לדרוש אלוהים

yair02

מודעות פרסומת

ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון מאת יאיר כספי

קוראי "ניסיון" כותבים:

אני קוראת את ספרך "ניסיון" בנשימה עצורה, והוא מלווה אותי לאורך כל היום במחשבות ובתובנות העולות בי למקרא שאלותיך השזורות בספר. וכמו שכתבת, אני נושאת בי כמיהה לתיקון גדול, ולא בסתר, כמהה להיות חלק מחברותא רחבה שתתחיל תיקון. אז אנא, הפגש בינינו, לא רק בתל אביב אלא גם בירושלים ובחיפה ובבאר שבע ומטולה ואיפה לא, אז אנא, אם כבר התחלת את המהלך, תפיץ אותו בחברותות ברחבי הארץ, בקרב המשתוקקים לגלות עוד ועוד, אתי מירושלים

יאיר כספי היקר, גם אני קוראת את ספרך החדש בנשימה עצורה ואף מוצאת את עצמי מקריאה ממנו לבני ביתי משפטים, רעיונות ותובנות.  כל הקראה מעלה דיון סוחף, מרחיב ומעמיק ,כך שבחג  הזה אנחנו מודים  כל יום ,על כל דבר,  ובמיוחד, לך ועל רשימותיך המעוררות רוח ושמחה פנימית שקטה תודה רבה, רחל.א 

ניסיון הוא ספר ש ….מהמם אותי וניצב אני פעור פה נוכח הכנות והעוצמות הנידלות ממנו, ואיני מתרגש בדרך כלל מהר מספרים,,,,אחרי החיים כמשל דבר כמעט לא מרגש לי,,,,,עד הספר הנפלא הזה שמותיר בי המון מחשבות גם בסיימי לקרוא בו לאותו יום מה אומר,,,,,אדיר, יוסי רוזנבלט

 'ניסיון' הוא כמעט פלא. מובן, בהיר, כתוב עם הסתכלות מעמיקה לקוראים מהעבר השני. 

באמת עבודה נהדרת ומרגשת… יישר כח!  ליזה דנקנר

 סיימתי לקרוא את ניסיון, הוא נפלא, לירי, נוגע, חשוב, חכם, מחבר, משמעותי, מלא חסד. יאיר היקר, אתה בשבילי משורר הגשר של התהום שנוצרה בתחילת המשפט: כי אמי ואבי עזבוני, ועד למקום של: ואדוני יאספני. תודה רבה לך יאיר, רינה כורש

 אתמול סוף סוף קניתי את "ניסיון" לעצמי, התחלתי לקרוא בו, ולא יכולתי להניחו מידי, למרות המלצתך לקרוא לשיעורין. לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות והתפעמות! לפני כשעה סיימתי לקרוא, בתקווה ובדמעות. הבנתי שוב עד כמה הדברים מופנמים אצלי הפנם היטב, עד כמה הכלים האלה הפכו להיות חלק ממני. וגם נזכרתי שוב מה וכמה קיבלתי ממך. ונפתחה בי איזו נדיבות שמתוך ביטחון, לא ברור לי מה מקורם המדויק. החלטתי שלא אשמור את הספר לעצמי, אלא אצלם ממנו את הדברים שאני רוצה ללמוד, ואת הפרק "עת לכל חפץ", ואתן אותו לחברה שכבר סיכמנו בינינו לעבוד על  "שאלון מדרש". ובבוא היום, אקנה אותו שוב, ושוב ייפתח מעגל הנתינה. מרגש ומפעים ומעורר תקווה כבר אמרתי? מאשה

 את הקטע הנפלא הזה אני משאילה לטובת עולם האימון בו אני מוצאת את מקומי. לקוח מתוך הספר "ניסיון" של יאיר כספי העוסק בפסיכולוגיה ויהדות. קראתי, הנהנתי, חייכתי, התחברתי, ומביאה בפני כל מי ששואל עצמותהליך אימון, למה מותר לצפות? מיכל סלע

ספר שנוגע באמונה ובאהבת האלוהים שבאה לחזק את האדם ולבנות בתוכו גשר יציב לפנימיות שלו, במיוחד בתקופה זו כשהעולם מוצף בחומריות, טכנולוגיה ושאר רעות חולות, הגורמות לאדם לניכור ולהתמכרות גוברת והולכת היוצרת מצוקה וקשיים. בספר 'ניסיון' יש הכל גם פסיכולוגיה גם דת ויהדות וגם פילוסופיה, הוא כתוב בצורה מאירת עיניים בשטף ובביטחון בצורה כזאת שאינה מותירה ספיקות לקורא. יש בספר עשרה שערים ענפים ומלאים בהם נוגע המחבר במגוון תחומי דת אמונה וידע הנוגעים לאדם. עשרת השערים באים להזמין את הקורא להקשיב לגעגוע שקיים בו, להזמין אהבה ושמחה לעולמו ולמצוא את האלוהים שאבד בדרך וכל כך חשוב לו על מנת שימצא בתוכו כוחות ושלווה.

ציטוט מעניין: "כמיהת היסוד האנושית אינה נעלמת. חילוניות אינה קיימת. כשאין לך אלוהים, סופך שתעשה אלוהים מעצמך, מבני אדם או משיטתם, וכל האפשרויות האחרות גרועות יותר. אלוהים עדיף, כברירת מחדל." (עמ' 25).

