חמשת דרכי ההכחשה של הישראלים ("הארץ" 25.8.14)

איך מתגברים על הייאוש
יאיר כספי

ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה מאד לשאתו. לכן אנו נוטים להכחישו באמצעות פתרון מדומה הנותן תחושה של מוצא כלשהו. חמש דרכי הכחשה משמשים את הישראלים בקיץ הזה:

להרוס את עזה

הזעם המצטבר מדכא את בעליו. המתפוצץ בתוכו חושב שירפא כאשר יפרוק את כל זעמו ומגדל פנטזיה של נקמה: לצרוב להם בתודעה זוועה שיזכרו מאה שנים.

למצוא אשמה ולכפר עליה

קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה, שמעשה של כפרה עליה, ישיב להם, כאילו, שליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של חמאס.

למצוא בוגדים בתוכנו

את התסכול המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים אחד על השני: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגדים.

לרדת מהארץ

מי שאיבד את יכולתו למצוא בישראל משמעות, ואזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה יש חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות.

להכריז שניצחנו

מנהיגינו אמני הספין התקשורתי התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח כך. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה שהוא יזכור הרבה שנים" נישן יותר טוב בלילה ותחלוף חרדת המנהרות.

לקחת תרופות

בחברה שחבריה איבדו את שייכותם לקהילה ועם, אנשים נוטים לייחס את סבלם למשהו שלא בסדר אצלם. המיואשים לבדם מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין החמאס ואמא שלהם.

הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון: האנשים החושבים שלא היו מספיק נחמדים לאויביהם, סובלים עכשיו משתי בעיות: דיכאון ואשמה עליו. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזו בלבם גובר כשהם או ילדיהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו שצוק איתן הספיק להתרעה בת חמישה ימים. האנשים שביקשו לעצמם טיפול פרטי גילו שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב.
התמודדות עם הייאוש מתחילה מהכרה במציאות: אנחנו מדוכאים. סיימנו בתיקו ואפשר שנכשלנו במערכה הזאת. הבחירה לחיות בישראל מחייבת עמידה בקשיים גדולים מהמקובל במדינות המערב. עמדנו בקשיים גדולים בלי להתייאש כשידענו למה אנחנו פה. גברנו בעבר על אויבים קשים מן החמאס.
כדי להתגבר על הייאוש מומלץ להאמין למי שאומר שהוא רוצה למות ולוותר על הניסיון להבינו. לוותר על תאוות הנקמה המוחקת את צלמנו. להפסיק לרמות את עצמנו על הישגינו. להיזכר ביסודות המחברים אותנו ולהימנע מחיפוש אשמים בתוכנו. לקבל החלטה להישאר ולהיאבק על עצמאותנו. להשיב לעצמנו את היוזמה ולהכריע את המערכה.

למאמר ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2414450

הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.

 

 

 

 

 

 

תפילות לאל שיכול לשאת ייאוש

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

תפילות לאל שיכול לשאת ייאוש

יאיר כספי

 כשהייתי באה בילדותי אל אבי, ומספרת לו על בעיה בבית הספר, או קושי חברתי, או סתם יום עצוב שלי, הוא היה חוזר על משפט שקיבע לשנים רבות את נתיב חיי:

"זאת הבעיה שלך".

החלטתי לשמור את הכאב לעצמי, כי היה ברור שלאף אחד אין סבלנות לתלונות שלי. מייחסו המסויג של אבי הסקתי גם שאולי עדיף לא לגעת בצערי, לא לדעת אותו, לפתור אותו באופן חיובי.

כשהופיע הדיכאון שלי, לאחר לידת בני בכורי, נהגתי כפי שנהג אבי בדכדוך הסמוי שהביא עמו משברי עולמו: חזרתי מהר לעבודה. הודעתי לכולם שהכול בסדר אתי. עשיתי רשימות של דברים שצריך לעשות ותקתקתי אותם אחד אחר השני.

שלושים שנה אני ממשיכה להודיע שהכול בסדר אתי. חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, אפילו אחי ואחותי, הכול מכירים אותי כאישה עם הרבה כוחות, עושה הרבה, נעימה לסביבה. 

