מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

מודעות פרסומת

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.

סוד האושר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

סוד האושר הוא מקא"מ

יאיר כספי

בעשרים השנה האחרונות החלפתי שלוש מקצועות. עכשיו אני לומדת מקצוע רביעי. באף אחד מהם לא מצאתי את עצמי.

הייתי עורכת דין, וזה לא היה בשבילי. קיבלתי מלגת מחקר לדוקטורט במדעי החברה, שלא עניין אותי. עבדתי בטלוויזיה, ולא אהבתי את הסביבה החברתית. בעוד חצי שנה אסיים תואר מספר שלוש שלי, בעיצוב תעשייתי, ואני לא רואה את עצמי עושה משהו עם זה.

אני מתבוננת בקנאה בחברותי שיש להן עולם מקצועי משלהן. ילדי גדלים ועוד מעט לא יצטרכו אותי. איני יודעת מהו תחומי. האם אפשר שלא ייעדת לי שום תפקיד מקצועי?

הייתה לי תקופה אחת בחיי, שלוש שנים שבהן אהבתי את מה שעשיתי. לפני עשרים שנה. בשרותי הצבאי. הייתי קצינה במרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות ("נוער רפול"). קלטנו נוער שנחשב לא מתאים לשרות צבאי ונתנו לו הזדמנות להשלים השכלת יסוד ולהשיג את בני גילו. בשנה האחרונה לשרותי ליוויתי את בוגרי התכנית במהלך השמתם ביחידות השונות. חשתי כי יש ערך רב לעבודתי.

כשהשתחררתי מהצבא ראיתי מודעה על משרה שנפתחה בעמותה חדשה: רכזת ארצית לתכניות הכנה לצבא של נוער מנותק. שלחתי קורות חיים, למרות שלא הייתה לי השכלה אקדמית שנדרשה במודעה.

האנשים שראיינו אותי אמרו לי שקיבלו המון פניות למשרה. הם אמרו שבחרו בי בשל ניסיוני הייחודי, מחויבותי, והזדהותי עם חניכי. התרגשתי מאד.

הייתי בטוחה שאבי ישמח לשמוע על ההצעה שקיבלתי. קיוויתי מאד שהוא יהיה גאה בי על יכולתי ליצור לעצמי עולם משלי. יותר משלוש מאות איש פנו, ואותי בחרו.

אבא רק שאל כמה הולכים לשלם לי. הוא תהה למה כדאי לי לעבוד בשביל משכורת כל כך בינונית. האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

אבא אמר שהיה בטוח שאחרי הצבא ארצה לנסוע להתאוורר קצת בחו"ל. הוא אמר שזכר כמה אני אוהבת את לונדון. הוא גילה לי שקנה שם דירה קטנה, בשכונה נחמדה. וגם אוטו יהיה לי. ומענק חודשי. "בשביל זה", הוא אמר ,"עבדתי כל חיי קשה, כדי שאוכל לתת לילדים שלי אפשרות כזו".

באותן שנים, בצבא, נפתחה לי דלת שלא ידעתי על קיומה . הצבא גילה לי שצריכים אותי. שיש לי משהו ייחודי לתת לעולמי. צה"ל העריך את המסירות וכושר הארגון שלי. חיילי אהבו אותי. שנים לאחר מכן המשכתי לקבל מהם מכתבי תודה. בשנים ההן ידעתי מי אני ואיפה מקומי.

צה"ל, כמו אנשי העמותה שראיינו אותי, לא ידעו על יכולתו של אבי. את הנסיעות לצפון הקפדתי לעשות בתחבורה ציבורית. לא רציתי שמישהו יראה אותי יוצאת מהאוטו גדול המידות שבו מסיע אותי הנהג של אבי. שלוש שנים נסעתי שעות באוטובוסים וסירבתי גם לכרטיסי הטיסה לראש פינה שאבא ניסה לתת לי. לכמה שנים, בשרות הצבאי, ידעתי לפני מי אני עומדת, והייתי אני.

"בשביל מה עבדתי כל חיי כל כך קשה" אבא חזר ואמר. לא רציתי לאכזב אותו. שיחשוב שסתם עבד. שאינני מעריכה את המפעל שלו.שלא השיג יותר מאנשים שיכולים אולי לממן לילדים שלהם לימודים אקדמאיים. הרגשתי שאשמח מאד את אבא אם אקבל את הצעתו. חשבתי שהשפע שנתת לו  מטיל עלינו אחריות לקבלו. לא ידעתי להבחין בין קולך וקולו.

הודעתי, בצער גדול, לאנשי העמותה, שלא אוכל לקבל את המשרה. נסעתי ללונדון לבזבז את כספו של אבי. מאז איני מוצאת את עצמי.

אני מתגעגעת לחיילי המקא"מ. אפשר שהיה לי עמם יותר ממה שנראה. גם אותם, כמו אותי,  לא הכינו  למבחן בגרות הכרחי: למצוא לי בעולם אלוהים, לבדי.

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

רגעי הדעת:

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

יאיר כספי

העמדה הפוסט מודרנית, שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו את תפקידיו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל מה שהם רוצים, אבל נטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. כך נוצר צורך חדש בשיטות שימצאו ליחיד ייעוד שמתוכו חייו יקבלו משמעות.

