הצדיק שעשה מאשתו מפלצת

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הצדיק שעשה מאשתו מפלצת

יאיר כספי

פרק א

שקר ואמת:

סיפרתי לעצמי כי מה שיש לי עם אשתי היא מריבה משפחתית. חוסר הסכמה. כך נראים נישואים. רבים, מאיימים, משלימים. וגם שיקרתי לעצמי שנחמה תתרכך עם השנים. שסבלנותי ויכולתי להכיל את כעסיה תרגיע אותה.

האמת היא שחייתי תחת איומים בלתי פוסקים של נחמה לשבור את המחשב שלי, כלי עבודתי. איומים לדווח לוועד הישוב על מעשים לכאורה פליליים שלי. איומים לנתק אותי לתמיד מבנותי. האמת היא שהייתי קורבן של טרור.

 חטא ועונש:

חטאתי בשתיקה. באיסוף השברים של כלי הבית שנחמה הטיחה ברצפה. חטאתי בהתחייבות שקיבלתי על עצמי לדווח לה על כל שיחה שאני מנהל עם אישה שלא בנוגע לעבודה. חטאתי בניסיון להבין את האלימות של נחמה. במאמץ להסביר לסביבה את הסיבות להתנהגותה המשפילה. ועונשי היה הפחד שהלך וגבר שהיא תגשים את איומיה ואשאר בלא דבר.

עבודת אלילים: יוסף הצדיק

התנהלתי, בלא מודע, מול דמות נעלה של עצמי, "יוסף הצדיק". יוסי המעורר התפעלות של חברים ועמיתים לעבודה  מיכולתו  לשאת אישה נוראית. לא כועס, לא מתפרץ. דן את זוגתו  תמיד לכף זכות. סולח בלי גבול. האמנתי שאם אצליח להשלים את עצמי, להיות איש המכיל את אשתו ואוהב אותה אהבה שאינה מותנית, ירפאו פצעיה והיא תוכל לוותר על הזעם והחשדנות.

ניסיון לא פתור:

ניסיוני היה גילוי חולשה  שלא רציתי להכיר בעצמי: נגמר כוחי להכיל. היה בי כעס הולך וגדל ורצון לעזוב את נחמה ולהקים לי בית אחר. ניסיוני היה לדעת שיוסף הצדיק שניסה לתקן את נחמה באהבתו, נכשל ואפשר שאינו צדיק כל כך גדול.

מצווה ושכר:

משויתרתי על האשליות שלי לגבי  כוחי המופלא, נגלה לי תפקיד שהשתמטתי ממנו לפני כן. אסרתי על נחמה להיכנס למחשב שלי ולגלות עם מי אני מתכתב. ביטלתי את ההיתר שנתתי לה בעבר להוציא את זעמה עלי כלי בית. הפסקתי לאסוף שברים. לא הייתי מוכן יותר לסבול שום איומים. או ניבולי פה, או השפלות, מכל סיבה. אסרתי עליה  להשמיץ אותי באזני בנותינו. הודעתי לה כי סצנה שלה במקום עבודתי תסיים את נישואינו.  לראשונה מזה זמן רב ישנתי לילות שלמים. נחמה הבטיחה לא לאיים. ראיתי אותה עוצרת את עצמה מספר פעמים. היא ביקשה, עם דמעות בעיניה, שלא אעזוב.

פרק ב

התיקוןשהחל להבנות בין נחמה לביני התמוטט ונפסק באחת כאשר נחמה גילתה שבנסיעת עסקים לפני שבע עשרה שנה, הייתי, לרגע, עם אישה זרה.

היא לא גילתה בכוחות עצמה. יום אחד, כשמאנה להיענות לי, אמרתי לה "יש עוד נשים בעולם". כשדרשה הסבר  סיפרתי לה על מפגש חד פעמי מן העבר. נחמה דרשה שאעזוב את הבית מייד. הלכתי עם מזוודה. חזרתי לאחר כמה שעות. אמרתי כי זהו ביתי, ואם היא רוצה, אישן בחדר השני.

יצר רע:

רציתי להשפיל את נחמה. לתת לה הרגשה שאין צורך בה. שאיננה אישה. במשך שנים אני מחלק לה רמזים על נשים אחרות, טובות ממנה.

שקר ואמת:

שקר: יוסי הצדיק הוא איש ישר מאד שמספר לאשתו הכול.

אמת: אני בוחר בקפידה חלקי מידע שיוציאו אותה מדעתה.

