הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

יאיר כספי

השנה הראשונה באוניברסיטה הלכה והשתפרה. הוקסמתי מן האפשרויות הרבות שהעיר הגדולה הציעה. התקבלתי ללמוד מקצוע שבחרתי. נתנו לי חדר משלי במעונות הסטודנטים. בסוף אותה שנה מצאתי את החבר הרציני הראשון שלי.

באמצע אותה שנה אמי חלתה. לסרטן היו גרורות בכול גופה. הודעתי לאבי שאני מפסיקה את הלימודים וחוזרת הביתה כדי להיות עם אמי.

"המחלה", אמר אבי, "היא אחריות של אמא ושלי".

ביקשתי, לפחות, לחזור לגור בבית. אבל אבא לא ויתר. הוא אסר עלי לצמצם את היקף השעות שלי באוניברסיטה. הוא אסר עלי להגיע הביתה לפני יום ששי, כפי שהייתי רגילה לעשות בחודשים הראשונים של הלימודים. "לך", הוא אמר, "יש תפקיד אחר חשוב השנה".

חסדי היה האוניברסיטה. החדר שלי. החברים החדשים ובן זוגי. חסדי היה אבי שלא ויתר ולקח על עצמו את עיקר הטיפול באמי.

בשנה ההיא הגשמתי רצון לצאת לעולם ולקבל רשות למצוא בו את מקומי.

הגבול שהציב לי אבי, וקיבלתי על עצמי, הוא הקו התוחם את אחריות ההורים לחייהם, ומפריד את הבת מעולמם.

בפרקים אחרים של חיי פגשתי אנשים שלא זכו במתנה הזו. במשברים משפחתיים נשאבו חזרה לעולמם של הוריהם. יש ביניהם שהיו צריכים לנהל מאבק ארוך כדי לזכות בעצמאות. יש ביניהם שלא קיבלו רשות להיפרד, ולא ידעו לקחת אותה לעצמם, וחייהם עדיין אינם שלהם.

הניסיון הקשה אותה שנה היו הגעגועים לאמי. היינו מדברות כל יום בטלפון. מצבה השתפר. ואחר כך הידרדר. היא נפטרה בתחילת השנה השלישית ללימודי באוניברסיטה.

המצווה הייתה להמשיך את לימודי. ואת חיי החברתיים. לבנות את עולמי שהחל להתבדל מעולמם של הורי.

קשה להסביר איך אפשר שאני זוכרת את שנת מחלתה של אמי כשנה המאושרת שלי.

בשנה ההיא קיבלתי ממך, דרך אבי, את הרשות לחיות את חיי.

ניסיונות לא פתורים

 

רגעי הדעת: ניסיונות (ב')

יאיר כספי 

"נחות" החליף שבעה מקצועות בחייו, כל אחד מהם מרתק ויוקרתי יותר מקודמו, ובכל זאת, הוא מרגיש שעדיין לא מצא את ייעודו. הוא מאמין כי כשיימצא המקצוע האמיתי שלו, יעלם אצלו הספק לגבי  ערכו.

 אנא אלוהי, גלה לו שהספק הזה הוא ניסיונו. זיכרון ערכו השולי בבית הוריו, או זיכרון שהוריו הביאו עמם ממקום שבו גם הם לא נחשבו. גלה לו שהוא ראוי בעיניך במקצועו הנוכחי. שיוכל, אם ירצה, להביא דרכו תרומה משמעותית לעולמך.

ספר לו שהספק לגבי הערך הוא מעמדו של האדם לפניך. כל אדם. בלא קשר למעמדו החברתי. ספר לו כי דווקא ברגע שבו הוא מוכן לשאת את ערכו השולי, ולמלא תפקיד צנוע בעולמך, הוא זוכה ביוקרה גדולה אצלך.

"תלותית", היא אישה עצמאית.מאורגנת. יעילה. מתקתקת את עולמה. לאיש לא אמרה "בלעדיך לא אוכל". היא הולכת בערב לדירה שבה היא גרה לבדה. שום גבר אחראי לדאוג לה. 

בגיל שש למדה לא להזדקק. אבא ואמא עבדו עד שעה מאוחרת בערב. הילדה הלכה יום יום הביתה לבדה. הכינה אוכל לעצמה. לפעמים אירחה חברים ללא השגחה. היא זכתה בכל ההסמכה לעצמאות שהורים יכולים להאציל על ילד ושום דבר מן הזכות להתקשר אליהם ולומר "איני יכולה להישאר כל כך הרבה שעות לבד".