מרבית חיפושי הייעוד מתחילים מהנחות יסוד מצומצמות, ולעתים כוזבות, הדנות את מבקשי הייעוד למסע ארוך לשום מקום. שבעה מיני מחפשים לא ימצאו את ייעודם:

המפריטים: המפריטים ניתקו את היעוד האישי מהמסע הכלל אנושי המגלה את מקומו של אדם בעולם. אין להם שום עניין במורשת מקומית בת אלפי שנים שעיקר עיסוקה, בימיה הטובים, היה ברור ייעודו ותפקידו של אדם בעולם. אין להם עניין במפעל שיבת ציון שניסה, בימיו הטובים, לחדש את בית המלאכה העברי לייעודים.  מי שחיפושו מנותק מתפקידו בעולם כאדם, כיהודי, וכישראלי, נותר עם תפקיד עלוב ומצומצם.

מבקשי האושר: מבקשי האושר מצמצמים את תפקידו העיקרי של האדם לדאגה שיהיה לו טוב, כל הזמן. הם לא ימצאו משימה הדורשת התמסרות רבת שנים, עמידה בקשיים, ויכולת לשאת בדרך כישלונות מתסכלים.  כך יאבדו להם כמה מן התפקידים המרתקים, המגדלים ובעלי המשמעות העמוקה ביותר שיש לאדם.

החיוביים: החיוביים מחפשים מתנה גדולה שנועדה להם, או מתנה גדולה שהם יכולים להעניק לזולתם. הם מחמיצים בקביעות את אחד מתפקידיו היסודיים של האדם: לתקן את קלקוליו. לפרוש מאמונת שווא המתעתעת בו. לרפא פצעי משבר שעוד לא עמד בו. בתולדותינו היו כמה שחשבו שאדם המתקן כל יום קלקול אנושי זעיר אחד, עושה את עיקר תפקידו של אדם בעולם.

עובדי היעוד המרכזי: עובדי היעוד המרכזי מחפשים את המעשה האחד, הדבר שבשלו באו לעולם. הם יחמיצו את הרגעים הקטנים, וה"לא חשובים", שהם, לפעמים, השעות היקרות ביותר של היום. הזדמנות קטנה לתת משהו למישהו שהיה זקוק לו. רגע של חסד שבו מישהו שאינו חייב לנו דבר התגייס לטובתנו פתאום. שקיעה יפה. תפוח טעים. ילד שמח בלי סיבה.

עובדי היעוד הסופי: עובדי היעוד הסופי מסבירים את כישלון חייהם, עד כה, באי מציאת הייעוד האחד שאליו, כל שלבי חייהם האחרים לכאורה מכינים. הם בטוחים שברגע שזה ימצא, כל שאר הדברים יפלו למקומם. הם יחמיצו את הייעוד המשתנה בכל שלב בחיים, כתפקיד בפני עצמו, ולא בזכות המטרה הסופית שהוא מוליך אליו: יעוד הילד לשחק. ייעודו הנער ללמוד. למצוא חברים. לעזוב את בית ההורים. יעוד האיש למצוא בת זוג. לפרנס את עצמו. לגדל תינוקות. לתת עצמאות לילדים. לטפל בהורים זקנים. יעוד הזקן לפרוש. לנוח. להתבונן בקיים. יאבד להם תפקידו המורכב של האדם: להיות בן, חבר, בן זוג, עובד, שותף למאבק, הורה, בעל מגבלות וגומל חסדים.

המגלומנים: אובדן השותפות במפעל האדם, ותחושת העדר המשמעות והתכלית הבאים בעקבותיו, יוצרים  תחושת חוסר ערך של היחיד. כדי לפצות על הסתמיות והעליבות של חייהם,  יחפשו לעצמם, חלק מדורשי הייעוד, משימה ייחודית בעולם שנועדה להם. לא ייתכן, הם יאמרו, שנועדתי סתם להיות פקיד בבנק, או מורה בבית ספר, או הורה לילדים. חיפוש הגדולה יסיט אותם מאחד מתפקידיו החשובים והמתגמלים ביותר של האדם: להיות רגיל, לקבל באומץ את זמניותו ותפקידו המצומצם.

עובדי היעוד הלא מעודכן: מרוץ היעוד הפוסט מודרני המצומצם מביא לעיוותים קשים בחיי המחפשים ואינו מספק את תחושת הערך והמשמעות המבוקשים. הכרת הכישלון עשויה להביא את האמיצים שבין המחפשים להתגייס למסע תיקון תודעת הייעוד של הזמן. העצלנים עושים מהלך הפוך וחוזרים ליעוד ישן שפעם עבד. מקבלים על עצמם  רשימה מצמצת של מנהגים דתיים,  אשר שנים רבות כבר אינם יודעים את עיקרי יעודנו, אבל יש בהם, לפחות, חיבור למורשת שידעה פעם לתת תפקיד לאדם.

לסיכום: אין קיצורי דרך. אין טכניקות. אין מומחים למציאת ייעוד. ישנו מסע ארוך, שהתרבות האנושית מנהלת  כבר כמה אלפי שנים. אנו מצטרפים למסע, לומדים אותו, מקבלים על עצמנו להשתייך לקבוצה או מורשת בתוכו, ומחדשים מתוכו יסודות העונים לשאלה איך אדם צריך לחיות היום. מה הם עיקר תפקידיו. איך הם משתנים לפי שלבי החיים, הנסיבות והמשברים. ייעודנו לעולם לא עושה אותנו גדולים או חשובים יותר משאר בני האדם. לפעמים הוא מטיל עלינו אחריות כבדה יותר, עם אפשרות להיות קצת יותר בני אדם.

