פרק נוסף מ"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי

זיכוי

הסליחה מניחה שחטא הוא מצבו הרגיל של האדם. כדי להשתחרר מאחיזתו בפוגע ובנפגע, מן השנאה ומתוכניות הנקמה, צריך סליחה.

יש מדרגה גבוהה מן הסליחה שבה החטא אינו קיים כלל – הזיכוי.

זיכוי הוא פעולה של עין טובה הרואה בזולת בעיקר את מה שיש לו. את נתינתו. את מאמציו. את כוונתו. את מגבלותיו. המאמץ לדון את הזולת לכף זכות מציע את האפשרות שלא היה חטא ולכן אין על מה לסלוח. הזיכוי שם את המזכה והמזוכה באותה מעלה – שניים המתמודדים עם קשיי החיים כמיטב יכולתם. הסליחה מבטלת את הגירעון שיש לאדם שחטא בחשבונו עם יוצרו. הזיכוי מוסיף לו נקודות זכות שיעמדו לרשותו.

זיכוי הוא פעולה מתמדת של הורות אוהבת, הרואה בילד את חִנו, את נתינתו, את יכולתו ההולכת ומתפתחת ופוטרת אותו מתפקידים שאינם שלו או שעדיין אינם ביכולתו. מי שזכה בזיכוי הולך בעולם ראוי ובעל זכויות. אם טעה בתמימות, הוא יודע שהטעות החוזרת היא חלק בלתי נפרד מן המסע האנושי. אם נכשל בדבר שהיה מעל לכוחותיו, הוא יודע שאפשר שהאחריות לא היתה שלו. אם מוטחת בו אשמה שאינה שלו, הוא יודע לזכות את עצמו.

ילד שראו אותו, זכה למשוב על יכולותיו. ילד מוערך זכה לשבחים על הצלחותיו. לכבוד על מאמציו. ילד שאהבו אותו זכה לפטור מאחריות של הוריו או אחיו. הוא מפנים את הקול הזה. כשהוא עוזב את הבית, דעת האל המכבד ונותן הפטור ממשיכה להנחותו, לגלות לו את תחומי אחריותו, לטעת בו ערך על הישגיו ורשות לכישלונות בלתי נמנעים.

 זיכוי אינו מטרה בפני עצמה. הוא חלק ממנעד היכולות של האדם להעריך את מעשיו, לזהות אחריות, לחוש אשמה כשאינו עומד בה, ומאידך לפטור עצמו ממה שאינו בתחומו. לזַכות עצמו על מעשיו ונתינתו.

קשה לאדם לזַכות את עצמו לבדו. הוא זקוק לבעלי זכוּת החולקים עמו דעת-אל מקבל, מגלים לו רשות שלא ידע שעומדת לו, פוטרים אותו מאחריות שאינה שלו, מגלים לו שהטעות בשלה הוא מלקה את עצמו היא מצבם של בני אדם, מכירים במגבלה שבשלה לא יוכל לעמוד במה שנראה כמו דרישה רגילה בעולמו, מכניסים את קשייו להקשר רחב, שבו נתינתו מכסה על מגרעותיו, מצביעים לו על נטייתו המובנית להאשים את עצמו בכל מקרה, מגלים לו שהתביעה לשלמות אינה באה מאת אלוהיו, מזהים את נטייתו לאמץ את אשמת הזולת לעצמו, מאבחנים את אשמתו כניסיון להשיג שליטה בכאב שמולו הוא חסר אונים, מחייכים מול חששותיו שלימוד הזיכוי יעשה אותו מושחת כמו אלה שהכול מותר להם.

 זיכוי עצמי

מי שלא זכה בדעת אוהבו הסולח, יבקשו. המשימה קשה למי שאינו מורגל בה ונדמית בלתי אפשרית למי שדובר בתוכו בהתמדה הקול המבקר. היא דורשת למנות באופן שיטתי את שבחי עצמו, לבחור אירוע או תחום שיש בו ספק לגבי אשמתו ולרשום את כל הנימוקים לזכותו, לרשום, גם אם התהליך נדמה שכלתני וכפוי. לחצוב באבן הקשה עד שנגלה מעיין מי קודש מטהר, זיכוי אמת המשנה את הסיפור שאתה מספר.

 א' חושב שהוא אשם כי אינו נוטל חלק בהכנות לנסיעה של המשפחה. מותיר את כל העול על אשתו. הוא בודק אם הוא זכאי משום שהוא עובד קשה, משום שהוא תורם הרבה למשפחה בתחומים אחרים, משום שהוא מוכן לקבל כל תוכנית שאשתו תעשה. הוא מזדכה מאשמתו כשהוא מגלה שזו דרכו לבטא אכזבה מאשתו שאינה שותפתו בנושא אחר שחשוב לו.

ב' מרגישה אשמה כי הרימה קול על בנה בן השש ששיחק בדוושות של האופניים שלה עד ששבר אותן. היא מבקשת זיכוי משום שהזהירה אותו שהוא עומד לקלקל אותן, משום שנתנה לו כמה התראות שתכעס אם יקלקל אותן, משום שמותר לפעמים לכעוס על ילדים, משום שהיה יום חם נורא. היא מזדכה כשהיא מרשה לעצמה להכריז שיש בבית צעצוע אחד שהוא רק שלה.

ג' מרגישה אשמה משום שפירקה את המשפחה. היא מזדכה כשהיא משיבה את האשמה לגבר שבגד בה.

ד' מרגישה אשמה משום שבבקרים היא מתקתקת את הילדים: בגדים, ארוחת בוקר, תיק בית ספר, סנדוויץ' ויוצאים כדי לא לאחר. "אני לא מספיקה לחבק אותם לפני שהם הולכים." היא לא יודעת כי מתנתה היא ללמד ילד לעמוד במשימות הבוקר שלו ולשלח אותו נקי, לבוש נאה, שבע, מצויד ובזמן לבית ספרו.

ה' מרגיש אשמה על שאינו משקיע מספיק באשתו ובילדים. הנימוק המזכה בבית הדין של מעלה אינו ההוכחות שהוא כן משקיע באשתו ובילדים, אלא נטייתו המובנית להרגיש אשם בכל דבר שהוא נמדד בו ביחס לאחרים.

ו' מרגישה אשמה על שאינה נחמדה לאמה החורגת שמנסה להיות חברה שלה. היא מזדכה כשהיא רואה שגברת הבית החדשה לא מנסה לתת לה משהו, אלא תובעת אהבה.

ז' מרגישה אשמה מפני שהיא הולכת הביתה בשתיים, כמו שמאפשרים חוקי העבודה לאם מיניקה. היא מזדכה כשהיא מגלה שהיא מרגישה אשמה כשהיא מתנהגת קצת כמו אמה, שהיתה מרוכזת בעצמה.

ח' מרגיש אשמה על הכעס שהוא מרגיש כלפי אשתו שמצפה כי בדרכו הביתה, לאחר שתים-עשרה שעות עבודה, יעצור לקנות עוד דבר-מה. אשמתו תחלוף אם יגלה שהעולם יכול לשאת אותו גם כשאין לו מה לתת.


 

מתנת ההודיה חלק ג': קשה להודות

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.