ירידה לצורך עליה:

חייבים לדבר
יאיר כספי

א. אנחנו חייבים לדבר. אני חייב לתקן מיד את המתח שנוצר ביני לבין אלעד בני בן העשר.
לא יכולתי להימנע מקבלת השיחה מהתאטרון. המועמד לשחקן משנה הודיע ברגע האחרון שאיננו מוכל לקבל את התפקיד. אלעד נכנס למטבח וניסה לשאול אותי משהו. סימנתי לו ביד "עוד מעט", כשאסיים את השיחה. הוא עשה פרצוף כעוס והפנה לי את גבו. שמעתי אותו טורק את דלת חדרו.
אכזבתי את אלעד. יכול להיות שלא ידבר אתי כמה שעות. אני לא יכול לשאת את המחשבה על המרחק שנוצר הרגע בינינו. זה עלול להיגמר בנתק ממושך, כמו שקרה לי לפני כמה שנים עם עוז בני הבכור.
יעלה בי שוב זיכרון השנים שבהם לא היה אף אחד. אני אמות. לבד. תעלה בי שוב התחושה שאני. חריג ושונה מכל מה שאני מכיר. לא מתאים ליחסים. צמח בין בעלי החיים.
ב. אני מאמין בהידברות. חייב חיבור למי שנמצא בסביבתי. לשמוע את קולו. לראות את עיניו. השתיקה היא מוות. אני חייב להציל את אלעד. חייב לדבר אתו על מה שקרה כדי שלא יקרה לו מה שקרה לי עם אבי המרוחק.
אני מאבד את בני. באשמתי. נכשלתי במשימה החשובה ביותר שהייתה לי כהורה: להפסיק את ההעברה הבין דורית של השתיקה המשפחתית. אסור לאלעד להיות כמוני, והנה זה קורה. נורא בעיני.
אני מאמין בשיח. חבר בשלוש קבוצות של אנשים שלומדים לדבר אחד עם השני. הורים וילדים. יהודים וערבים. שחקנים ובמאים. וגם הולך פעמיים בשבוע לשיחות עם מטפל בשיטת הגשטאלט, שמלמד אותי לנהל שיחה עם דמויות שונות מעברי. הכישלון עם אלעד יביא אותי לייאוש גמור. אאבד את אמונתי בדיבור.
ג. אפשר שהנתק ביני ובין אלעד זמני. יכול להיות שהוא שכח כבר את התקרית במטבח ועוד רגע יצא מחדרו קשקשן כהרגלו.
אני מתייחס לאלעד כאילו הוא גלגול שלי. נפגע שתיקה מן הילדות. והוא לא. יש לו אמא אחרת. ואב שונה. ואח. חברים ובני דודים. הכל מדברים אתו. הרשות שיש לו לכעוס עלי היא יכולת שלא הייתה לי בילדותי וכמעט אינה זמינה לי גם היום.
אני שמח לגלות שהצלחתי למנוע את העברת הגורל המשפחתי שהפחיד אותי יותר מכל. וקצת עצוב לגלות שבני אחר ממני ואיננו ההמשך שלי. הוא עדיין אהוב מאד עלי.
קשה לי לעמוד במשא המרחק והפרידות כחלק מקשר. למצוא קרבה בלי דיבור. את ההידברות הבלתי פוסקת אני יודע לעשות היטב. מפתיע לגלות שהגאולה שלי נמצאת אולי במקום הפוך מזה שחיפשתי תמיד. לא ברעש. בזיכרונות קשרים שבהם העזתי לשתוק והייתי שייך. במפגש עם אב שנמצא אתך בלי מילים.

מודעות פרסומת

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

יאיר כספי

א. המקרה שאני מביאה היום להתייעצות הוא של עליזה, בתי בת העשרים ואחת. עליזה אובחנה בכיתה ב' כסובלת מלקות למידה שהחמירה עם השנים ומנעה ממנה, בסופו של דבר, את האפשרות להגיע ללימודים אקדמיים. עליזה מתקשה להשתלב במסגרות נורמטיביות. היא אינה עובדת. התנהגותה תלותית ולעתים תוקפנית, בעיקר כלפי.

