ירידה לצורך עלייה:

הצדיק האכזר
יאיר כספי

א.
עדיף לשתוק. זה מה שאני אומר לעצמי. ברגע שאתחיל לתת ביקורת אין לדעת איך זה יגמר.
המעשה של הפיזיותרפיסטית חמור. רכילות מרושעת ושקרית שהיא מפיצה עלי במוסד לשיקום נכים שאני מנהל. דברים העשויים לסכן את מעמדי ואפילו את יכולתי להישאר בתפקיד.
ועדיין אני מאמין שעדיף לא לדבר. בחיים לא הצטערתי על מילה שלא אמרתי. השתיקה בעיני היא תגובה מספיקה. במקרה של העובדת השתיקה שלי היא התעלמות גמורה. היא לא קיימת יותר מבחינתי. למעט עניינים מנהליים שאני צריך לדון אתה בקצרה בשל תפקידי.
מכשפה מרושעת. נבלה. אני מקווה שהילדים שלך יקבלו מחלות שאין מהן מרפא. זה מה שהייתי עלול לומר אם הייתי מזמין אותה לשיחה. לכן ברור למה אני חייב להמשיך להעמיד פנים כאילו הדברים לא נאמרו. אני חייב שתמשיכו להאמין שאני אוהב כל אדם כמות שהוא.
הלוואי שתמות בייסורים נוראיים, הייתי אומר. ואז אצטרך לחפש בור כדי לקבור את עצמי. זה יהיה סופי. יוסף הצדיק המוכר ואהוב על כולכם לא יתקיים יותר. ימחקו פניו הידועות בציבור.
הסכר יתפרץ. לא אוכל יותר לשלוט בדברים הנוראיים שאני רוצה הרבה שנים לומר להרבה אנשים. אריב עם כל העולם. וסופי שאהיה מבודד. מנותק. ושנוא על כולם.
כמו אמי. שאיש לא אהב. כמו אמי, שקללותיה, שאי אפשר היה להאמין שהן נאמרות לילדיה, היו מותירות אותי הלום וחסר אונים. כמו אמי שאני מנסה לשווא במשך שנים למחוק כל סימן לדמיון אליה.
ב.
יתכן שהיה מקום לומר לפיזיותרפיסטית כמה מילים על כללי המקום שאנו עובדים בו. על הנזק שרכילות יכולה לגרום. על האיסור להלבין את פני רעך ברבים. לדבר בתוקף אחריותי למוסד ולא מתוך פגיעתי.
אפשר שלא הייתי מצליח לשלוט בעצמי בשיחה כזאת. אולי היו יוצאים ממני הפגיעה והעלבון. אולי, לנוכח היתממות והעמדת פנים הייתי מאבד לרגע את השליטה העצמית. האם מותר להתפרץ כשמישהו חוצה את כל הגבולות האסורים? אולי בזעם בלתי נשלט יש לפעמים אלוהים.
אולי זה לא נורא כל כך להיות כמו אמא, פעם בכמה שנים. אולי היה לה תפקיד ליד אבא שראה רק טוב בכל אדם. אפשר שמישהו צריך לקרוא בשם לשקריהם ואנוכיותם של בני אדם.
האמנם אבי, שהיה לי דוגמא ומופת לאדם, היה צדיק ללא פגם? אבא תבע מאתנו לסלוח לאמא תמיד ונמנע מהגנה עלינו גם כשראה אותנו עוברים התעמרות קשה מידיה. אולי לא שם לה גבול כי פחד ממנה. ואולי כמוני פחד מהצד האחר שלו. שאסור לצדיקים לגלות על עצמם. בקשתו הרכה שלא נענה לה כי תשובה יכולה להחמיר את מחלתה, השאירה אותנו אילמים.
אפשר שיש שליחות בזעם שאני מוכן לפגוש היום. תיקון של קלקול רב דורי אצל צדיקי משפחתי שאני חושש שעבר גם לאחד משני ילדי. מפליא להיזכר שכיבדתי במשך השנים אנשים שידעו להתעמת כשהיה צריך. האם יש רשות לאדם להיות לפעמים חסר רחמים?