נפתחה ההרשמה למחזור י"ט של "פסיכולוגיה ביהדות"

פסיכולוגיה ביהדות
מחזור י"ט: תשע"ז – תשע"ח
2018-2017

תכניות באזור ירושלים ובתל אביב

מנהל: ד"ר יאיר כספי

פסיכולוגיה ביהדות היא תכנית להתפתחות אישית הנעשית בעבודה קבוצתית. התכנית מזמינה לעצור לרגע את שטף החיים. להתבונן. להתרכז בדברים החשובים. לראות אפשרויות במקום לעשות עוד מאותו דבר. לפגוש אנשים ולמצוא עמם את חכמת הקבוצה וללמוד שפה ישנה-חדשה.

התכנית משלבת את הישגיהן של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הקוגניטיבית, והחיובית עם כלי העבודה הפסיכולוגיים שהתפתחו מן המקרא, דרך התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות ועד הספרות העברית. פסיכולוגיה ביהדות פעלה במשך עשר שנים באוניברסיטת תל אביב והפכה לפני תשע שנים למכון עצמאי. כאלף בוגרים, מכל תחומי העשייה, חילוניים כדתיים, סיימו את התכנית ב – 19 שנותיה.

שיטת העבודה שנתגבשה הובילה רבים מהמשתתפים לתהליכי שינוי משמעותיים .העבודה נעשית דרך פיתוח היכולת לספר מחדש את סיפורי החיים של המשתתפים ואינה מותנית בלימודים קודמים כלשהם. התכנית מפעילה קבוצות עבודה של ערב ובוקר הפועלות לאורך השנה. ההשתלבות בקבוצות אלו נעשית דרך הצטרפות לתכנית המבוא.

תכנית המבוא

בתכנית המבוא לומדים:

  • לגדל שמחה על ידי הכרת העולם כמתנה.
  • למצוא שאלות המגלות מעשה נכון.
  • לזהות שקר שאנו מספרים לעצמו ואמונת שווא המקיימת אותו
  • לגלות ניסיון לא פתור שהימנעות ממנו מנהלת את חיינו.
  • להקשיב לרצון שאסור לוותר עליו.

המפגשים השבועיים, בני ארבע שעות כל אחד – מתחלקים לשלושה חלקים: – שיעור מבוא לכלי העבודה, עבודה בקבוצות קטנות (חברותות) וסדנה קבוצתית. תכנית המבוא בת עשרה מפגשים נפתחת כל שנה בסתיו. תכניות פסיכולוגיה ביהדות מועברות על ידי ד"ר יאיר כספי ביחד עם מנחי פסיכולוגיה ביהדות.

שיטת העבודה של פסיכולוגיה ביהדות פותחה על ידי ד"ר יאיר כספי (המרפאה הפסיכיאטרית של הדסה, שירות המבחן למבוגרים, האיגוד הירושלמי למאבק בסמים, שרותי בריאות הנפש של "מכבי" ו"מאוחדת", אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית).

מבוא עיוני לתכנית נמצא בספר "לדרוש אלוהים" (רב מכר בהוצאת "ידיעות אחרונות"). הספר "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" (הוצאת "כנרת-זמורה- ביתן-דביר") הוא מדריך שיטתי לדרך העבודה. מבחר סיפורי עבודה בשיטת התכנית מופיעים באתר "פסיכולוגיה ביהדות" (בקטגוריות "ירידה לצורך עלייה" ו"רגעי הדעת"). הסבל כעונש או ניסיון: הרצאה מצולמת http://www.youtube.com/watch?v=LT4ePoU95fc. גדולה וענווה: הרצאה מצולמת https://www.youtube.com/watch?v=uP054Q5GBPw

סדרי הרשמה

דמי השתתפות: דמי ההשתתפות בתכניות המבוא הם 950 ₪. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. למעוניינים להבטיח מקום במחזור המבוקש מוצע להקדים את ההרשמה.

מקומות, מועדים וסדרי הרשמה:  התכנית באזור ירושלים מתקיימת במוצא עילית, בימי א' בין השעות 17:15 – 21:15. התכנית תפתח ביום א', 3 בספטמבר 2017, יב' אלול תשע"ז (לא יתקיימו לימודים בחול המועד סוכות).

התכניות בתל אביב מתקיימות בבית פומרוק, רחוב אחד העם 56, תל אביב. תכנית הבוקר בימי ג' בין השעות 9:00 – 13:15, תפתח ביום ג' 31 באוקטובר 2017, י"א חשוון תשע"ח. תכנית הערב בימי ה', בין השעות 17:00- 21:15 תפתח ביום ה', 2 בנובמבר, י"ג' חשוון.

ניתן להגיע לבית פומרוק בתל אביב בנוחות, ברכבת לתחנת "ההגנה", עם קווי אוטובוס מרחבי גוש דן המגיעים ישירות לרחוב אלנבי, או לחנות במבחר חניונים באזור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות בדואר אלקטרוני לכתובת caspi3@netvision.net.il או בטלפון 02-6718928, בימים א', ב', ד', בין השעות 09:00- 13:00.

תכנית המבוא מאפשרת התנסות בת שני מפגשים שלאחריהם ניתן להפסיק את הלימודים בהחזר של 80 אחוז מדמי ההשתתפות. הפסקת לימודים לאחר מועד זה – שכר הלימוד אינו מוחזר. הודעות על ביטול הרשמה או על הפסקת לימודים – תתקבלנה בכתב בלבד, עד שלושה ימים לאחר המפגש השני.

 

טופס הרשמה

אבקש להירשם לתכנית הסתיו של פסיכולוגיה ביהדות לשנת תשע"ז – תשע"ח. נא לסמן:

___במוצא עילית בימי א' בין השעות 17:15 – 21:15 (פתיחה: בתחילת ספטמבר).

___בתל אביב בימי ג' בין השעות 09:00 – 13:15 (פתיחה: בסוף אוקטובר).

___בתל אביב בימי ה' בין השעות 17:00 – 21:15 (פתיחה: בתחילת נובמבר).

בתכנית ירושלים (מוצא עילית) : מצורפות שתי המחאות, דמי הרשמה בסך 190 ₪ לפקודת "פסיכולוגיה ביהדות", ליום 2.8.2017. המחאה שניה על סך 760 ₪ ליום 1.9.2017.

בתכנית תל אביב: מצורפות שתי המחאות, דמי הרשמה בסך 190 ₪ לפקודת "פסיכולוגיה ביהדות", ליום 1.9.2017. המחאה שניה על סך 760 ₪ ליום 12.11.2017.

נא להדפיס את טופס ההרשמה, למלא, ולשלוח בדואר רגיל או מהיר בלבד (אך לא רשום) לכתובת הרשומה למטה.

שם פרטי ושם משפחה ___________________________________________

ת"ז ____________________________ שנת לידה _________________

כתובת פרטית_________________________________________________

טל' בבית _____________________________________________________

טל' נייד ______________________________________________________

דואר אלקטרוני________________________________________________

עיסוק _______________________________________________________

 

ב ב ר כ ה,
תאריך _____________________ שם ____________________________
כתובת למשלוח דואר: יאיר כספי, פסיכולוגיה ביהדות, שדרות הראשונים 19, מוצא עלית, ד.נ. הרי יהודה 9082000

 

 

מאסר עולם בדמות מופת:

זיכוי מאשמה שאי אפשר לשאת
יאיר כספי

א.

כשיוני בני בן העשרים ושתיים התקשר בדיוק התיישבנו אורן ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה נחמדה שהוא בחר. זו פגישתי השנייה עם הרופא מתל השומר שמתכתב אתי לאחרונה במייל. ברגע שיוני התקשר ושאל אם בא לי לצאת אתו למסעדה ידעתי מיד איפה אני רוצה להיות. נפתח לרגע פתח להורות משמעותית שאולי לא תחזור. הזדמנות לתקן נזק שגרמתי במשך שנים. לא היה לי ספק לאחריות המוטלת עלי. אני מצטערת, אמרתי. הבן שלי בא ראשון. אורן היה חביב ומבין.
מוטל עלי לשמש דוגמא לאחריות לילדים ומשפחה. למוסר העומד מעל לרצון. לאמונה באדם שיכול תמיד לתקן. אני זו שצריכה לדעת מה נכון. מעולם לא התפרצתי. לא ביישתי את העומדים לפני בדין. מתוך כבוד למנהגים מסורתיים נמנעתי לפעמים מגינוי התנהגות שחצתה את גבולות החוק. זכיתי בכל האישורים. מעמיתי לכס המשפט. מעורכי הדין המופיעים בפני ומדרגים אותי גבוה ברשימת השופטים. מהמחוזי, המאשר באופן קבוע את פסיקותי.
פחדתי שיוני לא יציע לי הצעה כזו יותר. ייעלב מהדחייה. יכעס. ילך לאכול עם אבא שלו. ואני אשב במסעדה היפה ולא אוכל להביא את האוכל לפי.
אני אישה מעניינת והצלחה מקצועית. גברים שאני מעריכה מזמינים אותי למסעדות טובות. אבל נכשלתי בדבר החשוב ביותר. והכישלון הזה, אם לא יטופל מיד, יגרור אחריו עוד כישלונות.
להלן אשמתי: לא הנקתי את יוני. השארתי אותו בשנתו הראשונה עם מטפלת לא ראויה. גיליתי, לאחר שנים, ששלחתי אותו לגן עם גננת מרביצה. לא התעקשתי שיחליפו לו כתה כשהמורה בכתה ב' התגלתה כלא מתאימה. והגירושין כמובן. דפקתי לו את החיים.
אם לא אצא עכשיו לאכול עם יוני הוא ידבר עם אחיותיו. הן תאשרנה לו את מה שהוא חושב. יסתיים סיפור המופת שלי. האכזבה של ילדי תיחשף לציבור. עורכי הדין יתלחשו. השופטת לדוגמא של בית המשפט לענייני משפחה השתמטה בחייה האישיים מאחריות לילדים.

ב.
אורן התחיל לקום. ביקשתי שישב. אמרתי שאני צריכה לעשות עוד טלפון. אכלנו השבוע ארוחת ערב אחת יחדיו יוני ואני. אנחנו אוכלים לפחות פעם בשבוע באופן קבוע. התקשרתי ליוני לשאול אם אפשר לדחות את הארוחה למחר. יוני לא היה מוכן להתחייב. הוא מחזיק את המפתח לגזר הדין שלי ונדמה שהוא חש בכוחו להטיל עלי אשמה, או להעניק לי זיכוי.
יוני בסדר. עובד. לומד. יש לו חברה. מבשל ארוחות ערב לכולנו. נושא עמו את צער הילד שהיה צריך לעבור בין שני בתים. כועס על אביו ועלי לפעמים.
את האשמה על פרוק המשפחה אצטרך לשאת לבד. רק שופט אחד יכול באמת לזכות אותי מחטאי: היושב במרומים. להלן כבודו הנימוקים המקלים: לא יכולתי להישאר עם גבר שחזר ובגד בי לאחר שהבטיח כמה פעמים שהפסיק לתמיד. לא היה לי כוח למופת. לו היה לי כוח להיות האישה שוויתרה לגמרי על תחושותיה וכבודה למען הילדים.
האם כבודו חושב שיש סיכוי לעסקת טיעון? אני ארד מכיסאי ואלך לשבת בספסל הנאשמים. אודה בחולשה. באנושיות. בפגמים. בעלבון. וכבודו ירשה לי להתנהג לפעמים כמו סתם בן אדם.