תכנית המדרגות: נוסח המאמר שהופיע ב"שבת", 12 במאי 2006

געגועים אסורים לאלוהים
יאיר כספי
האמונה שטיפול פסיכולוגי או יעוץ משפחתי יודעים את האמת על פתרון המצוקה האנושית, על הדרך שבה צריך לגדל ילדים, או על הדרך לפתור בעיות בנישואין, היא הכרזה סמויה על פשיטת הרגל של תורת ישראל, שכאילו אינה יודעת להנחות את האדם בצמתי חייו העיקריים וברגעי מצוקתו הקשים. העדרה של תורת ישראל מן הטיפול המבוקש על ידי רוב הציבור הדתי, כמו החילוני, הוא שלב נוסף בתהליך צמצומם של החיים הדתיים, ואישוש לטענה שהיהדות לא יודעת להתמודד עם החיים כמו שהם נראים היום.
מי שמצא את עצמו בתורת ישראל – גילה בה את ייעודו, קיבל ממנה את תפקידו המשפחתי והחברתי, מצא בה דרך לשמוח בחלקו, הבין דרכה את משמעות קשייו – אינו יכול לוותר על הרצון שתורת ישראל תהיה שותפתו העיקרית למימוש עצמו, לגידול ילדיו או לפתרון מצוקתו. למטרה זו יצאנו לחפש את הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הדרכים והשיטות שבהם יהודים מצאו את עצמם וטיפלו במצוקה אישית וחברתית לאורך הדורות. חיפשנו את המקומות שבהם נביאים חכמים וחלוצים דרשו וקיבלו תשובה על מה שאפשר ורצוי וחובה לעשות.
התכנית באוניברסיטת תל אביב מלמדת את מערכת הדרכים והכלים של מקורות ישראל לגילוי יעוד ואחריות אישית ולתיקון אדם במלכות שדי. 'פסיכולוגיה ביהדות' שואבת את מושגיה ודרכי עבודתה מן התנ"ך, התלמודים, הפילוסופיה היהודית, הקבלה והחסידות, והספרות הציונית והעברית. התכנית אפשרה התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנות קיומה הכשירה התכנית מאות מנחים, מטפלים וגם ציבור רחב, בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
לאחר שנים של מחקר איסוף וגיבוש של כלים ודרכי עבודה פסיכולוגיים מן המקורות היהודיים, התחלנו לגלות שיש בהם סדר פנימי, מסלול של התקדמות, תכנים המצטרפים לשיטה. נולדה לנו מסגרת חדשה: תכנית המחברת את הדרכים והשיטות שמצאנו ב'פסיכולוגיה ביהדות' ומגבשת אותם למסלול השתלמות בן שבע מדרגות.
המדרגות מציעות מסלול לגילוי ומימוש עצמי, כלים להתמודדות עם מצוקה ומשבר ונתיב לגיבוש זהות יהודית ישראלית. הן מציבות אתגר מרחיק לכת ודרך ברורה להגעה אליו. הן מאפשרות לעולה בהן למקם את עצמו בסולם של התפתחות, למדוד התקדמות, לגלות שלבים לא פתורים ולהזמין התגייסות אליהם.
מסלול המדרגות מתואר דרך סיפורו של מנחה בתכנית, שכתב על חוויותיו כתלמיד.
א. געגועים לאלוהים
שנים רבות התגעגעתי ולא ידעתי למה. כי אסרו עלי לגלות את מושא אהבתי. געגוע ללא כתובת, ללא מטרה, כי אמרו לי שאין למה. התגעגעתי והיה אסור לי, כי תרבותי אמרה לי להאמין בעצמי. ואמרו גם שאני בורא לבדי את המציאות שלי. ואמרו שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי.
התגעגעתי לאלוהים. ופחדתי שיגלו עלי ותהיה בושה. וגם פחדתי שגעגועי יאפשרו לשומרים של אלוהים לבצע השתלטות עוינת עלי. שיכפו עלי תפקיד שאינו שלי.
התגעגעתי והתקשיתי לוותר על המתנה שהבטיחו לי: אמרו לי שהשמיים הם שלי.
מתגעגע וניקרע. בין הרצון ללכת אחר געגועי ונאמנותי לעצמי. כלומר למה שאמרו לי שהוא אני.
התגעגעתי וניסיתי לדחוק את הגעגוע. למחוק את הגעגוע. ולא הלך לי. הגעגוע לא עזב אותי.
