מבוא לפסיכולוגיה העברית

פשר החלום כשיעור בענווה
יאיר כספי

יוסף מביא לפתרון חלומו של פרעה את התיקון העברי לעבודת האלילים המצרית. המצרים, כמו בני תרבויות מצליחות, נוטים להאמין בעצמם. השפע שהצליחו ליצור, הם חושבים, יתקיים לעולם.
יוסף שאינו מאמין באדם או בכליו, וגם לא במה שרואות עיניו, מצליח לזהות בחלומו של פרעה מסר החומק מעיניהם של פותרי החלומות המצריים.
יוסף מתחיל את פענוח החלום, בדומה לפסיכולוגיה הפסיכודינמית בת ימינו, בהבנת סמליו. החלום בשיטתו היא חשיבה באמצעות דימויים ותמונות. שבע פרות שמנות מייצגות שנים של שפע בארץ משגשגת המזינה לשובע יושביה. פרות רזות מסמלות רעב. שבע פרות רזות הבולעות את שבע הפרות השמנות מסמלות מחסור קשה. משבר ממושך שבו ייעלמו הישגי העבר (בראשית מא, כה- לא). בדומה למחשבת החלום בת זמננו, הישנות החלום בסמלים קצת שונים: שבע שיבולים דקות הבולעות שבע שיבולים טובות (שם, כד), מעידה בעיני יוסף על מסר חשוב המבקש להגיע לתודעה.
כיוון שהחולם הוא שליט מצרים, מותר למפענח להניח שהחלום עוסק במחשבותיו על תחומי אחריותו ותפקידו. יוסף מזהה דאגה לא מודעת של החולם: האפשרות שהשפע יסתיים. מה שיש היום אולי לא תמיד יתקיים.
פרשני החלום בני זמננו מסתפקים בזיהוי תכנים המעסיקים את החולם, ואולי לא היה מודע להם: פחדים סמויים. משאלות שאינו מעז לבטא במשך היום. יונג היה מוסיף: תחומי חיים שהוזנחו ויש בהם אתגר להתפתחות.
ליוסף מפתח החלום נמצא בזיהוי השתמטות האדם מידיעת מידתו האמתית בעולם. החטא תמיד הוא אותו חטא: גבול שאדם חוצה בינו ובין בעל הנצח. במקרה זה: מחשבתו של שליט האימפריה שהוא כל יכול ויוכל להבטיח שהשפע תמיד יתקיים.
יתרונו של יוסף על חכמי מצריים, המזכה אותו בתואר "צפנת פענח" (שם, נה) – מפענח הסודות – אינו בטכנולוגיה מתוחכמת יותר לפענוח חלומות שהוא מחזיק בידיו. אלא במערכת הערכים המנחה אותו. בידיעה חסרת אשליות על מצב האדם בעולם שאיננו אדונו.
חרטומי מצרים מאמינים בפרעה שנועדו לו חיי נצח בפירמידה שהוא בונה לעצמו. יוסף, כמו עברי אחר שנפגוש בהמשך, יודע שישנה תמיד סמכות אחת יותר גבוהה יותר, אשר אצלה פרעה האיש שברירי כמו כל איש אחר. "כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר אלוהים לעשותו" (שם, מב).
חלומו של פרעה נעשה אצל יוסף לשיעור בענווה. אתה אף פעם לא אדון הבריאה. גם הטבע, או היקום כולו, שאתה טועה להאמין לפעמים בקביעותם, אינם הסמכות העליונה. האמונה היהירה בקניון המלא תמיד בכל טוב, או בשוק החופשי שידע תמיד לנהל את עצמו, תביא לחורבנך.
מקור ההפרעה האנושית אינו רק בהכחשה שמכחיש אדם את משאלותיו הילדותיות, דחפיו המיניים, או התוקפניים, או אתגר ההתפתחות המונח לפניו. החלום נוגע באמת קשה יותר על מצב האדם. גבול שהוא נאלץ לקבל. תפקיד קשה המוטל עליו. אפשר שהפסיכולוג יתקשה לעזור בתחום הזה, אם הוא שותף לעבודת האלילים של החולם.
יוסף מחבר שתי מסורות סותרות לכאורה של פיענוח חלומות: אלו הרואים בחלום ביטוי לתהליכים פנימיים של בעליו. ואלו השומעים בו מסר ממקור חיצוני. המסר המתקבל מלמעלה על מצב האדם יוצר קונפליקט פנימי. מי שיפתור אותו ישיב את עצמו למקומו לפני אלוהיו.
אם פרעה יקבל על עצמו את מעמדו כנתין של רשות גדולה ממנו, יוכל לצמצם את נזקיה של האמונה בעצמו. לקבל את מתנות השנים הטובות, בלי לטעות בהן ולראותן כהוכחה לגדולתו או לשיטה המנצחת תמיד שלו. הכרה בחוסר האונים האנושי, תאפשר לצמצם את נזקו, ולאגור כוחות ואמצעים לקראת תקופות שבהן תאבד שליטתו במציאות. פרעה יודע לקבל את מתנת הפרוש העברי לחלומו וממנה את יוסף למשנה לו: "ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא איש כזה אשר רוח אלוהים בו?" (שם, לח).
העלייה הדרמטית בשנים האחרונות באבחון הפסיכולוגי של המצב הפוסט טראומטי בתרבות המערבית, היא תוצר של שבר דומה. מי שאמרו לו להאמין באדם, במדע, ברפואה, או בשוק החופשי, או בצה"ל שתמיד ינצח, מאבד במשברו האישי לא רק יכולת כזו או אחרת שלו, או אדם קרוב לו, אלא את כל יסודות זהותו ואמונותיו.
המפתח לטיפול בטראומה, על פי יוסף, היא הידיעה שיהיה קשה. וכשיהיה קשה אפשר שלא נוכל לפתור את הקושי שיעלה. אבל אם נדע שאין לנו שליטה מלאה במציאות, ונהיה מוכנים בענווה למשברים שיבואו, עולמנו לא יתערער ואמונתנו תישאר יציבה. מי שלא האמין בכספו, לא בטכנולוגיה שיש בידו, לא בעצמו ולא בפרעה. מי שהכיר את מקור חסדו, אפשר שידע גם לקבל ממנו את ניסיונו הקשה ואת נחמתו.

