבר הירוק שטחנת לי.

המאמץ שעשתה אמי למלא בדיוק את הצורך שאני מבטא, לימד אותי שיעור חשוב בהקשבה לעצמי: לאכול כשאני רעב, לישון כשעייף, לא לאכול כשאני רוצה שיחבקו אותי, לצעוק כשהחרא ממלא אותי. התחושה שרוצים להיענות לי הייתה מפתח ליכולתי להזמין שותפים נוספים לעולמי. הרשות לדחות מאכלים שלא היו טעימים לי, התפתחה לרשות לא לקבל מהסובבים אותי את מה שלא מתאים לי.

כשגדלתי עוד קצת, אמי התחילה לדחות את מימושן של חלק מרצונותיי: נאכל כשנגיע הביתה. ולהציב לחלק מהם סייגים: ממתקים רק לאחר הארוחה. וגם להצביע על רצונות שאינם ראויים למימוש: אסור למשוך לאחותך בשערות. וסימנה תחומים שבהם אין זה מתפקידה להיענות: אולי תזמין חבר שישחק אתך?

הצמצום העצמי של אמי אפשר לי להתחיל לראותה כייצור אנושי, במקום האם העצומה שפגשתי בתחילה, והזמין אותי לגדילה: אמי לא תממש לי את כול רצוני. לחלקו אצטרף לחפש תשובה במקום אחר. או לשאת חוסר יכולת לממשו, או לקחת אחריות לספקו לעצמי.

נדמה שיכלה להיפרד מתפקיד הכול יכולה כי דאגה, די מהתחלה, לתת אותו לך: אתה זוכר, היא אמרה לי בוקר אחד, שביקשת אתמול לא ללכת לגן היום? אז כנראה שיש מישהו ששומע אותך. היא הצביעה על החלון, וראיתי מרבד לבן מכסה את כל הרחוב. הרמז הזה פתח  בינינו שיחה, על הבחנה בין רצונות שבני אדם יכולים לממש אותם, ובקשות ממך: הבקשה לגשם, או שמש בשבת. הרצון להחלים  ממחלה. או לגדול מהר. הרצון שהוריו של חבר ישנו את דעתם ולא יעברו דירה. ובעיקר: הבקשה שאבא יחזור באופן ברור שייכת לשיחה שיש לי אתך. ומותר לבקש אותה גם אם הכול אומרים שאיש עוד לא חזר מן המקום שאליו נילקח על ידך.

לאחר שאיבדתי את אמא המושלמת גיליתי שגם אני לא כזה. בתחילה ניסיתי להסתיר את הגילוי הקשה:  לא רציתי ללכת לישון, ולא רציתי ללכת לבית ספר, ולא רציתי להגיד למה. אמא חכתה בסבלנות עד שסיפרתי לה על החרם שעשו עלי בכיתה. אמרתי לה שאני רוצה להרוג את הילד שהסית את חברי נגדי. אמי לא נבהלה מהצד המפלצתי שלי. וציינה שחשוב להתקומם נגד מעשי רשע, בדרך מקובלת ויעילה, למשל להתעמת עם המסית על מעשיו לפני כל הכיתה. וכך למדתי כי כשעולה בי רצון חריג, מוזר, אסור, או נורא, ראוי להקשיב לו כי אפשר שיש בו משהו מכוונתך. אם אני זועם אולי יש מקום להתקומם. אם אני רוצה מאד דבר אסור, אפשר שיש בו צורך חיוני שאיני יודע לבקש.

ההכרות אתך ועם יכולתך להכיל משאלות שאנשים לא יכולים לשמוע, אפשרה לי, כשהגעתי לגיל ההתבגרות, להתחבר למערכת נוספת של רצונות, שלא תמיד קיבלו אישורים חברתיים: הרצון לדאוג רק לעצמי. הרצון לשבור את הכלים. הרצון להיות יצור פרטי, לא משפחתי. הרצון להיות חרא גועלי. הרצון בנערה משלי שתיענה לרצוני. הרצון שאמי לא תדע, ולא תשמע, ולא תבין ולא תפרש את רצוני. הרצון שאתה לבדך תדריך אותי.

כשהודעתי לאמי שאני מתגייס לקרבי אמא בכתה. ואמרה שידעה שיום אחד אקבל קריאה בנוסח "לך לך מבית אמך". ואמרה "אלוהים ישמרך".

כשבאתי היום לשאת לפניך את תפילתי, היו עמי רשות ישנה שנתנה לי אמי להזדקק, ולבטא בדיוק את רצוני, גם אם הוא רחוק, או אסור אולי, או נדמה כאנוכי. ורשות, שגיליתי אצלך, לעמוד לפניך כעני, ולדרוש את הנדמה כבלתי אפשרי: אנא שים בזיכרוני אם כמו זו שתיארתי פה, השמחה להיענות לרצוני.