חטאים:

לחלק לנחמה, כאילו בלי משים, רמזים על נשים שיש לי בהן עניין. לתת לה להתפרק ולא לעצור אותה. לרוץ לחברים או בני משפחה ולבקש שיצילו אותי מן המפלצת שאיבדה שליטה.

עבודת אלילים: נחמה הרעה

את אשתי הרעה עבדתי בשלוש מצוות "עשה" ושתי "לא תעשה" שעליהן הקפדתי:

1. התגרה בה כדי שתיחשף המפלצת המסתתרת מאחורי האישה שהכול חושבים שהיא נחמדה ("המזכירה החדשה שלי ממש מבינהאותי").

2. תן לה להשתגע וליפול באופן חופשי למדרגה הכי נמוכה, כשאתה כל הזמן נחמד נורא.

3. בקש הזדהות והצלה מחברים, מטפלים, בני משפחה.

4. לא תשים גבול שירסן אותה ויחזיר למקומה השפוי.

5. לא תזכור את נחמה הטובה, את ימי הקרבה והאהבה.

יוסף הצדיק ונחמה המפלצת ירדו משמיים יחדיו. בצעדי ריקוד של הרס הדדי. הוא תוקע לה מרפק בצלעות. היא דורכת לו על האצבעות. היא משפילה אותו עד עפר ונותנת לו אפשרת להתעלות למדרגות חדשות של צדיקות. הוא מנקה את הרוק שירקה בפניו ומספר לחבריו שלא התכוונה באמת.  רקדנו כך, כל הדרך לבית הקברות.

ניסיון עבר שלא נפתר:

אמי הייתה אישה אנוכית שאסרה עלי להכיר את צידה הרע.  היא תבעה ממני להכיל, להבין, לקבל ולסלוח לה. להיות הצדיק שלה.  אני עדיין מנוהל מולה. מנסה, לכאורה, להציל אישה בצדיקות. מטיל על נשים בחיי לחיות בשבילי את אמי הלא פתורה. חושף אותן בכל נבזותן ועושה תכניות לחסלן.

אמי אסרה עלי להיות כמו אבי, שפרנס אותנו בכבוד, אבל תואר על ידה כאיש אכזרי. היא אסרה עלי להיות מרוכז בצרכי, כמו שתיארה אותו. היא אסר עלי לכעוס עליה, כמותו. הייתי חייב להוכיח שוב ושוב לאמי שאין בי שום דבר מאבי ואין לי כוונה ללכת בדרכיו, כלומר להיפרד משליחותי להיות הצדיק של אמי.

הגיע הזמן לעלות לקברו של אבי ולומר לו: כמוך אני. גבר שרוצה לדאוג לעצמו. תוקפני, כשאין לו ברירה. רוצה אישה שתתמסר לו. שונא נשים שרוצות יותר מדי. שחושבות שמגיע להן התחשבות רבה מצידי.

פרק ג'

חסדים:

חסדי הייתה קבוצת העבודה, שלא התפתתה לתדמית הצדיק שלי. ועימתה אותי עם יצרי הרע. גילתה לי את הדרכים שבהן אני ממפלץ את אשתי. חסד היה רשות שגיליתי ממך להרגיש את זעמי. את המשאלה להיפרד מן האישה המתעמרת בי. חסדי הוא רשות ממך, שהייתה בעולמי ולא ידעתי אותה, להיות כמו אבי. כועס. שם גבול. דורש כבוד. מצפה  להתמסרות אלי.

גבול שקיבלתי על עצמי: 

קיבלתי על עצמי לא לגעת בפצעים של נחמה. קיבלתי על עצמי לא להוציא את דיבתה רעה.

אבל גם לא לתת לה  לבלוש אחרי. לאיים, לחקור, להעליב. קיבלתי על עצמי לשמור על כבודי. וקיבלתי על עצמי לא לגלגל על מישהו את התפקיד להציל אותי מאשתי.

ניסיון שעמדתי בו:

השבתי לעצמי את רשעותי, שהייתה מאופסנת אצל אשתי. למדתי להכיר את יוסי הנבל כיסוד חיוני. מתקומם כשדורכים עלי. כועס בשבילי. מחבר אותי לאבי. משחרר אותי מן התלות בנבלים שמסביבי.

