פרק נוסף מ"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי

זיכוי

הסליחה מניחה שחטא הוא מצבו הרגיל של האדם. כדי להשתחרר מאחיזתו בפוגע ובנפגע, מן השנאה ומתוכניות הנקמה, צריך סליחה.

יש מדרגה גבוהה מן הסליחה שבה החטא אינו קיים כלל – הזיכוי.

זיכוי הוא פעולה של עין טובה הרואה בזולת בעיקר את מה שיש לו. את נתינתו. את מאמציו. את כוונתו. את מגבלותיו. המאמץ לדון את הזולת לכף זכות מציע את האפשרות שלא היה חטא ולכן אין על מה לסלוח. הזיכוי שם את המזכה והמזוכה באותה מעלה – שניים המתמודדים עם קשיי החיים כמיטב יכולתם. הסליחה מבטלת את הגירעון שיש לאדם שחטא בחשבונו עם יוצרו. הזיכוי מוסיף לו נקודות זכות שיעמדו לרשותו.

זיכוי הוא פעולה מתמדת של הורות אוהבת, הרואה בילד את חִנו, את נתינתו, את יכולתו ההולכת ומתפתחת ופוטרת אותו מתפקידים שאינם שלו או שעדיין אינם ביכולתו. מי שזכה בזיכוי הולך בעולם ראוי ובעל זכויות. אם טעה בתמימות, הוא יודע שהטעות החוזרת היא חלק בלתי נפרד מן המסע האנושי. אם נכשל בדבר שהיה מעל לכוחותיו, הוא יודע שאפשר שהאחריות לא היתה שלו. אם מוטחת בו אשמה שאינה שלו, הוא יודע לזכות את עצמו.

ילד שראו אותו, זכה למשוב על יכולותיו. ילד מוערך זכה לשבחים על הצלחותיו. לכבוד על מאמציו. ילד שאהבו אותו זכה לפטור מאחריות של הוריו או אחיו. הוא מפנים את הקול הזה. כשהוא עוזב את הבית, דעת האל המכבד ונותן הפטור ממשיכה להנחותו, לגלות לו את תחומי אחריותו, לטעת בו ערך על הישגיו ורשות לכישלונות בלתי נמנעים.

 זיכוי אינו מטרה בפני עצמה. הוא חלק ממנעד היכולות של האדם להעריך את מעשיו, לזהות אחריות, לחוש אשמה כשאינו עומד בה, ומאידך לפטור עצמו ממה שאינו בתחומו. לזַכות עצמו על מעשיו ונתינתו.

קשה לאדם לזַכות את עצמו לבדו. הוא זקוק לבעלי זכוּת החולקים עמו דעת-אל מקבל, מגלים לו רשות שלא ידע שעומדת לו, פוטרים אותו מאחריות שאינה שלו, מגלים לו שהטעות בשלה הוא מלקה את עצמו היא מצבם של בני אדם, מכירים במגבלה שבשלה לא יוכל לעמוד במה שנראה כמו דרישה רגילה בעולמו, מכניסים את קשייו להקשר רחב, שבו נתינתו מכסה על מגרעותיו, מצביעים לו על נטייתו המובנית להאשים את עצמו בכל מקרה, מגלים לו שהתביעה לשלמות אינה באה מאת אלוהיו, מזהים את נטייתו לאמץ את אשמת הזולת לעצמו, מאבחנים את אשמתו כניסיון להשיג שליטה בכאב שמולו הוא חסר אונים, מחייכים מול חששותיו שלימוד הזיכוי יעשה אותו מושחת כמו אלה שהכול מותר להם.

 זיכוי עצמי

מי שלא זכה בדעת אוהבו הסולח, יבקשו. המשימה קשה למי שאינו מורגל בה ונדמית בלתי אפשרית למי שדובר בתוכו בהתמדה הקול המבקר. היא דורשת למנות באופן שיטתי את שבחי עצמו, לבחור אירוע או תחום שיש בו ספק לגבי אשמתו ולרשום את כל הנימוקים לזכותו, לרשום, גם אם התהליך נדמה שכלתני וכפוי. לחצוב באבן הקשה עד שנגלה מעיין מי קודש מטהר, זיכוי אמת המשנה את הסיפור שאתה מספר.

 א' חושב שהוא אשם כי אינו נוטל חלק בהכנות לנסיעה של המשפחה. מותיר את כל העול על אשתו. הוא בודק אם הוא זכאי משום שהוא עובד קשה, משום שהוא תורם הרבה למשפחה בתחומים אחרים, משום שהוא מוכן לקבל כל תוכנית שאשתו תעשה. הוא מזדכה מאשמתו כשהוא מגלה שזו דרכו לבטא אכזבה מאשתו שאינה שותפתו בנושא אחר שחשוב לו.

ב' מרגישה אשמה כי הרימה קול על בנה בן השש ששיחק בדוושות של האופניים שלה עד ששבר אותן. היא מבקשת זיכוי משום שהזהירה אותו שהוא עומד לקלקל אותן, משום שנתנה לו כמה התראות שתכעס אם יקלקל אותן, משום שמותר לפעמים לכעוס על ילדים, משום שהיה יום חם נורא. היא מזדכה כשהיא מרשה לעצמה להכריז שיש בבית צעצוע אחד שהוא רק שלה.

ג' מרגישה אשמה משום שפירקה את המשפחה. היא מזדכה כשהיא משיבה את האשמה לגבר שבגד בה.

ד' מרגישה אשמה משום שבבקרים היא מתקתקת את הילדים: בגדים, ארוחת בוקר, תיק בית ספר, סנדוויץ' ויוצאים כדי לא לאחר. "אני לא מספיקה לחבק אותם לפני שהם הולכים." היא לא יודעת כי מתנתה היא ללמד ילד לעמוד במשימות הבוקר שלו ולשלח אותו נקי, לבוש נאה, שבע, מצויד ובזמן לבית ספרו.

ה' מרגיש אשמה על שאינו משקיע מספיק באשתו ובילדים. הנימוק המזכה בבית הדין של מעלה אינו ההוכחות שהוא כן משקיע באשתו ובילדים, אלא נטייתו המובנית להרגיש אשם בכל דבר שהוא נמדד בו ביחס לאחרים.

ו' מרגישה אשמה על שאינה נחמדה לאמה החורגת שמנסה להיות חברה שלה. היא מזדכה כשהיא רואה שגברת הבית החדשה לא מנסה לתת לה משהו, אלא תובעת אהבה.

ז' מרגישה אשמה מפני שהיא הולכת הביתה בשתיים, כמו שמאפשרים חוקי העבודה לאם מיניקה. היא מזדכה כשהיא מגלה שהיא מרגישה אשמה כשהיא מתנהגת קצת כמו אמה, שהיתה מרוכזת בעצמה.

ח' מרגיש אשמה על הכעס שהוא מרגיש כלפי אשתו שמצפה כי בדרכו הביתה, לאחר שתים-עשרה שעות עבודה, יעצור לקנות עוד דבר-מה. אשמתו תחלוף אם יגלה שהעולם יכול לשאת אותו גם כשאין לו מה לתת.


 

הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.