פוסט טראומה כניסיון שלא נפתר

ירידה לצורך עלייה:
יום עיון לבוגרי "פסיכולוגיה ביהדות"
בשיטת עבודה חדשה

"ירידה לצורך עלייה" הוא מסלול עבודה חדש שנוסף השנה ל"פסיכולוגיה ביהדות" ומשמש לפיענוח המצב הפוסט טראומטי ותיקונו. המסלול משלב יסודות של פסיכולוגיה קוגניטיבית, תאוריית יחסי אובייקט, פסיכולוגיה חיובית, וכלים מהמקרא, התלמודים והקבלה החסידית.
סיפורי עבודה במסלול זה עולים בשבועות האחרונים באתר "פסיכולוגיה ביהדות" בקטגוריה "ירידה לצורך עלייה".

בוגרי "פסיכולוגיה ביהדות" ממחזורים שונים, המעוניינים להכיר את דרך העבודה החדשה מוזמנים ליום עיון בהנחיית ד"ר יאיר כספי, שיערך ביום ג', 16 בפברואר 2016, בין השעות 8:45 – 13:15. ברחוב אחד העם 56 בתל אביב.

תכנית המפגש:
8:45 – הרשמה והכרות.
9:00 – 10:00 "המצב הבלתי אפשרי": רגשות או מחשבות שאי אפשר לשאת. רגעי אבדן עצמי.
10:00-11:00 ירידה למעמקים: המקום שאנו בורחים מפניו. פחד ה"דבר הנורא" שיקרה בסוף.
11:00-12:00 עבודה בחברותות.
12:00 – 13:15 עלייה ותיקון: האפשרות שהמצב ישתפר או ייפתר. הניסיון כסיפור של מישהו אחר או כזיכרון עבר. יעוד מפתיע שבו מתוקן המצב ה"הבלתי אפשרי".

עלות יום העיון: 140 ₪ שישולמו בהמחאה או מזומן בבוקר המפגש.
הרשמה: (עד יום 10 בפברואר 2016) בדוא"ל caspi3@netvision.net.il או בטלפון 02-6718928.

ירידה לצורך עלייה:

הולכים לכבול אותי
יאיר כספי

א. הולכים לכבול אותי. התחייבתי לאירוח שאינני יכולה לעמוד בו ואני חייבת לשחרר את עצמי ממנו. שמחתי כשבני אמרו שהם רוצים להתארח אצלי ביום ששי עם משפחותיהם ועכשיו אני מחכה שהארוחה תעבור כבר.
אני יוצאת מגדרי להכין את המון המאכלים שאני חושבת שהם אוהבים ונדמה לי שלא אצליח למנוע את האכזבה שלהם ממני. למה הייתי צריכה להזמין אותם? אני כל כך נהנית כשלא מוטלת עלי שום חובה בימי ששי. שמחה לחגוג במקדש החופש, שבניתי לי מאז פטירתו הפתאומית של בעלי.
אני יודעת מה יקרה כשהם יגיעו, בעוד כמה שעות. ארגיש כאילו שמו עלי אזיקים וארצה לברוח. אחכה שילכו. ואז תופיע אשמה. המשפט שאימא הייתה חוזרת עליו "רק הנאות יש לך בראש". לא אחראית. חושבת רק על עצמי. כישלון.
בסוף, אני יודעת, אשאר לגמרי לבדי. איש לא ירצה לבוא אלי, אפילו ילדי. יגלו את האמת שאני לא מצליחה להסתיר יותר. אני לא מסוגלת לתת. לא מסוגלת לאהוב. לא שייכת לשום קבוצה. אפילו לא לבני. אשאר תמיד לבדי.
ב. אירוח ביום ששי אכן יכבול אותי. לשעתיים-שלוש. וגם ישמח אותי, כי אני רוצה מאד לראות את בני ונכדי. נכון, אני חושבת הרבה על הנאותי. אבל בתור נהנתנית אני יודעת גם ליהנות את אורחי. להפתיע אותם באוכל יצירתי שנוגע בתשוקותיהם. אני יודעת לתת הרבה, כאשר הנתינה נובעת ממני באופן עצמוני, ומתקשה מאד ברגע שהתחייבות מכניסה אותי ללחץ. מעמידה אותי במבחן. מפחידה אותי בציפיות וביקורת שלא אוכל לעמוד בהם. דורשת ממני יכולת ארגון שאינני בנויה אליה. לערוך שולחן מוקפד לעשרה אנשים נראית לי משימה בלתי אפשרית. נדמה לי שכלתי שאוהבת לסדר תוכל להציל אותי.
אני שייכת מאד לילדי. לבן זוגי החדש, שאותו אני רואה רק כשאני רוצה, כדי שלא יכבול אותי. לפעמים אני יודעת להשתייך לגמרי, ולתת את כל כולי. והרבה פעמים אני שייכת רק לעצמי. צריכה לחזור ולאשר לעצמי את החופש שלי.
אם תרשה לי אלוהי, את התנועה הזו, בין השייכות למשפחה ובין השייכות רק לעצמי. אם תאשר לי שאינה אנוכיות. ואינה חוסר אחריות. אלא צורך עמוק, שאמי לא יכלה לראות, ואתה מקבל ומכבד אצלי. נדמה שיהיה לי חופש גדול לתת, בלי שהאירוח ביום ששי יהפוך לבית הסוהר שלי.
יש שמחה גדולה בקבלה העצמית הזו, אך יש בה גם עצב שנשאר עמי. על כל השנים שבזבזתי בהלקאה עצמית על טבעי. על מחסום שאולי אף פעם לא יוסר לגמרי ביני לבין זולתי.

הטרגדיה של האדם הריבוני

פוסט טראומה כייעוד שלא נתקבל
יאיר כספי

יוסף נושא עמו טראומה קשה מילדותו. אחיו ניסו לחסל אותו. אביו לא שמר עליו. האח ש"חמל" עליו מכר אותו לעבדות. משפחתו שכחה אותו.
איך חיים עם זיכרונות כבדים מנשוא? יוסף שבני ישראל בגדו בו ממשיך הלאה בחייו ומוצא במצרים את ביתו. הוא מקבל יחס טוב יותר מזה שזכה לו במשפחתו אצל מעסיק העבדים שקנה אותו, ובבית הסוהר שאליו הוא מושלך.
יוסף משקיע את עצמו בהסתגלות ומציאת תפקיד שיעשה שימוש בידע שהוא מביא עמו בתרבותו החדשה. יש לו כבוד לבני אדם באשר הם בני אדם וכישרון מיוחד להקשיב לכמיהות הלא מודעות שלהם. יוסף העברי עוד לא מכיר את הקלקול היהודי, שיתפתח מאוחר יותר, לייחס ליהודים צלם אלוהים שאינו בנמצא אצל שאר בני אדם. כישרונותיו ונאמנותו מביאים אותו למשרה הגבוהה ביותר בארץ שזר יכול להיבחר אליה – משנה למלך מצרים.
יוסף אינו תוהה על גורלו. לא מתלונן על סבל ילדותו. לא תובע הסברים מאלוהיו. הוא עסוק בשיקום חייו. אמונתו מגייסת אותו לעמוד בקשיים גדולים שהוא רואה בהם אתגרים שהוטלו עליו מסיבות שאינן מובנות לו.
כאשר מגיעים במקרה נציגים ממשפחתו לארצו החדשה הוא מתנכר להם בתחילה. אפשר שאינו מרגיש שייך יותר למשפחה שפצעה אותו. אפשר שהוא רוצה לקשור את גורלו לצמיתות בעם שפתח את שעריו בפניו.
יוסף לומד להרשות לעצמו להרגיש את כל מה שעולה בו במפגשים עם אחיו שנעשו תלויים בו. יחסו אליהם נע בין התנכרות, להתעמרות, נקמנות, ובכי קורע לב. המפגשים מגיעים לשיאם בעימות קשה. יוסף אינו זקוק לטיפול שיעזור לו לגלות את רגשותיו ולבטא אותם.
בסיום תהליך החיבור המחודש למשפחתו שבגדה בו, המקרא מציע שלב נוסף בעיבוד הטראומה שיוסף נושא עמו: עליית מדרגה מזעזעת וקשה לבוגרי מציאות שנדמה שאי אפשר לחיות אתה.
יוסף מוותר על הזעם. מוותר על סימון האשמים והענשתם. מוותר על תביעת פיצויים הכובלת רבים מבוגרי הטראומות מן הילדות אל אלו שפגעו בהם. מוותר על השימוש בילדות הקשה כפטור ממטלות החיים של הבוגר. מוותר על הרחמים העצמיים. מוותר על האהדה שאפשר לזכות בה לפעמים מאנשים שסיפור עצוב נוגע ללבם.
שיטתו של יוסף מציעה שלב בטיפול שרבות מן השיטות בנות ימינו לטיפול בפוסט טראומה לא יודעות לעלות אליו. כשעוסקים הרבה באשמת הפוגעים, ממשיכים להיות מנוהלים מולם. כשהטראומה הייתה אקראית, פצעיה הם סתם חלק מתמונת עולם קשה שצריך איכשהו לשרוד אותה, אולי בעזרת תרופות. כשאני קורא לעצמי פוסט טראומטי אני מתייג את עצמי על פי פצעי, ולא על פי כוחותי ותפקידי.
יוסף לא מנוהל מול משפחתו. לא מול התרבות המצרית. וגם לא מול פרעה.
יוסף מקבל את סבלו מאלוהיו. כמשא שהוטל עליו לשאת על ידי מי שאינו נותן הסברים. כשליחות שאדם מפענח לאורך חייו. כיעוד הנחשף לפעמים רק לאחר כישלונות רבים, כשכל מטרות הכזב נפלו ואינן מסתירות יותר תפקיד אמיתי אחד.
יש לו ליוסף שותף לשיחה שנתגלה לו לראשונה באהבתו של אביו. ונמצא לו אחר כך אצל המצרים שהוא יודע לשמוע את כמיהתם לאלוהים. ועכשיו הוא מגלה ששותפו היה עמו גם בבור שהוטל אליו, שקוע בו וממתין למותו. ישנו תפקיד הנגלה לאלו המוכנים לקבל את הטראומה שלהם כחלק מתכנית שלא יבינו לעולם:
"לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון על כל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, ח).
מן המקום הזה אפשר לפעמים לסלוח לפוצעים. לא מפני שצריך לסלוח. לא כי יעזור לשכוח אם אסלח. אלא כי הפוצעים נראים פתאום קטנים ולא כל כך חשובים. ממלאי תפקיד בתכנית שאינם רואים: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי. הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (בראשית מה,ה).
פוסט טראומה הוא מצב שבו אדם נושא עמו טראומה שאינו מצליח לפתור והיא מנהלת אותו. יוסף לימדנו לראות בטראומה מצב שבו משנים את תפקידו של אדם ללא הכנה מוקדמת. האדם הפוסט טראומטי הוא אדם שאינו מוכן לקבל על עצמו את ייעודו החדש ולכן נגזר עליו להיות מנוהל מול פציעתו.