'ניסיון' מציע לוותר על גדולת האדם הבאה מתוך אמונה כוזבת שאנחנו אלוהים. השאלה החשובה שנשאלת בספר היא 'האם אתה רוצה להאמין'? לשאלה האם יש אלוהים? התשובה בספר היא כי מי ששואל לא ימצא אלוהים, שכל כולו כל יכול ואינסופי וההכוונה מחזירה את הכדור לשואל בשאלה 'האם אתה רוצה אלוהים'?פילוסופיה כבר אמרנו.

הנרקיסיזם בו לוקים חלקנו גורם להאדרה מוגזמת ולציפייה גדולה של האדם מעצמו, לדברי מחבר הספר כספי, כשמאמצים לחיקנו את האלוהים מגלים שהאדם חוזר לגודלו הטבעי והאנושי כשלצידו יוצר נצחי ונפלא.

השער השני מדבר ומתאר על נפלאותיה של ההודיה. בפרק מלמד כספי איך מודים. על מה מודים? על הכל כמעט ועל הפרטים הכי קטנים ובנליים שיש לנו בחיים. הכרת תודה נמצאת בפרטים הקטנים אותם כדאי לשטוח ולהזכיר וכדאי להתמיד ולעשות זאת ממש כבדרך שגרה. מומלץ להודות ולא להוסיף תלונה לצידה. השער השמיני מוקדש כולו לתפילה. 'תפילה היא נטייה טבעית של הנפש, פנייה לשותפנו לשיחה פנימית סמויה.' תפילה משולה לביקור בחנות קסמים וירטואלית בה ניתן להזמין ולבקש הכל יש בה את כל אוצרות העולם רק צריך לבקש ולהיענות בשמחה ובאהבה. התפילה בתוספת הזיכרון שלנו הם הכלים בהם משתמשים כדי לבצע הזמנות בחנות הקסמים, מיותר לציין שהכל בחינם. עוד משובצים בספר מגוון של תפילות לכל בעיה/רצון שיש בחיים.

אני מכירה הרבה אנשים שספר כזה יעשה להם טוב והרבה אנשים שלא יהיו מוכנים לקרוא אותו, או ליהנות מרעיונותיו השופעים החכמים והמהנים. הייתי ממליצה במיוחד לספקנים שבינינו לפתוח ולקרוא את הספר ולהחכים. אני מאוד מאוד נהניתי לקרוא את הספר ולהבין שיש בו המון היגיון ונחת וזה כשלעצמו כבר עושה את העבודה.

ד"ר יאיר כספי מחבר הספר מייסד ומנהל את 'פסיכולוגיה ויהדות' שיטת העבודה שפיתח נוגעת במקומות הנסתרים של הנפש, מחברת אותה למקור של ביטחון ותקווה והוכיחה עצמה כבעלת יכולת יוצאת דופן לחולל שינויים בתשתית האישיות ולרפא פצעים ישנים בנפש האדם." ספרו הקודם הנו רב המכר  'לדרוש את אלוהים'. הבלוג של שוגי 21

 "ספר נפלא", ליאת רגב, קול ישראל

יאיר כספי היקר, קראתי בעבר את ל"דרוש אלוהים" היום אני יושבת עם ספרך השני "ניסיון" ביד ורוצה שוב לומר לך תודה על עוצמת הרגש שהספר הזה מעלה בי, על הידיעה הברורה שדברייך אמת, על שאתה מזכיר לי פעם אחר פעם שיש לי קשר ישיר עם אלוהים ועל זה שאתה מפעיל אותנו בין דפי הספר. אנחנו יושבים ומנהלים דיונים בין דפי הפייסבוק ביחד עם ספרייך, וקולך מהדהד בין קירות חיינו. אז תודה רבה, אושרית אלבז כרמלי

כמה מילים להודות. "ספר ששינה את חיי" אני אומרת לכל מי שרק מסכים לשמוע. בתקופה קשה של חושך, קושי, וחוסר אמונה פתחת לי העיניים. תודה שלימדת אותי להודות, להיות ענווה, לראות בכל קושי ניסיון בלתי פתור, להתפלל, לגלות אלוקים שהוא שונה מכל מה שהכרתי.
לשנה שלי היה פנוטציאל להיות מהקשות בחיי, והרבה בזכותך, בזכות הספר, אני מרגישה שהיא הטובה ביותר בחיי. אין מילים בפי כדי לתאר כמה משמעותי הצליח להיות לי ספר אחד. תודה.  עדן

הספר שלך "ניסיון" פתח בי תיבה שמידי פעם מתפוצצת. והקריאה בספר שלך נתנה לי רשות לפתוח אותה. לעמוד מולה, לשבת, להרגיש, לרקוע ברגליים, לרעוד, לבכות, לשמוח, להודות, להתפעל ולהתפלל. על כך אני מאוד מודה לך. כל החיים אני יודעת שמשהו לא עובד ואני צריכה תיקון… עשיתי דרך, ואפשר להצביע על מגמת שיפור. אני מחוייבת למסע הזה ואני יודעת שזה יעוד לכל החיים. אלא שבכל השיטות יכולתי להשתמש נגדי (אני מצויינת בלהיות נגדי) ולהסתיר מעצמי את התיבה שמונחת במצולות וכשהיא מתפוצצת, אני יורה ו/או נכנסת לבונקר. ופתאום כשקראתי את הספר שלך משהו נפתח. לא יכולתי לאלף את עצמי באמצעותך. הייתי מוכרחה להקשיב לצעקה שהייתה בתוך התיבה… לא יודעת להסביר. כשאני מנסה לשתף חברות או את בן זוגי במה שיש בספר הזה, ומה שהוא מאיר – אני לא ממש מצליחה. תודה!!! בהתרגשות,  ציפי

