האישה שאיבדה את המפתח

האישה שאיבדה את המפתח למקום שבו התחבאה

יאיר כספי

 עבודת אלילים

לא תקבלו ממני שום חומרים עלי. אם תנסו לומר דבר מה על תחושה שאני מעבירה לכם, לא אכחיש ולא אאשר את הנאמר. אינני מחלקת סימני דרך למי שמנסה להתקרב אלי.

דתי היא עמימותי: שתיקותי הארוכות. הדיבור האיטי הנחוץ לצורך מיון ושליטה על התכנים היוצאים מתוכי.

אם תאמרו דבר מה שנוגע בי, אפנה אתכם לכיוון אחר, שבו לא תמצאו אותי. איש לא ייכנס לנשמתי.

לאנשים קרובים מידע יימסר על תחום צר בלבד, בהתאם לסוג הקשר שיש להם אתי. המידור לא יאפשר לאיש לדעת יותר מדי.

ניסיון

האמת שאסור לדעת עלי, היא שמערך הטשטוש וההטעיה שבניתי נועד למנוע בכל מחיר את האפשרות שתבזו אותי.

הפתרון החלקי, שהציל אותי כנערה, היה הטמנה עמוקה של עצמי במחבוא, שאיש לא ידע על קיומו.

כל כך עמוק החבאתי את עצמי, עד שאפילו אני לא יודעת למצוא אותי. "לחם קל או דגנים?" היא שאלה מזעזעת בשבילי. היא מחייבת אני זמין שיודע מה הוא רוצה. בהעדרו אנסה לפתור אותה בעזרת ההיגיון, או רמזים למה שקובל בסביבתי. מה הזמינו האחרים היושבים בשולחן שלי? איזה לחם נוהגת להזמין אישה בגילי ובמשקלי? כשהתשובות סותרות אני אבודה לגמרי. "מה את מביאה בדרך כלל?" אתן למלצרית להחליט בשבילי.

בת ארבע עשרה ישבתי לבד על המרפסת של בית הורי. אמי נכנסה לרגע לשאול דבר מה והעירה "את לא צריכה לקלקל לכולם את מצב הרוח עם הפרצוף החמוץ שלך". באותה שנה עמדתי שעות לפני הראי, כדי לוודא שפני לא יבטאו יותר רגשות מתוכי.

כשהייתי מסגירה  דבר מה. קושי. עצב. הצלחה. שמחה. היו אחיותי והורי משתמשים בו אחר כך כדי ללגלג עלי. חייתי באימה מפני ביזוי קבוצתי. הפסקתי לדבר בחדר שהיה בו יותר מאיש אחד. גם בקשר אישי למדתי לומר רק את המעט ההכרחי.

בקשתכם, כמוקבל בקבוצתנו, שאספר לכם את הסיפור שלי, היא סכנת מוות בשבילי. אפשר שאתם מבקשים את טובתי כשאתם מתעקשים שאביא לפחות רגע מעולמי. עדיין איני יכולה לתת לאיש להכיר את המחבוא הסודי.

שמונה עשרה קצר

אנא אלוהי, שלח לי אביר שיפרוץ את חומתי. והשב אותי מן השמן הרותח שאשפוך עליו, והבליסטראות שאני נוהגת להטיח בגופו.

סלח לי על אלף הפעמים שבהם שיטיתי באנשים שניסו לגלות מי אני. וסלח לי על הפעמים שעוד אהיה חייבת להחביא אותי.

גאל אותי מעבודת המבזה שמולו החבאתי את עצמי.  גלה לי אם ישנו איש שלעולם לא יפגע בכבודי. גלה לי אם יש מי שלא ישתמש בחומרים שלי נגדי.

רפא בי את פצעי המבזה, שהיה מוריד את ראשי כל פעם שפתחתי את פי.

חדש בי אל שמח עמי. מצטער בצערי. מכבד תמידי. נעלה מאד על אחיותי ואמי. חדש בי אותך, גדול ונורא, שורף באשך את המנסה לבזותי. אנא הכר לי אלוהים שהאדם לא צריך מפניו להתחבא.

 

דרכי העבודה: טיוטא לעלון חדש

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?

הילדים הנשמטים

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

המומחית שכמעט הצילה את הילדים הנשמטים מהסופרמרקט

יאיר כספי

א. בשנים האחרונות כל ביקור שלי בסופרמרקט הופך לסיוט. רוב הקונים עיוורים לסכנה, אבל אני רואה שם, בין הדוכנים, מקרים של הזנחת ילדים הגובלים בהתעללות.

"הילדים הנשמטים" אני קוראת להם. בני שנתיים ושלוש ולפעמים פחות, המושבים על ידי אמותיהם בחלק הפנימי העליון של עגלות הקניות. משיכת דופן הרשת  של העגלה יוצרת מין מושב מאולתר שאינו עומד בשום תקן מקובל של עגלות ילדים. חסרה בו משענת הכרחית לגב, כריות תמיכה לשני צידי הגוף, ואין בו חגורת בטיחות. נפילה של פעוט מגובה כזה יכולה להסתיים בפגיעה בעמוד השדרה, או אפילו בנזק מוחי.