אנא אלוהי, גלה לה בבקשה שאתה כמהה לתפילות הזקוקים לך. נהנה להיענות לילדי עולמך. אוהב ומכבד את הבת המגלה לך שלא תוכל בלעדיך להישאר לבדה.

"מניאק" הוא בחור ערכי, בעל משפחה, עם מזג מתון ונשמה של מחנך. על המוסר ישמור אפילו בחלום הלילה שלו. כשהופיעה בו נערה שניסתה לנשק לו, הוא נמנע. חשב שלא יהיה ראוי לנצל את חולשתה. "שום דבר" אמר לעצמו, "לא יצא מסטוץ לטובת סדר הדברים הכללי".

הוא חש פליאה מול אנשים שמרשים לעצמם לחיות כאילו אין גבול בעולם ואין זולת מלבדם. לפעמים הוא מזדעזע לחשוב שהוא אחד מהם, שהצליח עד היום להסתיר מניאק פנימי: לבוש בהידור ראוותני. חותך פינות בעסקים. מבלה בלילות. משכיב נשים.

"מניאק" הוא רשות שלא קיבל ממשפחתו לפרוק מעליו את עול האחריות הקשה לאחיו ולעסק המשפחתי.

אנא אלוהי גלה לו שהוא פטור מלהמשיך להחליף אותך. שמותרת לו החולשה. והאישה. ובילוי שאינו מוליך לשום תכלית ראויה.  שגם אתה, כמותו, מחבב לפעמים "מניאקים"  בעולמך.

"אשם", מנהל את חייו מול חשש גובר שמעשה או מחדל שלו יתגלה ויוביל לפיטורין מבישים מן המשרה האחראית שהוא ממלא. הוא עובד קשה יותר מכול עמיתיו, בניסיון נואש למנוע את יום הדין. "נכשלת" יאמר לו מנהלו, "הוכחת שאינך ראוי לתפקיד".

אנא גלה לו שאשמתו אינה באשמתו. שריד היא לאחריות יתר שהוטלה על ילד שהתנדב לשאת את משא המשימה הבלתי אפשרית של משפחתו. אנא גלה לו שמותר לו  לפעמים להחמיץ פרטים, לעשות דברים לא שלמים, להיכשל, להעביר לשותפיו חלקים מן המשימה. שא עמו את הפחד הגדול שבלעדיו תתרסק האומה, יאבד ביתו. גלה לו שאתה לבדך אחראי לשלמות הבריאה.

 

האיש שהתפטר מתפקיד הבן שמחזיק את המשפחה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש שהתפטר מתפקיד הבן שמחזיק את המשפחה

יאיר כספי

כינסתי אתכם היום כדי לומר לכם שאני עייף מהתפקיד שאני ממלא כבר כמה עשורים בחייכם. נמאס לי להיות הכתובת לכל בעיות המשפחה. איני רוצה יותר להיות אחיכם הנבחר.

לאחרונה הולכת וגוברת בי תחושה, שאסרתי על עצמי להרגיש שנים רבות, של גועל נפש עמוק מההתעסקות שלכם בעצמכם. מהראש הקטן. מההשתמטות מאחריות לעסק. מהעליבות שבה אתם בוחרים לחיות.

רציתי לומר לך, אבא, שחלק נכבד מילדותי נלקח ממני כאשר בגיל צעיר מאד הטלת עלי להיות נציג ההורים אצל אחי הקטנים. זה שצריך לשווק להם את המעבר מהשכונה שכולנו אהבנו, לצפון העיר.

גרוע עוד יותר היה התפקיד שהטלת עלי לאחר מותה של אמא. היה לך תפקיד ללמד אותנו לשאת את השבר הכבד. ובמקומו ברחת לעבודה. התפטרת. שלחת את אחי אלי. "יוחנן יטפל". בגיל חמש עשרה לא היה לי סיכוי להתמודד עם שברון הלב של אחי, ולהחזיק את המשפחה יחדיו, במקומך.  

היום אני פורש. לא אוכל לשאת את משאכם יותר. אני הולך. אתן לכם, אם תרצו, להתפרק.  לאבד את שרידי הקשר שנותרו ביניכם. אני עוזב את ההגה. משחרר את הרגל מהבלמים. הולך לגלות לאן דרכי תוביל. בלעדיכם.