"ניסיון" מעביר את הקורא באופן יסודי וממצה תהליך פנימי עמוק של התבוננות עצמית. המחבר, ד"ר יאיר כספי, פסיכותפיסט ואיש רוח, הציג את עיקרי השקפתו בספרו רב המכר "לדרוש אלוהים", שיצא לאור ב 2002. בספרו הנוכחי, ניסיון, ממשיך כספי את המסע הטיפולי ומתאר בסגנון אישי את הדרך יוצאת הדופן שלו ושל רבים מתלמידיו, לקראת שינוי מכונן באדם ובתפיסתו את האלוהים. ספר חדשני ונועז. (רשימת המומלצים לשבוע הספר העברי תשע"ד) מקור ראשון.

 

מבוא לפסיכולוגיה של היהדות: חמש הרצאות בבית אביחי בירושלים

תורת הנפש של ספרי היהודים – סדרה בת חמישה מפגשים בימי שני בערב בבית אביחי בירושלים, עם צאתו לאור של הספר: "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון". מפגש ראשון: יום שני 11 בנובמבר. פרטים באתר בית אביחי.

http://www.bac.org.il/series/hmsht-aarvtzy-hadaat

חמשת ערוצי הדעת
סדרה העוסקת כלי העבודה הפסיכולוגיים של היהדות, מהמקרא ועד ימינו

סדרת מפגשים על כוחם של הכלים הפסיכולוגיים ביהדות כמסייעים בהתמודדות עם מצוקה אנושית.
עורך ומגיש: ד"ר יאיר כספי, מנהל פסיכולוגיה ביהדות.

מפגש ראשון: תלונה והודיה בפסיכולוגיה
החיובית של היהדות
שני | ח בכסלו | 11.11 | 20:00

מפגש שני: עבודת אלילים
כיסוד הפסיכופתולוגיה האנושית
שני | טו בכסלו | 18.11 | 20:00

 

 

הרצאות מערב ההשקה ל"ניסיון" שנערך בבית הספר למנהיגות חינוכית

3 הרצאות מצולמות מערב השקה ל"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי שנערך  במכון מנדל למנהיגות בירושלים

ביום שני, כו' בתשרי תשע"ד,  30 בספטמבר 2013

תכנית הערב:

 הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי: תורת הנפש של ספרי היהודים

 מגיבים: יואב שורק, עיתונאי

רינה כורש, מאמנת ילדים ונוער

רני בלייר, במאי סרטים

רחל אטון, ממובילי תחום התמיכה הרוחנית בישראל

 מנחה ומסכם: ד"ר דניאל מרום,ראש תחום פיתוח פדגוגיה והנחיה במכון מנדל.

 חלק 1 – דברי ברכה של ד"ר דניאל מרום

http://youtu.be/ub18p175u5A

 חלק 2 – הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי

http://youtu.be/j9og2FIwclI 

 חלק 3 – תגובות מאת פאנל הדוברים: רני בלייר, יואב שורק, רינה כורש, רחל אטון.

http://youtu.be/uV5Ft9z6vl8 

 

השקה ל"ניסיון" במכון מנדל למנהיגות

מכון מנדל למנהיגות מתכבד להזמינכם להשקת הספר ניסיון מאת יאיר כספי, מייסד מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" ומחבר רב המכר "לדרוש אלוהים".

האירוע יתקיים ביום שני, כו' בתשרי תשע"ד, 30 בספטמבר 2013, בשעות 20:00-18:00

במכון מנדל למנהיגות דרך חברון 101, ירושלים, בקומה 5. 

 תכנית הערב:

 הרצאה מאת ד"ר יאיר כספי: תורת הנפש של ספרי היהודים

 מגיבים: יואב שורק, עיתונאי

רינה כורש, מאמנת ילדים ונוער

רני בלייר, במאי סרטים

רחל אטון, ממובילי תחום התמיכה הרוחנית בישראל

 מנחה ומסכם: ד"ר דניאל מרום,ראש תחום פיתוח פדגוגיה והנחיה במכון מנדל.   

כדי לשמור על אווירה אינטימית המאפשרת שיח פעיל, מספר המקומות מוגבל.

המעוניינים להשתתף מוזמנים להתקשר לגב' רחלה לבנון ממכון מנדל למנהיגות, טל' 025688838

פרק נוסף מ"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי

זיכוי

הסליחה מניחה שחטא הוא מצבו הרגיל של האדם. כדי להשתחרר מאחיזתו בפוגע ובנפגע, מן השנאה ומתוכניות הנקמה, צריך סליחה.

יש מדרגה גבוהה מן הסליחה שבה החטא אינו קיים כלל – הזיכוי.

זיכוי הוא פעולה של עין טובה הרואה בזולת בעיקר את מה שיש לו. את נתינתו. את מאמציו. את כוונתו. את מגבלותיו. המאמץ לדון את הזולת לכף זכות מציע את האפשרות שלא היה חטא ולכן אין על מה לסלוח. הזיכוי שם את המזכה והמזוכה באותה מעלה – שניים המתמודדים עם קשיי החיים כמיטב יכולתם. הסליחה מבטלת את הגירעון שיש לאדם שחטא בחשבונו עם יוצרו. הזיכוי מוסיף לו נקודות זכות שיעמדו לרשותו.

