הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

יאיר כספי

השנה הראשונה באוניברסיטה הלכה והשתפרה. הוקסמתי מן האפשרויות הרבות שהעיר הגדולה הציעה. התקבלתי ללמוד מקצוע שבחרתי. נתנו לי חדר משלי במעונות הסטודנטים. בסוף אותה שנה מצאתי את החבר הרציני הראשון שלי.

באמצע אותה שנה אמי חלתה. לסרטן היו גרורות בכול גופה. הודעתי לאבי שאני מפסיקה את הלימודים וחוזרת הביתה כדי להיות עם אמי.

"המחלה", אמר אבי, "היא אחריות של אמא ושלי".

ביקשתי, לפחות, לחזור לגור בבית. אבל אבא לא ויתר. הוא אסר עלי לצמצם את היקף השעות שלי באוניברסיטה. הוא אסר עלי להגיע הביתה לפני יום ששי, כפי שהייתי רגילה לעשות בחודשים הראשונים של הלימודים. "לך", הוא אמר, "יש תפקיד אחר חשוב השנה".

חסדי היה האוניברסיטה. החדר שלי. החברים החדשים ובן זוגי. חסדי היה אבי שלא ויתר ולקח על עצמו את עיקר הטיפול באמי.

בשנה ההיא הגשמתי רצון לצאת לעולם ולקבל רשות למצוא בו את מקומי.

הגבול שהציב לי אבי, וקיבלתי על עצמי, הוא הקו התוחם את אחריות ההורים לחייהם, ומפריד את הבת מעולמם.

בפרקים אחרים של חיי פגשתי אנשים שלא זכו במתנה הזו. במשברים משפחתיים נשאבו חזרה לעולמם של הוריהם. יש ביניהם שהיו צריכים לנהל מאבק ארוך כדי לזכות בעצמאות. יש ביניהם שלא קיבלו רשות להיפרד, ולא ידעו לקחת אותה לעצמם, וחייהם עדיין אינם שלהם.

הניסיון הקשה אותה שנה היו הגעגועים לאמי. היינו מדברות כל יום בטלפון. מצבה השתפר. ואחר כך הידרדר. היא נפטרה בתחילת השנה השלישית ללימודי באוניברסיטה.

המצווה הייתה להמשיך את לימודי. ואת חיי החברתיים. לבנות את עולמי שהחל להתבדל מעולמם של הורי.

קשה להסביר איך אפשר שאני זוכרת את שנת מחלתה של אמי כשנה המאושרת שלי.

בשנה ההיא קיבלתי ממך, דרך אבי, את הרשות לחיות את חיי.

סוד האושר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

סוד האושר הוא מקא"מ

יאיר כספי

בעשרים השנה האחרונות החלפתי שלוש מקצועות. עכשיו אני לומדת מקצוע רביעי. באף אחד מהם לא מצאתי את עצמי.

הייתי עורכת דין, וזה לא היה בשבילי. קיבלתי מלגת מחקר לדוקטורט במדעי החברה, שלא עניין אותי. עבדתי בטלוויזיה, ולא אהבתי את הסביבה החברתית. בעוד חצי שנה אסיים תואר מספר שלוש שלי, בעיצוב תעשייתי, ואני לא רואה את עצמי עושה משהו עם זה.

אני מתבוננת בקנאה בחברותי שיש להן עולם מקצועי משלהן. ילדי גדלים ועוד מעט לא יצטרכו אותי. איני יודעת מהו תחומי. האם אפשר שלא ייעדת לי שום תפקיד מקצועי?

הייתה לי תקופה אחת בחיי, שלוש שנים שבהן אהבתי את מה שעשיתי. לפני עשרים שנה. בשרותי הצבאי. הייתי קצינה במרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות ("נוער רפול"). קלטנו נוער שנחשב לא מתאים לשרות צבאי ונתנו לו הזדמנות להשלים השכלת יסוד ולהשיג את בני גילו. בשנה האחרונה לשרותי ליוויתי את בוגרי התכנית במהלך השמתם ביחידות השונות. חשתי כי יש ערך רב לעבודתי.

כשהשתחררתי מהצבא ראיתי מודעה על משרה שנפתחה בעמותה חדשה: רכזת ארצית לתכניות הכנה לצבא של נוער מנותק. שלחתי קורות חיים, למרות שלא הייתה לי השכלה אקדמית שנדרשה במודעה.

האנשים שראיינו אותי אמרו לי שקיבלו המון פניות למשרה. הם אמרו שבחרו בי בשל ניסיוני הייחודי, מחויבותי, והזדהותי עם חניכי. התרגשתי מאד.

הייתי בטוחה שאבי ישמח לשמוע על ההצעה שקיבלתי. קיוויתי מאד שהוא יהיה גאה בי על יכולתי ליצור לעצמי עולם משלי. יותר משלוש מאות איש פנו, ואותי בחרו.

אבא רק שאל כמה הולכים לשלם לי. הוא תהה למה כדאי לי לעבוד בשביל משכורת כל כך בינונית. האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

אבא אמר שהיה בטוח שאחרי הצבא ארצה לנסוע להתאוורר קצת בחו"ל. הוא אמר שזכר כמה אני אוהבת את לונדון. הוא גילה לי שקנה שם דירה קטנה, בשכונה נחמדה. וגם אוטו יהיה לי. ומענק חודשי. "בשביל זה", הוא אמר ,"עבדתי כל חיי קשה, כדי שאוכל לתת לילדים שלי אפשרות כזו".

באותן שנים, בצבא, נפתחה לי דלת שלא ידעתי על קיומה . הצבא גילה לי שצריכים אותי. שיש לי משהו ייחודי לתת לעולמי. צה"ל העריך את המסירות וכושר הארגון שלי. חיילי אהבו אותי. שנים לאחר מכן המשכתי לקבל מהם מכתבי תודה. בשנים ההן ידעתי מי אני ואיפה מקומי.

צה"ל, כמו אנשי העמותה שראיינו אותי, לא ידעו על יכולתו של אבי. את הנסיעות לצפון הקפדתי לעשות בתחבורה ציבורית. לא רציתי שמישהו יראה אותי יוצאת מהאוטו גדול המידות שבו מסיע אותי הנהג של אבי. שלוש שנים נסעתי שעות באוטובוסים וסירבתי גם לכרטיסי הטיסה לראש פינה שאבא ניסה לתת לי. לכמה שנים, בשרות הצבאי, ידעתי לפני מי אני עומדת, והייתי אני.

"בשביל מה עבדתי כל חיי כל כך קשה" אבא חזר ואמר. לא רציתי לאכזב אותו. שיחשוב שסתם עבד. שאינני מעריכה את המפעל שלו.שלא השיג יותר מאנשים שיכולים אולי לממן לילדים שלהם לימודים אקדמאיים. הרגשתי שאשמח מאד את אבא אם אקבל את הצעתו. חשבתי שהשפע שנתת לו  מטיל עלינו אחריות לקבלו. לא ידעתי להבחין בין קולך וקולו.

הודעתי, בצער גדול, לאנשי העמותה, שלא אוכל לקבל את המשרה. נסעתי ללונדון לבזבז את כספו של אבי. מאז איני מוצאת את עצמי.

אני מתגעגעת לחיילי המקא"מ. אפשר שהיה לי עמם יותר ממה שנראה. גם אותם, כמו אותי,  לא הכינו  למבחן בגרות הכרחי: למצוא לי בעולם אלוהים, לבדי.