אפשר שעשיתי לכם עוול כשלא פרשתי לפני שנים. מנעתי מכם לגדול, או ליפול. לקחת אחריות לחייכם או לשלם מחיר על מחדל. השארתי אתכם מפגרים. שקועים בבעיות שלכם. תלויים בי לכל החלטה חשובה. חסרי אנרגיה לחיים. נמצאים תמיד באמצע טיפול כשלהוא. ולכן לא יכולים להחליט. לעבוד. לבוא ולפתוח בשבע בבוקר את החנות. לעזור לרגע את ההתפתחות הרוחנית.

עשרים שנה צלכם נישא מעל ראשי. מאיים להתפוגג אם לא אפעל. עשרים שנה אתם מפתים אותי לתפקיד גדול מדי. מושחים אותי להיות הבן הנבחר. גאוות המשפחה. חשבתי שזכיתי במעמד שאיש מכם לא קיבל. לא הבנתי כי עשיתי ויתור שאיש מכם אינו מכיר. הייתי היחיד שנאסר עליו להקשיב לרצונו. עשרים שנה אני חיי עם איום מעל ראשי. הכול תלוי בך. מצידנו אתה יכול למכור את העסק אבל אז אפשר שלאיש לא יהיה מה לאכול.

עשרים שנה אני עובד את הדמות שציירתם לי. הבחור האחראי. ההיגיון הישר. המתון. השקול. הסביר. זה שמנקה בסוף היום, לפני שנועלים את החנות, את חדר השירותים מהלכלוך שכולכם משאירים. זו הייתה אחת העסקות הגרועות שעשיתי בחיי. גאווה המשפחה הוא היחיד שלא יכול להזדקק, לייחל, לקלל.

עשרים שנה בלי כעס. בלי התפרצות אחת. בלי יום מחלה. בלי לב שבור. ילד טוב ירושלים. מדקדק במצוות. מקפיד לברך ולהודות. ואיבד את היכולת להתפלל. אין לו מושג מה הוא רוצה לבקש. בחלוקת העבודה בינינו  אני האחריות, ואתם הרצונות.

רציתי פעם להיות זמר. כתבתי שירים. רציתי לעשות הרבה דברים. עשיתי רק דבר אחד: אני מחזיק לכם את החנות. מלך הבדים של רחוב נחלת בנימין. חביב המעצבים. הזמנה אצלנו תמיד תגיע אליך בזמן. בואו לקבל מחיר. המבחר הכי גדול בעיר.

תמיד בשליטה. כל הזמן זהיר. שוקל ומודד. גוזר וקובע מחיר. מושא הקנאה של כול המשפחה. משלם את המחיר הגבוה ביותר. רציתי להודיע לכם שאני הולך לעשות פעם אחת בחיים את מה שמותר רק לכם. להשתגע קצת.

ביום ראשון הקרוב ייחתם ההסכם למכירת החנות ליבואן שכבר הציע לנו כמה הצעות. מכיוון שלפני שנים העברתם לי את כול מניות השליטה, מתוך רצון לפטור את עצמכם אפילו מישיבות ההנהלה, אינני זקוק לאישור של איש מכם למכירה. כל אחד מכם יקבל כמובן את השמינית שמגיעה לו. ומכאן תצטרכו להחליט לבד מה לעשות.

לשאלותיכם: למי נפנה מעתה? מי ידע מה נכון לעשות? למי נתקשר כשמשהו לא יסתדר? אני רוצה להפנות אתכם למקום שאני מכיר. הוא יחליף לכם אותי, לאחר שניסיתי להחליפו, ללא הועיל. הוא ישמרכם. הוא עזרתכם. שומר ישראל.

וגם, יהיה נחמד אם תרצו פעם ללכת יחדיו לים. לא הייתי שם הרבה שנים.

 

 

 

 

כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ב'): כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

כל יכול

"אבי היה הגיבור שלי. בחופש הגדול שבסוף כיתה א' הוא לקח אותי לראשונה לעבודה. כשהגענו, קראו לאבא. הייתה תקלה בקו הייצור שעמדה להשבית את אלף עובדי המפעל. אבי עלה בחברת מסגריו לראש המגדל שבו הייה פתח מכונת הבטון הענקית.