זיכוי הוא פעולה מתמדת של הורות אוהבת, הרואה בילד את חִנו, את נתינתו, את יכולתו ההולכת ומתפתחת ופוטרת אותו מתפקידים שאינם שלו או שעדיין אינם ביכולתו. מי שזכה בזיכוי הולך בעולם ראוי ובעל זכויות. אם טעה בתמימות, הוא יודע שהטעות החוזרת היא חלק בלתי נפרד מן המסע האנושי. אם נכשל בדבר שהיה מעל לכוחותיו, הוא יודע שאפשר שהאחריות לא היתה שלו. אם מוטחת בו אשמה שאינה שלו, הוא יודע לזכות את עצמו.

ילד שראו אותו, זכה למשוב על יכולותיו. ילד מוערך זכה לשבחים על הצלחותיו. לכבוד על מאמציו. ילד שאהבו אותו זכה לפטור מאחריות של הוריו או אחיו. הוא מפנים את הקול הזה. כשהוא עוזב את הבית, דעת האל המכבד ונותן הפטור ממשיכה להנחותו, לגלות לו את תחומי אחריותו, לטעת בו ערך על הישגיו ורשות לכישלונות בלתי נמנעים.

 זיכוי אינו מטרה בפני עצמה. הוא חלק ממנעד היכולות של האדם להעריך את מעשיו, לזהות אחריות, לחוש אשמה כשאינו עומד בה, ומאידך לפטור עצמו ממה שאינו בתחומו. לזַכות עצמו על מעשיו ונתינתו.

קשה לאדם לזַכות את עצמו לבדו. הוא זקוק לבעלי זכוּת החולקים עמו דעת-אל מקבל, מגלים לו רשות שלא ידע שעומדת לו, פוטרים אותו מאחריות שאינה שלו, מגלים לו שהטעות בשלה הוא מלקה את עצמו היא מצבם של בני אדם, מכירים במגבלה שבשלה לא יוכל לעמוד במה שנראה כמו דרישה רגילה בעולמו, מכניסים את קשייו להקשר רחב, שבו נתינתו מכסה על מגרעותיו, מצביעים לו על נטייתו המובנית להאשים את עצמו בכל מקרה, מגלים לו שהתביעה לשלמות אינה באה מאת אלוהיו, מזהים את נטייתו לאמץ את אשמת הזולת לעצמו, מאבחנים את אשמתו כניסיון להשיג שליטה בכאב שמולו הוא חסר אונים, מחייכים מול חששותיו שלימוד הזיכוי יעשה אותו מושחת כמו אלה שהכול מותר להם.

 זיכוי עצמי

מי שלא זכה בדעת אוהבו הסולח, יבקשו. המשימה קשה למי שאינו מורגל בה ונדמית בלתי אפשרית למי שדובר בתוכו בהתמדה הקול המבקר. היא דורשת למנות באופן שיטתי את שבחי עצמו, לבחור אירוע או תחום שיש בו ספק לגבי אשמתו ולרשום את כל הנימוקים לזכותו, לרשום, גם אם התהליך נדמה שכלתני וכפוי. לחצוב באבן הקשה עד שנגלה מעיין מי קודש מטהר, זיכוי אמת המשנה את הסיפור שאתה מספר.

 א' חושב שהוא אשם כי אינו נוטל חלק בהכנות לנסיעה של המשפחה. מותיר את כל העול על אשתו. הוא בודק אם הוא זכאי משום שהוא עובד קשה, משום שהוא תורם הרבה למשפחה בתחומים אחרים, משום שהוא מוכן לקבל כל תוכנית שאשתו תעשה. הוא מזדכה מאשמתו כשהוא מגלה שזו דרכו לבטא אכזבה מאשתו שאינה שותפתו בנושא אחר שחשוב לו.

ב' מרגישה אשמה כי הרימה קול על בנה בן השש ששיחק בדוושות של האופניים שלה עד ששבר אותן. היא מבקשת זיכוי משום שהזהירה אותו שהוא עומד לקלקל אותן, משום שנתנה לו כמה התראות שתכעס אם יקלקל אותן, משום שמותר לפעמים לכעוס על ילדים, משום שהיה יום חם נורא. היא מזדכה כשהיא מרשה לעצמה להכריז שיש בבית צעצוע אחד שהוא רק שלה.

ג' מרגישה אשמה משום שפירקה את המשפחה. היא מזדכה כשהיא משיבה את האשמה לגבר שבגד בה.

ד' מרגישה אשמה משום שבבקרים היא מתקתקת את הילדים: בגדים, ארוחת בוקר, תיק בית ספר, סנדוויץ' ויוצאים כדי לא לאחר. "אני לא מספיקה לחבק אותם לפני שהם הולכים." היא לא יודעת כי מתנתה היא ללמד ילד לעמוד במשימות הבוקר שלו ולשלח אותו נקי, לבוש נאה, שבע, מצויד ובזמן לבית ספרו.