 רציתי לבקש את עזרתכם כדי להבין האם מדובר בלקות למידה שהסתבכה, או שיש לפנינו הפרעת קשב וריכוז קשה, והאם אפשר שכל המומחים שאליהם הבאתי את עליזה בעבר החמיצו הפרעת אישיות?

 רציתי לציין כי אף פעם לא הפסקתי לקוות שעליזה תהיה יום אחד נערה רגילה שמתפקדת כיאות.

 ב. האבחנה שכולכם הסכמתם עליה היא אליל התקינות החברתית, שמולו אני מנהלת את עצמי. מאז שעליזה נולדה תבעתי ממנה התנהגות נורמטיבית, כמו זו שלה ציפיתי מן התלמידים בבית הספר שאני מנהלת בחיפה בעשרים השנה האחרונות.

 אל התקינות מצווה על עובדיו להסתגל למסגרות, למלא חובות מקובלים, לבחור מילים מתאימות לנסיבות, ולממש ציפיות חברתיות התואמות את הגיל. על עובדיו נאסר לחרוג מן הביטויים הרגשיים המקובלים, להיות שונים, או להתפרץ מכל סיבה שהיא.

 ג. החטא האופייני של עובדי התקינות הוא מעשה הגיהוץ הפנימי, שבו מנרמלים את הרגש האסור לביטוי, ומכניסים אותו לתבנית מילולית שמותר לבטא בציבור.

 חטאי הוליד עיסוק אין סופי בחיפוש אחר מילים מדויקות, שיצליחו לצנן את הרגשות, לצמצם אותן לתיאור עובדות, לעקר מתוכן את היסוד המסוכן, ולעשותם ניתנות לניהול.

 חטאי התבטא במאמץ רב שנים ליישר את בתי, להכניס אותה למסלול המקובל, בלי להקשיב לה. בלי לתת מעצמי. בלי לגלות לה את הכעס שמעשיה מעוררים בי.

 ד. עונשי העיקרי הוא התעסקות שאין לה סוף בעליזה. מאמץ סיזיפי ללמד את בתי מה מותר להגיד ולמי. איך מבטאים דברים באופן מדויק ולא מתלהם. מה עושה בכל רגע נתון אדם מקובל ואחראי. שיטתי כשלה בחינוכה של עליזה, ויצרה זרות שהלכה וגדלה ביני ובין בתי. בשנים האחרונות ישנן תקופות שבהן היא מסרבת לדבר אתי.

 ה. הניסיון הלא פתור שלי הוא צעקה שעולה בי ואסור לה להישמע. בכייה גדולה על אם שלא הייתה לי. זעם רב על זו שקראה לעצמה, לשווא, אמי. כעס על תוקפנותה של בתי.

 מעולם לא ביטאתי כלפי אמי את אכזבתי מן הזרות והריחוק שנהגה בי. חשבתי שבלתי מוסרי להרגיש כך כלפי אישה שאיבדה את משפחתה בשואה.  פעם אחת בלבד בילדותי העזתי להתחצף לאבי. קראתי לו "טיפש" והוא נתן בי מבט כאילו הוא הולך להרוג אותי. לא חזרתי יותר על מה שאמרתי. הייתי ילדה תקינה. ניסיתי לזכות באהבת אבי ואמי דרך הצטיינות בלימודים ובפעילות חברתית הזוכה להערכה.

