האיש עם הכתם על החולצה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש עם הכתם על החולצה

יאיר כספי

יש לי כתם על החולצה. הוא נגרם כשניסיתי להגיש את צלחות ההגשה באירוע שעשו לכבוד הפסיכולוג שלי. כשבאתי להרים את הצלחות העמוסות גבינות הן התהפכו לי, התנגשו אחת בשנייה, ותוכנן נשפך על החולצה.

ניסיתי לנקות את הכתם עם מים וסבון. אני יושב בחדר צדדי שבו אין רואים אותי וממתין לראות אם הכתם יישאר או יעלם כאשר תתייבש החולצה.

אני חושש שאם אחזור לאירוע, והכתם יחזור ויופיע, יידעו עלי דבר מה מביך שיש בו גם אשמה. יגלו שאינני שייך באמת למסיבה. לא הייתי חבר שלו וגם לא עמית לעבודה.

הספק אם אני שייך למסיבה היה בי מתחילת הערב. לכן השתדלתי לעזור בהגשה. קיוויתי כי תרומתי תקנה לי רשות להישאר באירוע. הספק לגבי מקומי הביא אותי לעשות מאמץ להעמיס על עצמי שתי צלחות הגשה, אחת ביד ימין ואחת ביד שמאל. הצלחות היו כבדות הרבה יותר ממה שציפיתי. כשניסיתי להרימן התחלתי לאבד שיווי משקל ולא הייתה לי יד לתמוך בהתנדנדותן. הצלחות התהפכו, התנגשו אחת בשנייה, ונמרחו על החולצה. כלומר, אימת הכתם שיש עלי, כשעוד לא הייה על החולצה, גרמה לו להופיע בסופו של דבר.

החלום הופיע שבוע לאחר שהחלטתי לסיים את הטיפול.  בסופו ישבתי בחדר סמוך לאולם שבו נערכת המסיבה מחכה לראות אם כתמי שוב יופיע.

חשבון נפש של חלום:

השקר שאני מספר לעצמי הוא שהכתם נשאר והוא נורא. שהכול יסתכלו עלי אם אחזור לאולם. שהכתם יסמן אותי כלא שייך. מטופל שהגיע לאירוע של הפסיכולוגים. סירב להישאר במקום שאליו נועד: מקרה מוזר שמרשים לו להיכנס לאולם רק כשמביאים אותו לדיון בין אנשי המקצוע.

חטאי הוא ההמתנה שהכתם יעלם. ההתחבאות. ההסתגרות. הבדיקות החוזרות של מצב החולצה. ועונשו: הכתם גדל. אפילו כשהוא דוהה מעט, בעקבות מאמץ הניקוי, הוא מנהל את ההתנהגות.

האל הסמוי שלי הוא האנשים הצחורים. המטופחים. חסרי הכתמים. עבודתו של האל הזה הוא המאמץ להשתייך אליהם. לקבל הזמנה למסיבתם. לקבל מהם אישור לניקיוני. אני משועבד להם בניסיון הלא פוסק להסיר מעצמי את כתמי. ובהתגנבות לאירועים שלהם.

חסדו של החלום הזה נמצא בפתיחתו. שכחתי לציין שזו מסיבת הפרישה של  הפסיכולוג שלי. הוא פורש סופית מן העבודה. פורש מעולמי הפנימי. אני מוותר על האיש הצחור, שאין בו, לכאורה, שום דבר מהלכלוך שלי.

כלומר, היה חטא קדמון שהוביל באופן בלתי נמנע להסתבכות. מה אני עושה בכלל במסיבה הזאת? איני שייך לנסיכים הצחורים. לא הייתי שייך מעולם. אני שייך לאולם שבו רוקדים האנשים הבינוניים. אני שייך למסיבה שבה לכולם יש כתמים. וכולם מפילים דברים. יין וצחוקים. גברים ונשים. מוסיקה פשוטה. במקום גבינות גורמה מגישים בורקסים. ואיש לא מבחין בכלל אם נשפך לו משהו על בגדו. ככה זה בחיים.

הניקיון של הפסיכולוג שלי הפריע לי כל השנים. הוא היה גבוה מדי בשבילי. בגדיו היו יותר מדי לבנים. המרחק ששמר, בין המטפל למטופל, הרגיש אצלי כמרחק בין הברווזון המכוער לברבורים הצחורים. כתם אחד משלו היא עוזר הרבה לקבלה העצמית שלי. כמו זה שהעניקו למשה על כישלונו בפרשת מי מריבה.

ברחתי הרבה שנים מהמקום המלוכלך שלי. פחדתי מגילוי כתמים שאי אפשר להסיר. קיוויתי שאוכל להתעלות, באמצעות המטפל, למקום נעלה יותר. קיוויתי שיוכל ללמד אותי להיות כמותו, ברבור צחור.

בסיפור המקורי של המחבר הנורדי הברווזון מגלה שהוא ברבור יפהפה, כלומר בן אלים. הסיפור הצפוני מלמד להתגבר על חוויה של דחייה מידי קבוצה אחת באמצאות גילוי שאתה שייך לקבוצה נעלה יותר. בסיפור היהודי שמצאתי יש סוף אחר: האיש העומד בניסיון האנושי מגלה שכולנו ברווזונים עם כתמים. אין באמת ברבורים צחורים. אין אנשים נעלים. אין קדושים טהורים. אין  קבוצה שלפניה אנו  מכוערים. נחות הוא מצב האדם לפני אלוהים. אין דבר שלם כמו איש עם כתם על חולצתו, כתם שלא ייעלם.

