מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

האם דתיים מיטיבים להתמודד עם אסונות? ("הארץ" יום ששי, 19,6,14)

אמונה ורגעי משבר
יאיר כספי

אימת האבדן שנתעוררה בעקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה התיכונית, מעוררת בלב אנשים הרהור שקשה לפעמים לחילוניים להודות בקיומו: האם אפשר שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אסונות בחייהם?
חשוב לעשות הבחנה בין דתיות ואמונה. אמונה מתקיימת לפעמים ללא דתיות. ודתיות אינה ערובה לאמונה. גם בעלי אמונה דתיים מאבדים לעתים בעת משבר את אמונתם. ימשיכו ללכת לבית כנסת, ואין אלוהים בלבם.
ישנם בעלי אמונה רבים המסתייגים מן הדתיים, אבל יש להם אלוהים. לפעמים לא בשמו המוכר. יקראו לו "הכוח העליון", או "עקרון המציאות", או "חוק היקום", כולם שמות טובים לזה ששום שם לא מתאר באמת.
עם זאת צריך לומר שיש יתרון מסוים לקהילה שבה מחנכים אנשים כדרך שגרה לעמוד לפני סמכות גדולה מהם. לקבל ממנה רמזים על תפקידם ולשאת מולו את מגבלות האדם. בימים הטובים של הציונות הייתה לנו חוויה כזאת שמנסחי מגילת העצמאות קראו לה, בדרך הרמז, "צור ישראל".
כשאין בעולמו של אדם אלוהים, אפשר שיעשה מעצמו את ריבון עולמו. יש לכך יתרונות בתקופה שבה צריך להתגייס לשינויים גדולים אשר מסורת מאובנת אינה מרשה לעשותם. יש לכך חסרונות כשצריך להתמודד עם אסונות, שאין בהם שליטה לאדם. אין עם מי לחלוק את האחריות המוטלת כולה על כתפיו הצרות.
האדם שהוא האחראי הבלעדי לעולמו נוטה ברגעי משבר לחפש את אשמתו: "הייתי צריך לאסור על הילד לנסוע בטרמפים גם כשהוא מצטרף לשני חברים". בנוסף לחוסר האונים המזעזע יצטרך האיש הזה לשאת עמו אשמה על אבדן ילדו, שהיא לפעמים גרועה והרסנית יותר מן הצער והכאב.
במקומות שבהם מפטרים אלוהים, ולא מעמידים במקומו אידאל ראוי אחר שמתוכו נובע התפקיד האנושי, נוטים אנשים, לאחר שנכשלו בניסיון להיות אלוהים בעצמם, להעניק את התפקיד הזה לילד שאותו הם עושים מרכז עולמם. הנטייה הזו הרסנית בכל מקרה. מגדלת ילדים המרוכזים בעצמם ומתקשים לחלוק את עולמם. כשהם עוזבים את הבית, גם בנסיבות טובות של התבגרות, יותירו חלל שההורים לא ידעו למלא (ולכן אפשר שינסו להחזיק אותם בכל מיני תירוצים). אבדנו של נסיך הבית שהיה "נפלא, מדהים וגדול מהחיים", תותיר את הוריו ללא מטרה לקיומם. יזניחו את עצמם. יזניחו את ילדיהם האחרים. אפשר שיאבדו את הטעם בחיים ללא אלוהי ביתם.
אם נותר בלב ההורים גרעין של סמכות גדולה מהם ומילדיהם, וארע חס וחלילה, המקרה הקשה, האבדן לא יהיה סוף העולם. אבדן, במקום שיש בו אמונה עמוקה, אפשר שיערער אותה לזמן מה. התעקשות על תיקון הקשר עם מי שנתן ועכשיו לקח תעשה את האבדן מאירוע אקראי, האומר שאין טעם לכלום, או "מזל רע" המוכיח שהעולם נורא, לאתגר שהוטל עלינו לעמוד בו, גם אם אינו צודק ולא הוסברו לנו סיבותיו.
צערם של בעלי אמונה קשה ואינו שונה מצערם של המתקשים להאמין. אבל הם יודעים שהוטל עליהם לשאת את הצער הזה. לקבל את האבדן. להודות על הזמן שבו זכו להיות עם יקירם. לנצור בלבם את זיכרונות אהבתו.
אמונה אינה מונעת אסונות, כפי שעובדי האלילים הדתיים אומרים, ואינה מעלימה את צערם. אך קבלת סמכות גדולה מאתנו בזמן משבר נותנת לו משמעות אחרת ומשנה את ייעודו של אדם: הוטל עליו לשאת אבדן קשה, וצער, וכאב, והוטל עליו להשתקם, לחזור לחיים.

למאמר באתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2354014