סוד האושר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

סוד האושר הוא מקא"מ

יאיר כספי

בעשרים השנה האחרונות החלפתי שלוש מקצועות. עכשיו אני לומדת מקצוע רביעי. באף אחד מהם לא מצאתי את עצמי.

הייתי עורכת דין, וזה לא היה בשבילי. קיבלתי מלגת מחקר לדוקטורט במדעי החברה, שלא עניין אותי. עבדתי בטלוויזיה, ולא אהבתי את הסביבה החברתית. בעוד חצי שנה אסיים תואר מספר שלוש שלי, בעיצוב תעשייתי, ואני לא רואה את עצמי עושה משהו עם זה.

אני מתבוננת בקנאה בחברותי שיש להן עולם מקצועי משלהן. ילדי גדלים ועוד מעט לא יצטרכו אותי. איני יודעת מהו תחומי. האם אפשר שלא ייעדת לי שום תפקיד מקצועי?

הייתה לי תקופה אחת בחיי, שלוש שנים שבהן אהבתי את מה שעשיתי. לפני עשרים שנה. בשרותי הצבאי. הייתי קצינה במרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות ("נוער רפול"). קלטנו נוער שנחשב לא מתאים לשרות צבאי ונתנו לו הזדמנות להשלים השכלת יסוד ולהשיג את בני גילו. בשנה האחרונה לשרותי ליוויתי את בוגרי התכנית במהלך השמתם ביחידות השונות. חשתי כי יש ערך רב לעבודתי.

כשהשתחררתי מהצבא ראיתי מודעה על משרה שנפתחה בעמותה חדשה: רכזת ארצית לתכניות הכנה לצבא של נוער מנותק. שלחתי קורות חיים, למרות שלא הייתה לי השכלה אקדמית שנדרשה במודעה.

האנשים שראיינו אותי אמרו לי שקיבלו המון פניות למשרה. הם אמרו שבחרו בי בשל ניסיוני הייחודי, מחויבותי, והזדהותי עם חניכי. התרגשתי מאד.

הייתי בטוחה שאבי ישמח לשמוע על ההצעה שקיבלתי. קיוויתי מאד שהוא יהיה גאה בי על יכולתי ליצור לעצמי עולם משלי. יותר משלוש מאות איש פנו, ואותי בחרו.

אבא רק שאל כמה הולכים לשלם לי. הוא תהה למה כדאי לי לעבוד בשביל משכורת כל כך בינונית. האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

אבא אמר שהיה בטוח שאחרי הצבא ארצה לנסוע להתאוורר קצת בחו"ל. הוא אמר שזכר כמה אני אוהבת את לונדון. הוא גילה לי שקנה שם דירה קטנה, בשכונה נחמדה. וגם אוטו יהיה לי. ומענק חודשי. "בשביל זה", הוא אמר ,"עבדתי כל חיי קשה, כדי שאוכל לתת לילדים שלי אפשרות כזו".

באותן שנים, בצבא, נפתחה לי דלת שלא ידעתי על קיומה . הצבא גילה לי שצריכים אותי. שיש לי משהו ייחודי לתת לעולמי. צה"ל העריך את המסירות וכושר הארגון שלי. חיילי אהבו אותי. שנים לאחר מכן המשכתי לקבל מהם מכתבי תודה. בשנים ההן ידעתי מי אני ואיפה מקומי.

צה"ל, כמו אנשי העמותה שראיינו אותי, לא ידעו על יכולתו של אבי. את הנסיעות לצפון הקפדתי לעשות בתחבורה ציבורית. לא רציתי שמישהו יראה אותי יוצאת מהאוטו גדול המידות שבו מסיע אותי הנהג של אבי. שלוש שנים נסעתי שעות באוטובוסים וסירבתי גם לכרטיסי הטיסה לראש פינה שאבא ניסה לתת לי. לכמה שנים, בשרות הצבאי, ידעתי לפני מי אני עומדת, והייתי אני.

"בשביל מה עבדתי כל חיי כל כך קשה" אבא חזר ואמר. לא רציתי לאכזב אותו. שיחשוב שסתם עבד. שאינני מעריכה את המפעל שלו.שלא השיג יותר מאנשים שיכולים אולי לממן לילדים שלהם לימודים אקדמאיים. הרגשתי שאשמח מאד את אבא אם אקבל את הצעתו. חשבתי שהשפע שנתת לו  מטיל עלינו אחריות לקבלו. לא ידעתי להבחין בין קולך וקולו.

הודעתי, בצער גדול, לאנשי העמותה, שלא אוכל לקבל את המשרה. נסעתי ללונדון לבזבז את כספו של אבי. מאז איני מוצאת את עצמי.

אני מתגעגעת לחיילי המקא"מ. אפשר שהיה לי עמם יותר ממה שנראה. גם אותם, כמו אותי,  לא הכינו  למבחן בגרות הכרחי: למצוא לי בעולם אלוהים, לבדי.

למה מותר לצפות – סיום חדש ל"תכנית המדרגות"

למה מותר לצפות: מותר לצפות שלא ילך לך בקלות. אתה מצטרף למסע הארוך והקשה ביותר שאנחנו מכירים.
אפשר לצפות לדרך מרתקת. לגילוי מקומות שלא מגיעים אליהם בטיולים רגילים.
מותר לצפות למצוא בדרך חברים ישנים. כאלו שהלכו בה לפניך. אתמול או לפני אלפי שנים. והשאירו לך סימנים ומתנות.
מותר לצפות לקול של אמת ההולך ומחזק, כמו מצפן, ככל שמתקרבים. מותר לצפות לבהירות, לאופקים רחבים, ליכולת לראות פתאום למרחקים גדולים.
מותר לצפות לקבל את הזכות להשתתף במסע. למצוא משימות ותפקידים חדשים. לזכות בסיפוק של עושי מעשים נכונים.
מותר לצפות לעייפות. מותר לתת רשות לקצב אישי של התקדמות. מותר לצפות לנווה במדבר. למקומות שאפשר בהם לעצור, לנוח ולאגור כוחות.
מותר לצפות לתקלות וקשיים וספקות ומשברים. מותר לבקש עזרה. לייחל. להתחנן. לזעוק את כל הצעקות שנבלעו בפנים. מותר לצפות לנסים. חייבים.
מותר לצפות למורה דרך שיופיע פתאום, בצמתים חשובים.
מותר לצפות לקבל תשובות. מותר לצפות שניסיון קשה, כמעט גדול מהחיים, יתגלה כשער למקום אחר. מותר לצפות לאוצר שהולכים אליו וקרבים. הולכים וקרבים. ממש כמעט רואים. מותר לצפות למצוא אלוהים.
מותר לצפות שיגיעו פתאום עוד המון אנשים. שיהיה עם מי להתחלק בחוויות. מותר לצפות לשמחה גדולה וריקודים. מותר לצפות שיבואו עוד. מותר לצפות לעם שלם שיבוא, בסוף הדברים.