לא הצלחתי לברוא לבדי את המציאות שלי, ונולדה לי מזה אשמה ובושה על חוסר אונים וחולשה. יום אחד, כשלא יכולתי יותר להסתיר את כישלוני בתפקיד שהיה גדול עלי, החלטתי להתחיל להקשיב לגעגועי. לגלות למה הם קוראים, אילו שערים פותחים. החלטתי לנסות להתגבר על הקושי לתת למישהו אחר לנהל אותי. החלטתי לשים בצד חשבון לא פתור, זיכרון אל שהכזיב. לדחות את בירורו לזמן אחר. להסתכן וללכת בדרך שלא רבים הולכים בה. להתגבר על ספקות מקובלים: האם קראו בשמי. האם שומעים. שמא אני ממציא דבר שלא היה. החלטתי לוותר על הגדולה שהבטיחו לי אם אתאמץ קצת יותר. החלטתי לנסות לחפש לעצמי תפקיד צנוע יותר.
ב. לפני מי אתה עומד
היה לי אלוהים מההתחלה. היו רגעים שכמעט נגלה. היו הרבה ימים שהופיע ולא ידעתי להגיד מי זה בא. היום אני יודע שהוא הסיבה שחיפשתי אמת וידעתי לתת והלכתי לארץ רחוקה. קיבלתי עלי להתחיל להכיר את מורה דרכי, לשים לב לשיחתנו הסמויה.
התחלתי מהדברים שאני יודע, מקול שאני כבר שומע, מן המקומות שבהם יש לי כיוון ברור. שאלתי: מה עשיתי נכון? במה הצלחתי? איפה שמחתי?
בזיכרונות של שמחה מצאתי אוצר גנוז של ידיעה עליונה. בשמחה גיליתי עשייה נכונה ושותף סמוי לשיחה ותיקה. חקרתי זיכרונות של אהבות שמחות, שמחה של הישג אישי ומקצועי, שמחה עם ילדים ושמחה של עמידה בניסיונות קשים וגיליתי מה אפשר ללמוד מן ההצלחות ההן על אפשרויות חדשות ותפקיד שעוד לא נתגשם.
חיפשתי את ההתגלויות המכוננות אותי: הלכתי לעבר וחיפשתי שם איפה אלוהים נחבא בזיכרונה  של שמחת ילדות רחוקה, איפה נודע לי ולא ידעתי שבא ומה גילה לי על יכולתי וייעודי. ואיך מן המקום ההוא אני חוזר ונמלא. בדקתי כיצד הופיעה אותה יכולת שקיבלתי בילדותי בפרקים אחרים של חיי, בחסד שידעתי לקבל ולתת, בבקשה שידעתי לבקש בניסיון קשה שידעתי לעמוד בו. שאלתי איך אוכל לגייס לעתיד מתנות מן העבר.
התחלתי לגלות מול מי אני עומד, ואל מי אני מדבר, ומי עונה לי, ובאיזה תדר הוא משדר (כדי שאוכל לזהות אותו שוב, כשיחזור), ומי שלח לי שליחים. ומאיפה אני מקבל כוחות ואמצעים. ואת מי אני משרת כשאני עושה אמת. ואת מי לא הפסקתי לקוות לפגוש פנים אל פנים.
ג. קבלת מחויבות
יש לי תפקיד. כשאני מגלה את תפקידי ומקבל  עלי את מעשי אני מקבל שותף לחיי, מדריך ושומר לצעדי.
תפקידי לא נפתר באחת אלא מתגלה בחיי, חובה אחר חובה.
אין לי היום על מי לסמוך שיודיע לי הרבה מחובותי ואני צריך, לבדי, לחקור ולגלותן. להתגבר על הרצון הטבעי שיגידו לי מה לעשות. להתגבר על ההרגל הדתי לצמצם  אחריות למה שמופיע ברשימת ההלכות. להתגבר על הרצון החילוני לצמצם יהדות לחוויות רוחניות-תרבותיות לא מחייבות.
התחלתי לאט, מגילויה של חובה אחת. נעזרתי בחסד המזמין אותי לחפש חובה בתחום האפשר ופוטר אותי ממה שאינו בתחום אחריותי. נעזרתי בהיפוכה של חובתי – תודעת חטא המסמנת לי את תחום האסור. נעזרתי בסבל כסימן אפשרי לטעות. נעזרתי בשמחה כרמז למעשה רצוי.
כל חובה קטנה שנגלתה לי הייתה אוצר גדול. עשיתי את מה שגיליתי. כי גיליתי שאין משמעות לגילוי אלא במעשה. ולא יהיו לי גילויים נוספים אם לא אתחיל לעשות.
פיתחתי יכולת לגלות תפקיד ומשימה בתחומי החיים השונים והתחלתי לגבש לי רשימות של עשה ולא תעשה בתחום אחד שמעסיק אותי באופן מיוחד. גיליתי שרשימת חובותי ממקדת את חיי ונותנת להם כיוון ברור.
התמודדתי עם קושי לתת למישהו אחר לנהל אותי וגיליתי בו יתרון  – לא הכל אני צריך להחליט לבדי.
ד. תפילה