"הארץ", 18.12.2015

האם דתיים מיטיבים להתמודד עם אסונות? ("הארץ" יום ששי, 19,6,14)

אמונה ורגעי משבר
יאיר כספי

אימת האבדן שנתעוררה בעקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה התיכונית, מעוררת בלב אנשים הרהור שקשה לפעמים לחילוניים להודות בקיומו: האם אפשר שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אסונות בחייהם?
חשוב לעשות הבחנה בין דתיות ואמונה. אמונה מתקיימת לפעמים ללא דתיות. ודתיות אינה ערובה לאמונה. גם בעלי אמונה דתיים מאבדים לעתים בעת משבר את אמונתם. ימשיכו ללכת לבית כנסת, ואין אלוהים בלבם.
ישנם בעלי אמונה רבים המסתייגים מן הדתיים, אבל יש להם אלוהים. לפעמים לא בשמו המוכר. יקראו לו "הכוח העליון", או "עקרון המציאות", או "חוק היקום", כולם שמות טובים לזה ששום שם לא מתאר באמת.
עם זאת צריך לומר שיש יתרון מסוים לקהילה שבה מחנכים אנשים כדרך שגרה לעמוד לפני סמכות גדולה מהם. לקבל ממנה רמזים על תפקידם ולשאת מולו את מגבלות האדם. בימים הטובים של הציונות הייתה לנו חוויה כזאת שמנסחי מגילת העצמאות קראו לה, בדרך הרמז, "צור ישראל".
כשאין בעולמו של אדם אלוהים, אפשר שיעשה מעצמו את ריבון עולמו. יש לכך יתרונות בתקופה שבה צריך להתגייס לשינויים גדולים אשר מסורת מאובנת אינה מרשה לעשותם. יש לכך חסרונות כשצריך להתמודד עם אסונות, שאין בהם שליטה לאדם. אין עם מי לחלוק את האחריות המוטלת כולה על כתפיו הצרות.
האדם שהוא האחראי הבלעדי לעולמו נוטה ברגעי משבר לחפש את אשמתו: "הייתי צריך לאסור על הילד לנסוע בטרמפים גם כשהוא מצטרף לשני חברים". בנוסף לחוסר האונים המזעזע יצטרך האיש הזה לשאת עמו אשמה על אבדן ילדו, שהיא לפעמים גרועה והרסנית יותר מן הצער והכאב.
במקומות שבהם מפטרים אלוהים, ולא מעמידים במקומו אידאל ראוי אחר שמתוכו נובע התפקיד האנושי, נוטים אנשים, לאחר שנכשלו בניסיון להיות אלוהים בעצמם, להעניק את התפקיד הזה לילד שאותו הם עושים מרכז עולמם. הנטייה הזו הרסנית בכל מקרה. מגדלת ילדים המרוכזים בעצמם ומתקשים לחלוק את עולמם. כשהם עוזבים את הבית, גם בנסיבות טובות של התבגרות, יותירו חלל שההורים לא ידעו למלא (ולכן אפשר שינסו להחזיק אותם בכל מיני תירוצים). אבדנו של נסיך הבית שהיה "נפלא, מדהים וגדול מהחיים", תותיר את הוריו ללא מטרה לקיומם. יזניחו את עצמם. יזניחו את ילדיהם האחרים. אפשר שיאבדו את הטעם בחיים ללא אלוהי ביתם.
אם נותר בלב ההורים גרעין של סמכות גדולה מהם ומילדיהם, וארע חס וחלילה, המקרה הקשה, האבדן לא יהיה סוף העולם. אבדן, במקום שיש בו אמונה עמוקה, אפשר שיערער אותה לזמן מה. התעקשות על תיקון הקשר עם מי שנתן ועכשיו לקח תעשה את האבדן מאירוע אקראי, האומר שאין טעם לכלום, או "מזל רע" המוכיח שהעולם נורא, לאתגר שהוטל עלינו לעמוד בו, גם אם אינו צודק ולא הוסברו לנו סיבותיו.
צערם של בעלי אמונה קשה ואינו שונה מצערם של המתקשים להאמין. אבל הם יודעים שהוטל עליהם לשאת את הצער הזה. לקבל את האבדן. להודות על הזמן שבו זכו להיות עם יקירם. לנצור בלבם את זיכרונות אהבתו.
אמונה אינה מונעת אסונות, כפי שעובדי האלילים הדתיים אומרים, ואינה מעלימה את צערם. אך קבלת סמכות גדולה מאתנו בזמן משבר נותנת לו משמעות אחרת ומשנה את ייעודו של אדם: הוטל עליו לשאת אבדן קשה, וצער, וכאב, והוטל עליו להשתקם, לחזור לחיים.

למאמר באתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2354014

 

מצא לך נאצי ("הארץ" 28.4.14)

מצא לך נאצי
יאיר כספי

השואה, שדימינו כי התגברנו עליה, חוזרת אלינו כשאלה שהרבה ישראלים שואלים את עצמם: אם הנאצים יחזרו, האם אדע לזהות בעוד מועד את הסימנים? האם אשכיל לברוח בזמן, או שאדע להילחם? כמו בוגרים של טראומות אחרות אנו מנוהלים סביב אפשרות חזרתו של המצב הנורא ביותר שבו היינו פעם חסרי אונים ונשבעים שהפעם לא יתפסו אותנו בלתי מוכנים.
כדי להתכונן צריך לזהות מוקדם ככל האפשר את הסימנים. כאן נחלקים הישראלים על פי הקבוצות החברתיות פוליטיות ודתיות שאליהם הם שייכים.
הימין הישראלי מזהה את הנאצים אצל השכנים. בביטויים שבהם הם מכנים את ישראל מול קהל מתלהם. באיורים בספרי הלימוד שלהם. האם עראפת היה היטלר החדש? אולי היה זה אחמדיניג'ד המאיים, או דווקא רוחני מתוק השפתיים? או אבו מאזן שעשה הסכם עם החמאס? והעיקר, כדי למנוע את חזרת השואה, האם מוטל עלינו להפציץ את הכור באיראן?
המציאות, כלומר כוחה הצבאי של ישראל, מגבלותיהם של אויביה, והברית שיש לנו עם המעצמה החזקה בעולם, לא מרגיעים את החרדות.
למתנחלים נאצים הם שוטרים וחיילים הבאים לפנותם. אצל החרדים, השקועים בצרכיהם הכיתתיים, מי שמאיים על האוטונומיה שקיבלו הישיבות מזכיר את הרכבות שלקחו את היהודים למחנות.
השמאל, אשר ביקר במשך שנים רבות את "תסביך השואה" של הימין, הצטרף בשנים האחרונות לחיפוש הנאצים. משפט על זכויות הפרט שאמר חבר כנסת מן הימין. חיפוש שעשו בגופה של מורה ערביה בשדה התעופה. אזכור של "אלוהים" בעיתון – נהיו סימנים לאפשרות המחרידה שאנו נמצאים בגרמניה בסוף שנות העשרים.
בקיצור: אמור לי מי הנאצי שלך, ואומר לך איזה עיתון קראת היום.
המציאות לא משנה גם למחפשי הסימנים הנוראיים מן השמאל. ארבעה תהליכים היו שותפים לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה: הסכם הכניעה הגרמנית של סוף מלחמת העולם הראשונה שהלאומנים התקשו לחיות אתו. משבר כלכלי קשה ומיליוני מובטלים. העדרה של מסורת דמוקרטית. ופיתוחה של תורת גזע שבה השייכות לעם, היא היסוד המכונן את הזהות, והיא קודמת לשייכותו של הפרט לעצמו, וקודמת לשייכותו לתרבות האנושית כולה, למורשת האדם.
ישראל חווה שגשוג כלכלי ללא תקדים ומחסור במאות אלפי עובדים. יש לה מסורת דמוקרטית ארוכה, החל מן הקונגרסים הציוניים הראשונים. יש לה מסורת יהודית ארוכה עוד יותר שבה מצווה למצוא פגמים במנהיגים, כדי שלא נעשה מהם אלים. החל בציון חטאו של משה שבגללו לא נכנס לארץ ישראל, ועד לחשבון הגלידה של ביבי. ובעיקר, אנו שקועים בעצמנו ולא מאמינים לאף אחד.
אבל העובדות לא משנות למחפשי הנאצים. כי העובדות הם הדבר שהם רוצים לברוח ממנו.
זו קסמה של השיטה המאפשרת להעלים מצב מורכב ומסובך באמצעות דימוי אחד זוועתי. היטלר מצא סיבה אחת לכל קשייה של גרמניה, ומכאן צמח לו פתרון פשוט ששווק בהצלחה לעשרות מיליוני גרמנים. קשה להתחרות בפיתוי של מי שיש לו יהודי (כלומר "נאצי") שהוא מקור הסבל האנושי. קשה להתחרות בהבטחה לפתרון סופי.
"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע" ניסה הנביא להתמודד עם עובדי המולך "אני יהוה עושה כל אלה" (ישעיהו מה ז). מה שאתם מכנים "רע" ועושים אותו רשות נפרדת שאפשר אולי לרצות או לסלק מן העולם, הוא מיסודות ההוויה, קושי שהוטל עליך לשאת, אתגר להתמודד עמו. במקום לחלק את העולם לטוב ורע, שבה אתה מרכז העולם וכל מה שקשה לך נחשב "רע", למד לגלות מתנות שנחמד לקבל, ומטלות שחייבים לעשות. שניהם באים מאותו מקום. חפש את "האחד" שבהתנהלות מולו נעשית ההשלמה הפנימית של האישיות. זהו לב אמונת הייחוד שזכתה עד היום להצלחה מוגבלת. קל יותר לפצל את המציאות ולהאמין ברוע שאפשר להכחיד.
תסביך השואה של השמאל הישראלי הוא תחרות מציאת המפלצות שהשתלטו על נפשנו. קולוניאליזם כבר היה לנו אצל הפוסט ציונים. גזענות נשמעת חלשה. פשיזם מישהו כבר אמר. סטאליניזם מתאים רק לעולי ברית המועצות. סוחרי עבדים כבר לא מספיק. נותרו רק הנאצים להשתמש בהם.
מצא לך נאצי גדול ומפחיד, ולא תצטרך להתגייס לשינוי חברתי, שהוכחת כי אינו אפשרי. מצא לך נאצי, שנדמה כי אפשר להכחיד, ויהיה לכל מה שלא בסדר בארץ הזאת פתרון סופי. מצא לך נאצי, והוא ימצא לך חברים, שיש להם נאצים דומים, ותוכלו, מה טוב ומה נעים, להזדעזע יחדיו מהמתנחלים והחרדים. מצא לך נאצי ותוכל לשנוא אותו חופשי, ועדיין להיחשב לפלורליסט לא שיפוטי.
כמו בקיץ בתחילת שנות הששים, כשראינו את המספרים על זרועותיהם החשופות של המבוגרים. אנו מקיפים עצמנו בנאצים מבחוץ ומבפנים. מגדלים הפרעת חרדה לאומית. אוספים סימנים לשואה שאולי עומדת בפתח. להשפלה וחוסר אונים נורא שאסור לתת להם לחזור על עצמם. משיגים בקדחתנות פספורטים זרים. האם לא הגיע הרגע המכריע, שואלים אנשים, שבו כדאי להקדים ולברוח לברלין?

