ימימה בפסיכולוגיה ביהדות

ימימה בפסיכולוגיה ביהדות

יאיר כספי

השאלה לגבי היסודות הדומים בין דרכנו לתורת ימימה אביטל נשאלה פעמים רבות במשך ארבע עשר שנות קיומה של פסיכולוגיה ביהדות. רבים מתלמידינו הגיעו אלינו לאחר שלמדו את שיטת ימימה. שתי הגישות, "חשיבה הכרתית" ופסיכולוגיה ביהדות שואבות את דרכי עבודתן מן המקורות היהודיים ומהפסיכולוגיה ההתפתחותית.

מתוך עיון בכתבי ימימה אביטל ושיחות עם תלמידי תורת ימימה הבאים אלינו גילינו יסודות של קרבה ודמיון בין שיטת ימימה ופסיכולוגיה ביהדות.

"חשיבה הכרתית", השם שנתנה ימימה לתורתה, בנויה על הדרגתיות. בקורס ימימה לומדים בדרך כלל את הכרת הטוב לפני הכרת המיותר. אנו שותפים לסדר המסע שבו מגלים את החסד, ורושמים את היש בתודעה, לפני שעוסקים בחסר. הנטייה האנושית, וגם נטיית הטיפול הפסיכודינמי המצוי הוא לעשות את ההפך: אדם בא שנים לטיפול, מדבר על מה שאין לו, ובסופו יודע הרבה על מה שהוא חסר ומעט על מה שקיבל ועומד לרשותו. בפסיכולוגיה ביהדות אנו מוסיפים להכרת החסד את גילוי השמחה. בזיכרונות של שמחת ילדות, ובתקופות מאושרות מן הבגרות, מתגלים מקומות שבהם אדם קיבל חוויה של חסד המציע תיקון חשוב לעולמו: פטור מתפקיד גדול מדי שהטילו עליו, ואינו שלו. רשות להרגיש את מה שאסור היה להרגיש בביתו. סליחה על מגבלתו. אפשרות לבחור להתחיל מהתחלה. רשות לעצור.לפרוש מהמרוץ. לנוח. להירגע. להתבונן. לא לעשות. לקבל את ה"שבת" המוכנה לו. תלמידינו לומדים לגלות מתנה יקרה שהם זקוקים לה, והיא עומדת וקיימת בעולמם, מציעה את עצמה למתקשים לקבלה.

בקורס ימימה שמים דגש על לימוד מעשי, המכוון לתיקון החיים. לימוד חשיבה הכרתית מתמקד ב"איך". זהו יסוד יהודי ישן. רבי עקיבא הוא היחיד מארבעת החכמים שהכניסה לפרדס הידיעה לא פגמה בו משום ש"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". הוא לא בא לעבור חוויה מיסטית, אלא לקבל הנחיות לחיים. המסע האישי של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" המביאים את קשייהם לקבוצות העבודה שלנו מסתיים בגיבוש "המעשה הנכון", תפקיד שיש להם בעולם, חובה שהם מקבלים על עצמם.

לימודי ימימה ופסיכולוגיה ביהדות שותפים לאמונת יסוד של מקורות ישראל שאדם תמיד יכול לשנות את עצמו, והכול תלוי ברצון, בבחירה ובמחוייבות לעבודה קבועה.

לצד הדברים הדומים שקיבלנו ממקורותינו המשותפים, ישנם כמה יסודות של שוני בין לימודי ימימה לדרך העבודה של פסיכולוגיה ביהדות. בפסיכולוגיה ביהדות לא לומדים רעיונות, או מסרים כתובים, כמו בשיטת ימימה, אלא לומדים את האדם ישירות. מחפשים בסיפור שהוא מספר על חייו חסדים שאינו מודע להם, רצונות שנחבאים בהם תפילות, שגיאות ועבודות אלילים, ניסיונות לא פתורים, מקומות בהן קיבל על עצמו את חובתו, ומקומות שבהם הוא משתמט מהם.