יש דברים שרציתי מהאישה, והיא התקשתה לתת לי אותם. יש דברים שרציתי מהילדים ולהם היו רצונות אחרים. יש דברים שאני רוצה מהעבודה, ואף פעם לא נותנים לי אותם בדיוק כמו שאני רוצה. יש דברים שרציתי מההורים והם לא שמעו אותם.
תורת ישראל סיפרה לי שהרצונות האלו, כולם, הם גם רצונות מבורא עולם, וצריך לעשותם בקשות אליו, כי רק הוא יכול לשמוע את כולם. כי רק הוא עשוי, ברצונו, לתת אותם. וגם, כדי שלא ישבשו לי את יחסי עם בני אדם.
חידשתי לי שיחה ישירה עם אלוהי. גיליתי לו מה שלא סיפרתי לאיש.
למדתי להכיר בבעלותו על כל מה שאני מבקש, על כל מה שיש. הכרתי אותו כבעל יכולות שאין להם גבולות, כדי שאעז לבקש. הזכרתי לעצמי מה כבר נתן, לי ולשאר העולם ולמדתי לברך ולהודות. לא בשבילו, בשבילי, שאדע מה כבר יש לי ומה אפשר לבקש.
אמרתי לו מה אני צריך. פשוט – רשימת קניות.
שאלתי מה רוצים ממני, מה התכנית, מה הכוונה. ביקשתי דרך ברורה:  מה אני אמור לעשות. הודעתי לו מה לא קיבלתי עדיין, מה אני צריך כדי שאוכל לעשות. הבאתי לפניו את תלונתי. את החשבון הלא פתור שלי עם זה שעשה את העולם הזה כמו שהוא.
המשכתי וביקשתי את כל מה שלימדו אותי שאסור לבקש ואין סיכוי לקבל ולא מכובד לרצות – בקשתי לי נס. והתחננתי מאד. והודעתי לו שאני צריך אותו כאן ועכשיו גדול מתמיד ויכול הכל ונמצא ומקשיב, תומך וסומך ומדריך. ביקשתי אלוהים כל היום.
הייתי צריך להתגבר על האיסור החברתי להיות תלותי. ולהתגבר על האיסור הפנימי להכיר בחולשה והזדקקות לעזרה.  וגם על הספק שלי, אם יש בכלל מי שרוצה ויכול לשמוע אותי.
עשיתי לי שיחה קבועה עם אדון עולמי. שמתי לבי לתפילות שנענו לי, גילוין הגביר את רצוני להמשיך בשיחה.
אספתי את שיחותי עמו וכתבתי לי תפילה משלי. תפילה שאני נושא עמי ליומי. תפילה הנושאת ומעלה אותי ושומרת שלא אשקע, שלא אוותר על תקווה רחוקה. לשוב לעירי אחרי זמן רב ולחדש בה את העבודה.
ה. פרידה מעבודת אלילים
כשחיפשתי את מצוותי גיליתי שבתחומים מסוימים קשה לי לפתור קשיים ולמצוא מעשים נכונים ואפשריים. מאחורי סבל שלא הצלחתי להפסיק, מצאתי לפעמים חטא. לחטא שלא יכולתי לעקור היו שורשים עמוקים בעבודת אלילים המניעה אותו.
חיפשתי את השקרים שאני מספר לאחרים ולעצמי. גיליתי אמונת שווא לא מודעת שעומדת מאחורי חטאים חוזרים. זיהיתי לחצים חברתיים לעבוד אלילים. זיהיתי שותפים ומורים לעבודת אלילים. חשפתי את השקפתה המופרכת על סוד האושר בחיים. הכרתי את דרכיה הנסתרות: חטאים נוספים שלי בתחומים אחרים הנעשים בשרותה של אותה עבודת אלילים. גיליתי שהדבר שחשבתי לאלוהים איננו אלוהים.
הכרתי במחירה הכבד, בקורבנות שאני כפוי להקריב למולך שאליו אני משועבד. בבזבוז השנים והכוחות על אל שלא יועיל, ואבדן הדרך שבא בעקבותיו. גיליתי שהמשך עבודת האלילים שלי תהרוס אותי.
קבלתי הכרעה לפרוש מעבודת אלילים. התחלתי בפרידה מעבודת אליל אחד. למדתי לוותר על רווחיה והבטחות שווא שלה לעתיד. נפרדתי בהדרגה מדרכיה. התרחקתי מעובדיה ומקומות עבודתה. גיליתי לי רשימת "לא תעשה" הכרחית לי.
הייתי צריך להתגבר על אהבה לדבר שעשה לי שירות חשוב בעבר. להיזהר לא להפוך את הפרידה מן האליל לאליל אחר. להתגבר על האנשים סביבי שאמרו לי שהשתגעתי כי אין אלוהים אחר. לא האמנתי גם למי שאמר שאי אפשר להיפרד לגמרי מעבודת אלילים.