ה' מרגיש אשמה על שאינו משקיע מספיק באשתו ובילדים. הנימוק המזכה בבית הדין של מעלה אינו ההוכחות שהוא כן משקיע באשתו ובילדים, אלא נטייתו המובנית להרגיש אשם בכל דבר שהוא נמדד בו ביחס לאחרים.

ו' מרגישה אשמה על שאינה נחמדה לאמה החורגת שמנסה להיות חברה שלה. היא מזדכה כשהיא רואה שגברת הבית החדשה לא מנסה לתת לה משהו, אלא תובעת אהבה.

ז' מרגישה אשמה מפני שהיא הולכת הביתה בשתיים, כמו שמאפשרים חוקי העבודה לאם מיניקה. היא מזדכה כשהיא מגלה שהיא מרגישה אשמה כשהיא מתנהגת קצת כמו אמה, שהיתה מרוכזת בעצמה.

ח' מרגיש אשמה על הכעס שהוא מרגיש כלפי אשתו שמצפה כי בדרכו הביתה, לאחר שתים-עשרה שעות עבודה, יעצור לקנות עוד דבר-מה. אשמתו תחלוף אם יגלה שהעולם יכול לשאת אותו גם כשאין לו מה לתת.


 

ניסיון מאת יאיר כספי

"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון" ראה אור השבוע בהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר" ויגיע לחנויות הספרים בשבוע הבא (תחילה לצומת ספרים). 

פרק ראשון

חמש שאלות

חמש שאלות נשאל אדם. בתשובתן ימצא אלוהים ואת עצמו. חמש שאלות שכל אחת מהן מכוננת יסוד בשיחתו עם יוצרו. מוסיפה צד בנוכחותו. בונה חלק מן העצמי, שהוא ידיעתו: מהו חסדי? מהו חטאי? באיזה ניסיון מעמידים אותי? מהי מצוותי? מהי תפילתי?

בחמשת ערוצי הדעת נודעים תפקיד, אפשרות, רצון, אתגר וטעות.

 חמש שאלות בהן אדם נישא מעל למאורעות, מעל למקרים, מעל לנטיות, מעל הפצעים. מתנהל מול יוצר העולמות.

            מה ניתן לי ואני יכול להשתמש בו? מה אין לי ואני פטור ממנו? מתי אני בורח או משתמט מתפקידי? איזה אל-כזב פוטר אותי מאחריותי או מטיל עלי אחריות שאינה שלי? מאיזו ידיעה קשה על עצמי ועולמי אני נמנע? איך ההימנעות הזאת מנהלת אותי, לפעמים במשך שנים, מכתיבה מסלול חיים מוגבל? אילו משימות ומעשים משבר לא פתור מטיל עלי? מה אני רוצה? מה נכון ברצון הזה? מה רק אלוהים יכול לתת לי?

 "ניסיון" הוא סיפור מסע בן עשור של תלמידים ומורם שיצאו לפגוש את שברי היחיד והתרבות. אחדים יצאו למסע מתוך כמיהה. לאחרים לא היתה ברירה כי נגמרו להם הדרכים הישנות. הספר מזמין את הקורא להרהר בשאלותיו. לכתוב את סיפורו שלו.

 "ניסיון" מתאר רגעים של שינוי מכונן שבהם למדנו לוותר על אשליית גדולת האדם. השתחררנו מדימויי כזב של אלוהים שאותו חשבנו, בטעות, לבעל הסמכות. התמסרנו לשליחות ייחודית שהוטלה עלינו בתוקף נסיבות חיינו, וגילינו מעיין מרפא שמימיו מאחים פצעים שלא הגלידו מעולם.

            עשרת שערי הספר מלמדים להקשיב לכמיהה, לגלות אהבה, למצוא אלוהים בזיכרונות שמחה, להשתחרר משעבוד, לעמוד בקשיים שנדמו גדולים ממידת האדם, לשאת תפילה אישית. פרקי עיון והדרכה מופיעים לצד סיפורים אישיים. לפעמים סיפור מקדים למדריך. לפעמים המדריך פותח את השער. לפעמים הם באים לסירוגין.

            "ניסיון" נכתב לקריאה איטית. פרק או שניים ביום. ישנם שערים שאולי ידרשו יותר מקריאה אחת. ישנם פרקים שעשויים לעורר רגשות שקשה להכילם. מותר לדלג על פרקים כאלה ולשוב אליהם בזמן אחר.

            המספר בספר הזה הוא לעתים תלמיד זה, ולעתים תלמיד אחר, לפעמים הוא המחבר. "אנו" הם שותפי המסע, תלמידים, מורה וקוראים. כשכתוב פה "איש" הכוונה היא תמיד גם לאישה. כשכתוב אדם, הכוונה היא לאדם וחווה. "אתה" – היא פנייה ישירה לקורא, "הוא" – תמיד גם "את", הקוראת. "אתה" הוא לפעמים שר ההוויה.

ניסיון עטיפה חזית (להקליק)

שומר מצוות כמשתמט מן התורה

דורש מצוות

יאיר כספי

האם אתה שומר מצוות?

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה "האם אתה שומר מצוות?"

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות. כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהם, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים (שבהם אסורה האישה במגע לאחר שהסתיימו ימי המחזור שלה)?

אבל השאלה המשיכה לשוב אלי. מסרבת להעלם. גם חילוניים  רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי, גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיני לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כול האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו,  שותפיו לעבודתו,  חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו  גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו, אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין, שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו. וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש" אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה.  וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואליים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילוניים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר מצווה המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחייה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה, ההולכת ומפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחברי ולי את הרשימות הישנות.