"הארץ", 11.12.2015

האיש עם הכתם על החולצה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש עם הכתם על החולצה

יאיר כספי

יש לי כתם על החולצה. הוא נגרם כשניסיתי להגיש את צלחות ההגשה באירוע שעשו לכבוד הפסיכולוג שלי. כשבאתי להרים את הצלחות העמוסות גבינות הן התהפכו לי, התנגשו אחת בשנייה, ותוכנן נשפך על החולצה.

ניסיתי לנקות את הכתם עם מים וסבון. אני יושב בחדר צדדי שבו אין רואים אותי וממתין לראות אם הכתם יישאר או יעלם כאשר תתייבש החולצה.

אני חושש שאם אחזור לאירוע, והכתם יחזור ויופיע, יידעו עלי דבר מה מביך שיש בו גם אשמה. יגלו שאינני שייך באמת למסיבה. לא הייתי חבר שלו וגם לא עמית לעבודה.

הספק אם אני שייך למסיבה היה בי מתחילת הערב. לכן השתדלתי לעזור בהגשה. קיוויתי כי תרומתי תקנה לי רשות להישאר באירוע. הספק לגבי מקומי הביא אותי לעשות מאמץ להעמיס על עצמי שתי צלחות הגשה, אחת ביד ימין ואחת ביד שמאל. הצלחות היו כבדות הרבה יותר ממה שציפיתי. כשניסיתי להרימן התחלתי לאבד שיווי משקל ולא הייתה לי יד לתמוך בהתנדנדותן. הצלחות התהפכו, התנגשו אחת בשנייה, ונמרחו על החולצה. כלומר, אימת הכתם שיש עלי, כשעוד לא הייה על החולצה, גרמה לו להופיע בסופו של דבר.

