האיש שסרב לקבל מתנה

רגעי הדעת:

האיש שסירב לקבל מתנה

יאיר כספי

אגדת הזן מספרת על לוחם צעיר ויהיר שבא אל מורה זקן לאומנויות לחימה, בשעה ששהה עם תלמידיו, התרברב בפני המורה בכוחו וכישרונו, והזמין אותו לקרב.

הזקן לא הגיב להזמנה. הצעיר ניסה להתגרות בזקן, קילל אותו ופגע בזכר אבותיו. המורה נותר שקט ולא התייחס לדבריו. בסופו של דבר התייאש הצעיר ועזב.

שאלו התלמידים את מורם: מדוע היית מוכן לסבול השפלה כזו? האם לא אכפת לך להיראות מוג לב?

השיב המורה: אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?

"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.

"דבר דומה", אמר המורה, "נכון באשר לקנאה, לזעם ולעלבון. כשהם אינם מתקבלים, הם שייכים למי שנושא אותם".

 מהו סודו של האיש שלא כעס ולא נעלב?

האם המורה לא נפגע משום שהוא בעל תודעת ערך עצמי גבוהה, ולכן אינו רגיש למה שאומרים עליו?

ואולי שתיקתו היא סוג של תוקפנות שבה הוא מייאש את זולתו?

ואפשר שהמורה עשה תיקון גדול בתוך עצמו, שבו העלה וריפא פצעי עלבון מעברו, ולכן נגיעה במקום הזה אינה כואבת לו?

ואולי יש לזקן יכולת לראות ולקבל את מצבו הקיומי העלוב של האדם, ועל כן דברים משפילים אינם מחדשים לו דבר על עצמו?

האם אפשר שהמורה בעל האמונה  מקבל את  העלבון כקושי שבוראו מטיל עליו לשאת, ולכן איננו מתקומם?

ואולי  אהבת אדם גדולה יש למורה, המאפשרת לו לראות את מצוקתו של הצעיר, ולדון אותו לכף זכות, על מאמציו הנואשים לזכות בהכרה?

אפשר כי יכולתו המופלאה של המורה שלא להיעלב, נבנתה מתוך שילוב של כמה מדרכי ההתבוננות וההתמודדות שהוזכרו כאן. אבל סיפור המעשה רומז לכיוון אחר:  המורה אמר לנו כי המפתח ליכולתו לא להיעלב הייתה בחירתו שלא לקבל מתנה. איזה מתנה? איך אפשר לראות בהתגרות ודברים מעליבים הצעה למתנה?

מי שגדל בתרבות כמו שלנו, ששמה את האדם במרכז, ומציעה לו כפתרון למצוקתו להכיר בערכו המיוחד ולדאוג באסרטיביות למימוש צרכיו, מתקשה להבין את האירוע שלפנינו. המורה, שבא מעולם אחר, קרא כאן סיפור שאנו לא יודעים לקרוא יותר:

האיש המטיח בי דברים קשים, שאינם שייכים לי, מציע לי מינוי שאולי אני זקוק לו: להיות דמות חשובה בסיפור. ואני, בלי משים, עשוי להתפתות לתפקיד הגיבור. ולכן עיקר האתגר העומד בפני אינו למנוע את פגיעתו של העלבון בי, אלא לזוז מן המרכז. להיות פחות חשוב. לאפשר לאירוע להיות של הצעיר בלבד ולהישאר בו ללא תפקיד. לצאת מן הסיפור.

הלוחם הצעיר הבא להתגרות במורה הזקן, הוא משל למתבגר המעריץ את אביו, רואה בו קנה מידה לכל הדברים, ורוצה לבדוק את עצמו האם כבר הגיע למדרגתו. מנסה להרשים אותו, לזכות באישורו, ואם אישור כזה אינו אפשרי, לגבור עליו ולתפוס בעולם את מקומו.

