"מיהו יהודי?" גיליון נושא של כתב העת "ליברל", אוקטובר 2014

יהודי מתקן את עצמו
יאיר כספי

יהודי מתקן את העולם. כי העולם נוטה להתקלקל. לפעמים אפילו משתגע. עושה אלוהים מדברים שאינם אלוהים ומשתעבד להם ועושה דברים מזעזעים בשמם. זהו חלק מן הטבע האנושי. טעות המלווה את התפתחותם של בני אדם: לחשוב שאנחנו כל יכולים ומגיע לנו הכול, ואז להיכשל, להתייאש מן המסע, ולחזור לשלב התפתחותי קודם: בהמה חסרת גבולות.

יהודי מרגיש מיוחד. נבחר לתפקיד חשוב: מתקן ההיסטוריה האנושית. האם זה אומר שהוא יותר טוב משאר בני האדם? ממש לא. כשהוא לא ממלא את תפקידו לא נשאר לו דבר מבחירתו, והוא אפילו גרוע מבני עמים אחרים, הממלאים תפקיד משלהם.

יהודי נקרע בעת החדשה בין משיכתו לתרבות הכללית, וגילוייה על האדם, אפשרויותיו ותפקידו, וזיכרון ישן של דבר מה הנמצא בספרי היהודים, שנדמה לפעמים כי איבדו לגמרי את הכישרון לפענח את החיים, ואולי הם יודעים דבר מה שהעולם עוד לא הפנים.

יהודי הוא ציוני. הגלות היא בשבילו תמיד מצב זמני. גם אם היא נמשכת אלף שנים. כדי לחזור ולתקן את העולם הוא יודע שמוטל עליו תחילה לתקן את עצמו. כלומר לחזור לארצו, לשקם את עצמו, ולחדש את תורתו שהתנוונה בשנים שאסור היה לעשות בה שינויים.

ליהודי אין אשליות. על חיים נצחיים. או כוחות אנושיים בלתי מוגבלים. או מישהו שאומרים עליו שהוא גדול מהחיים. יהודי יודע שאנו זמניים. תלויים בגוף חלש, בסביבה מתכלה ובאנשים. יהודי לא משלה את עצמו, אך לא מתייאש מהמציאות. החיים הם אתגר בשבילו: לכבוש את רוחו, לגבור על יצרו, לקבל את הדין ולהפוך את שונאו לאוהבו.

יהודי לומד. גם כשהוא יודע הרבה, כי יש לו תורה חכמה ממנו, שמדעני כל הדורות הולכים ומפתחים בשבילו. היא יודעת לחמוק מרוב מכשלות השכל האנושי, שהיא ספקנית לגביו. ולכן יהודי לומד, כל חייו, עוד פרק ועוד מאמר. מבקש סוד שעוד לא נגלה לו.

יהודי עושה. יהודי עובר את החוויה הנפשית והרוחנית הגדולה שלו כשהוא מקבל עליו אחריות, בתחום מסוים. ומבצע את המוטל עליו. שם, במעשה, הוא יודע את עצמו, מקומו בעולם, וזוכה לחיבור עם מי שהטיל עליו את תפקידו.

יהודי מתחלק. הוא יודע שמה שיש בעולמו הוא מתנה. פיקדון זמני שקיבל לשמור ולטפח. הוא נרגש מאד מההזדמנות. מחפש דרך להודות על מזלו הטוב. מרגיש אחריות לחלוק בו עם מי שלא זכה לו. מגלה כי בניגוד לכל חוקי הכלכלה, מתנתו גדלה כשהוא חולק בה.

יהודי חולק על דעתך. גם אם אתה הפרופסור הגדול בתחומך. כי אין דבר כזה הכי גדול. אף אחד פה לא יודע הכול. זהו חלק מסוד ההצלחה היהודית. המדענים היהודים הבולטים היו אלו שחלקו על מה שהיה "אמת" בתחומם.

יהודי חולק גם על עצמו. יש לו חוש הומור. ולכן לאחר שהוא חולק עליך הוא חולק גם על עצמו. מגלה שהוא לא כל כך חכם, ולא כל כך חשוב. הוא משתדל להיות עניו, אבל נכשל הרבה במסע לצמצום עצמי, מה שמוסיף לענוותנו.

יהודי סותר את עצמו. העולם לדעתו נברא בשבילו, אבל אפשר שהוא באופן אישי לא ישנה פה הרבה. הוא בן לעם נבחר אבל מרגיש נחיתות ליד בני אצולה מן הניכר. מפקד הסיירת הוא גם הילד שהנאצים הרגו. הוא יודע שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, ולא מוותר על האפשרות לשמוח פה. הוא לא יגמור לתקן את עצמו, ואסור לו להפסיק לנסות. הולך ונשלם, ושבר בליבו.

יהודי נח בשבת. מתעלה מעל התפקיד החשוב שקיבל, שאי אפשר כאילו לעולם בלעדיו. יהודי הוא בודהיסט, יום אחד בשבוע: לא מתקן. לא יוצר. לא חולק. לא מתגבר. רק מסתכל. מקשיב. מרגיש. מקבל. משמח את עצמו. לא פועל. אפשר כמובן שיסע לים. בתנאי שלא ייקח עמו את המחשב לשם.

יהודי לא מפסיק להתגעגע. יהודי יודע שיש אפשרות סבירה שכמו משה ימות ולארץ המובטחת לא יבוא. ובכל זאת לא יוותר על כמיהה ללא נודע במהותו, לבעל ביתו. ליום שבו המתח יגמר והסתירה תיפתר. לתיקון השלם של עצמו, של עמו ושל העולם כולו, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

ל"מיהו יהודי" ב"ליברל":

http://theliberal.co.il/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/