ב. אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שאין זו אחריותי. באתי לעשות קניות. אני חולפת מהר במחלקות המזון השונות, ומקווה שלא הגיעו היום פעוטות לחנות.

ואז אני רואה אותו, את הילד השמוט. אימו עומדת, גבה אליו, מרוכזת במוצרים שהיא בוחנת במדף.

אני פונה אליה, מציגה את עצמי בשמי ובתוארי, ד"ר גבעוני, מומחית להתפתחות ילדים בגיל הרך, מחייכת אליה ומנסה להסביר בנימה ידידותית, לא מאשימה, כי בשל רגישותי המקצועית לא יכולתי שלא לראות את מה שהאם, בלא שום כוונה רעה, לא הבחינה בו. גבו של התינוק שנשמט בעגלה מונח על סורגי הברזל החשופים באופן שיכול ליצור עקמומית בעצמות הרכות.

ישנן אמהות שמקבלות את עזרתי בשמחה, מיישרות את התינוק וממשיכות בנסיעה. ויש המגיבות בהזעפת פנים, כאילו ניסיתי לקחת מהן את תפקיד "האם הטובה".

 ג. התעניינותי בנושא אינה נובעת מסיבות אישיות. המקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילדה מטופחת ושמורה היטב.

 עד גיל שש לא יצאתי מהבית. אמא האמינה שלילדים אין מה לעשות ברחוב. בגיל שמונה, או תשע, היא הרשתה לי לראשונה לצאת לשחק בגינה הציבורית הסמוכה לביתנו. פעם בשבוע, לחצי שעה, בליווי שלה, ובתנאי שאדאג לא לצאת מטווח מבטה.

 בהונגריה, אמא סיפרה לי, היו מקרים שבאו צוענים וחטפו ילדים כדי שיעבדו בשבילם בקיבוץ נדבות, או בדברים יותר גרועים. אמא הביטה בי כאילו בכל רגע אני יכולה להעלם לה לצמיתות. אני הייתי חוזרת ומבטיחה לה שלעולם לא אתרחק ממנה.

 לפעמים אני חושבת שעשו לי משהו דומה לזה של הילדה באוסטריה, שאביה נעל אותה במרתף לעשרים שנה, כדי שלא תוכל לעזוב אותו.

 ד. האם אפשר שהזעזוע שלי בסופרמרקט, מן האימהות המתרחקות לרגע מהפעוט שאינו קשור בעגלת הקניות, הוא ביטוי נוסף לנאמנותי לאמונתה של אמי, שדברים נוראים יכולים לקרות לילד שיצא לרגע מטווח הראיה של אימו?

 אני נזכרת ברגעים בסמינר האבחון של המחלקה, בהם חשבתי שאבחנה שעמית לעבודה מתעקש עליה, עשויה אולי לבטא סיפור אישי שלו, שהוא חווה דרך המטופל.

אני יודעת שכמה מן הימים הטובים בחיי הבוגרים קרו כשהייתי מוכנה לשקול שמשהו "נורא" שמפריע לי בבית או בעבודה, הוא בעצם הצפה של פציעה קדומה שמישהו נגע בה, בלא משים, או בכוונה.

 ה. הצעד הראשון בגמילה הוא ללמוד לא להסתכל על  הילדים הנשמטים בעגלות הקניות. לעבוד לידם ולהסיט את המבט אל דברי המאפה, או הירקות שבשלם באתי לחנות.

 לא לדעת, לא לתת עצות. להיות קונה ולוותר על התארים והמומחיות. להיפרד מן המאמר שישנה לנצח את הדרך שבה בונים עגלות קניות, ויעניק לי פרסום עולמי וקביעות.

  להיות סתם אישה לא חשובה, שאיש אינו רואה ואיש אינו זקוק לה בחנות. לזכור שלפני כל הפציינטים שאני מוצאת לעצמי בסופרמרקט ישנה אחת המתייסרת באימה גדולה וראויה שנטפל בה ראשונה. הלומת קרב שאינו נגמר. והיא אחריות ותפקיד מיוחד שקיבלתי ממך. להקשיב לצעקתה שאיש לא שמע.

 אנא אלי, בוא להיות היום במרכולי, ועזור לי לא להביט בעגלות שאינן שלי. סלח לי אם אימה גדולה תציף אותי פתאום. ולא יהיה לה שום הסבר הגיוני. גאל אותי מן הנאמנות המותנית שלי לתפקיד המרגיעה של אמי. רפא בי את פצעי האזיקים שבהן קשרה אותי. חדש בי זיכרון של אל המשגיח על ילדי המרכולים, שאמותיהן הלכו לרגע קט, להביא חלב מהמדף.

