ירידה לצורך עלייה:

לא אתן לו לנצל אותי
יאיר כספי

א.
יוסי הגיע הביתה בשמונה בערב וצרח כמו משוגע כשגילה שאני עומדת לצאת ואין לו ארוחת ערב. הייתי משותקת מבהלה. ויתרתי על פלדנקרייז. שיחקתי את האישה הצייתנית ונשארתי להכין לו דג.
האיש שלא בנוי לזוגיות הצליח שוב לגרום לי להרגיש אשמה. מוכנה לקבל עוד עונש מידיו. האם ההתנהגות הזו מכניסה אותי להגדרה של "אישה מוכה"? אני מפחדת שאט אט אוותר לגמרי על רצון משלי ויוסי יצליח לדכא אותי עד אפר.
ב.
אילו יצאתי לפני שיוסי הגיע, והוא היה מוצא אוכל במקרר, הוא לא היה מדבר. אנחנו מנהלים חיים מקבילים. הוא בעבודה מהבוקר עד הערב, אני בסדנאות, קבוצות לעזרה עצמית, או אצל חברים. יוסי לא מגלה בי עניין. אני לפעמים יוצאת בלי להשאיר לו כלום. דואגת להפר את החוזה הלא כתוב בינינו כדי שלא ירגיש שמגיע לו הכול.
יוסי מרוויח טוב. סמנכ"ל בחברת השקעות. דואג לכל מחסורם של הילדים. אני לא בטוחה שהסידור בינינו משתלם. אני לבד הרבה ימים. יצאתי אתו לפני חודש לארבע ימים במלון "יערות הכרמל" ולא קיבלתי כלום. הוא היה מול המחשב כי הבורסה נפלה בסין. למרות זאת משהו מרתיע אותי מגירושין.
ג.
אולי אינני מוכה, אבל אין ספק שאני מקבלת עסקה גרועה. אני מכירה היטב את המקום הזה. נדמה שזה הגורל שלי. אני משתדלת להיאבק בו ומפסידה שוב. מזהה קיפוח. מתרעמת. לא מוכנה להיות קורבן. ומגלה בסוף איך כולם מקבלים את כל מה שהם רוצים ואני לא מקבלת כלום.
אסור לשתוק, אני יודעת. אסור לי להיות ברורה מאליו. יתרגלו לנצל אותי. שינויים בחוזה איך שהוא יוצאים תמיד לרעתי. ידרכו עלי, עד שיתרגלו לא לראות אותי בכלל.
יחזירו אותי לתפקיד שאמא נתנה לי. המטפלת של אחי החולה. ילדה כנועה שלא דורשת שום דבר מאמא "שהחיים שלה קשים מאד". זו שבסוף לא מקבלת כלום.
ד.
אולי יוסי מנצל אותי, לפעמים. אפשר שהוא נותן את מה שהוא יודע לתת. אני כבר מזמן לא הילדה הכנועה ההיא. המצב לא יחמיר כי לא אתן לאיש להשתמש בי. יש לי גם אפשרות לבחור לא להישאר. אני לא עוזבת את יוסי כי אני חוששת ליפול לידיו של אפנדי אמיתי שיצפה לשרות מלא. המאמץ הבלתי פוסק למנוע ניצול לא מאפשר לי להתמסר. אני חייבת להילחם כדי שלא יעלה זיכרון של השפלה שאינני יכולה לשאת.
אני מתקשה להיות נדיבה עם יוסי, אהוב נעורי. מנהלת חשבונות, מה נתן השבוע, מה לא מגיע לו לקבל. מתקשה להבחין בין מה שקורה בינינו למשרתת שהייתי בבית אמי. חוזרת ועושה את הדבר שהציל אותי בגיל ההתבגרות. נלחמת על זכויותי. לא מוכנה לראות את מה שהוא נותן כדי שלא אצטרך לתת יותר. מתקשה להאמין לסיפורים על אנשים שנותנים אחד לשני בלי לבדוק אם זה כדאי.

מודעות פרסומת

מתנת ההודיה חלק ג': קשה להודות

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.

חברי המועדון

רגעי הדעת:

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.   

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.  

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.   

 

 

 

 

חברי המועדון

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.