האיש ההולך בעולם עם כרם

מרגעי של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האיש ההולך בעולם עם כרם

יאיר כספי

לרב מאיר באים מתי שרוצים. אין צורך להודיע שמגיעים. כשדופקים על דלתו מגלים שהיא פתוחה. נכנסים, והוא מסמן לבא בידו לבוא לשבת בכסא סמוך לו ולהצטרף אליו  ללימוד דף הגמרא שהוא עוסק בו, כאילו נגלה לו סודו של מקום שאפשר תמיד להרחיב אותו מעט להכניס לתוכו את האורח שהגיע פתאום.

לרב מאיר מאה תלמידים בבית המדרש שלו, ושבעה ילדים בביתו. ועם כולם, כך נדמה, הוא מתחלק בקלות בזמנו. חשבתי שהוא קיבל ממך דבר שאינו מוכר לי, וביקשתי אותו לספר לי על מקורות יניקתו.

הרב מאיר סיפר שמשפחתו עלתה לארץ בסוף שנות החמישים ממרוקו. הוריו מצאו דירה קטנה ברמת עמידר והתפרנסו בצמצום. בכל שבת שנייה, ובחלק מן החגים הייתה המשפחה נוסעת לסבא שגר במושב עולים.

לסבא היה כרם. הכניסה אליו הייתה מחצרו של הסב. סבא היה נותן בידיו של כל אחד מנכדיו מזמרה ודלי ושולח אותם לקטוף ענבים.

"כמה מותר לקטוף?" שאלו הנכדים.

"כמה שאתם רוצים", סבא השיב.

מאיר קטף, ואכל, ואכל וקטף. וכשלא נותר לו מקום בבטנו, מילא את הדלי כדי להביא הביתה להוריו. הוא זוכר כרם עצום, שאת סופו לא ראה מעולם, ואף פעם לא נגמרו בו הענבים.

בגיל חמש נתן סבא נתן לראשונה בידו של מאיר מזמרה. ולא הלך אחריו לבדוק איך הוא קוטף. סבא לא האמין שיש ילדים רעים, או חסרי אחריות, או מסוכנים: שיקטפו ענבי בוסר, או שיקטפו יותר מדי, או שיפגעו בגפנים, או שיפצעו את עצמם.

מתוך אמון בנכדיו, הוא פטר את עצמו מעיסוק בהדרכת הקוטפים. ולא הרגיש שהוא צריך לקבוע להם כללים. או ללכת אחריהם כדי לפקח על מעשיהם. או לשלח אותם לדרכם עם אזהרות.

הייתה לו משימה צנועה: לפתוח את כרמו בפני נכדיו. להתחלק עמם בענבים. לשמח את לבם ביכולת שקיבלו להביא שי להוריהם. הוא היה מהלך עם נכדיו בכרמו כאילו גילה  לראשונה ביחד אתם, גן הנטוע שם מימות עולם ובו כל צרכיו של אדם מתוקנים.

סבא נענה לצורך הראשון של הילדים: לקבל סתם. רק כי אתה רוצה ומישהו רוצה לתת לך. ולא כתוצר של מעשה. או מפני שידעת לדרוש, או כי חייבים לך.

 הכרם היה קיים במושב עולים בדרום, וגם היה משל, כמובן, על מקום שהסב ואולי אמו או אביו של מאיר, ידעו להכיר לו בילדותו. מקום שבו רצונותיו של ילד טובים כולם. וסומכים עליו שידע לבדו לדעת את המידה שהוא זקוק לה היום.

מאיר הולך בעולם, וכרמו הולכת עמו. וכשהוא נותן מעצמו אינו חושש שיוותר בלא כלום. ובאים אליו אלו שקצבו את מנתם. או הרעיבו אותם. או האשימו אותם שהם תאוותנים. או אמרו עליהם שאינם יודעים להחזיק מזמרה. או הפחידו אותם שלא יפגעו בגפנים. והוא מסמן להם, בנחת רוחו, את שערו של גן שנודע לו מקומו.

ואם יום אחד באים אליו הרבה אורחים, ולא נותן לו מה לתת, מאיר יכול תמיד לנסוע למושב עולים בדרום, עם בתי סוכנות זעירים שאינם משתנים עם הזמן, וכרם שאינה נגמרת לעולם.

כשהתוודעתי לאיש ההולך בעולם עם כרם הבנתי איך יכלו מאמינים, גם בתקופות שבהן היה קשה למצוא מה לאכול, לברך את זה "שבטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד". שפע היא חוויה פנימית. ידיעה על מקום שבו אתה זן ומפרנס אותנו תמיד. בכל יום. ובכל עת. ידיעה על רצונך הגדול לתת ורשות לאכול כמה שצריך.