גיליתי שאיני חייב לחזור על המשגים שלי. גיליתי כוחות שלא ידעתי לשנות את מהלך חיי. גיליתי כי תשובה ופרישה מכל מה שהייתי, כל מה שניהל אותי, אפשריים בכל שעה. אבל צריך לחזור עליהם הרבה פעמים, עד שהם הופכים להרגל.
ו. עמידה בניסיון
כשוויתרתי על אלילי הופיעה שוב המצוקה שהובילה אותי אליו וגיליתי שבחרתי בעבודתו כדי להסתיר לי בעיה יותר קשה: ניסיון שלא נפתר.
עמדתי בחיי בניסיונות לא מעטים: קשיים ואתגרים שידעתי בהם שאינם תוצר מעשי ולא צריך לחפש בהם סיבה או אשם אלא להתגייס אליהם ולעשותם.
יש לי ניסיונות שעוד לא עמדתי בהם. ניסיון מהיום, בעיה חדשה שאינה נפתרת בחזרה על מה שעבד בעבר, אתגר שאיני מתרומם אליו, הזמנה לתפקיד חדש שאני מסרב לקבל.
ויש סוג שני: ניסיון לא פתור מן העבר. משברי ילדות או בגרות שבהם אלוהים נסתר ולא ידעתי למצוא חסד והדרכה. ועשיתי לי שם במקומו החסר אלוהים אחרים.
ניסיונות שלא נפתרו חוזרים ותובעים את פתרונם. כשהם חוזרים אני חוזר להיות איש בלא אלוהים. מתפתה בקלות להשתעבד שוב להבטחות שווא של עבודת אלילים.
עמידה בניסיון לא פתור חייבה אותי להתגייסות מלאה. למדתי לעשותו משימה מספר אחת שלי ולהעמידו לפני כל אחריות אחרת בעולמי.
שאבתי כוחות מזיכרון של חסד ואמת ומצווה שידעתי לעשות בניסיונות עבר שבהם עמדתי בהצלחה.
רציתי ללמוד מכל מי שעמד בניסיונות דומים. חזרתי לגלות אוצרות בספרי הישנים: איך עמדו שם בדחייה וכישלון אבדן וביזיון. איך עמדו בענווה, בהתגייסות לצו, בסליחה לעצמם על יכולתם המעטה, בשמחה במה שיש ואפשר.
למדתי לכעוס על אלוהים. יש לנו חשבון בלתי פתור. זעקתי האילמת הומרה בתרעומת גלויה שחידשה בינינו דיבור במקומות שבהם היה לפנים הסתר פנים. אמרתי לו שהוא בגד בי, והוא דרש ממני לעמוד בניסיון. צעקתי שאי אפשר לדרוש ממני דבר שלא קיבלתי בשבילו כוחות והוא אמר: מי אתה בכלל?
למדתי להיות פחות חשוב. למדתי לדון את העולם לכף זכות.
עכשיו הייתי צריך באמת לבקש. להודות שבלעדיו אני אבוד. ששום דבר לא יעזור לי פחות מנס. לדרוש את כל החסד החסר. לדרוש שיגיד לי בבירור מה הוא רוצה ממני ובאיזה מעשה יהיה ניסיוני נפתר.
אז התברר לי יעוד מיוחד הנגלה כנראה רק במשבר שאינו עובר: להיות האיש שהתגבר. לתקן קלקול שעשו אחרים. לקבל מעשי אל, תמים בפועלו, אין עוול בעולמו.
הקושי שנדמה כבלתי אפשרי, התגלה כהזמנה לשינוי הכרחי. קראו לי לעזוב הכל וללכת למקום אשר יורו אותי ולהיות שם לגוי גדול.
ז. תיקון עולם
למסע הארוך הייתי צריך שותפים. כדי להתגבר על עבודות השווא שהכל עושים – עשיתי לי חברותא עובדת אלוהים. מסגרת של מפגשים קבועים שבה מגלים יחדיו חסד ואמת, מצוות וחטאים. אני זקוק לחברי ויש לי מתנה לתת להם: שותף שגיליתי לשיחה הפנימית שהכל מנהלים. מדריך ושומע. מאתגר וגומל חסדים.
להפתעתי גיליתי שהמסע הפרטי הזה שלי הוא צורך של רבים. שהבעיות האישיות שלי הן משבר האדם. שעבודתי על עצמי היא תיקון עולם.
פתאום התברר שבמסע הזה הייתי שליחה של חברה, ויש לי אחריות לחזור אליה עם דברים שאספתי בדרך: לחשוף את כשלון הניסיון להמליך אדם בעולם. לגלות ברבים את השיחה הלא מודעת שהכל מנהלים עם בורא עולם. לשמוע תפילות לא מודעות של עם ולעזור בעילוין. להציע את יסודות החובה שנגלו לי בחיי כרמז לדרך שהכל מחפשים. לחשוף את מחירן הבלתי נסבל של עבודות האלילים שרבים שקועים בהן ולהוכיח, בדוגמא האישית, שאפשר גם בלעדיהן. לעמוד בניסיון הפרטי לגמרי שלי שבו אני מכריע את עצמי ועולמי לכף זכות.