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך.  ישוב עולמך לסדרו הישן: חילוניים. דתיים. וחילוניים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: רשימה סופית לכאורה של משאלות של בורא עולם ממך, שמילויה מסדר לך מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום, נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים. כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך  להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, נעשה ונשמע בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו, גם הוא, כפוך לכאורה לאיזה רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאד ולמדת להסתדר אתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כול החובות. אינני  מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.  

האם אתה חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כול יום. לומד תורה. דורש אלוהים. ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונית, ולא מצאתיה  אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

אין שותפים רבים למסעי . לא חילוניים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות, ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל  שפוגש אותה לשחרית. שיאמר  "יישר כוח".  שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך. ובפליאה של שכני החילוניים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אלי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות. איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול. ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב   יוכיח את עצמו בכול מקרה. שאפשר לעשות את כול בני האדם שווים, או לחילופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקוןאדם ועולם אלוהים מוכן לקבל מאתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

האם אתה חושב שאתה מוסמך לקבוע היום את המצוות?

שאלתך השנייה מציגה  את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כול העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל אל ,שאי אפשר לראות, לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת האלוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכול העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות". (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו, החלוצים. שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה אלוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקוןהחשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה. חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות. וסמכו עלי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו אלוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד אדוני הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ודרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי אלוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה. העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאד. כשנגמרו לי הדתיים והחילוניים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש אלוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות. 

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת: נביאים, חכמים, חלוצים.  הם לקחו  אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והששים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.   

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי: המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי, הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמיים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

 

אילו מצוות אתה שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, אחריות, וגבולו. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי אלוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכול אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקוןעצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורח שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על  מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיני תועבה קשה.  

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עלי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עלי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידות, גילה בי כמיהה לאלוהים. אחת, נדיבה מאד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש אלוהים בכול יום למצוותי: מה הטלת עלי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכול יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עלי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני אלוהים. לא עשיתי מאלוהי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי אל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כול העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות.  כדי להבחין אותי ממך אקרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד אדוני היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכול בר דעת אלוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאד מן המצוות. "שומרמצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותם מקיים בפועל שומרהמצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת. (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות, ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים, וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני אלוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך יראו שם חייך.  האם מותר לו לאלוהיך, לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

פורסם במוסף "שבת" ביום 23.12.2011

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!

לדרוש אלוהים פרק 3: בריאה

לדרושא אלוהים פרק 3:

בריאה
לעולם יש תפקיד. זו הייתה תגליתו של איש בראשית. הים נועד להיות ים. והארץ נועדה להיות ארץ. והשמים הובחנו להיות שמים.
בכל עץ, בכל שיח, בכל החיים, מצא האיש ההוא שאיפה למלא רצון בורא. התפתחות החיים על פני האדמה היא היענותם לקריאה שהם שומעים. התאים התחלקו והפכו ליצורי מים כי שמעו ציווי התפתחותי. הדגים למדו, במאמץ, לחיות על היבשה, כי כך נקבע. בהמות גידלו כנפיים ולמדו לעוף, כי לא היתה להן ברירה.
יש כוונה, תוכנית, תכלית, הפועלת בתהליכים הפיזיים והביולוגיים. זהו עיקר סיפור הבריאה שבתורה. על הפרטים אפשר להתווכח.
התפתחות החיים היא נסיונם המשותף של כל היצורים להגיע להשלמת עצמם, אל הצורה הסופית שיועדה להם. בעלי-החיים השורדים משלב התפתחותי אחד למשנהו אינם "החזקים" סתם. הם אלו היודעים להיענות למשימת השינוי המוטלת עליהם. ה"שורדים" הם אלו הנכונים להיפרד מדמותם הקיימת, ולהיות שותפים להתפתחותם לשלב הבא, שאליו הם נקראים. כותבי סיפור בראשית הוסיפו את העתיד כסיבה לשינוים הקורים בהווה. העתיד המזמין את כל ההוויה להשתתף בהבאתו.
גילוי התכלית בעולם שינה את השאלות שאנשים שואלים את עצמם. במקום מה כדאי שאלו מעתה מה נכון, מהו תפקידי בתכנית?  השאלה החדשה גילתה לאדם את חסרונו וכיוונה אותו למשימתו: להשלים את עצמו.
כדי שיוכל למלא את תפקידו הוא קיבל קצת משולחו, ניצוץ קטן המאפשר לראות את התמונה הגדולה. אפשרות להבין לאיפה הדברים הולכים, בשלב הבא. יְכוֹלת לחבר את עולם החיים עם הידיעה על מגמתם ותכליתם.
הצעת העבודה שקיבל האדם יצרה אצלו מתח פנימי שעד היום לא נפתר: בעל-חיים היודע אלוהים ואיננו אלוהים. ההוויה היוצרת, בעלת התכליות והסיבות, לא נתגלתה לפנינו כמות שהיא. לא העמידה את עצמה למשפטנו. לא נתונה לשליטתנו. היא נשארה סמויה, לא ניתנת להכלה בשׂכלנו, אבל מאפשרת לנו לגלות את העיקר מבחינתנו: מה שנדרש מאיתנו. אי-אפשר לדעת את אלוהים כמו שהוא, אבל אפשר לדעת את האדם, האחריות והתפקידים המוטלים עליו. אפשר לדעת מצווה.
התגלות הכוונה הסמויה בבריאה היתה מהפך בהבנת האדם את עצמו והוא עיקר סיפור בראשית: אתה לא במרכז. הארץ לא במרכז. אפילו העולם לא במרכז. אלוהים במרכז. אתה בעל תפקיד בעולמו. תפקידך מגדיר אותך.
שוליית אמן מציעים לך להיות, הנדרש להשלים את מה שאדונו החסיר. צריך לפקוח עיניים ולהתבונן בעולם. ללמוד לראות תהליכים ותבניות ולהסיק מהם לגבי אפשרויות וכוונות. לזהות את הפינות הלא גמורות ולהשלימן על-פי סימנים שהשאיר היוצר.
העולם מלא רמזים. חלק מהם לא ברורים. הפיענוח קשה. השיחה עם ההוויה התקיימה על-ידי ניסוי וטעייה. זרענו זרעים באדמה, השקינו, ויצאה חיטה. למדנו כי כוונתנו היתה רצויה.
התגלות התעודה שינתה את יחסנו לא רק לעולם החיצוני, אלא גם לעולמנו הפנימי. דחפינו, צרכינו, קיבלו מעמד חדש. המין אינו רק יצר המבקש פורקן, אלא גם כוונה. צריך להביא אותו אל אשה יעודה ויחד עימה להקים בית.
האדם למד לראות את עצמו כיצירה לא גמורה. שלב ביניים בדרך לחֶברה אנושית. השינוי בתפישה האישית הוליד שינוי בהבנה החברתית. ההיסטוריה אינה סובבת במעגלים החוזרים על עצמם, אלא מציעה שלבים בדרך להגשמה והשלמת עצמה. כולנו נמצאים בדרך, וברגעים נדירים זוכים להצצה אל סופהּ, או לפחות אל השלבים הבאים, ואז המעשים הנדרשים מאיתנו נעשים בהירים.
לא תמיד היו לאדם החדש שנוצר מן ההתגלות התשובות לכול. אבל מעתה היו לו שאלות חדשות על ייעוד תפקיד ומעשים.
פרסום התוכנית העומדת מאחורי הדברים והתפקידים השמורים בה לבני-אדם, בספר התורה, התקבל ברגשות עניין ודחייה. היו אנשים שנמשכו לתפקיד שהוצע להם, ראו בו מחמאה או הזדמנות לצבירת כוח והשגת שליטה. והיו רבים יותר שרצו לברוח ממנו. להימנע מן האחריות הכבדה. לדחות את הגדילה הקשה. לצמצם את המוטל עליהם לְמה שהםו כבר יודעים לעשות.
בני-אדם קיבלו בסופו של דבר את משימת הגדילה שניתנה להם, אבל רק אחרי שגילו כי אין להם ברירה. אין להם מקום מלבד זה שנועדו לו. אין להם דמות מלבד עצמם. אין אפשרות לחזור. אין אפשרות להיות מה שלא נועדו לו. מי שמסרב להתפתח לייעודו – נכחד.
יש בחירה חופשית: בין חיים למוות. לעשות או לא להיות. התרבות האנושית יצאה לדרך מחביאה בתוכה התנגדות פנימית קשה להתפתחות הנתבעת ממנה. רוב הזמן ההתנגדות מרוסנת, מודחקת בלא מודע. אבל דווקא בתקופות של התקדמות וקפיצת דרך, דווקא אז חוזרת ועולה המחשבה שאולי אין כוונה. אולי את הכול עשינו לבדנו, בכוחנו ועוצם ידנו. הישגים טכנולוגיים מרשימים נוטים להשכיח מאיתנו את מעמדנו האמיתי.
שני סיפורי בריאה מתחרים ב"בראשית". באחד, עתיק,  העולם קדום. הטבע שולט בעולם. תמיד היה ויהיה ומעשינו לא משנים הרבה. בסיפור השני, מן העת החדשה, העולם הוא מקרה שקרה. מפץ גדול. מפץ קטן. ושורה של תהליכים אקראיים. אין תוכנית. אין כוונה. אין אלוהים. מותר לעשות מה שרוצים.
ההתנגדות הקדומה שבה ועולה, בשפה חדשה של תרבות מצליחה המאמינה בעצמה. כל בני-האדם אוטונומיים. פטורים מעול גדילה קשה. ממשא המתח של מהות מורכבת, השואפת להשלמת עצמה, ונמשכת לצורתה הקדומה, לפני שנשמע הקול, לפני שהתחיל המסע. אנו תובעים חירות על-ידי שחרור מוחלט מכל חובה. האדם רוצה להיות אלוהים רק כדי לחזור ולחיות כמו בהמה.
והסוף, תמיד אותו הסוף כמו באותה מרידת אדם וחווה ראשונה: גירוש, גלות ובושה.