וצריך האב לגייס את כוחותיו כדי לדחות את המתנה שהניח לפתחו הבן. לקבל על עצמו מעתה תפקיד צנוע יותר בחיי בנו, ולומר לו:

לא תהיה גדול אם תנצח אותי, לא תאבד אם תפסיד. לא אתי אתה צריך היום להתמודד.

ישנו רק אחד שמולו אתה צריך לעמוד, לבד. מעתה, רק מולו אתה נמדד.

 יש לנו בספרינו הישנים סיפור דומה על אב הנושא ברכה בטקס שבו בנו הגיע לגיל שבו כל חובותיו מוטלים עליו: ברוך שפטרני מעונשו של זה. כלומר, תודה לך אלוהי שמעתה חטאיו של בני הם עניין שבינך לבינו, ואני פטור מן ההתקוטטות הזו.

גילוי עצמי שמקורו בדעת אלוהים – תקציר להרצאה

גילוי עצמי שמקורו בדעת אלוהים / ד"ר יאיר כספי
(תקציר להרצאה)
מול "דע את עצמך" של יוון העתיקה והפסיכולוגיה המודרנית העמיד המקרא את "דע את אלוהי אביך", והרחיבו החכמים: "דע לפני מי אתה עמל", ו"דע לפני מי אתה מתפלל", ו"דע לפני מי אתה עתיד לתת את הדין".
אנו נבחן חמש הבדלים פסיכולוגיים שמצאה ספרות ישראל: מקרא, תלמודים, מחשבה הלכה וחסידות, בין האדם העומד לפני בוראו לאדם השם עצמו במרכז עולמו.
א. כשהעולם שייך לאלוהים, האדם אסיר תודה על נכונות בוראו לחלוק עמו את עולמו. והוא יכול לעשות כמותו ולחלוק עם אחרים את מתנתו. כשהעולם שייך לאדם מגיע לו יותר, ולא מגיע לאף אחד אחר, ומה שיקבל אף פעם לא יספקו.
ב. בעולם שאלוהים מנהל האדם מוזמן להשתתף במפעל יצירה גדול: תיקון עצמו והחברה האנושית. בקבלת תפקידו הוא זוכה בערכו ובמשמעות לקיומו. האדם המתעקש לנהל את העולם לבדו, מאבד את שייכותו לאנושות שקמה מגילוי מקורה המשותף, לדורות שקדמו לו ולדורות הבאים, ויש לו רק את עצמו ההולך ומצטמצם.
ג. מי שאין לו אלוהים, אין לו גבולות שלעולם אסור לעבור. גם אם אפשר להרוויח הרבה, גם כשאיש לא רואה, וגם אם פתאום הפכו מותרים חברתית. האיש שהכיר בסמכות בוראו מגלה שקבלת גבולותיו היא המקום שבו הוא נעשה בן חורין מיצרי לבו הרעים, מן הלחץ החברתי, ומאימת המוות הקרב.
ד. כשרק אלוהים יודע מה יקרה בעתיד, אדם יודע שעליו להתגייס לקשיים בלתי צפויים שבוראו עשוי להטיל לפתחו. לאדם המאמין שהעתיד לגמרי בשליטתו, משברים בלתי צפויים הם איום בלתי נסבל על זהותו כאדון עולמו.
כשהאדם במרכז ואלוהים נמדד לפי כמה שהוא טוב לאדם, משבר קשה הופך אותו  לאל רע שכדאי להיפטר ממנו. כשאלוהים במרכז צריך להתגייס לעמוד בניסיונותיו.
ה. לאדם השואף לגדולה אסור לדעת את חסרונותיו המהותיים. אסור לו להזדקק, לבקש עזרה, או להתגעגע לאלוהים. כשאלוהים הוא הכל יכול  אפשר לדעת לפניו כאב ומחסור גדול, מותר לאדם להיות מוגבל ולבקש את שאינו יכול.