לדרוש אלוהים פרק 3: בריאה

לדרושא אלוהים פרק 3:

בריאה
לעולם יש תפקיד. זו הייתה תגליתו של איש בראשית. הים נועד להיות ים. והארץ נועדה להיות ארץ. והשמים הובחנו להיות שמים.
בכל עץ, בכל שיח, בכל החיים, מצא האיש ההוא שאיפה למלא רצון בורא. התפתחות החיים על פני האדמה היא היענותם לקריאה שהם שומעים. התאים התחלקו והפכו ליצורי מים כי שמעו ציווי התפתחותי. הדגים למדו, במאמץ, לחיות על היבשה, כי כך נקבע. בהמות גידלו כנפיים ולמדו לעוף, כי לא היתה להן ברירה.
יש כוונה, תוכנית, תכלית, הפועלת בתהליכים הפיזיים והביולוגיים. זהו עיקר סיפור הבריאה שבתורה. על הפרטים אפשר להתווכח.
התפתחות החיים היא נסיונם המשותף של כל היצורים להגיע להשלמת עצמם, אל הצורה הסופית שיועדה להם. בעלי-החיים השורדים משלב התפתחותי אחד למשנהו אינם "החזקים" סתם. הם אלו היודעים להיענות למשימת השינוי המוטלת עליהם. ה"שורדים" הם אלו הנכונים להיפרד מדמותם הקיימת, ולהיות שותפים להתפתחותם לשלב הבא, שאליו הם נקראים. כותבי סיפור בראשית הוסיפו את העתיד כסיבה לשינוים הקורים בהווה. העתיד המזמין את כל ההוויה להשתתף בהבאתו.
גילוי התכלית בעולם שינה את השאלות שאנשים שואלים את עצמם. במקום מה כדאי שאלו מעתה מה נכון, מהו תפקידי בתכנית?  השאלה החדשה גילתה לאדם את חסרונו וכיוונה אותו למשימתו: להשלים את עצמו.
כדי שיוכל למלא את תפקידו הוא קיבל קצת משולחו, ניצוץ קטן המאפשר לראות את התמונה הגדולה. אפשרות להבין לאיפה הדברים הולכים, בשלב הבא. יְכוֹלת לחבר את עולם החיים עם הידיעה על מגמתם ותכליתם.
הצעת העבודה שקיבל האדם יצרה אצלו מתח פנימי שעד היום לא נפתר: בעל-חיים היודע אלוהים ואיננו אלוהים. ההוויה היוצרת, בעלת התכליות והסיבות, לא נתגלתה לפנינו כמות שהיא. לא העמידה את עצמה למשפטנו. לא נתונה לשליטתנו. היא נשארה סמויה, לא ניתנת להכלה בשׂכלנו, אבל מאפשרת לנו לגלות את העיקר מבחינתנו: מה שנדרש מאיתנו. אי-אפשר לדעת את אלוהים כמו שהוא, אבל אפשר לדעת את האדם, האחריות והתפקידים המוטלים עליו. אפשר לדעת מצווה.
התגלות הכוונה הסמויה בבריאה היתה מהפך בהבנת האדם את עצמו והוא עיקר סיפור בראשית: אתה לא במרכז. הארץ לא במרכז. אפילו העולם לא במרכז. אלוהים במרכז. אתה בעל תפקיד בעולמו. תפקידך מגדיר אותך.
שוליית אמן מציעים לך להיות, הנדרש להשלים את מה שאדונו החסיר. צריך לפקוח עיניים ולהתבונן בעולם. ללמוד לראות תהליכים ותבניות ולהסיק מהם לגבי אפשרויות וכוונות. לזהות את הפינות הלא גמורות ולהשלימן על-פי סימנים שהשאיר היוצר.
העולם מלא רמזים. חלק מהם לא ברורים. הפיענוח קשה. השיחה עם ההוויה התקיימה על-ידי ניסוי וטעייה. זרענו זרעים באדמה, השקינו, ויצאה חיטה. למדנו כי כוונתנו היתה רצויה.
התגלות התעודה שינתה את יחסנו לא רק לעולם החיצוני, אלא גם לעולמנו הפנימי. דחפינו, צרכינו, קיבלו מעמד חדש. המין אינו רק יצר המבקש פורקן, אלא גם כוונה. צריך להביא אותו אל אשה יעודה ויחד עימה להקים בית.
האדם למד לראות את עצמו כיצירה לא גמורה. שלב ביניים בדרך לחֶברה אנושית. השינוי בתפישה האישית הוליד שינוי בהבנה החברתית. ההיסטוריה אינה סובבת במעגלים החוזרים על עצמם, אלא מציעה שלבים בדרך להגשמה והשלמת עצמה. כולנו נמצאים בדרך, וברגעים נדירים זוכים להצצה אל סופהּ, או לפחות אל השלבים הבאים, ואז המעשים הנדרשים מאיתנו נעשים בהירים.
לא תמיד היו לאדם החדש שנוצר מן ההתגלות התשובות לכול. אבל מעתה היו לו שאלות חדשות על ייעוד תפקיד ומעשים.
פרסום התוכנית העומדת מאחורי הדברים והתפקידים השמורים בה לבני-אדם, בספר התורה, התקבל ברגשות עניין ודחייה. היו אנשים שנמשכו לתפקיד שהוצע להם, ראו בו מחמאה או הזדמנות לצבירת כוח והשגת שליטה. והיו רבים יותר שרצו לברוח ממנו. להימנע מן האחריות הכבדה. לדחות את הגדילה הקשה. לצמצם את המוטל עליהם לְמה שהםו כבר יודעים לעשות.
בני-אדם קיבלו בסופו של דבר את משימת הגדילה שניתנה להם, אבל רק אחרי שגילו כי אין להם ברירה. אין להם מקום מלבד זה שנועדו לו. אין להם דמות מלבד עצמם. אין אפשרות לחזור. אין אפשרות להיות מה שלא נועדו לו. מי שמסרב להתפתח לייעודו – נכחד.
יש בחירה חופשית: בין חיים למוות. לעשות או לא להיות. התרבות האנושית יצאה לדרך מחביאה בתוכה התנגדות פנימית קשה להתפתחות הנתבעת ממנה. רוב הזמן ההתנגדות מרוסנת, מודחקת בלא מודע. אבל דווקא בתקופות של התקדמות וקפיצת דרך, דווקא אז חוזרת ועולה המחשבה שאולי אין כוונה. אולי את הכול עשינו לבדנו, בכוחנו ועוצם ידנו. הישגים טכנולוגיים מרשימים נוטים להשכיח מאיתנו את מעמדנו האמיתי.
שני סיפורי בריאה מתחרים ב"בראשית". באחד, עתיק,  העולם קדום. הטבע שולט בעולם. תמיד היה ויהיה ומעשינו לא משנים הרבה. בסיפור השני, מן העת החדשה, העולם הוא מקרה שקרה. מפץ גדול. מפץ קטן. ושורה של תהליכים אקראיים. אין תוכנית. אין כוונה. אין אלוהים. מותר לעשות מה שרוצים.
ההתנגדות הקדומה שבה ועולה, בשפה חדשה של תרבות מצליחה המאמינה בעצמה. כל בני-האדם אוטונומיים. פטורים מעול גדילה קשה. ממשא המתח של מהות מורכבת, השואפת להשלמת עצמה, ונמשכת לצורתה הקדומה, לפני שנשמע הקול, לפני שהתחיל המסע. אנו תובעים חירות על-ידי שחרור מוחלט מכל חובה. האדם רוצה להיות אלוהים רק כדי לחזור ולחיות כמו בהמה.
והסוף, תמיד אותו הסוף כמו באותה מרידת אדם וחווה ראשונה: גירוש, גלות ובושה.