למאמר באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2306181

נהג מונית (חלק ב')

 

רגעי הדעת

נהג מונית (חלק ב')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או עומד על המשמר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

האם הנהג מצפה שאדבר איתו, שואלת את עצמה הנוסעת השישה עשר. אם תתעלם ממנו תרגיש אשמה. אם יפנה, ותוריד את שפתה לרמה שמתאימה לו, לדעתה, תרגיש מזויפת ומגעילה. היא נאלצת לזייף בחייה כאשר היא מנוהלת מול התפקיד שהטילו עליה הוריה: "האחות המצליחה הדואגת לאחיה". היא מרגישה אשמה, כאשר היא מעזה להתקרב לניסיונה הלא פתור: להשתחרר מהוריה ולהכיר בצרכיה שלה.

הנוסע השבע עשר הולך ברגל, למרות שהוא ממהר ויש בידו די ממון לנסיעה. כאשר אתה נזקק למישהו, אומרת אמונתו, בסוף לא נותנים לך את מה שאתה רוצה, לכן יסמוך רק על עצמו. אין בעולמו תפילה. אין למי.

הנוסע השמונה עשרה רוצה שקט בנסיעה. חושש מנהג המספר את הצרות שלו ומפיל עליו טראומה לא פתורה. מנוהל מול אני שמותר לו להיות רק חזק ועצמאי, וחושש מניסיון לא פתור, שיבטא תלות מבישה ועלובה, שאסור לאיש לדעת את קיומה.

הנוסעת התשע עשר תנהל את הנסיעה: סע דרך מרמורק ואחר כך ימינה בכניסה השנייה. אפשר מזגן בבקשה? ניסיונה הלא פתור הוא התמסרות שהיא חווה כסכנה. איש לא ידאג לך אם לא תעשה זאת בעצמך. סיסמת האליל שהיא עובדת: אני בטוחה כשאני בשליטה.

הנוסעת העשרים מנוהלת מול דמות עצמה נשגבת ונדיבה, חשה חמלה כלפי הנהג הנאבק לפרנס את משפחתו ונענית לבקשתו להעלות נוסע נוסף "לאותו כיוון". מתברר שהנוסע שנוסף מחייב פנייה למסלול המאריך את הנסיעה.  ניסיונה הלא פתור הוא התרכזות בצרכיה שאסורים עליה. הנהג נראה לה, כמו בעלה לשעבר, כמו אביה, איש מוגבל שלא יוכל לעמוד בבקשתה. לא תעז להיות לרגע ילדה, שזקוקה מאד לדבר מה ממך.

המוסיקה במונית צורמת לאזנה.  המזגן מקפיא אותה. הנהג שולף סיגריה מהחפיסה. הנוסעת העשרים ואחת אינה פוצה את פיה. היא מאמינה שהאנשים המוצלחים, כמותם תמיד רצתה להיות, יודעים, ברגעים כאלו, להתעלות מעל לצרכים הקטנים שלהם. ניסיונה הלא פתור: הפחד לגלות שהיא פרימיטיבית כמו אמה, שתבעה מכל העולם את צרכיה בצורה מבישה.

הנוסע העשרים ושתיים חושש שהנהג בחר בכוונה מסלול ארוך מדי. הוא לא ישתף את הנהג בתחושתו, מחשש שהנהג יעמיד אותו בניסיונו הלא פתור: יבייש אותו. הוא מאמין בגורל רע שאי אפשר לשנותו, אבל אפשר לפעמים להתחמק ממנו לזמן מה. לכן הוא מבקש מהנהג לעצור באמצע הדרך. יורד מהמונית בשתיקה כדי להחליפה במונית שנהגה אולי ינהג בו כשורה.

הנוסע העשרים ושתיים יודע שהנהג ינסה לרמותו, כמו אביו, שנהג, כדי להסתיר בעיה שיש לו, לשכנע את בנו להודות שהבעיה שלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיונו, התפרצות אלימה של זעם שתאיים על זהותו, הוא נוהג בנהג כפי שהוא נוהג באביו: מנסה לחנך אותו על דרך ההתנהגות הראויה של נהג לנוסעו.  

הנוסע העשרים ושלוש, מתפעל מחוצפתו של הנהג שעצר באמצע כביש הומה כדי להורידו, תוך שהוא חוסם את התנועה, ומנפנף בידו בביטול לנהגים הזועמים: "תצפצפו, תצפצפו". הוא מנוהל מול אני הגון, מתחשב וערכי, וניסיונו הלא פתור הוא  הרשות שיש לנהג לדאוג לרגע רק לצרכיו שלו. הוא מטיל על הנהג לשאת בשבילו את ה"מניאק" שבו, כדי שיוכל, בו זמנית, להתפעל ממנו, ולגנותו.

הנוסעת העשרים וארבע יושבת מאחור ובוחנת היטב את פני הנהג לראות אם חבויים בהם רמזים לאלימות. אם יפנה אליה, תהיה נחמדה. "נחמדות" הוא האליל המשמש לה פתרון מדומה לכל צרה, נחמדות, היא מקווה, תציל אותה מניסיונה הלא פתור: פחד האנשים הכופים עליה לספק את רצונם.

הנוסע העשרים וחמש חוקר את הנהג לגבי רגשותיו בנושאים שונים. הוא פועל על פי ההיגיון בלבד, את שכלו הקר, וניסיונו הלא פתור הם רגשות שאינו יודע איך לנהל, אולי יבלבלו אותו או יסיטו אותו ממסלולו. הוא מטיל על זולתו להרגיש במקומו.

הנוסע העשרים וששי מתעניין בדעותיו של הנהג, כנציג של "האיש מן הרחוב". הוא מאליל את עצמו כנעלה על הנהג. אם ישוחח עם הנהג כשווה לו, יעלה בו ניסיונו הלא פתור: חווית פחיתות ערך שהוא נושא עמו ביחס לאחיו "המוצלח", הבכור.

הנוסעת העשרים ושבע צוחקת עם הנהג כל הנסיעה. אם תפסיק לרגע לחייך, היא חוששת, פניה יסגירו את ניסיונה הלא פתור: רגשות של עוינות או תיעוב שהיא חשה לפעמים. אם לא תחייך, יתגלה כישלון מפעל ההתפתחות שבו השקיעה שנים מחייה: להגיע למדרגה רוחנית שבה מתעלים מעל הרגשות השליליים, שנאסרו עליה בילדות.

הנוסע העשרים ושמונה מביט בדאגה במונה, חושש שהנהג יתבע ממנו מחיר שבו לא יוכל לעמוד. הוא נאבק באל מחמיר המטיל עליו משימות שהן מעבר ליכולתו. ניסיון ילדותו הלא פתור: תביעת אמו שיספק צרכים רגשיים שלה שמילואם היה הרבה מעבר לכוחו.

לנוסעת העשרים ותשע חשוב לטהר את נהגי המוניות מן השם הרע שהנוסעים מוציאים להם. היא עובדת אל טוב, ומאמינה כי אם תתייחס יפה לכל אדם, תוציא ממנו את הטוב שבו. ניסיונה הלא פתור הוא רשעות חסרת רחמים שמפגש עמה ערער את עולמה. היא חוששת שאם יופיע נהג רשע, לא יהיו לה כלים להתמודד עמו.

הנוסע השלושים מרגיש צער על הנהג, שעבודתו סתמית, חוזרת על עצמה, חסרת משמעות, ואין בה סיכוי לגמול ראוי.  ניסיונו הלא פתור הוא משא תחושה דומה שהוא מרגיש כלפי חייו. האליל שהוא עובד, ואשר לכאורה יפתור את בעייתו, הוא התפקיד שעוד לא קיבל, או מקצוע אחר, שבו ימצא את עצמו וייפטר מייאושו.

הנוסע השלושים ואחד יעלה למונית רק אם חיכה לפחות שעה לאוטובוס שלא בא. אלילו המחמיר אומר שרק לאחר סבל נאות יש רשות קצת ליהנות. ניסיונו הלא פתור הוא איש מפונק ונהנתן שראה בביתו, ואסור לו בשום פנים ואופן, אפילו לשעה אחת, להידמות לו.

הנוסע השלושים ושתיים מודאג מן האפשרות שהתנהגות חריגה של הנהג תשאיר אותו חסר ידיעה לגבי התגובה הראויה. המונית היא בשבילו יקום מקביל, שאת חוקיו אינו מכיר. חלומו האלילי הוא עולם שחוקיו מפורסמים והכול תמיד מקיימים אותם. ניסיונו החוזר הוא התנהגות אנושית שאינו יודע מה הוא אמור להרגיש כלפיה, ואיך מקובל להגיב.

נהג אחד הסיע את כל הנוסעים. באותה מונית. עם אותה המנגינה. באותו מסלול. ובאותו מחיר. בכל זאת, כל איש זוכר נהג אחר: הדמות המאתגרת את ניסיונו הלא פתור, שממנו הוא מתגונן דרך אליל שהוא יוצר. מי נוהג במונית שבה אתה יושב? מי הוא האליל שעבודתו תציל אותך ומהו ניסיונך הלא פתור?

 

 

ניסיונות לא פתורים

 

רגעי הדעת: ניסיונות (ב')

יאיר כספי 

"נחות" החליף שבעה מקצועות בחייו, כל אחד מהם מרתק ויוקרתי יותר מקודמו, ובכל זאת, הוא מרגיש שעדיין לא מצא את ייעודו. הוא מאמין כי כשיימצא המקצוע האמיתי שלו, יעלם אצלו הספק לגבי  ערכו.