תפילה:

ביקשתי ממך מקום בעולמך ליוסי "הרשע". שחושב על עצמו. על צרכיו. ועל גבולו. ביקשתי ממך דבר שלא קיבלתי בבית הורי – לגלות שיש בעולמך כבוד וחיבה לגבר כזה. גבר שדוחה תפקיד שמטילים עליו, ואינו שלו. גבר שלוקח מתוך מה שמציעים לו רק את מה שהוא רוצה. גבר שאינו מנוהל מול המוזרויות של אשתו. לא סופג. לא מסביר, ולא מצטדק. ביקשתי ממך אישור שהגבר הזה מייצג אותך. מוסמך, בשמך, להוביל משפחה.

מצווה ושכר:

מצוותי הייתה המסע הזה, הפנימי, שבו לא השארתי אבן אחת במקומה הישן אצלי. מצוותי הקשה הייתה  פרידה מעצמי ובשרי – הצדיק, אני. ויתרתי גם על התפקיד שנתתי לאישה להיות אויבתי. ונהייתי מוכן, בהדרגה, להעביר לך את הפיקוד על עצמי. ושכרי הוא אישה שסומכת עלי, הולכת עמי,

מוותרת על התחרות. חושבת שאני יפה.

מודעות פרסומת

האיש שסרב לקבל מתנה

רגעי הדעת:

האיש שסירב לקבל מתנה

יאיר כספי

אגדת הזן מספרת על לוחם צעיר ויהיר שבא אל מורה זקן לאומנויות לחימה, בשעה ששהה עם תלמידיו, התרברב בפני המורה בכוחו וכישרונו, והזמין אותו לקרב.

הזקן לא הגיב להזמנה. הצעיר ניסה להתגרות בזקן, קילל אותו ופגע בזכר אבותיו. המורה נותר שקט ולא התייחס לדבריו. בסופו של דבר התייאש הצעיר ועזב.

שאלו התלמידים את מורם: מדוע היית מוכן לסבול השפלה כזו? האם לא אכפת לך להיראות מוג לב?

השיב המורה: אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?

"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.

"דבר דומה", אמר המורה, "נכון באשר לקנאה, לזעם ולעלבון. כשהם אינם מתקבלים, הם שייכים למי שנושא אותם".

 מהו סודו של האיש שלא כעס ולא נעלב?

האם המורה לא נפגע משום שהוא בעל תודעת ערך עצמי גבוהה, ולכן אינו רגיש למה שאומרים עליו?

ואולי שתיקתו היא סוג של תוקפנות שבה הוא מייאש את זולתו?

ואפשר שהמורה עשה תיקון גדול בתוך עצמו, שבו העלה וריפא פצעי עלבון מעברו, ולכן נגיעה במקום הזה אינה כואבת לו?

ואולי יש לזקן יכולת לראות ולקבל את מצבו הקיומי העלוב של האדם, ועל כן דברים משפילים אינם מחדשים לו דבר על עצמו?

האם אפשר שהמורה בעל האמונה  מקבל את  העלבון כקושי שבוראו מטיל עליו לשאת, ולכן איננו מתקומם?

ואולי  אהבת אדם גדולה יש למורה, המאפשרת לו לראות את מצוקתו של הצעיר, ולדון אותו לכף זכות, על מאמציו הנואשים לזכות בהכרה?

אפשר כי יכולתו המופלאה של המורה שלא להיעלב, נבנתה מתוך שילוב של כמה מדרכי ההתבוננות וההתמודדות שהוזכרו כאן. אבל סיפור המעשה רומז לכיוון אחר:  המורה אמר לנו כי המפתח ליכולתו לא להיעלב הייתה בחירתו שלא לקבל מתנה. איזה מתנה? איך אפשר לראות בהתגרות ודברים מעליבים הצעה למתנה?

מי שגדל בתרבות כמו שלנו, ששמה את האדם במרכז, ומציעה לו כפתרון למצוקתו להכיר בערכו המיוחד ולדאוג באסרטיביות למימוש צרכיו, מתקשה להבין את האירוע שלפנינו. המורה, שבא מעולם אחר, קרא כאן סיפור שאנו לא יודעים לקרוא יותר:

האיש המטיח בי דברים קשים, שאינם שייכים לי, מציע לי מינוי שאולי אני זקוק לו: להיות דמות חשובה בסיפור. ואני, בלי משים, עשוי להתפתות לתפקיד הגיבור. ולכן עיקר האתגר העומד בפני אינו למנוע את פגיעתו של העלבון בי, אלא לזוז מן המרכז. להיות פחות חשוב. לאפשר לאירוע להיות של הצעיר בלבד ולהישאר בו ללא תפקיד. לצאת מן הסיפור.

