העיקר שתהיה בן אדם – פרשת השבוע ב"הארץ"

הולדת הגיבור האנושי
יאיר כספי

המקרא לא מאמין באדם. לא מתפעל ממנו. מוכן לשקול אפשרות שהתרבות האנושית היא טעות שאולי אי אפשר לתקן, וכישלונה יביא את סופה.
את פרשת בראשית סיימנו באדם המתקשה לקבל עליו את גבולותיו. משימת יצירתה של תרבות אנושית, שהוטלה על האדם, כפתה עליו ריסון יצרי שלא הרגיש לו טבעי. האדם הלומד להיות תרבותי המשיך לרצות לשכב עם כל מי שהוא חושק בו, ולהרוג את מי שהרגיז אותו. האדם המסוכסך עם עצמו רוצה להתעלות מעל נטיותיו הטבעיות כדי להתפתח מתוך חיקוי של יוצר גדול שנתגלה לו, וגם זומם להחליפו ולהשתלט על העולם. בפרשת נח מגלים לנו שהתקווה לאדם נכזבה, הוא בחר באפשרות השנייה, והמציאות עומדת להקיא אותו מתוכה.
בני אדם השתמשו בהזדמנות העצומה שקיבלו להיות שותפים להתפתחותם כדי לתכנן איך להשתמט מן האחריות הכרוכה בה: "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו, ה-ז).
יתרון האדם, מחשבתו, משמשת לפיתוח מזימה שתספק פתרון של פשרה מדומה בין רצונותינו הסותרים לעבוד אלוהים ולהיות אלוהים. המדענים הראשונים, כהני הדת הקדומה, פיתחו יצורי ביניים, חציים אלוהים וחציים כוחות טבע או בני אדם. אלוהים מוקטן, שאפשר למשש ולראות, נותן קצת התעלות, בלי דרישות להתפתחות. ההתנהלות מול אובייקט שווא, יצרה עצמי מזויף. אנשים אבדו את היכולת להבחין בין שקר ואמת. האלים שהמציאו לעצמם סולחים למי שהם אוהבים ומרשים לו להיות מושחת.
התוצר הסופי של יצר הרע האנושי הוא נטיית האדם לחשוב שהוא עמוד העולם והיקום לא יכול בלעדיו. המבול מגלה שהאדם לא הכרחי, ואם לא ישנה את דרכו, אפשר שהעולם יסתדר בלעדיו.
הניסיון לחקות אלוהים הוא מנוע הצמיחה של ההתפתחות אנושית. המחשבה שהצלחנו להיות אלוהים היא יסוד המפלה האנושית. הצלחותיה של המהפכה המדעית המודרנית הביאה אותנו להאמין שנוכל לחרוג מכל הגבולות שנדמו לנו פעם כגבול האדם, ולזכות בחיים ואושר אין סופיים. פיטרנו שוב את אלוהים, שנדמה לנו כשריד מיותר של ימי האדם התלותי והלא מעודכן, ושמנו במקומו את האדם החדש ויצירותיו. היו שאמרו שהנעלה ביותר הוא הלאום, או שיטה מסוימת לארגון החברה האנושית, או המדע. היו שאמרו שאם מספקים את צרכיו היסודיים של אדם, מעניקים לו השכלה, ומקבלים אותו כמו שהוא, הוא יתגלה כיצור מופלא שראוי להאמין בו.
בתרבות העברית המתחדשת בחרנו תחילה בביאליק שניסה לדבר בשבילנו "פנים אל פנים עם השמים הנאווים". אחריו המלכנו את טשרניחובסקי, שהאמין באדם, ו"ברוחו רוח עז". האמונה באדם הביאה לאיסור בן זמננו לחנך ילדים. "הילד יודע", אומרת הגננת הפוסט מודרנית לאבא. אסור לנו לכפות עליו את ערכינו שאולי אינם "האמת שלו". הילד אלוהים. מחבר פרשת נח לא מנסה למצוא חן בעיני הקוראים, ולא מתפעל מהילדים: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כא'). מי שבחר להאמין באדם צריך לנקות אותו מחולשותיו ועליבותו וחייב להסתיר מעצמו את כישלונותיו החוזרים, ואת רשעות הילדים.
במקום הגיבורים המיתולוגיים של עמי קדם שהצליחו, כאילו, לחצות את הגבול שבין האלים ובני אדם, מציע המקרא איש צדיק תמים המתנהל לפני סמכות גדולה ממנו (בראשית ו, ט). שינוי קשה למי שגידלו אותו להאמין שהישועה באה למי שמאמין בעצמו, וחרד שנותיר אותו בלא ערך לחייו.
במקום המאמין בעצמו, מציע המקרא את האיש הנאמן לתפקיד שהוטל עליו והוא מנסה לפענחו. הצלחתו היא הצלחת הדרך. כישלונו הם קשיי הדרך, או טעות בניווט. הצלחתו לא רוממה אותו לשמים. כישלונו לא יפילנו לתהום, שאליו נמשכים אלו שפעם האמינו בעצמם.
האיש המאמין בעצמו מצליח לגייס את עצמו, ולפעמים אותנו אתו, למשימות גדולות מהחיים, במחיר כבד: חייו נעשים לו חסרי ערך כשהוא נכשל, כי איבד את עצמו, אלוהים. האיש המאמין בעצמו מפתה אותנו להתאהב בו, נענה לתשוקתנו לפגוש אל חי, ויבגוד בנו כשלא יוכל להמשיך לקיים עצמי מנופח. האיש הנאמן, נאמן גם כשלא כדאי. כישלוננו וכישלונו לא הורסים את עצמיותו.
הגיבור האנושי של המקרא איננו מן המקובלים, או המדהימים. איננו נורמטיבי במקום שבו עובדים אלילים. הוא התקווה שהייתה פעם לאם שאחלה לבנה "העיקר שתהיה בן אדם". הוא החלוץ העברי, שגבורתו הייתה עמל כפיים, שבו תיקן חיים יהודיים תלושים. הוא שומר החניון שקיבל על עצמו לספר את סיפורו כמשל למצב האדם.
נח הוא ראשון בשרשרת של בני אדם, העתידים לשוב ולהופיע לאורך הספרות היהודית: יחיד המקבל על עצמו אמת מחייבת שהנורמה החברתית פוטרת ממנה. משתדל להיות אדם גם במקום שאין בו אנשים. וזוכה להציל את נפשו, ולפעמים, דרכו, ניצל העולם כולו.

"הארץ", 16.10.2015

דרכי העבודה: טיוטא לעלון חדש

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?