כשעמדתי באותו בוקר למרגלות הסולם שראשו בשמיים, וראיתי את נתזי האור הכחול של מכונות הריתוך, חשבתי שאין דבר בעולם שאבי אינו יכול.

בדרך הביתה אבא אמר שהמנכ"ל אמר לו: חיים, הצלת את המפעל.

עשרות שנים לאחר מכן תבעתי ממך לשנות בחיי דבר שנדמה לרוב האנשים כבלתי אפשרי.  העזתי לדרוש ממך נס, ולקבל, כי היה לי בזיכרוני, מישהו שיכול לתקן הכול.

עבודתי החינוכית פגשתי אבות שהתעקשו ליצור יחסים שיוויוניים עם בניהם, כאילו בשם ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם. ובאמת, מתוך השתמטות מן הציפיות של הילד. שיתנו מופת של עמידה בניסיונות קשים. שיהיו הורים. שיחברו לדבר גדול מהם".

שומר

א.  בכיתה ה' עשו עלי חרם. החליטו שאני לא מתאימה. סיפרתי לאבי שהפתיע אותי, הגיע יום אחד לכיתה, ואמר לילדים שהתנהגותם היא בושה וחרפה. בהפסקה שלאחר אותו שיעור, נערכה שיחה שלו ושלי עם המנהל והמחנכת. הם ניסו לרמוז שהתנהגותי התוקפנית תרמה באופן כלשהו להתנהגות הכיתה. המנהל והמחנכת, אנשים משכילים, דיברו עברית יפה. אבא, שעלה ארצה כמה שנים לפני כן, דיבר עברית דלה במבטא כבד. הוא אמר: יש לכם אחריות לשמור על בתי, גם אם התנהגותה לא מתאימה לפעמים למה שכול הילדים עושים. לשם כך בית הספר קיים. יש לכם אחריות ללמד אותה איך מתנהגים בישראל. מותר לכם לבקש את עזרתי. אסור לכם לעולם להסכים לפגיעה בה מצד חבריה לכיתה.

אבא, מוכר ירקות, לא הסתנוור ממעמדם של המחנכים. לא התבטל בפני הישראלים החדשים בכיתה. ולימד אותי שעור חשוב על כוונתך: יהא אשר יהא מעמדי, אני ראויה בעיניך תמיד לכבוד והגנה מלאה".

ב. "אבי ישב על כסא נוח בגינה וקרא עיתון. אני, בן שבע בערך, שיחקתי על ילדי השכנים בחצר הסמוכה. רבנו על משהו. ושני ילדים, גדולים ממני, הפילו אותי ארצה. אבא קם מכיסאו, רץ אלינו, מגלגל את העיתון שבידו, וחובט בו בילדים הנסים בבהלה.

אבא הסתכן באותו יום, במריבה עם הורי הילדים. הוא לא עבד את אלי ההידברות בכול מקרה, או התקינות החברתית (מבוגרים לא מרימים יד על ילדים). ולימד אותי שהגנה היא זכות ראשונה העומדת לי תמיד.

 

התערבותו של אבי גילתה לי כי אין לאיש רשות להרע לי.  מתנתך באבי לימדה אותי להאמין כי אם יקומו לי אויבי, רבים וגדולים ממני, אתה תופיע פתאום להצילי. ואם לא תהיה עמי, אגלה שהשארת כלי בידי, ואדע להשתמש בו, כמו שאתה היית עושה.

בגיחה הראשונה שלי מעבר לגבול, הייתי צריך לעבור דרך חומה של אש. מאות קני נ"מ ועשרות טילים שוגרו לעברי. הייתי שקט וממוקד. מפעיל לפי הסדר את אמצעי ההגנה וההתחמקות של המטוס. ברגע המתאים, ידעתי, אתה תופיע עם העיתון המגולגל שלך ותפיץ ממני את כל אויבי".

 המדריך

"לסבא היה גן ירק שבו, בכול ערוגה, צנוניות, גזרים, חסות ועגבניות, היו מסודרים בשורות ישרות. סבא הקפיד על משמעת בין הירקות שלו. כשהייתי בן ארבע ביקשתי לעזור לו בעבודתו. סבא הסכים ולימד אותי תחילה לעשב. וכשהוכחתי את עצמי קיבלתי מעדר ולמדתי לתחח. סבא היה שואל לדעתי על הכלי המתאים לכול עבודה, ושמח כשגיליתי לו דרך חדשה לעשות דבר מה בגינה. בגיל תשע בערך ידעתי כבר את מרבית עבודות הגינה. כשסבא היה נוסע לכמה ימים הוא היה מפקיד בידי את האחריות על הגן. סבי לא היה בעיני עצמו אדון הגינה, אלא רק אחד מגנניך בה. הוא הכיר בזמניותו, והכשיר אותי למלא בעתיד את מקומו".