לדרוש אלוהים פרק 2: הזמנה לעבודה

לדרוש אלוהים פרק 2:
הזמנה לעבודה

הספר מלמד לדרוש אלוהים על מה שאפשר ורצוי וחייבים לעשות. על הצפוי לך אם תעשה את חלקך. על המתנות שקיבלת ואתה יכול לגייס לפעולה. על מגבלות היְכוֹלת שלך וגבולות חובתך. על הרצון הסמוי שיש לך, ועל הדרך להפוך רצון לתפילה. על הסבל שלך, זה שאינו נמנע וזה שהוא עונש על חטאך. על עבודת האלילים המכלה את נפשך. על האפשרות לפרוש מכל מה שעשית, כל מה שהיית, ולהתחיל מהתחלה.
העבודה המוצעת תתבע ממך הרבה. כדי לעמוד לפני אלוהים לבדך תצטרך לקחת את כל אחריותך.
צריך לעזוב משענות בטוחות, תיאוריות שמסבירות הכול ונותנות רגיעה באשליה של שליטה. צריך להיפרד מגיבור התרבות החילונית שלך – אתה כמרכז עולמך. צריך להפר את האיסור הדתי לדרוש אלוהים ישירות, בלי הלכה ורב. צריך למרוד באיסור המדעי ללמוד את המקורות כמי שפונים אל הקורא, עכשיו.
אנו הולכים לחפש קול פנימי, סמוי, מן הסוג שאמר לאברהם "לֵך לךָ". ולא היה איש בעולם באותה שעה ששמע את הקול, מלבד מי שאליו הופנה. ולא היתה לאברהם שום דרך להוכיח למישהו שאכן היה קול, והוא קם והלך.
לֵך לךָ, נאמר לאברהם, מכל מה שאתה מכיר. מכל מה שמקובל. השפה. התרבות. המנהגים. הארץ. לֵך לךָ מכל אלו היודעים את כל התשובות בשבילך ולֵך לךָ מכל אלו האומרים שאתה לבדך אדון לעצמך. לֵך לךָ למקום שבו יהיו עימך, בתחילה, רק שאלות.
המסע ארוך. נביא בו יסודות מכל ספרי היהודים שבהם דרשו אלוהים: תנ"ך, משנה אגדה ותלמודים, פילוסופיה יהודית, הלכה, קבלה וחסידות, ספרות עברית. מומלץ לקרוא אותו לאט. יש מידה שבה אתה יכול לפגוש אלוהים ביום אחד.
בדרכך תלמד לשאול את השאלות הקשות שמציקות לך. ותלמד לשמוע תשובה. אם תשאל. תשאל הכול. תשאל ותהיה מוכן לחכות. תשאל ותהיה מוכן לעשות את מה שתשמע, אם תלך בדרך הזאת, תתבלבל, תאבד, ולא תעזוב, נתיב יימצא לך, חקוק בסלע, אל יסוד לא יאכזב. שאלותיך תיקחנה אותך למקום שבו לא היית מעולם. המקום שבו אלוהים נשמע.

שאל שאלה
הספר הוא מדריך. כדי לבחון אותו צריך לצאת לדרך. לשאול שאלה. שאלה אישית, ממוקדת בעניין ומקום ואחריות אפשרית. שאלה שההתמודדות איתה מוטלת עליך. שאלה שאתה כבר שואל. מה מעסיק אותך בעת האחרונה?
מה נכון לעשות בעניין המעסיק אותך? שערי הספר יציעו מסלולים שונים למצוא בהם את תשובתך, אך מטרת כולם תהיה אחת – זיהוי מעשה נכון אחד שלך.
שאל שאלתך. שאל שוב ושוב. אפשר שבכל פעם יתקבלו תשובות שונות. מעמיקות יותר, ישרות יותר. מבטאות נכונוּת גדלה והולכת לעמוד מול האמת, מול נותן דרכך.
שאל על עניין מסוים המעסיק אותך, או שאל בכלל: מהו ייעודי? למה אני כאן? אילו תפקידים תיכננת לי? מהו שקיבלתי ממך וראוי לומר עליו תודה? מה אני רוצה ממך?
ערכם של כלי העבודה של היהודים מתחיל להתבהר רק כאשר משתמשים בהם. שימוש חוזר. שיטתי. הם תובעים מאמץ ונכונוּת להסתכן. זה לא יהיה סיפור של התאהבות מפגישה ראשונה.
כלי העבודה שלפניך עברו כמה שלבי ניסוי וגיבוש. ניסינו אותם, ראשית, על עצמנו, עד שהפכו לנו לבני-לוויה ההולכים עימנו ומחזירים אותנו לדרכנו בכל פעם שאנו טועים ומתבלבלים. ליווינו במסע הזה סטודנטים, מטופלים ותלמידים בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל-אביב.
ועכשיו הדרך מוצעת לך, הקורא (או קוראה, כמובן. הפנייה אל היחיד היא פנייה אל שני המינים כאחד). האם נוכל לשוחח באמצעות ספר? יש לי תקוות וספקות. חלק מהצלחת המפגש הזה תלויה במעשי. הדרך צריכה להיות ברורה ואמיתית. הכלים צריכים להיות פשוטים וניתנים לשימוש. וחלק תלוי בך. האם תביא את עצמך למפגש הזה? האם תנסה את הכלים?
האם תסתפק בקריאה לצורך השראה? האם תפטור את עצמך בתשובות מהירות, שטחיות? האם תעז לתת לשאלות לעמוד לפניך, לחיות, לתבוע אותך, להתענות? האם תמשיך לעמוד גם כאשר תהיינה תשובות, כשייפתח השער? האם תשמע, כאשר תוזמן לעלות?
 

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.