מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

רגעי הדעת:

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

יאיר כספי

העמדה הפוסט מודרנית, שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו את תפקידיו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל מה שהם רוצים, אבל נטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. כך נוצר צורך חדש בשיטות שימצאו ליחיד ייעוד שמתוכו חייו יקבלו משמעות.

מרבית חיפושי הייעוד מתחילים מהנחות יסוד מצומצמות, ולעתים כוזבות, הדנות את מבקשי הייעוד למסע ארוך לשום מקום. שבעה מיני מחפשים לא ימצאו את ייעודם:

המפריטים: המפריטים ניתקו את היעוד האישי מהמסע הכלל אנושי המגלה את מקומו של אדם בעולם. אין להם שום עניין במורשת מקומית בת אלפי שנים שעיקר עיסוקה, בימיה הטובים, היה ברור ייעודו ותפקידו של אדם בעולם. אין להם עניין במפעל שיבת ציון שניסה, בימיו הטובים, לחדש את בית המלאכה העברי לייעודים.  מי שחיפושו מנותק מתפקידו בעולם כאדם, כיהודי, וכישראלי, נותר עם תפקיד עלוב ומצומצם.

מבקשי האושר: מבקשי האושר מצמצמים את תפקידו העיקרי של האדם לדאגה שיהיה לו טוב, כל הזמן. הם לא ימצאו משימה הדורשת התמסרות רבת שנים, עמידה בקשיים, ויכולת לשאת בדרך כישלונות מתסכלים.  כך יאבדו להם כמה מן התפקידים המרתקים, המגדלים ובעלי המשמעות העמוקה ביותר שיש לאדם.

החיוביים: החיוביים מחפשים מתנה גדולה שנועדה להם, או מתנה גדולה שהם יכולים להעניק לזולתם. הם מחמיצים בקביעות את אחד מתפקידיו היסודיים של האדם: לתקן את קלקוליו. לפרוש מאמונת שווא המתעתעת בו. לרפא פצעי משבר שעוד לא עמד בו. בתולדותינו היו כמה שחשבו שאדם המתקן כל יום קלקול אנושי זעיר אחד, עושה את עיקר תפקידו של אדם בעולם.

עובדי היעוד המרכזי: עובדי היעוד המרכזי מחפשים את המעשה האחד, הדבר שבשלו באו לעולם. הם יחמיצו את הרגעים הקטנים, וה"לא חשובים", שהם, לפעמים, השעות היקרות ביותר של היום. הזדמנות קטנה לתת משהו למישהו שהיה זקוק לו. רגע של חסד שבו מישהו שאינו חייב לנו דבר התגייס לטובתנו פתאום. שקיעה יפה. תפוח טעים. ילד שמח בלי סיבה.

עובדי היעוד הסופי: עובדי היעוד הסופי מסבירים את כישלון חייהם, עד כה, באי מציאת הייעוד האחד שאליו, כל שלבי חייהם האחרים לכאורה מכינים. הם בטוחים שברגע שזה ימצא, כל שאר הדברים יפלו למקומם. הם יחמיצו את הייעוד המשתנה בכל שלב בחיים, כתפקיד בפני עצמו, ולא בזכות המטרה הסופית שהוא מוליך אליו: יעוד הילד לשחק. ייעודו הנער ללמוד. למצוא חברים. לעזוב את בית ההורים. יעוד האיש למצוא בת זוג. לפרנס את עצמו. לגדל תינוקות. לתת עצמאות לילדים. לטפל בהורים זקנים. יעוד הזקן לפרוש. לנוח. להתבונן בקיים. יאבד להם תפקידו המורכב של האדם: להיות בן, חבר, בן זוג, עובד, שותף למאבק, הורה, בעל מגבלות וגומל חסדים.

המגלומנים: אובדן השותפות במפעל האדם, ותחושת העדר המשמעות והתכלית הבאים בעקבותיו, יוצרים  תחושת חוסר ערך של היחיד. כדי לפצות על הסתמיות והעליבות של חייהם,  יחפשו לעצמם, חלק מדורשי הייעוד, משימה ייחודית בעולם שנועדה להם. לא ייתכן, הם יאמרו, שנועדתי סתם להיות פקיד בבנק, או מורה בבית ספר, או הורה לילדים. חיפוש הגדולה יסיט אותם מאחד מתפקידיו החשובים והמתגמלים ביותר של האדם: להיות רגיל, לקבל באומץ את זמניותו ותפקידו המצומצם.

עובדי היעוד הלא מעודכן: מרוץ היעוד הפוסט מודרני המצומצם מביא לעיוותים קשים בחיי המחפשים ואינו מספק את תחושת הערך והמשמעות המבוקשים. הכרת הכישלון עשויה להביא את האמיצים שבין המחפשים להתגייס למסע תיקון תודעת הייעוד של הזמן. העצלנים עושים מהלך הפוך וחוזרים ליעוד ישן שפעם עבד. מקבלים על עצמם  רשימה מצמצת של מנהגים דתיים,  אשר שנים רבות כבר אינם יודעים את עיקרי יעודנו, אבל יש בהם, לפחות, חיבור למורשת שידעה פעם לתת תפקיד לאדם.

לסיכום: אין קיצורי דרך. אין טכניקות. אין מומחים למציאת ייעוד. ישנו מסע ארוך, שהתרבות האנושית מנהלת  כבר כמה אלפי שנים. אנו מצטרפים למסע, לומדים אותו, מקבלים על עצמנו להשתייך לקבוצה או מורשת בתוכו, ומחדשים מתוכו יסודות העונים לשאלה איך אדם צריך לחיות היום. מה הם עיקר תפקידיו. איך הם משתנים לפי שלבי החיים, הנסיבות והמשברים. ייעודנו לעולם לא עושה אותנו גדולים או חשובים יותר משאר בני האדם. לפעמים הוא מטיל עלינו אחריות כבדה יותר, עם אפשרות להיות קצת יותר בני אדם.