החלום הופיע שבוע לאחר שהחלטתי לסיים את הטיפול.  בסופו ישבתי בחדר סמוך לאולם שבו נערכת המסיבה מחכה לראות אם כתמי שוב יופיע.

חשבון נפש של חלום:

השקר שאני מספר לעצמי הוא שהכתם נשאר והוא נורא. שהכול יסתכלו עלי אם אחזור לאולם. שהכתם יסמן אותי כלא שייך. מטופל שהגיע לאירוע של הפסיכולוגים. סירב להישאר במקום שאליו נועד: מקרה מוזר שמרשים לו להיכנס לאולם רק כשמביאים אותו לדיון בין אנשי המקצוע.

חטאי הוא ההמתנה שהכתם יעלם. ההתחבאות. ההסתגרות. הבדיקות החוזרות של מצב החולצה. ועונשו: הכתם גדל. אפילו כשהוא דוהה מעט, בעקבות מאמץ הניקוי, הוא מנהל את ההתנהגות.

האל הסמוי שלי הוא האנשים הצחורים. המטופחים. חסרי הכתמים. עבודתו של האל הזה הוא המאמץ להשתייך אליהם. לקבל הזמנה למסיבתם. לקבל מהם אישור לניקיוני. אני משועבד להם בניסיון הלא פוסק להסיר מעצמי את כתמי. ובהתגנבות לאירועים שלהם.

חסדו של החלום הזה נמצא בפתיחתו. שכחתי לציין שזו מסיבת הפרישה של  הפסיכולוג שלי. הוא פורש סופית מן העבודה. פורש מעולמי הפנימי. אני מוותר על האיש הצחור, שאין בו, לכאורה, שום דבר מהלכלוך שלי.

כלומר, היה חטא קדמון שהוביל באופן בלתי נמנע להסתבכות. מה אני עושה בכלל במסיבה הזאת? איני שייך לנסיכים הצחורים. לא הייתי שייך מעולם. אני שייך לאולם שבו רוקדים האנשים הבינוניים. אני שייך למסיבה שבה לכולם יש כתמים. וכולם מפילים דברים. יין וצחוקים. גברים ונשים. מוסיקה פשוטה. במקום גבינות גורמה מגישים בורקסים. ואיש לא מבחין בכלל אם נשפך לו משהו על בגדו. ככה זה בחיים.

הניקיון של הפסיכולוג שלי הפריע לי כל השנים. הוא היה גבוה מדי בשבילי. בגדיו היו יותר מדי לבנים. המרחק ששמר, בין המטפל למטופל, הרגיש אצלי כמרחק בין הברווזון המכוער לברבורים הצחורים. כתם אחד משלו היא עוזר הרבה לקבלה העצמית שלי. כמו זה שהעניקו למשה על כישלונו בפרשת מי מריבה.

ברחתי הרבה שנים מהמקום המלוכלך שלי. פחדתי מגילוי כתמים שאי אפשר להסיר. קיוויתי שאוכל להתעלות, באמצעות המטפל, למקום נעלה יותר. קיוויתי שיוכל ללמד אותי להיות כמותו, ברבור צחור.

בסיפור המקורי של המחבר הנורדי הברווזון מגלה שהוא ברבור יפהפה, כלומר בן אלים. הסיפור הצפוני מלמד להתגבר על חוויה של דחייה מידי קבוצה אחת באמצאות גילוי שאתה שייך לקבוצה נעלה יותר. בסיפור היהודי שמצאתי יש סוף אחר: האיש העומד בניסיון האנושי מגלה שכולנו ברווזונים עם כתמים. אין באמת ברבורים צחורים. אין אנשים נעלים. אין קדושים טהורים. אין  קבוצה שלפניה אנו  מכוערים. נחות הוא מצב האדם לפני אלוהים. אין דבר שלם כמו איש עם כתם על חולצתו, כתם שלא ייעלם.