לדרוש אלוהים פרק 2: הזמנה לעבודה

לדרוש אלוהים פרק 2:
הזמנה לעבודה

הספר מלמד לדרוש אלוהים על מה שאפשר ורצוי וחייבים לעשות. על הצפוי לך אם תעשה את חלקך. על המתנות שקיבלת ואתה יכול לגייס לפעולה. על מגבלות היְכוֹלת שלך וגבולות חובתך. על הרצון הסמוי שיש לך, ועל הדרך להפוך רצון לתפילה. על הסבל שלך, זה שאינו נמנע וזה שהוא עונש על חטאך. על עבודת האלילים המכלה את נפשך. על האפשרות לפרוש מכל מה שעשית, כל מה שהיית, ולהתחיל מהתחלה.
העבודה המוצעת תתבע ממך הרבה. כדי לעמוד לפני אלוהים לבדך תצטרך לקחת את כל אחריותך.
צריך לעזוב משענות בטוחות, תיאוריות שמסבירות הכול ונותנות רגיעה באשליה של שליטה. צריך להיפרד מגיבור התרבות החילונית שלך – אתה כמרכז עולמך. צריך להפר את האיסור הדתי לדרוש אלוהים ישירות, בלי הלכה ורב. צריך למרוד באיסור המדעי ללמוד את המקורות כמי שפונים אל הקורא, עכשיו.
אנו הולכים לחפש קול פנימי, סמוי, מן הסוג שאמר לאברהם "לֵך לךָ". ולא היה איש בעולם באותה שעה ששמע את הקול, מלבד מי שאליו הופנה. ולא היתה לאברהם שום דרך להוכיח למישהו שאכן היה קול, והוא קם והלך.
לֵך לךָ, נאמר לאברהם, מכל מה שאתה מכיר. מכל מה שמקובל. השפה. התרבות. המנהגים. הארץ. לֵך לךָ מכל אלו היודעים את כל התשובות בשבילך ולֵך לךָ מכל אלו האומרים שאתה לבדך אדון לעצמך. לֵך לךָ למקום שבו יהיו עימך, בתחילה, רק שאלות.
המסע ארוך. נביא בו יסודות מכל ספרי היהודים שבהם דרשו אלוהים: תנ"ך, משנה אגדה ותלמודים, פילוסופיה יהודית, הלכה, קבלה וחסידות, ספרות עברית. מומלץ לקרוא אותו לאט. יש מידה שבה אתה יכול לפגוש אלוהים ביום אחד.
בדרכך תלמד לשאול את השאלות הקשות שמציקות לך. ותלמד לשמוע תשובה. אם תשאל. תשאל הכול. תשאל ותהיה מוכן לחכות. תשאל ותהיה מוכן לעשות את מה שתשמע, אם תלך בדרך הזאת, תתבלבל, תאבד, ולא תעזוב, נתיב יימצא לך, חקוק בסלע, אל יסוד לא יאכזב. שאלותיך תיקחנה אותך למקום שבו לא היית מעולם. המקום שבו אלוהים נשמע.

שאל שאלה
הספר הוא מדריך. כדי לבחון אותו צריך לצאת לדרך. לשאול שאלה. שאלה אישית, ממוקדת בעניין ומקום ואחריות אפשרית. שאלה שההתמודדות איתה מוטלת עליך. שאלה שאתה כבר שואל. מה מעסיק אותך בעת האחרונה?
מה נכון לעשות בעניין המעסיק אותך? שערי הספר יציעו מסלולים שונים למצוא בהם את תשובתך, אך מטרת כולם תהיה אחת – זיהוי מעשה נכון אחד שלך.
שאל שאלתך. שאל שוב ושוב. אפשר שבכל פעם יתקבלו תשובות שונות. מעמיקות יותר, ישרות יותר. מבטאות נכונוּת גדלה והולכת לעמוד מול האמת, מול נותן דרכך.
שאל על עניין מסוים המעסיק אותך, או שאל בכלל: מהו ייעודי? למה אני כאן? אילו תפקידים תיכננת לי? מהו שקיבלתי ממך וראוי לומר עליו תודה? מה אני רוצה ממך?
ערכם של כלי העבודה של היהודים מתחיל להתבהר רק כאשר משתמשים בהם. שימוש חוזר. שיטתי. הם תובעים מאמץ ונכונוּת להסתכן. זה לא יהיה סיפור של התאהבות מפגישה ראשונה.
כלי העבודה שלפניך עברו כמה שלבי ניסוי וגיבוש. ניסינו אותם, ראשית, על עצמנו, עד שהפכו לנו לבני-לוויה ההולכים עימנו ומחזירים אותנו לדרכנו בכל פעם שאנו טועים ומתבלבלים. ליווינו במסע הזה סטודנטים, מטופלים ותלמידים בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל-אביב.
ועכשיו הדרך מוצעת לך, הקורא (או קוראה, כמובן. הפנייה אל היחיד היא פנייה אל שני המינים כאחד). האם נוכל לשוחח באמצעות ספר? יש לי תקוות וספקות. חלק מהצלחת המפגש הזה תלויה במעשי. הדרך צריכה להיות ברורה ואמיתית. הכלים צריכים להיות פשוטים וניתנים לשימוש. וחלק תלוי בך. האם תביא את עצמך למפגש הזה? האם תנסה את הכלים?
האם תסתפק בקריאה לצורך השראה? האם תפטור את עצמך בתשובות מהירות, שטחיות? האם תעז לתת לשאלות לעמוד לפניך, לחיות, לתבוע אותך, להתענות? האם תמשיך לעמוד גם כאשר תהיינה תשובות, כשייפתח השער? האם תשמע, כאשר תוזמן לעלות?
 

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.