 אנא אלוהי, גלה לו שהספק הזה הוא ניסיונו. זיכרון ערכו השולי בבית הוריו, או זיכרון שהוריו הביאו עמם ממקום שבו גם הם לא נחשבו. גלה לו שהוא ראוי בעיניך במקצועו הנוכחי. שיוכל, אם ירצה, להביא דרכו תרומה משמעותית לעולמך.

ספר לו שהספק לגבי הערך הוא מעמדו של האדם לפניך. כל אדם. בלא קשר למעמדו החברתי. ספר לו כי דווקא ברגע שבו הוא מוכן לשאת את ערכו השולי, ולמלא תפקיד צנוע בעולמך, הוא זוכה ביוקרה גדולה אצלך.

"תלותית", היא אישה עצמאית.מאורגנת. יעילה. מתקתקת את עולמה. לאיש לא אמרה "בלעדיך לא אוכל". היא הולכת בערב לדירה שבה היא גרה לבדה. שום גבר אחראי לדאוג לה. 

בגיל שש למדה לא להזדקק. אבא ואמא עבדו עד שעה מאוחרת בערב. הילדה הלכה יום יום הביתה לבדה. הכינה אוכל לעצמה. לפעמים אירחה חברים ללא השגחה. היא זכתה בכל ההסמכה לעצמאות שהורים יכולים להאציל על ילד ושום דבר מן הזכות להתקשר אליהם ולומר "איני יכולה להישאר כל כך הרבה שעות לבד".

אנא אלוהי, גלה לה בבקשה שאתה כמהה לתפילות הזקוקים לך. נהנה להיענות לילדי עולמך. אוהב ומכבד את הבת המגלה לך שלא תוכל בלעדיך להישאר לבדה.

"מניאק" הוא בחור ערכי, בעל משפחה, עם מזג מתון ונשמה של מחנך. על המוסר ישמור אפילו בחלום הלילה שלו. כשהופיעה בו נערה שניסתה לנשק לו, הוא נמנע. חשב שלא יהיה ראוי לנצל את חולשתה. "שום דבר" אמר לעצמו, "לא יצא מסטוץ לטובת סדר הדברים הכללי".

הוא חש פליאה מול אנשים שמרשים לעצמם לחיות כאילו אין גבול בעולם ואין זולת מלבדם. לפעמים הוא מזדעזע לחשוב שהוא אחד מהם, שהצליח עד היום להסתיר מניאק פנימי: לבוש בהידור ראוותני. חותך פינות בעסקים. מבלה בלילות. משכיב נשים.

"מניאק" הוא רשות שלא קיבל ממשפחתו לפרוק מעליו את עול האחריות הקשה לאחיו ולעסק המשפחתי.

אנא אלוהי גלה לו שהוא פטור מלהמשיך להחליף אותך. שמותרת לו החולשה. והאישה. ובילוי שאינו מוליך לשום תכלית ראויה.  שגם אתה, כמותו, מחבב לפעמים "מניאקים"  בעולמך.

"אשם", מנהל את חייו מול חשש גובר שמעשה או מחדל שלו יתגלה ויוביל לפיטורין מבישים מן המשרה האחראית שהוא ממלא. הוא עובד קשה יותר מכול עמיתיו, בניסיון נואש למנוע את יום הדין. "נכשלת" יאמר לו מנהלו, "הוכחת שאינך ראוי לתפקיד".

אנא גלה לו שאשמתו אינה באשמתו. שריד היא לאחריות יתר שהוטלה על ילד שהתנדב לשאת את משא המשימה הבלתי אפשרית של משפחתו. אנא גלה לו שמותר לו  לפעמים להחמיץ פרטים, לעשות דברים לא שלמים, להיכשל, להעביר לשותפיו חלקים מן המשימה. שא עמו את הפחד הגדול שבלעדיו תתרסק האומה, יאבד ביתו. גלה לו שאתה לבדך אחראי לשלמות הבריאה.

 

דרכי העבודה: טיוטא לעלון חדש

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?

האם סבלי הוא עונשי או נסיוני?

האם סבלי הוא עונשי או נסיוני?  הרצאה של ד"ר יאיר כספי

התלמוד מציע מדריך לפיענוח והתמודדות עם סבל, שבו בודקים, לפי הסדר הבא, שלוש אפשרוית: א. הסבל הוא תוצר ישיר של מעשה או מחדל מסוים. ב. הסבל הוא המקום שבו מתגלה מחירה של השתמטות קבועה מאחריות בחייו של אדם.  ג. הסבל הוא משא שהוטל על האדם לשאת על ידי יוצרו.  ההבחנה בין השלוש הכרחית לבחירת מסלול התיקון. כל אחת מהן מזמינה התמודדות שונה. (הרצאה מצולמת של ד"ר יאיר כספי שנערכה בישיבה של הרב עדין שטיינזלץ בירושלים). 

http://www.hashefa.co.il/home/artdetails.aspx?mCatID=68512&artID=9659

קל יותר לפתוח את הוידאו באמצעות אינטרנט אקספלורר. בעמוד שיפתח יש ללחוץ על הקישורית download this video

האיש המפחד להאמין

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש המפחד להאמין

יאיר כספי

  הניסיון הלא פתור:

הניסיון הלא פתור שלי הוא אימה שאין ממנה הגנה. עומדים לעשות בי משהו מחריד ואין לי דרך למנוע את הדבר הנורא. יפגעו. ישפילו. ייקחו מה שירצו. ולא יהיו לי מילים להגיד. לא תהיה דרך למחות.  לא אוכל להתנגד. אם אצליח להשמיע קול איש לא יבין. לא ירצה להאמין. איש אינו רוצה להיות מעורב. איש לא יבוא להגן.

הניסיון החוזר הוא פחד גדול ולא מובן. מראש המכון. ממנהלת המשרד. מהשכן החדש. מהשכן הישן שהניח קופסת צבעים על הגדר. מאיש שחונה ליד ביתי ומדבר בטלפון. מהאיש ששלח לי מכתב רשום. מאיש ברחוב עם מבט זועם. מאלימות שתפרוץ פתאום.

ניסיון עבר שלא נפתר וחוזר בניסיון הנוכחי:

כשהזעם היה משתלט על אמי, היא הייתה מסוגלת לזרוק לפח את כול האוכל שהכינה לארוחת יום ששי, כי היה נדמה לה שאבי עשה משהו נגדה.

כשהזעם היה משתלט על אמי, היא הייתה מחפשת לו אשמים, שיעשו את הזעם הגיוני. מתחילה באבי, בשכנים, במנהל העבודה, באחותי. בסוף גם אני הייתי מוכנס לרשימה.

באחת הפעמים שהזעם השתלט על אמי היא גירשה מביתנו את אבי. פחדתי, היא אמרה, שבאחד מהתקפי הזעם שלו הוא יהרוג אותי.

כשהזעם היה משתלט על אמי, הייתה יוצאת מפיה להבה גדולה ששרפה את כול מה שנמצא בקרבתה. פחדתי שתשמיד גם אותי, אם אעז לחלוק על כתב האשמה. שמחתי שאינני מופיע ברשימה. או לפחות נמצא במקום שולי, ולכן אינני בסכנה.

והאמת, הייתי משותק מאימה. אמי הכריחה אותי להקשיב לנאומה. שהיה חוזר על עצמו כמה פעמים בשבוע. ובו פירטה את פשעיהם של כול האשמים במצבה. לא היו בזעמה נסיבות מקלות. אין הקשר. אין רחמים. אין זיכרון. אין מבט שרואה את האחר. זעם שהולך וגובר ומוכיח את עצמו. זעם קדוש שמוכן להקריב אותי. אם ניסיתי להציע הסבר חילופי אמא הייתה אומרת שאולי גם אני נמצא בצד השני. משתף פעולה עם אויביה. היא כפתה עלי להקשיב. ולא יכולתי לעשות מאומה.

אסור היה לי לכעוס, להתאכזב, להתפרץ, לבכות, לרעוד מפחד. לומר שאיני יכול לשאת את השנאה. אסור היה שהאישה תדע את מה שהיא עושה לבנה. אסור היה לי לדעת רצון שעלה בי באותה שעה להשתיק אותה.

ולא היה באותה שעה בעולם שליח אחד שלך שיבוא ויאמר ראיתי. אני יודע מה קורה. חכה. אבוא לעזור. נוציא אותך מפה.

אין לי אב. הלך. אין אחות. לא תחזור. אין דוד. לא בא לבקר. אין מורה. אין חבר. אין  מישהו שיבוא ויאמר הכעס מוגזם. הילד אינו אשם. אסור לעשות כך. לא נסכים.

אין שומר תמימים. אין שומר ישראל. אין אלוהים. לא ידעת. או לא רצית להתערב. או אינך יכול. לא הסברת. התהום עלה ואין עוצר.

פתרונות מדומים:

מול אמי למדתי לא להרגיש את מה שהיה אסור לבטא. לאטום את אוזני. לשתוק. לספוג, כאילו התרגלתי. להתחזות למקשיב. להכחיש את התוקפנות המופעלת כלפי. עד היום אני מגיב כך, ברגע הראשון, למכה הנוחתת עלי.

למדתי לשמור מרחק מאנשים שעלולים לזעום כמו אמי. לשים בינם לביני חומה, וגדר. סורגים על חלונותי. מערכות אזעקה שיצפצפו כשמישהו מנסה להתקרב אלי. וחדר מבוצר, פנימי, שבו אני נועל את עצמי, כשהאימה גדולה משלטת עלי.

למדתי לדחוק עמוק מאד את הרגש שעלה בי כשאמי הייתה כופה עלי להקשיב. אסור היה שיצא מזעמי אפילו פרור זעיר שיעשה אותי אויב. זעם עצור. זעם עצום. שעולה בי, שנייה לאחר שמישהו אומר או עושה דבר שנוגע בתחושת האימה הקדומה.

כשעולה בי זעם דומה לשלה, על מי שחזק ממני, או אני תלוי בו באותה שעה: המנהל, הרופא, הפקיד בעירייה, אני נמלא אימה. וחוזרת אלי חוויה קדומה של ילד שכול דיבור שלו בפני אמו יעמיד אותו בסכנה גדולה. ומוטל עליו לספוג. לבלוע את מה שקורה בשתיקה. להתנצל. להודות במה שלא עשה.

כשקטנים או חלשים מכעיסים אותי אני עושה את מה שהיא הייתה עושה: מנסה להצדיק את זעמי. מוכיח מישהו שעשה מעשה נורא. תובע מאנשים להקשיב לכתב האשמה. להכיר. להודות. להתנצל. לתבוע מחילה. כשעולה בי זעם דומה לשלה אני מצטרף אליה לבית מקדשה שבו עובדים אל רע. מרצים אותו. מרמים אותו. מזהים את שליחיו. מתכוננים ליומו.