 

לדרוש אלוהים פרק 2: הזמנה לעבודה

לדרוש אלוהים פרק 2:
הזמנה לעבודה

הספר מלמד לדרוש אלוהים על מה שאפשר ורצוי וחייבים לעשות. על הצפוי לך אם תעשה את חלקך. על המתנות שקיבלת ואתה יכול לגייס לפעולה. על מגבלות היְכוֹלת שלך וגבולות חובתך. על הרצון הסמוי שיש לך, ועל הדרך להפוך רצון לתפילה. על הסבל שלך, זה שאינו נמנע וזה שהוא עונש על חטאך. על עבודת האלילים המכלה את נפשך. על האפשרות לפרוש מכל מה שעשית, כל מה שהיית, ולהתחיל מהתחלה.
העבודה המוצעת תתבע ממך הרבה. כדי לעמוד לפני אלוהים לבדך תצטרך לקחת את כל אחריותך.
צריך לעזוב משענות בטוחות, תיאוריות שמסבירות הכול ונותנות רגיעה באשליה של שליטה. צריך להיפרד מגיבור התרבות החילונית שלך – אתה כמרכז עולמך. צריך להפר את האיסור הדתי לדרוש אלוהים ישירות, בלי הלכה ורב. צריך למרוד באיסור המדעי ללמוד את המקורות כמי שפונים אל הקורא, עכשיו.
אנו הולכים לחפש קול פנימי, סמוי, מן הסוג שאמר לאברהם "לֵך לךָ". ולא היה איש בעולם באותה שעה ששמע את הקול, מלבד מי שאליו הופנה. ולא היתה לאברהם שום דרך להוכיח למישהו שאכן היה קול, והוא קם והלך.
לֵך לךָ, נאמר לאברהם, מכל מה שאתה מכיר. מכל מה שמקובל. השפה. התרבות. המנהגים. הארץ. לֵך לךָ מכל אלו היודעים את כל התשובות בשבילך ולֵך לךָ מכל אלו האומרים שאתה לבדך אדון לעצמך. לֵך לךָ למקום שבו יהיו עימך, בתחילה, רק שאלות.
המסע ארוך. נביא בו יסודות מכל ספרי היהודים שבהם דרשו אלוהים: תנ"ך, משנה אגדה ותלמודים, פילוסופיה יהודית, הלכה, קבלה וחסידות, ספרות עברית. מומלץ לקרוא אותו לאט. יש מידה שבה אתה יכול לפגוש אלוהים ביום אחד.
בדרכך תלמד לשאול את השאלות הקשות שמציקות לך. ותלמד לשמוע תשובה. אם תשאל. תשאל הכול. תשאל ותהיה מוכן לחכות. תשאל ותהיה מוכן לעשות את מה שתשמע, אם תלך בדרך הזאת, תתבלבל, תאבד, ולא תעזוב, נתיב יימצא לך, חקוק בסלע, אל יסוד לא יאכזב. שאלותיך תיקחנה אותך למקום שבו לא היית מעולם. המקום שבו אלוהים נשמע.

שאל שאלה
הספר הוא מדריך. כדי לבחון אותו צריך לצאת לדרך. לשאול שאלה. שאלה אישית, ממוקדת בעניין ומקום ואחריות אפשרית. שאלה שההתמודדות איתה מוטלת עליך. שאלה שאתה כבר שואל. מה מעסיק אותך בעת האחרונה?
מה נכון לעשות בעניין המעסיק אותך? שערי הספר יציעו מסלולים שונים למצוא בהם את תשובתך, אך מטרת כולם תהיה אחת – זיהוי מעשה נכון אחד שלך.
שאל שאלתך. שאל שוב ושוב. אפשר שבכל פעם יתקבלו תשובות שונות. מעמיקות יותר, ישרות יותר. מבטאות נכונוּת גדלה והולכת לעמוד מול האמת, מול נותן דרכך.
שאל על עניין מסוים המעסיק אותך, או שאל בכלל: מהו ייעודי? למה אני כאן? אילו תפקידים תיכננת לי? מהו שקיבלתי ממך וראוי לומר עליו תודה? מה אני רוצה ממך?
ערכם של כלי העבודה של היהודים מתחיל להתבהר רק כאשר משתמשים בהם. שימוש חוזר. שיטתי. הם תובעים מאמץ ונכונוּת להסתכן. זה לא יהיה סיפור של התאהבות מפגישה ראשונה.
כלי העבודה שלפניך עברו כמה שלבי ניסוי וגיבוש. ניסינו אותם, ראשית, על עצמנו, עד שהפכו לנו לבני-לוויה ההולכים עימנו ומחזירים אותנו לדרכנו בכל פעם שאנו טועים ומתבלבלים. ליווינו במסע הזה סטודנטים, מטופלים ותלמידים בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל-אביב.
ועכשיו הדרך מוצעת לך, הקורא (או קוראה, כמובן. הפנייה אל היחיד היא פנייה אל שני המינים כאחד). האם נוכל לשוחח באמצעות ספר? יש לי תקוות וספקות. חלק מהצלחת המפגש הזה תלויה במעשי. הדרך צריכה להיות ברורה ואמיתית. הכלים צריכים להיות פשוטים וניתנים לשימוש. וחלק תלוי בך. האם תביא את עצמך למפגש הזה? האם תנסה את הכלים?
האם תסתפק בקריאה לצורך השראה? האם תפטור את עצמך בתשובות מהירות, שטחיות? האם תעז לתת לשאלות לעמוד לפניך, לחיות, לתבוע אותך, להתענות? האם תמשיך לעמוד גם כאשר תהיינה תשובות, כשייפתח השער? האם תשמע, כאשר תוזמן לעלות?