לימודי ימימה מציינים את צניעותה של ימימה המורה, שהשתדלה לא להבליט את עצמה. אגו גדול מדי הוא בדרך כלל מקום שבו אנו מייחסים לעצמנו מתכונותיו או יכולותיו של אלוהים: אני היכולה כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שאינו תלוי באיש, אני שחייה מדהימים בלי הפסקה, אני  היוצר נצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, הם מקצת האלים הפנימיים שאנו מתנהלים מולם. נוספים אליהם "האנשים הנעלים" שאנו מתבטלים בפניהם. או "הגורל הרע" שאין עליו שליטה. בפסיכולוגיה ביהדות השאיפה לדיוק שמעסיקה הרבה את מורי ימימה, מיתרגמת לדיוק בשאלה: מול מה אתה מנוהל עכשיו? אלוהים או אליל שווא? ואם זה אליל שווא, איזה אליל בדיוק ואיך אתה עובד?  "המחסומים" ששיטת ימימה מדברת עליהם הם יצירתו של האדם. ועד שלא יהיה מודע לדרך שבה הוא יוצר אותם, ובעיקר למחיר הבלתי אפשרי שהוא משלם כדי לקיימם, לא ייפרד מהם. ואז, צריך עוד דבר אחד:  כדי להשתחרר מהעריץ החיצוני או הפנימי שמולו אנו מתנהלים, צריך לזהותו, ואחר כך לגלות סמכות גבוהה יותר שהועידה לנו חרות.

שיטת ימימה מגייסת את תלמידיה לנוכחות הכרתית מול המתרחש. כדי שאדם יוכל לעמוד מול כול הקורה אותו ולהרגיש את כל הרגשות שעולים בו, הוא צריך להתגבר על רתיעתו מרגשות מסוימים שלפעמים אסורים לו או נדמים כבלתי אפשריים. יש אנשים שחייהם מנוהלים כך שלעולם לא יצרכו לעמוד מול חלקים בעצמם. נוכחות מלאה, כמו זו שימימה ביקשה, מחייבת עמידה בניסיון שבה אדם מתמסר למה שהמציאות מעוררת בו. גם אצלנו הדיוק הכרחי. בפסיכולוגיה ביהדות זהו דיוקו של דבר שאתה בורח ממנו. אנו שואלים את תלמידינו שוב ושוב: מהי האמת שאתה פוגש, ומתקשה לשאת? יש לך לפחות ניסיון אחד לא פתור מעברך. אתגר קשה שעוד לא עמדת בו ואינו עוזב. הכאב לא יעלם עד שתהיה מוכן לקבלו על עצמך כתפקיד מיוחד שבו נגלה יסוד אנושי שאתה מתקשה להודות בו: תלותיות, אנוכיות, מיניות, תוקפנות, פחדנות, שבריריות, חוסר ייחוד.

ימימה אביטל תרגמה את מושגי היסוד היהודיים לשפה מופשטת. תורת ימימה כתובה בשפה שאינה מסגירה את מקורותיה: מהות. פנימיות. עומס. רצון מהותי. הדרגתיות. חוקיות הצמיחה. הבנות. דיוק. הפרדה בין אני פנימי לאירוע מתרחש חיצוני. חשיבה הכרתית. אנו מאמינים שיש ערך פנימי עמוק לחזור לשפה העברית של המקרא והתלמודים ולפענח את העולם בעזרתה. חסד ואמת, מצווה ושכרה, חטא ועונשו, תפילה, עבודת אלילים, ועמידה בניסיון הם רמזים לשותפו של האדם לשיחה. תיקון יחסיו של האדם עם בוראו הוא גם התיקון הפסיכולוגי שלו. ובו אנו מתקנים לא רק את עצמנו, אלא גם משתתפים בתיקון יהדותנו שאיבדה את השיחה הישירה עם נותן התפקיד האנושי.

מסע התיקון של פסיכולוגיה ביהדות משאיר את התלמידים עם חמש משימות, הם מציעים שייעודו של אדם הוא לתקן שבר יסודי במצב האנושי: להיפרד מן הנטייה לעשות אלוהים מעצמו או מאחרים. לקבל עליו את הקושי "הלא צודק" שמטיל עליו מנהל עולמו. להכיר ולקבל חסדים שהעולם ויוצרו מציעים לו ביומו. לדעת מה הוא רוצה, ומה רק אלוהים יכול לתת לו. התהליך החוזר על עצמו מסתיים משנגלה מעשה אחד נכון. כשאתה מקבל עליך לעשותו אתה חובר בו למי שציווה אותו, וזוכה בחירות  מהנורמה החברתית, מציפיות המשפחה, מהייסורים, ומהאני הגדול מדי שלך.

תכניות הלימודים של פסיכולוגיה ביהדות לשנת תשע"ג 2012 -2013 בקטגוריה "תכניות הלימודים"