ליבוביץ לא האמין באדם ("הארץ" ערב יום הכיפורים תשע"ה)

ליבוביץ' לבדו חופשי
יאיר כספי

עשרים שנה לאחר מותו ישעיהו ליבוביץ' ממשיך להיות נביא הזעם החביב על השמאל הישראלי, למרות שלא היה הומניסט, לא היה סוציאליסט, ולא היה שמאלני. עיסוקו של ליבוביץ' בזכויות הפרט וחופש הביקורת לא נבע מכבוד לאדם, אלא ממאבקו בנטייה של הלאום בימיו לשים עצמו מעל לכול.
ליבוביץ' לא היה פלורליסט. מצד עניינו במחקר מדעי, לצד שמירת מצוות, ליבוביץ' היה שייך לאורתודוקסיה המודרנית. מצד כיפתו השחורה ומחויבותו לתורה לפני כל דבר, ליבוביץ' היה חרדי. מצד סלידתו מלאומנות ליבוביץ' היה קרוב לרק"ח. מצד דבקותו ברמב"ם ושלילתו את הקבלה והחסידות, ליבוביץ' היה יהודי ליטאי.
ליבוביץ' לא האמין באדם. לא התפעל מהישגיו או מידותיו הנאצלות. הוא היה אומר: "רוב בני האדם טיפשים ורשעים" ("על עולם ומלואו"). רוב המרצים באוניברסיטה רשעים וטיפשים. רוב הרבנים רשעים וטיפשים. רוב האנשים שכותבים בעיתון רשעים וטיפשים. ליבוביץ' לא התפעל מהדמוקרטיה שבה הרבה טיפשים בוחרים רשע לשלוט עליהם (הוא העדיף אותה על שיטות אחרות רק כי היא מאפשרת מדי פעם להחליף את הטיפש). הוא חשב שצריך לשמור על חופש הדיבור, למרות שרוב הדיבור האנושי חסר ערך. הוא תמך בשמירה על זכויות הפרט, ובז לפרט התובע אותה לצרכים אנוכיים.
הידיעה הקשה על מצב האדם לא ייאשה אותו, אלא להפך, העמידה לפניו אתגר: איפה הייתי בטוח שאני יודע והייתי טיפש. איפה ייחסתי למעשי כוונות נעלות והם עסקו בצרכים נמוכים. מן התובנה הזו צמח המאבק היהודי המסורתי של ליבוביץ' כנגד נטייתם של בני אדם להעמיד כנשגבים את שיטותיהם, גיבוריהם, או הלאום שאליו הם שייכים. לליבוביץ', כמו לרמב"ם, עיקר התורה הוא המאבק בעבודת אלילים.
נאמנים לשיטתו אסור לנו לחשוב שגם האיש עצמו היה פטור מן הטיפשות והרשעות האנושיים. נוקשותו של איש האמת לבדה, לא אפשרה לו לראות את המקומות שבהם אהבה וסליחה מייצגים קול גבוה יותר. הגאון, שגדל בבית עשירים, חסר כבוד לחכמתם ונדיבותם של אנשים פשוטים. הוא תבע ביהירות שהאמונה כולה תהיה לשמה, כאילו שבני אדם יכולים להגיע לשלמות כזאת, ובז למי שזקוקים לשכר למצוותם. הוא לגלג על החושבים שאלוהים צריך שיגידו לו תודה ולא ראה עד כמה אנשים זקוקים להודיה, הרושמת את האהבה שמצאו בתודעה. המורשת הלמדנית שממנה צמח אטמה אזניו משמוע תפילה, שאיננה עוד חובה הבאה מלמעלה, אלא היא הקול העולה מלמטה, קול געגועיו של האדם לאלוהיו.
בשנות החמישים והשישים שבהן נתגבש קולו המיוחד של ליבוביץ', המתחרים הגדולים של האמונה לא היו הקריירה או צרכי הפרט, אלא המדינה החדשה. התחרות שהייתה לו עם המדינה והלאומיות העברית המתחדשת, שדחקו הצידה את הדת וזלזלו בה, לא אפשרה לו לראות את התנועה הציונות כמתקן וכפרשן העיקרי של התורה, שיצר את הזרם היהודי החשוב, המצליח, והמשפיע ביותר על יהדות זמננו.