כשעולה בי האימה הקדומה אני מפתח תכניות פעולה נגד כל מי שעשוי לפגוע בי. תכניות נקמה. ותכניות חיסול שאסור לאיש לדעת עליהן מאומה. מוסוות היטב בדאגה מדומה לצרכים של אנשים שעשויים להעמיד אותי בסכנה. זעם מוכחש. מושלך. מיוחס לאחר. ופחד גובר מן הזעם שיום אחד יפרוץ גדר.

למקרה שאמצעי ההגנה יכשלו והזעם יופעל, יתפרץ, יהרוס, ויהפוך אותי מבוקש על ידי כוחות החוק, שמרתי לי בית קטן. בקתה. על ראש הר רחוק מכל מקום ישוב. פסגה שאין אליה דרכי גישה. ואני מתכנס בו, לבדי, עם ציוד ומזון שהכנתי בעוד מועד.

פתרונות של ניסיון דומה:

את הניסיון שלי פתרו האנשים ההולכים בתמימות בעולם. נותנים את עצמם בידי איש שפגשו היום. רואים אותך משגיח עליהם דרכו. בוטחים בך שאם משהו יסתבך, תופיע ותחלץ אותם. הם תמיד עוררו בי פליאה ותשוקה ללמוד את סודם.

פגשתי אנשים שסיפרו לי על ניסיונות דומים לשלי שנפתרו בגיל צעיר: הילד שאביו אמר לאמו: אצלנו בבית לא נקלל גם אם אנחנו מאד כועסים. הילד שאמו אמרה לגננת: הילד שלי בסדר גמור גם אם כול הגן חושב אחרת, ולך יש תפקיד להגן עליו. הילד שאביו רץ, בלי לחשוב, להכות ילד גדול שהרים עליו יד.

אני קורא בתורה על אבות שהתגברו על פחדם כשזכרו את הברכה שהעמדת לרשותם. שזכרו את כול הימים שבהם היית לימינם. שלא פחדו גם בגיא צלמוות כי הרגישו אותך הולך עמם. שלמדו לסמוך על נאמנותך למי שנאמן לך. שבטחו בגבול שנתת להם לשמירתם. שלא יראו כשגילו שהם מייצגים אותך, מול אויבם. שידעו אותך, עצום, ונתגמד להם הפרעה שעמד מולם.

בתהילים קראתי בהתרגשות רבה את שירו של האיש שסיפרו לו שאתה יצרת הכול. גם אותו. ולכן מובטחת שמירתו. כשפחד, אב ואם ששלחת לו נשארו ערים בלילות לצידו ועל כן ידמה אותך, לא ינום ולא ישן לעולמים. שומר אישי צמוד, מפני חיות או אנשים, ברק או רעמים. שומר לנפש, הוא זוכר את שליחיך שנתנו בו אמון ונזהרו בכבודו. שומר לנער העוזב את אביו ואמו, המלווה אותו כשהוא חוזר לביתו. שומר עכשיו. שומר לכל חייו.

עמידה בניסיון:

קבלת ניסיון חיי מאתך מטילה עלי, ראשית, לשאת זיכרון אימה חוזרת. מציפה  ומשתקת. לשאת אותה בלי להתנגד. בלי לנסות בעצמי להיות מפחיד.

יובל שנים נאבקתי לנצח בקרב, שציווית עלי להפסיד.  להכיר שכך קבעה חוכמתך. תבוסה גדולה מדי בשנותי הראשונות, בלא הכוונה מתאימה, לא אפשרה לי ללמוד ממנה את כוונתך: לא לעשות מאומה. למצוא אל נורא בחוסר אונים וכניעה.

ניסיוני הוא ידיעה על אם שהייתה האויב האכזר והמסוכן ביותר של ילדה. כשחשבתי שזעמה של אמי עלי הוא טעות, נמלאתי אשמה, כי לא הצלחתי למנוע אותו. כשחשבתי שזעמה הפוצע של אמי הוא סתם מקרה, חיי איבדו משמעות. כשחשבתי שזעמה של אמי הוא רשעות שניצחה, לא רציתי לחיות. כשהייתי מוכן לשקול את האפשרות שהזעם נשלח אלי, ממך, הוא נעשה לי משימה, אחריות, שאין בה אשמה ייאוש או סתמיות. רק פציעה שבה צריך לעמוד.

אמונה אצלי היא מבחן קשה עד בלתי אפשרי. אני צריך להתגבר על כל נימי נפשו שזועקים לא לסמוך. אתה דורש ממני לוותר על מה שמרגיש לי "נכון". הזהירות. הבדיקות. המחסומים. ההתראות. מסלולי הבריחה. תכניות החיסול. בית המשפט. דמותך המפחידה.

ניסיונך דורש ממני להסתכן בדבר שלא חוויתי ואיני מכיר. והוא הפוך לכל מה שאני יודע ורגיל לעשות: להאמין לבוא שומר שאינו מופיע לי בזיכרון. להתנהג כאילו היה לי בך מגן מיומן. לסמוך על הבטחה שלא קיבלתי ממך. שהקושי אינו חמור. שאפשר והעניין מעצמו יפטר. שנתת לי כוח להתגבר. שלא תנטוש. שתלך עמי. שיש על מי לסמוך. שיהיה בסדר בסופו של דבר.

ניסיוני הוא אמון שאני צריך לתת בך. שאם אוותר על הזהירות, והבדיקות, ותכנית ההגנה, אתה תעשה במקומי את השמירה.

ניסיוני הוא אמון שאני צריך לתת באנשים. סיכון שאני צריך לקבל על עצמי, להתנהג כאילו ברגע המכריע, תתגלה בינם לביני. ללמוד דבר שלא ידעתי לעשות בעבר. לסמוך על זולתי המבקש אותך, כמותי.

ניסיוני לא הסתיים כשעזבתי את בית אמי. הוא חוזר אלי פעמיים שלוש בשבוע, כשאתה מטיל עלי לשאת סכנה, אמיתית או מדומה, או כעס שעשוי להיות מופנה כלפי. התכנית לימדה אותי לשאול איפה עלה בי היום פחד שווא. מהו פתרונו המדומה. באיזה תפילה אליך, אם תיענה, הפחד יתפוגג. איך אבטא במעשה את אמונתי בשומרי.

ניסיוני הוא מעשה יומי. להיות מוכן לשאת סכנות אמת שאתה מטיל עלי מעת לעת. להזכיר לעצמי שהפחד מהאיש העומד ברחוב על יד ביתי הוא חזרת האימה הקדומה, ולא גילוי של סכנה. לוותר על התכניות שאני עושה למקרה שהאיש ינסה לפרוץ לביתי. לזכור שתוכניותי הן פתרון מדומה לחרדה. לפנות אליך בבקשה להיות לי מגן עולמי. למנות אותך שומר לביתי כאשר אני יוצא למלאכתי.

תפילה

אני רוצה לא לפחד מהפחד. לא לעסוק בו כל כך הרבה. להפסיק להיזהר. להימנע. להתרחק. לתכנן מאבקים ונקמות. אני רוצה מאד לבטוח. לזכות במקום התמים שלא ידע סכנות נוראות. ללכת בעולם כאילו כל מי שנמצא רוצה לשמור עלי.

חנות הקסמים

אני רוצה זיכרון אחר. אם מכבדת. אב שומר. אחים שבאים לעזור. קהילה מעורבת. חברה צודקת. שלטון של חוק. צבא חזק.

תפילה

היה עוזר אילו שברי היה מגיע אלי ממך עם דף הסבר:

הרינו להודיע שנפלה החלטה מאת אל נורא עלילה

והיא לא בידך. ואין אשמה. ואי אפשר לעשות מאומה.

וכדאי, ורצוי, להתמסר. לכאב ולצער שחלקו עובר.

וחלקו נשאר. לפחד, שעל חלקו ניתן להתגבר,

וחלקו הוא אימה עם חוסר אונים גמור. והיא מצבנו. והיא בסדר גמור.

היה עוזר אילו היית מופיע למסור לנו את הדין.

והייתה הרגשה שאתה קצת מצטער. נושא עמנו אילמות ואימה. וחוסר אונים גמור. נושא עמנו את המרחק הבלתי נסבל, בין הכול יכול, והאדם המוגבל.

היה עוזר אילו לפחות היית אומר: ראיתי אותך ביום שבו עולמך נשבר.

ראיתי. וידעתי. מידי היה הדבר.

אני צריך שתבוא ותהיה עמי, בזיכרון המקפיא. בחוסר אונים סופי. ותאמר שאתה שם. רואה הכול. וגם אתה אינך יכול לעשות מאומה. כי כך נקבע. והשיתוק שלי רגיל ומקובל. מתאים למקרה. ואינו נחשב להסכמה. והוא מה שילד יכול לעשות במקרה כזה. והתכונה ההיא מכובדת וראויה. ומותר להיות שוב, לפעמים, במקום כזה. ולא תלך עד שאירגע. עד שאדע שאתה נמצא.

אני מבקש אל שאין לי מילים לתאר. חסר לי במאגר. לא יודע איך הוא מופיע.  לא מכיר את הרוגע שהוא משרה בנוכחותו.

אני צריך שתתחיל אתי מהתחלה. שלא תלך לשום מקום בחודשים הראשונים. שתחבק אותי כשאתקשה להירדם. שתספר סיפור שלא נגמר. שלא תיתן לשום חיה רעה להתקרב. שלא תאפשר להשמיע מילים להן ילד לא יכול להקשיב. אני זקוק לתיקון של אמון ראשוני. אני מבקש להכיר את האל, צילי, ההולך לימיני. אני מבקש אתה הנמצא עמדי.

אני צריך אל שאומר לא לדאוג. אין צורך להתכונן. לך לישון. אני שומר. כדי להאמין בך אני צריך שתוכיח שלי שאתה רוצה ויכול לשמור עלי.

פוסט טראומה כניסיון שלא נפתר

פוסט טראומה כניסיון שלא נפתר

יאיר כספי

 ישנה תחושה שאסור לך להרגישה. אסור לדעת שהיא קיימת בך. היא מסוכנת, מבלבלת, ומאיימת על זהותך. אם תיתן לה מקום אפשר שהיא תמחק את מי שידוע בתור "אתה", דמותך המוכרת לך.

אתה חושש שאם אנשים יגלו עליך את הצד האחר שלך, אפשר שלא ירצו יותר בחברתך. יבוטל כרטיס החבר שלך. תיזרק מהקבוצה.

לפעמים נדמה לך שהחלק המסתורי שבך יותר גדול ממך. ואם תרשה לו להיות שם באופן חוקי, הוא יכול לסחוף אותך להרס עצמי, או שיגעון, ואולי להרוג אותך.