הלוחם הצעיר הבא להתגרות במורה הזקן, הוא משל למתבגר המעריץ את אביו, רואה בו קנה מידה לכל הדברים, ורוצה לבדוק את עצמו האם כבר הגיע למדרגתו. מנסה להרשים אותו, לזכות באישורו, ואם אישור כזה אינו אפשרי, לגבור עליו ולתפוס בעולם את מקומו.

וצריך האב לגייס את כוחותיו כדי לדחות את המתנה שהניח לפתחו הבן. לקבל על עצמו מעתה תפקיד צנוע יותר בחיי בנו, ולומר לו:

לא תהיה גדול אם תנצח אותי, לא תאבד אם תפסיד. לא אתי אתה צריך היום להתמודד.

ישנו רק אחד שמולו אתה צריך לעמוד, לבד. מעתה, רק מולו אתה נמדד.

 יש לנו בספרינו הישנים סיפור דומה על אב הנושא ברכה בטקס שבו בנו הגיע לגיל שבו כל חובותיו מוטלים עליו: ברוך שפטרני מעונשו של זה. כלומר, תודה לך אלוהי שמעתה חטאיו של בני הם עניין שבינך לבינו, ואני פטור מן ההתקוטטות הזו.

חמשת שערי הדעת של היהדות

פסיכולוגיה ביהדות
שאלון מסכם לחמשת מסלולי העבודה
ד"ר יאיר כספי
א. חסד
הודיה: מתנות היום, מתנות זעירות, חסדים בתחום מסוים, מתנות חיים, מתנות במקום שקשה לראות (לדון לכף זכות).
הכרת היש: (חלק א' של חשבון נפש וגם שאלון שמחה) חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

ב. רצון ותפילה
1. עבודה ביצר הרע: מה אני רוצה, מהו יצרי הרע, מה נכון ביצר או ברצון.
2. תפילה: מה אני רוצה, מהי בקשתי המדויקת, מהי תפילתי, דבר שרק אלוהים יכול לתת.

ג. שקר חטא ועבודת אלילים
1. חלק ב' של חשבון נפש: רצון שלא מימשתי, שקר, חטא, עונש, עבודת אלילים.
2. שאלון עבודת אלילים קצר: אליל שעבדתי, ערכים ואמונות שהנחו אותי, מעשים שעשיתי בשרותו, מחיר ששילמתי, דרכי פרידה מעבודת האליל.

ד. ניסיון
שאלון ניסיון קצר: הניסיון שאני עומד בו, ניסיון קודם שלא נפתר וחוזר, פתרון מדומה, מקומות ודרכים בהם אני או אחרים פתרנו ניסיון דומה, פתרון הניסיון.

ה. מצווה
מהו חסדי, מהו רצוני ותפילתי, שקר ואמת, מה יהא חטאי ועונשי, איזה אליל אני עובד בחטאי, מהו ניסיוני, מהי מצוותי.

בחירת מסלול העבודה:
לעבודה יומית: הודיה על חסדי היום, תפילה, (ניתן לחזור על תפילה שנתגבשה).
לסיכום אירוע, תקופה, פעילות שנסתיימה: חשבון נפש (חלקים א', ב,' ג').
ל אבחון והערכה של יחיד, משפחה או ארגון: שאלון הכרות או חשבון נפש על  תקופת חיי היחיד או הקבוצה.
ללימוד מהצלחה: שאלון שמחה (חלק א' של חשבון נפש).
לגילוי מעשה נכון: מדרש מצווה.
לחידוש יכולת להרגיש אהבה: הודיה.
לחידוש רצון ותקווה: תפילה.
לתהליך פרידה מעבודת אלילים: עשייה יומית של השאלון הקצר על דרכי עבודת האליל באותו היום.
לפתרון ניסיון ממושך: עשייה יומית של שאלון ניסיון קצר.