הערצת הישראליות הייתה עבודת האלילים המפתה והקשה ביותר שליבוביץ' הכיר ונעשתה לאויבו הגדול. הלאומנות נעשתה מושא ביקורתו העיקרי, לא משום שלאומנות היה הדבר הכי גרוע עלי אדמות, אלא משום שהיא הציעה את עצמה, בזמנו, כתחליף לאמונה. הראיה הזו, של הלאום שנעשה אל בעיני עצמו, היא שאיפשרה לליבוביץ' לראות, לפני כולם, את אלו שבנו מזבחות ל"עם ישראל" ו"ארץ ישראל".
כשהישראליות היה נעלה הפרט נדרש לוותר על עצמו למענה. היום התהפכו היוצרות: תפקידה של המדינה הוא לשרת את הפרט ואסור לה להפריע לו במימוש צרכיו. השימוש בליבוביץ', המוצא מהקשרו, מחמיץ את האיש ודרכו. ליבוביץ' היה איש הציות לחובה קיומית, כפי שנתגלתה בתורה, ולפי הרשימה שגיבשו חז"ל. הוא לא זכה להכיר את דת "האני" הפוסט מודרנית: המימוש העצמי של האני החד פעמי. מה שהכיר היה מתועב בעיניו כמו דת "הלאום" של המודרנה. האנשים המעמידים את עצמם מעל לכל, גרועים כמו אלו שהעמידו את הציות למדינה מעל לכל.
אפשר שההסתמכות המרובה על ליבוביץ' מבטאת, באופן לא מודע, געגועים למשהו אחר, יקר יותר מדעתו בענייני כיבוש: איש שאי אפשר לדחוף לשום מגרה, אי אפשר לצפות. ואי אפשר לסכם בקצרה. איש שלא היה שפוט של שום תנועה, או זרם של יהדות. לא עבד הדת, ולא מעריץ של המדע. חופשי מהאדם וחופשי מהמדינה. לליבוביץ' היה רק בעל בית אחד. עבדי זמן עבדי עבדים הם, כתב יהודה הלוי, ליבוביץ' היה לבדו חופשי.
הנביא חד הלשון היה האחרון כאן שלא עשה שום מאמץ למצוא חן, ולא עסק בהגנה כפייתית על מחנה כלשהו. הייתה קבוצה אחת שהשתייך אליה: הלל הזקן הכותב הלכה שאיננה בתורה. הרמב"ם הלומד מאריסטו. אברהם אבינו הפורש מכל העולמות שהוא מכיר. ביאליק, משורר התנועה הציונית החופשית, המדבר עם אלוהים. המאמינים החופשיים של כל הדורות.
ליבוביץ' פתח לי שער, כמו לרבים. כשלא היה לי בית, ליבוביץ' חלק עמי את משפחתו. הוא הכיר לי את אבותיו: משה והרמב"ם. גילה לי את דודיו וסבותיו: הרמח"ל, רבי יוחנן הסנדלר, הלל הזקן והמהר"ל. שכינת מרומים הנוכחת בכל מקום החליפה לי אם.
ישנו דיון במשנה העוסק בשאלה מה צריך לעשות אדם כשנאמנותו לאביו מתנגשת במחויבותו למורה החשוב שלו: שניהם נלקחו בשבי. שוביהם תובעים כופר נפש ולאיש יש די ממון כדי לשחרר רק אחד מהם. המשנה לא בוחרת באב או ברב באופן קבוע, אלא מציעה שהנאמנות העיקרית של אדם צריכה להיות לזה שנתן לו את האמת, אם זה אביו ואם רבו (בבא מציעא, ב, יא).
אהבתי את המסגר משה כספי, אבי, שהתעקש עלי. ליבוביץ' נתן לי את עצמי. גילה לי "אתה" שלפניו אני. אם היה לי כסף לשחרר רק אחד מהם מן השבי, איני יודע איך הייתי בוחר.

למאמר – עם שינויים קלים – באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2449152

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.