האיש המפחד לגלות שאלוהים לא רצה בו והוא נולד בטעות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש המפחד לגלות שאלוהים לא רצה אותו והוא נולד בטעות

יאיר כספי

א.

אני שומר מרחק כי איני יכול לשאת דחייה, גם אם היא נעשתה כי  איני מתאים או אין מקום. או אפילו אם דוחים שם את כול העולם. הדחייה שלי תמיד אישית. נוגעת לי בפצע קדום. אני שומר מרחק כדי למנוע עלבון כבד מנשוא.

 ב.

אני שומר מרחק, למרות שאני זקוק לקרבה. משתוקק לקשר אנושי, למגע. ומשדר שאיני צריך.

אני זקוק לאישור שאוהבים אותי. שרוצים שאשאר. אך בשל השליטה בי שהצורך הזה שלי עשוי לתת למישהו, לא אתן לאיש להרגיש את כמיהתי.

 אני שומר מרחק למרות שהכרחי לי לקבל אישור לביטולה של קללה שהטילו עלי: שייוודע עלי דבר שבשלו הכול ידחו אותי. אני שומר מרחק מפני שאני ירא מסימנים לאפשרות שהגזרה הקדומה תקפה.

 אני שומר מרחק ומביט בהשתאות באנשים שמתמסרים, שיוצרים בקלות קשרים, שמוצאים בכל זולת אח או אחות. ראיתי פעם מודעת אבל על איש אחד שהיה "יקר ואהוב" וחשבתי שלא שמר מרחק מקרוביו. קינאתי בו וחשבתי שקיבל ברכה שאיני מכיר.

 ג.  אני נזהר מאנשים שדחו אותי בעבר. אני נזהר מאנשים שאהבו אותי, עד שגילו עלי איזה דבר. אני שומר מרחק מאנשים שאני מדמה שאוהבים אותי היום, למקרה שאני טועה. מרחק אשמור גם מאנשים שנדחו, כמותי. איני יכול לשאת איתם בכאב שעוד לא נשאתי בעצמי.

אני בודק שוב ושוב את מי שיחסו אלי חיובי,  כדי לא להיות מופתע משינוי שיכול להיות כואב מדי. אני שומר מרחק מאנשים שלא ברור לגביהם מה הם מרגישים כלפי. גם לאנשים שהביעו כלפי חוסר רצון קטן, שולי, כמעט ואין סיכוי אצלי. דחייה מעליבה אותי עד עמקי נשמתי.

 אני שומר מרחק. לא אציע הצעות. לא אבקש חברות. לא אשאל אנשים אם הם רוצים שאבוא, או אשאר, או מה הם מרגישים כלפי. אסור לי לגלות שלא רוצים אותי לפעמים. דאגתי שלא יהיה לי מושג אמיתי על תחושות של הזולת, שאולי לא אוכל לשאת. אני נזהר לא לבקש יותר מדי, כדי שאם ישנה מכסה המגיעה לי, ואבקש יותר, לא יגידו שאני חזיר.

 ד.  אני שומר מרחק מזיכרונות שלא למדתי לשאת. אני שומר מרחק מרגשות שלי, שאולי מישהו, פעם, לא היה מוכן לשאת אצלי, ולכן אני חושש שאין להם בכלל מקום בעולם החברתי.

 ה.  אני שומר מרחק מאיבה סמויה. מעוינות מוכחשת. מבוז. מדחייה.

אני מפחד לגלות שלא רצית אותי ונולדתי בטעות. ייראתי מדחייתך אותי,  שאי אפשר לשאת,

הביאה אותי לשמור מרחק מאנשים שאולי רואים עלי את כוונתך.

 ו.

אני זוכר מרחק שהיה.

איני זוכר אם ביקשתי דבר מה,

או שנזהרתי שאיש לא ידע כי רציתי קירבה.

 נזהרתי כל כך,

עד שלעולם לא אדע,

אם דחו אותי,

או שהספקתי לברוח לפני שזה קרה.

 האם נדחיתי משום שדחיתי,

כדי להגן על עצמי מדחייה?

האם איני רוצה אותך,

או שאינך רוצה אותי,

או שלא רצית אותי,

כי נתתי לך תפקיד כזה?

 ז.  אני שומר מרחק. קשה להתקרב אלי. המרחק שאני שומר הולך וגדל. אנשים חשים במרחק שאני צריך לשמור מהם, ונזהרים לא לעבור את קווי הגבול שסימנתי סביבי. הספק, הזהירות, ההימנעות שלי מקשרים שבהם אולי ידחו אותי, יצרו ספק, זהירות וריחוק כלפי.

 יש לי חלום חוזר על הר שבו אני חי לבדי. מסתתר מפני הרשויות המחפשות אותי על פשע שאולי ביצעתי ואיני זוכר. אני מרגיש בטוח בהר שלי. אגרתי שם מספיק מצרכים לכמה שנים כדי שלא אצטרך לראות אנשים. מה זה אומר?  מה עשיתי לך? מדוע היטלת עלי לשאת את דחייתך?