 ו. עוד משהו על הניסיון שלי: התלות ההדדית בין עליזה לביני לא יכולה להיפסק כי אנחנו מתפקדות כמו ישות אחת בשתי גופות. אני האחריות האישית שעליזה מסרבת לקבל על עצמה. אני המציאות  החסרה בחייה, ובשבילה היא חייבת לבוא אלי כל יום, כדי לקבל את האיזון היומי שלה. עליזה היא קול הכמיהה הלא מסופקת שלי לאם. התובענות הינקותית שאני מתביישת להרגיש. הזעם הקשה שאסור לי לעולם לבטא.

 אפשר שעליזה תתחיל לקחת על עצמה משהו מאחריותה, ביום שאפטור אותה מן התפקיד להרגיש בשבילי. ביום שאעשה מעשה שאינו עולה על הדעת בכלל, והוא הכרחי: שאתחיל להיות קצת עליזה בעצמי.

 ז. חטאי החוזר, עבודת האליל והניסיון הלא פתור מטילים עלי שלוש מצוות של עבודה יומית:

 1. לזהות בכול יום את הרגעים שבהם אני ממיתה את הכעס והכמיהה. ממיינת רגשות לראויות ופסולות. מצמצת אותן למידות שאפשר להכיל. מניחה כל אחת במגירה משלה ונועלת היטב.

2.  לפגוש רגש חדש שעלה בהפתעה. להיות סקרנית גם הוא מבלבל וקצת מפחיד. ללכת אחריו למקום לא ידוע.

3. אין צורך לומר את כל מה שמרגישים. לא מייד. ללמוד להכיר. להרשות. לתת לרגש לגדול. למצוא דרכים לחיות את הרגש המוביל אותי. לשאת את סכנת אבדן המחנכת המצטיינת שהעולם מכיר.

 ח. תפילה: אדוני, אני מבקשת שינוי ביחסים בינך וביני. שלחת לי שליחים שידעו ללמד אותי את  תפקיד הבת האחראית בעולמך. אבל היום אני זקוקה לצד אחר שלך:

אנא היה לי הורה מתפעל ממגוון רגשות שבתו יכולה להכיל.

גלה לי שאתה סקרן כמותי לראות מה יש בתוכי ולאן כל זאת יכול להוביל.

גלה לי בעולמך מקום לביטוי לא מבוקר של רגשות. למד אותי ארגון פנימי אחר.

הבטח לי שלא אלך לגהנום אם ארגיש. ויהיו רגשותי לא מקובלים בעליל.

גלה לי שיש אפשרות לחבב אותי גם אם אצעק, ואבכה. ואשתגע לפעמים.

גלי לי שיש מקום בעולמך לילדה עם פגם ברור. כמו זה שאני מסתירה הרבה שנים.

 ט. תפילה במתכונת שמונה עשרה קצר:

אנא אלי, השב אותי מן המילים, המיון, האבחון, והארגון המסודר של הרגשות שלי ושל שאר העולם.

סלח לי על אימת הרגש האסור והדחף הכפייתי להעלים אותו בדרך כלשהיא.

גאל אותי מעבודת הראוי והמקובל. שחרר אותי משעבוד לעריץ שצמצם את חיי ולקח ממני את בתי.

רפא בי את פצעיו של סד שהושמתי בו בילדותי: ילדה מוכשרת ונאה שעושה הכול כראוי.

חדש בי זיכרונה של אם מנשקת, מחבקת, מתמסרת, כועסת, צועקת.

וחדש בי אותך, כאב המוקסם מבתו המלמדת אותו לכעוס כראוי.

 י. חסדי הוא ילדה נוראית, שהייתה בלתי ניתנת לנרמול. שחייתה בשבילי את קולי האסור. את צעקת התינוק שלא נשמעה. שכפתה עלי להשיב חיים למקום שחשבתי שהצלחתי לאלף לגמרי לפני שנים.

תודה לך אלי על רשות מיוחדת שנתת לנו, האנשים המשכילים, בעלי הסגנון, להיות יצורים צועקים, כמהים, ולא הגיוניים בעליל.תודה על רשות לפעול, לפעמים ממקום אחר.