נוכחות המדריך זמינה למי שעשו אותו שותף של הבוגרים. התחלקו עמו בתפקיד האנושי. הזמינו אותו  להיות גבר או אישה כמותם. חלקו עמו את סוד היצירה שקיבלו מבוראם. הילד שקיבל את הזמנתם מכיר אלוהים שחלק לאדם מצלמו, וזקוק לו כדי לסיים את בריאתו. האב המדריך מגלה לבנו את אביו שלו, שהוא, האב, תלמיד אצלו.  

האנשים שבוראם חלק עמם את יכולתו ליצור, באמצעות שליחיו, חופשיים לבנות או לתקן, לבשל או לטפל. מקבלי המתנה הזו יוזמים, יוצרים, יודעים ללמוד לבדם דבר שלא ידעו. מאמצים בקלות מורה חדש שמצאו. לומדים מכולם. ואינם זקוקים לאישורים רבים כדי לפתוח במלאכתם. סומכים על עצמם כי סמכו עליהם. יודעים לזהות בקלות את תפקידם ולהתגייס אליו מתוך סמכות שהוענקה להם.

 גיבור

"כשהייתי בן שבע העלה אותי אבי על סוסתו. לאחר שני שיעורים קיבלתי רשות לצאת איתה לבדי לשדות.  הייתי רוכב כל יום במשך שעות. הסוסה, למדתי מהר מאד, מרכינה ראשה בפני מי שלא מפחד ממנה.

 היה לו לאבי, גם אם לא ידע, אלוהים העומד מעל כל כוח אחר בעולמו. הוא ראה בי בוגר, כמו שראית אתה אותו, נציגך בעולמו. הוא חלק עמי את סוד השלטון שנתת לאדם על בעלי החיים. את הסמכות והאחריות להכפיף אותם לרצוננו. חיות טרף, ומפלצות מכל הסוגים, לא הפחידו אותי.

 כשהדוברמן של השכנים השתחרר משלשלאותיו ורץ לקראתי בשיניים חשופות, ציוויתי עליו לעצור ולרדת על ברכיו. הוא קיבל אותי כאדונו".

 משחרר

א. "כשהייתי בן חמש בערך התחלנו ללכת לים בשבתות.כשהיינו מגיעים לחוף הייתי זורק מעלי את בגדי, ורץ לשכשך במים את רגלי. אמא רצתה לרוץ אחרי. ראיתי את אבא מושיט יד ועוצר אותה. אני כמעט בטוח שהוא אמר "הילד יכול לבד". אבא לימד אותי באותו יום שאין זה תפקידי לטפל בחרדות  שאמא הביאה אתה.

בחוף גורדון גיליתי כי יש שומר לילד המתרחק קמעה. יש מגן למי שיצא לאמו מטווח ראייה. יש חיים בלא אבא ואמא בסביבה. יש אלוהים במקום שהילד נמצא, גם אם אין לו אם צמודה. האיש שעצר את אמי מללכת אחרי באותו בוקר גילה לי רשות ממך לא לקחת עלי אחריות לפצעים שגרמת אתה.

כשאסע לתל אביב בשבוע הבא בענייני משרדי, אמצא לי שעה, כמו בכול ביקור, להלך על חוף הים, שבו הופעת שוב לאבי ואמי, לאחר שנעלמת להם בשואה.

 ב. "ביום הולדתי העשירי חיכו לי בחדרי אופני פיג'ו עם 12 הילוכים. חודש שלם רכבתי עליהם בכול עירי. לאחר חודש הם נגנבו. אבל משהו מהם נשאר אתי. באופניים הייתה רשות, שלא קיבלתי עד אותו יום, לפרוש ממקומי בין אבי ואמי, שהיו מדברים דרכי.  אבי ויתר על הבת המקיימת את קשרו עם אשתו. אמי ויתרה על הבת הממלאת את תפקידה אצלו. אני קיבלתי לחודש אחד את ילדותי. גיליתי אלוהים שאוכל אצלו, יום אחד, להשתחרר מאחריות היתר שלי להורי".