לכן, במשך שנים, אתה משקיע הרבה מאמצים לשמור את הרגש האסור עמוק בתוכך. מוקטן, מוצפן, מכוסה בצבעי הסוואה, מוגן על ידי הסבר שמדמה אותו לדבר אחר. ולמרות כל זאת, הוא חוזר לביקור מדי זמן מה, ללא התראה, ומציף אותך.

החלק הקשה הזה בא לך בחינם. לא עשית דבר טוב או רע שבגללו הוא מגיע לך. הופיע יום אחד. ללא הכנה. ללא הסבר. בלי שום קשר למה שעשית לפניו או אחריו. בישיבה שנתקיימה בלשכתו של שר ההוויה הוחלט להטיל עליך לשאת עמך כאב. איימה. תהום. או רעב גדול. כמשקולת שאתה צריך לקחת אתך לכל מקום.

אנשי בריאות הנפש קוראים לרגש שאסור לך להכיר "פוסט טראומה". תחושות שנותרו בך ממשבר שלא נפתר ונשארו עמך כיסוד המאיים על האני שלך. או על יכולתך להשתייך למשפחה או לחברה. הם יאמרו לנו שפציעה קדומה שלא ידעת איך להתמודד עמה, נשארה בך כזיכרון מאיים, רגש שאינך יודע לשאת. בכל פעם שהוא עולה הוא מחזיר אותך ליום ולמקום שבו עמדת חסר אונים מול איום על קיומך. רגע שבו העולם שהכרת ובו בטחת, נגמר פתאום.

יום שבו כל מה שלימדו אותך לא היה תקף יותר. ומאז יש ספק אם אי פעם היה נכון. סיפור שניטלו ממנו כל מילותיו. ואין בו יותר סוף, או התחלה, או מהלך ברור.

מקום שאין בו אלוהים. אין רחמים. אין שומע לתפילתך. צדק לא קיים. אין הסבר. אין הגיון. אין הדרכה. אין סליחה. אין מנחם לכאבך. רק אתה המוטח ארצה בעוצמה.

איך נראה הניסיון הלא פתור שלך? מה אתה נושא עמך שנים רבות ועדיין מסרב לקבל? לאיזה רגש או זיכרון שעולה בך אתה מתקשה לתת מקום?

מתי ואיך הופיעה התחושה הזו בפרקים שונים בחייך ושינתה את מעשיך? מתי והיכן צף ועלה הרגש הזה בשבוע האחרון? מה אתה עושה כשאתה מגלה שאינך יכול להיפטר מן הזיכרון המאיים?

  פתרון מדומה

כדי לשרוד מול איומך הקיומי,  המופיע בדמות זיכרון או רגש המאיים על עולמך, פיתחת מערכת כלים שנתנו לך שליטה חלקית בסכנה העולה.

ניסית שכחה. השתדלת לצמצם את הופעתו של הרגש המאיים לזמן קצר ככל האפשר. תייגת אותו כהפרעה שולית שתעלם מהר. רכשת הסברים שקראו למה שאסור לי לדעת בשמות אחרים.

 מצאת כלים ושיטות שתכליתם למנוע ממך להרגיש את מה שאינך יכול לקבל.

מי שלא יכול לשאת את פחדו, בונה חומות מסביבו. זאת שאינה יכולה לשאת אשמה בונה על המשפט שיזכה אותה. האישה המתקשה לשאת את חששה מניצול, דואגת לא להתקרב למי שסימנה לעצמה כעשוי להשתמש בה. זה שאסור לו להכיר בזעמו, מבלה את יומו במדיטציה כדי להתעלות מעל רגשותיו. וזה שאינו יכול לשאת דחייה, מנסה לזכות בחיבת הכול.

וכולם קונים לעצמם הסברים, שעליהם הם חוזרים הרבה פעמים כדי לשכנע את עצמם בהכרחיות הדרך היחידה שבה הם יודעים לפעול:  בעלת האשמה אוספת סיפורים על אנשים שלא הכינו הגנה משפטית מתאימה ויושבים בכלא בטעות. החוששת מניצול בטוחה שהצילה את עצמה ממי שכמעט הפך אותה לשפחה. זאת שאסורה עליה תוקפנותה אוספת מחקרים שמוכיחים שאהבה זה הכול. הנחמד הולך לקורסים שבהם הוא לומד לקבל אנשים כמו שהם, כאילו שאת זאת אינו יודע לעשות.

לכל אחד מהם תכנית עם חזון מדומה על הדרך שבה יפתור באופן סופי את בעייתו, בעתיד:  בעלת האשמה חולמת על מסמך שתמצא ויזכה אותה. בעלת הדחייה מאמינה שאם תרזה תזכה באהבה. זה שלא ראו אותו חולם על ספר עם שמו המוצג בכל חלון ראווה. זה שבורח מתחושת חוסר ערך שלו מאמין שהמצאה שלו תעשה אותו חשוב מאד. מי שלא יכול לשאת את קומתו הנמוכה מתכנן להגיע גבוהה מאד.

ואת כל זאת הם עושים  לא רק כדי להגן על עצמם, אלא גם ובעיקר כדי לשמור על בוראם. אלוהים מתנדנד, שצריך לתמוך בו. להוכיח שיש צדק בעולם. שיש פיצויים למי שסבל לשווא. שיש דרך לפתור כל כאב גדול. אלוהים שאולי יאבד להם אם יצטרכו לעמוד במקום שבו אדם יודע את מעמדו הלא חשוב בפני בורא היקום.

כך הם הולכים ובונים מערכת כזבים, מעמידים להם אלי שווא, כדי לא לגעת במקום שבו, כך נדמה, גילו שאולי אין אלוהים, ואין משמעות לכלום.

 ניסיון עבר שלא נפתר

מאחורי הרגש האסור עומד זיכרון כואב. אתגר שלא יכולת לעמוד בו, בזמנו. קושי שהיה גדול עליך בגיל ההוא. ואלוהים, או אנשים כפו עליך לפגוש. לא יכולת לבלוע ולעכל. ואינך יכול להקיא. הוא שם, באותו מצב מאיים ראשוני. לא מעובד. לא נעשה לתפקיד.

היכן ומתי קרה הדבר שעורר בך אז, ועד היום, רגש שאינך יכול להכיל?

מה קרה שם, והוא מקביל אחד לאחד, לחשש שאיתו אתה מתמודד היום?

אם היה זה אירוע חוזר, נסה לתעד מספר רב ככל האפשר של דוגמאות שבהם אתה נדרש להכיל את מה שעד היום לא עוכל.

איך עיוותו אירועי אותו עבר את תפיסתך העצמית? איך שילחו אותך למשימת כזב שבה אתה מתעסק ללא הפסק וללא תועלת אמיתית?

טיבעם של אירועים מכוננים קשים שהיה בהם איום על הקיום.

ילד שאמו לא ראתה אותו נזכר, כשלא רואים אותו היום, בפחדו של התינוק שינטשו אותו, וימות. לכן הוא חייב להכריח את סובבים להתייחס אליו ללא הפסק.

ילדה שהתעלמו מצרכיה, נתקפת אימה בכל פעם שהיא קצת רעבה, ואוכלת הרבה כדי לא לשאת את הפחד שאוכל לא יהיה.

ילד שנדחה חברתית בבית הספר, לא מרשה לעצמו להתנגד ללחץ חברתי, כי בזיכרונו ההשתייכות לקבוצת בני גיל עשר הוא הדבר שיקבע את ערכך ויכולתך לשרוד כחבר בקבוצה.

ילדה שנוצלה על ידי אביה נחשפה לאמת מזעזעת שמי שעמד עליה אותה בבגרותו אפשר שיוכל לחיות עמה בשלום: הורים יכולים להיות גם אנשים אנוכיים העוסקים לפעמים בצרכים שלהם בלבד. אצלה נותר ספק אם יש בכלל אהבה שאינה תלויה בדבר.

איזה זיכרון שלך נושא בתוכו פציעה שעוד לא עמדת בה? איזה זיכרון שלך מאיים על יכולתך לסמוך על אנשים, לתת סדר ומשמעות בדברים. באיזה זיכרון שלך אין תקווה ואין אלוהים?

 דמות מופת

המקום שנדמה כי אסור לך להיות בו לעולם, לא מנהל אותך כל הזמן. הקושי שנדמה כי לא תוכל לעמוד בו אף פעם, עמדת בו בעבר כמה פעמים, בדרך כלל בלי משים. לצד פתרונותיך הכוזבים ופנייתך לישועה מאלי שווא, לא נפסקה לך מעולם שיחה עם אלוהים. הרגעים האלו יקרים. אם תכיר אותם, תוכל לחזור עליהם. לגדלם.

איפה אתה מרגיש אהוב, מוגן, עם תפקיד ברור?  איפה אתה מרשה לעצמך לגעת לרגע במקום האסור?

אם אתה מצליח לזכור תקופה מאושרת, נסה לזכור מה עשית שם אחרת? מה הרשה לך לוותר על הפתרונות הכוזבים שאתה רגיל להם? איך היית שם לרגע אדם אחר שאינו מנוהל מן המקום שאותו צריך למנוע בכל מחיר? עם איזה סכנה היית מוכן להתמודד? אלו היו רגעים שבהם ידעת כיצד לעמוד בניסיון חייך. איך אפשר להעתיק את ההצלחה ההיא לפינה שעוד לא הצלחת להאיר?

אם אין לך זיכרונות הצלחה משלך, אפשר לשאול אותם מאנשים אחרים שהתגברו על ניסיונות דומים.

החושש מדחייה ייזכר באנשים שנעלבו, אבל לא נהרסו, כשלא רצו אותם. המוצף באימה יחשוב על אנשים שמכירים בפחדם, ולא נותנים לו לנהל אותם. רדוף האשמה ילמד מאלו שמוכנים להכיר בטעות, אבל לא יתנו להדביק להם אחריות שאינה שלהם. המאוים מתוקפנות יחפש אנשים שלא מחפשים עימותים, אבל מוכנים, כשאין ברירה, להילחם. החושש מתלותו יבקש אנשים עצמאיים שלא מתביישים להזדקק מאד למישהו בעולמם.

נסה לזהות אצל דמויות המופת שלך פן מיוחד של דעת אלוהים שאינך מכיר. רשות שקיבלו ממנו למעשים האסורים עליך. שותפות שהם חווים איתו במקום שאתה בטוח כי אין בו כניסה לאלוהים.

כשאנו יודעים מה חסר לנו, מורים דגולים נמצאים לנו בכל מקום. אם אתה מתקשה להיות תלמיד של אנשים רגילים שיש להם אלוהים שאינך מכיר, לך לספרים. חפש בתולדותינו או בגנזיה של התרבות האנושית, דמויות שעמדו בהצלחה בניסיון דומה לשלך. נסה לברר איזה אלוהים היה להם ומה הם היו מוכנים לגלות על מצבו של האדם ולקבל על עצמם.

 עמידה בניסיון

עמידה בניסיון היא דבר שונה לגמרי מן המאמץ להבין אותו, לשלוט בו, לצמצם אותו, לנהל אותו או להכריח אותו להעלם.