עבודה מתמשכת: בהתמודדות עם נושאי יסוד בחייו של אדם או טיפול במצוקות אישיות קשות: 1. חשבון נפש לגילוי היש והאין בנושא. 2. זיהוי ותחילת תהליך פרידה מאליל 3. זיהוי והתגייסות לפתרון ניסיון. 4. עילוי וגיבוש התפילה הלא מודעת 5. מעקב אחד התקדמות בעזרת שער א' של חשבון נפש (שאלון שמחה).6. מדרש מצווה לתכנית פעולה. 7. חזרה לפי הצורך על אחד מן השלבים או כולם.
המושגים בעברית מדוברת: חסד:  מתנות ואפשרויות שקיבלתי, תפילה: רצון ובקשה, שקר ואמת (ללא שינוי), חטא ועונש: מה אסור לעשות ומהו המחיר או ההפסד (וגם חוסר אחריות או אחריות יתר),  עבודת אלילים: אמונת שווא או אידאולוגיה של חוסר אחריות,  ניסיון:  אתגר או משבר, קושי שחייבים לעבור,  מצווה ושכר: מה נכון לעשות ומה אפשר להרוויח.
מאי 2008

לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!

שאלון תפילה

שאלון תפילה

ד"ר יאיר כספי

שאלון התפילה מציע יסודות ליצירתה של תפילה אישית. הרשות נתונה לשנות את מילות הפתיחה או סדר השאלות. הפניה אל היחיד היא פניה אל שני המינים כאחד.
1.וידוי
א. אתה ידעת…
ספר לו את מצוקתך וקשייך. אין מה להסתיר. הכל נודע. ספר לו על זכויותיך: מה עשית נכון ומה אתה דורש על עמלך? ספר את חטאיך.
ב. רק אתה יודע…
ספר דבר שרק אלוהים יודע עליך. לא סיפרת לאיש, ואפשר שאפילו בפני עצמך לא הודית: וידוי אמת הוא מבחן אמונה: יש מי שיודע הכל. יש מי שיכול לשאת כל ידיעה.
2. הודיה שבח ותרעומת

א. אתה נתת… … עשה מאמץ  לזכור חוויה של חסד אלוהי. רק מתוך הכרת מי שכבר נתן תעז לבקש. אם אינך מצליח לזכור מתנה אישית או משפחתית, הזכר בחסד הכללי, הלאומי והעולמי. הודה על המופלא כדי שתוכל לבקש נס גם לך.
ב. אתה לא נתת… אתה לקחת… אתה העמדת אותי בניסיון ולא נתת לי שום סיכוי לעמוד בו. עשה חשבון עם בוראך. שא תרעומת. אלוהים דורש אמת, ולא חנופה. הוא לבדו יכול לעמוד בכעסך.
ג. אתה יכול… כדי שתעז לבקש הכל צריך לעמוד לפניך שומע תפילתך בכל יכולתו: "האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון… מלך עוזר ומושיע ומגן".  וצריך אתה לעמוד לפניו בכל תלותך: "על חיי המסורים בידיך". וגם אתה הרוצה…

3. בקשה

א. אני מבקש…  יהי רצון מלפניך…תן לי…  התחל מצורך מפורט ומיידי ובקש בקשה מסוימת, פשוטה ומעשית.
דרוש הקשבה: אתה תשמע… דרוש אפשרות לתקן, דרוש דרך:"ואתה תשמע השמיים מכון שבתך, וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו…(מלכים א, ח).
ג. רק אתה יכול לתת לי… בקש דבר שרק אלוהים יכול לתת. הבקשה היא מבחן אמונה: רק בבקשת דבר שנדמה תחילה כבלתי אפשרי אתה יודע בורא כל יכול. בקש לך נס: שיהיה לך אלוהים כל היום. בכל עולמך. מהר. הרצון המתגלה כבקשת אלוהים הוא עיקרה של תפילה: "כי מעולם קיווינו לך".
אלי, אנא הראה לי את הדרך ב… תן לי סימנים ברורים לכוונתך… תן לי כוח לעמוד באתגר הזה… עזור לי לראות את חסדך (בתחום שאני עיוור בו למתנותיך) ולפטור את עצמי ממה שלא הטלת עלי. עזור לי לא ליפול (לחטא האופייני לי). תן לי לשוב ולמצוא אותך כשאתה אובד לי. תן לי כוח להתחלק בידיעתי אותך עם כל מבקשיך.
ד. ואם יהי רצון אחר מפניך… ואם אינך חייב…  הכר בסמכותו לתת לך דבר אחר מזה שלו קיווית. בקש כוח לקבל את הדין. בקש שיהיה עמך בקושי הגדול הצפוי לך.
ה. תן לנו… תן לעמך.. תן לכל הסובלים… אפשר שאתה שליח ציבור לכל החסרים. משגילית את המתנה האפשרית לך, אפשר שתרצה לבקשה לכל הזקוקים לה. (25.1.05).