הילדים הנשמטים

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

המומחית שכמעט הצילה את הילדים הנשמטים מהסופרמרקט

יאיר כספי

א. בשנים האחרונות כל ביקור שלי בסופרמרקט הופך לסיוט. רוב הקונים עיוורים לסכנה, אבל אני רואה שם, בין הדוכנים, מקרים של הזנחת ילדים הגובלים בהתעללות.

"הילדים הנשמטים" אני קוראת להם. בני שנתיים ושלוש ולפעמים פחות, המושבים על ידי אמותיהם בחלק הפנימי העליון של עגלות הקניות. משיכת דופן הרשת  של העגלה יוצרת מין מושב מאולתר שאינו עומד בשום תקן מקובל של עגלות ילדים. חסרה בו משענת הכרחית לגב, כריות תמיכה לשני צידי הגוף, ואין בו חגורת בטיחות. נפילה של פעוט מגובה כזה יכולה להסתיים בפגיעה בעמוד השדרה, או אפילו בנזק מוחי.

ב. אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שאין זו אחריותי. באתי לעשות קניות. אני חולפת מהר במחלקות המזון השונות, ומקווה שלא הגיעו היום פעוטות לחנות.

ואז אני רואה אותו, את הילד השמוט. אימו עומדת, גבה אליו, מרוכזת במוצרים שהיא בוחנת במדף.

אני פונה אליה, מציגה את עצמי בשמי ובתוארי, ד"ר גבעוני, מומחית להתפתחות ילדים בגיל הרך, מחייכת אליה ומנסה להסביר בנימה ידידותית, לא מאשימה, כי בשל רגישותי המקצועית לא יכולתי שלא לראות את מה שהאם, בלא שום כוונה רעה, לא הבחינה בו. גבו של התינוק שנשמט בעגלה מונח על סורגי הברזל החשופים באופן שיכול ליצור עקמומית בעצמות הרכות.

ישנן אמהות שמקבלות את עזרתי בשמחה, מיישרות את התינוק וממשיכות בנסיעה. ויש המגיבות בהזעפת פנים, כאילו ניסיתי לקחת מהן את תפקיד "האם הטובה".

 ג. התעניינותי בנושא אינה נובעת מסיבות אישיות. המקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילדה מטופחת ושמורה היטב.

 עד גיל שש לא יצאתי מהבית. אמא האמינה שלילדים אין מה לעשות ברחוב. בגיל שמונה, או תשע, היא הרשתה לי לראשונה לצאת לשחק בגינה הציבורית הסמוכה לביתנו. פעם בשבוע, לחצי שעה, בליווי שלה, ובתנאי שאדאג לא לצאת מטווח מבטה.

 בהונגריה, אמא סיפרה לי, היו מקרים שבאו צוענים וחטפו ילדים כדי שיעבדו בשבילם בקיבוץ נדבות, או בדברים יותר גרועים. אמא הביטה בי כאילו בכל רגע אני יכולה להעלם לה לצמיתות. אני הייתי חוזרת ומבטיחה לה שלעולם לא אתרחק ממנה.

 לפעמים אני חושבת שעשו לי משהו דומה לזה של הילדה באוסטריה, שאביה נעל אותה במרתף לעשרים שנה, כדי שלא תוכל לעזוב אותו.

 ד. האם אפשר שהזעזוע שלי בסופרמרקט, מן האימהות המתרחקות לרגע מהפעוט שאינו קשור בעגלת הקניות, הוא ביטוי נוסף לנאמנותי לאמונתה של אמי, שדברים נוראים יכולים לקרות לילד שיצא לרגע מטווח הראיה של אימו?

 אני נזכרת ברגעים בסמינר האבחון של המחלקה, בהם חשבתי שאבחנה שעמית לעבודה מתעקש עליה, עשויה אולי לבטא סיפור אישי שלו, שהוא חווה דרך המטופל.

אני יודעת שכמה מן הימים הטובים בחיי הבוגרים קרו כשהייתי מוכנה לשקול שמשהו "נורא" שמפריע לי בבית או בעבודה, הוא בעצם הצפה של פציעה קדומה שמישהו נגע בה, בלא משים, או בכוונה.

 ה. הצעד הראשון בגמילה הוא ללמוד לא להסתכל על  הילדים הנשמטים בעגלות הקניות. לעבוד לידם ולהסיט את המבט אל דברי המאפה, או הירקות שבשלם באתי לחנות.

 לא לדעת, לא לתת עצות. להיות קונה ולוותר על התארים והמומחיות. להיפרד מן המאמר שישנה לנצח את הדרך שבה בונים עגלות קניות, ויעניק לי פרסום עולמי וקביעות.

  להיות סתם אישה לא חשובה, שאיש אינו רואה ואיש אינו זקוק לה בחנות. לזכור שלפני כל הפציינטים שאני מוצאת לעצמי בסופרמרקט ישנה אחת המתייסרת באימה גדולה וראויה שנטפל בה ראשונה. הלומת קרב שאינו נגמר. והיא אחריות ותפקיד מיוחד שקיבלתי ממך. להקשיב לצעקתה שאיש לא שמע.

 אנא אלי, בוא להיות היום במרכולי, ועזור לי לא להביט בעגלות שאינן שלי. סלח לי אם אימה גדולה תציף אותי פתאום. ולא יהיה לה שום הסבר הגיוני. גאל אותי מן הנאמנות המותנית שלי לתפקיד המרגיעה של אמי. רפא בי את פצעי האזיקים שבהן קשרה אותי. חדש בי זיכרון של אל המשגיח על ילדי המרכולים, שאמותיהן הלכו לרגע קט, להביא חלב מהמדף.