כדי לעמוד בניסיון צריך לצאת איתו מהארון. לעמוד לפני אנשים, עצמך ואלוהים ולומר: אני נושא עמי אימה, או אשמה, או דיכאון, או בושה, או כעס גדול, או חשש מדחייה, או פחדים מניצול, או כמיהה ינקותית, או רעב נורא, או תחושה או משאלה אחרת שקשה לי להודות בקיומה. ואני מקבל עלי לחיות עמה.

המשא כבד למי שאינו רגיל לשאתו. כדי לעמוד בו  צריך להסתכן ולבקש מבוראך רשות, תמיכה והדרכה. חוויה של שותפות בנשיאת המשא שלא קיבלת בעת שהוא הוטל עליך. מישהו שבא ואומר: ראיתי. שמתי לב. נעבור את זה יחדיו. אתה בסדר גמור כשאתה עצוב, או אשם לשווא, או מפחד, או תלותי מאד.

לאחר מכן צריך לגייס אומץ ודמיון כדי לבקש מכבודו דבר שלא נתן לך מעולם, והבחנת שדמויות המופת שלך קיבלו אותו:

המפחד מתלותו יבקש דמות הורה או שותף שמוכן תמיד בשמחה להיענות אליו. החושש מכעסו יבקש הדגמה לכעס שממלא תפקיד בתיקון עולמו של הבורא. הכועס יבקש לו אל שלא עוזב כשמתרעמים עליו. מי שאסור לו להיות אף לא לרגע ללא שליטה, יבקש אל שמנהל את עולמו בבטחה, ומאפשר לילדיו להשתובב. המפחד מן הרעב יבקש את האל הזן את הכול ובטובו הגדול לעולם לא חסר לנו ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד. מי שבגדו בו יבקש את תיקונו באל הנאמן תמיד לעובדיו.

ניסיונותינו נפתרים כשאנו מקבלים אותם עלינו. מכירים במי שהטיל אותם (ואין אלו הורינו, או החברה, או התאונה שגרמו לפציעתנו). מסיבה שלא נבין. בלא צדק מקובל בין אנשים. בלא פיצויים. כך נקבע. כך נכתב בספרים. פלוני ישא עמו כמיהה שאצל רוב האנשים נתמלאה בשנתם הראשונה, ואלמוני ישא עמו ספק לגבי האהבה שאוהבים אותו, ושלישי ישא כאב על יקירו שאבד, ורביעי יהיה אחראי למחלה כרונית.

זאת הסיבה שהעניינים הסתבכו לנו מלכתחילה. קשה לנו לקבל כי עם כל הטכנולוגיה שבידינו, המדע, התרבות האנושית, אמצעי הניהול והשליטה, אמצעי התקשורת והחלפת המידע, הדמוקרטיה וזכויות הפרט, אנחנו עדיין, תמיד, במקום אחד לפחות, נתינים חסרי כל זכויות, שמקבלים הוראות ללא הסברים. חוטפים מכות ללא הכנות. ללא התנצלות. ללא פיצויים.

עמידה בניסיון היא פרידה מסיפור שתרבותנו מספרת לעצמה על יכולתו של אדם, חשיבותו, והמרחק ההולך וקטן בינו ובין בוראו. וקבלת אמת קשה המשותפת לכל מקרי הניסיון שהזכרנו: ישנו תמיד דבר אחד שאיננו שולטים בו, ואיננו מבינים, והוא מגלה לו דבר על מקומו הלא כל כך חשוב של אדם לפני אלוהיו.

 עבודה יומית

אלפי פעמים, בכל פעם שהרגש האסור לנו עלה, פנינו לפתרונות מדומים. הפניה הזו הפכה להיות הרגל אוטומטי. עשיית שינוי מזמינה תרגול  קצר, בן מספר דקות, פעמיים ביום, במשך כשלושה, ארבעה חודשים לפחות, כדי להפנים דרך חדשה לנשיאת משא הניסיון.

בסוף היום, או לאחר רגע של ניסיון: איפה עלה הרגש הקשה? מה בחרתי כפיתרון מדומה? אילו זיכרונות מן העבר עלו בי? איזה חוויה של עמידה בניסיון הבאתי, או אפשר היה להביא, לרגע הזה? למה אני זקוק מאלוהי כדי לעמוד בניסיוני?

בתחילת היום, או במהלך רגע של ניסיון: איפה עשוי לעלות היום הרגש הבלתי נסבל? מה יכול להיות הפתרון המדומה? אילו זיכרונות מן העבר עשויים לעלות ולהציף אותי? איזה חוויה של עמידה בניסיון אוכל להביא עמי לרגע הזה? מהי בקשתי מאת בוראי כדי לעמוד בהצלחה בניסיוני?

  

שאלון ניסיון

פסיכולוגיה ביהדות

שאלון ניסיון

ד"ר יאיר כספי

ניסיון הוא אתגר מאת בורא עולם. קושי הבא בהפתעה, בלא מעשה או מחדל תחילה. ניסיון הוא המושג המקביל למשבר הפסיכולוגי. פוסט טראומה הוא ניסיון שלא נפתר. הניסיון מבלבל, מעורר ספק בקיומה של שיטה שאפשר לסמוך עליה. נדמה שנדמית בו בגידתו של אלוהים. הניסיון הוא מבחנה הקשה של האמונה. שער לידיעה עליונה. מפתח לייעוד הנגלה במשבר ומצוקה. 

א. הניסיון הלא פתור

קושי שאינך עומד/ת בו לאחרונה.

תחושות ורגשות שמתקשה להתמודד עמם. הרגש המבלבל.

מצבים שלא יכול להיות בהם: מוצף, מתפרץ, מתפרק, מפוחד, מבויש, נמנע, פורש, נאלם, נואש, אבוד, חסר תפקיד. אנשים שמוציאים אותך מדעתך.

אמת שמתקשה לקבל.

משבר שעוד לא התגברת עליו. אתגר שלא עומד/ת בו

איפה אין לך אלוהים?

הניסיון הלא פתור.

מחירו של הניסיון הלא פתור.

ב. פתרון מדומה

יצר רע שעולה בלבך בשעות של ניסיון לא פתור. מה אתה עושה בו?

שקר שמשקר לעצמך והאמת.

חטא שלמדת לחטוא ועונשו.

עבודת אלילים: ממה את/ה עושה לך אלוהים? מה את/ה מקריב לו?

חזון שווא שהמצאת על דרך פתרון הניסיון.

ג. ניסיון ילדות (או ניסיון עבר) שלא נפתר, וחוזר בניסיון הנוכחי

מי הקשה עליך? מי הרשה? מי לא התערב?

חסד שלא עשו עמך, ואת/ה מתקשה לעשות עם עצמך.

תפילה שלך שלא נשמעה, ומתקשה עד היום להקשיב לה. 

שקר ששיקרו לך והתרגלת לספר לעצמך, והאמת.

חטא שחטאו לך ועונש שקיבלת על חטאי אחרים. חטא שהתרגלת לחטוא ועונשך. 

"אליל הבית" שעבדו שם, ולמדת לעבוד, וקורבנות שהקריבו לו, ואתה מקריב עד היום.

ניסיון שלא עמדו בו (משפחה, חברה, עמך). ניסיון שאת/ה לא ידעת בזמנו לעמוד בו. ניסיונות דומים שלא עמדת בהם בהמשך חייך.

תרעומת על ריבונו של עולם (ניסיון שלא היה לך סיכוי לעמוד בו, חסד שלא היה, תפילה שלא נשמעה).

ד. ניסיונות (דומים) שעמדת בהם

מה היה הקושי, המשבר, האתגר המיוחד?

מה עשית נכון?

חסד שידעת לקבל.

רצון שנמצא לו תפקיד נכון.

אמת שלמדת על עצמך ועולמך.

אמונה שהנחתה אותך.

גילוי הניסיון כחסד, בדיעבד. איזה דבר מוצלח צמח מן הניסיון?

דמויות מופת: ניסיונות דומים שראית אחרים עומדים בהם: חסד שידעו לקבל. רצון שמצאו לו תפקיד. מה עשו נכון?

ה. עמידה בניסיון

חסד העומד לרשותך. יכולות חדשות שאפשר ללמוד.

אמת שמגלה על עצמך. ידיעה חדשה על מעמדך בעולמך.

מה בקשייך הוא ניסיון משפחתי רב דורי שלא נפתר ונתגלגל אליך או ניסיון לא פתור של החברה שאתה חי בה?

עבודת אלילים עליה צריך לוותר וחטא אופייני שלה ממנו צריך להיפרד.

איזה מעשה הכרחי נתפס כבלתי אפשרי? אינו בך, לעולם לא תוכל/י לעשות?

 מצוות עשה ולא תעשה של עמידה בניסיון.

יעוד אפשרי הנגלה בניסיון הנוכחי.

חזון: האדם שאתה נהיה כשאתה עומד בניסיון.

חסדו של הניסיון, בדיעבד.

תפילה לעמידה בניסיון.

 

                                                                                                ספטמבר 2006

שאלון שמחת ילדות


התכנית לפסיכולוגיה ביהדות
 
שאלון שמחת ילדות / ד"ר יאיר כספי
שמחות הילדות גילו לך דבר על רשות ותפקיד המזומנים לך. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת בילדותך? תאר את המקום והזמן שנמשכה בו אותה שמחה. מה שימח את לבך?
א. חסד שעשו עמך

1. רצון: איזה צורך או בקשה שלך נענתה?
2. חסד: איזה חסד עשו עמך?
3. מצווה: איזה מעשה נכון של אחרים ו/או שלך הביא את השמחה?
4. ניסיון: באיזה ניסיון עמדו בהצלחה עושי המצווה שעשתה לך שמחה?
5. מאיזה חטא או עבודת אלילים נפרדו עושי המצווה כשעמדו בניסיון?
6. מתי לפני כן עמדו עושי המצווה בניסיון דומה? מי לפניהם (בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה) עמד בהצלחה בניסיון כזה?
7. התגלות: מה מאלוהים קיבלת באותה שמחה? (נוכח, שומע, צדיק, ארך אפיים, כל יכול, בורא, עליון, אחד, רחום, מצווה…).
ב. חסד שלמדת לעשות

כיצד הופיעה אותה דעת אלוהים בפרקים אחרים של חייך?
1. רצון: בקשה שידעתי לבקש.
2. הודיה: חסד שידעתי להכיר בחיי.
3. גמילת חסד: חסד שידעתי לעשות עם עצמי ואחרים.
4. מצווה: מצוות שקיבלתי על עצמי בדומה לזו שנעשתה עמי.
5. ניסיון: ניסיונות שעמדתי בהם.
ג. לעתיד לבוא

1. לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה ההיא לעתיד לבוא?

25.1.05