כך חשבו, מן הסתם, גם כל הפסיכולוגים שמימנתי במהלך השנים. דיברנו הרבה על הדיכאון, ודרכי התמודדות אתו. לא ידעתי שמותר לי לצפות מהם למה שאבי אסר עלי: לשאת עמי את כובד כאבי.

הדיכאון היה בחדר רק בשמו, ללא צבעו הקודר וטעמו התפל. יותר מכל חששתי שיאמרו לעצמם בהיכנסי לחדרם: "אוף, שוב המעצבנת הזו". פחדתי שלא יהיה להם כוח אלי, שיעדיפו על פני, כמו אבי, את אחי ואחותי המתפקדים להפליא. דאגתי שיהיה למטפלים שלי נחמד אתי.

רציתי לשתוק. לשתוק שעה. לשתוק שנה. להתמסר לייאוש. לשמוע את חוסר התקווה. להסתתר מתחת ענן שחור. להתכווץ מתחתיו, כאילו לעולם לא יעבור. רציתי לשתוק ודיברתי בלי הפסקה.

את דיכאוני תחזקתי בעזרת תערובת של עבודה, תרופות, שיטות להתפתחות רוחנית, וגברים. על בני זוגי הטלתי את המשימה  לרפא אותי בלי לדעת מה אני מרגישה.

ארבעה גברים היו לי. אחד טייס יפה מראה. אחד רואה חשבון מצליחני. אחד מוזיקאי ג'אז מחונן. אחד איכר שורשי. ולא הרגשתי שאיש מהם באמת אהב אותי.

נהגתי לומר שעוד לא פגשתי את הגבר שראה אותי. ואולי הם אהבו. אבל לא אותי. אהבו אישה ססגונית, מרעישה, מצחיקה, ולא קיבלו רשות להתחבר למקור העצב הפנימי. לנסות להתגבר על איסורו של אבי.

ארבעה גיבורים, ואיש מהם לא שיחרר אותי מן המצודה שבה אני לכודה בשבי הדימוי הציבורי. מה שמותר שידעו עלי בפומבי.

היה עוד אחד. איש דתי, שנתתי לו הצצה למקומות העקומים שלי. וקיבלתי ממנו רשות להזדקק. לבקש אותו כאחי. והוא היחיד מביניהם שעל אבדנו יש צער בלבי.

כשסיפרו לי עליך ואמרו שאתה מומחה בין לאומי לדיכאון עמיד שאינו מגיב לפסיכולוגים,  מצאתי מייד שבעה הסברים למה גם לך אין סיכוי איתי. מאחוריהם הסתתרה  בהלה גדולה. אם אדע מה אני מרגישה, אם אקשיב לרצון העולה מן התהום האפלה, אפשר שמשא הכאב יהיה בלתי אפשרי בשבילי.

בעבודתך נוצרו לי כמה תפילות:

א.

לדיכאון שלי תהיה תקווה,

אם ימצא מי שיכול לשאתו,

לצלול לתהומו,

ולא להיבלע.

 

האב ששלחת לי,

לא ידע להביא אלוהים לתהומי.

ולכן אני מבקשת שתבוא אתה בעצמך,

ותכריז שהתהום שלי שלך.

 ג.

כשאמר "זאת הבעיה שלך",

לימד אותי אבי,

שהדיכאון הוא יצירה שלי,

דבר שאלוהים לא ברא,

ואני הבאתי על עצמי.

 דבר שלא נועד להיות,

הגיע בטעות,

ואסור לגרור לתוכו את זולתי.

 לא ראוי להכירו, להתיידד עמו,

נדרשתי לנדותו מתוכי,

להניחו מחוצה לי.

 ד.

יוצר האור ובורא החושך,

ממית ומחייה, מוריד שאול ומעלה,

אנא בוא להיות עמי בבור תחתית שלי,

בפינת המוות הפנימי.

 

אני מבקשת אלוהים,

שיש לו עניין בצער אישי,

ויכולת להישאר עמי,

גם כשאני משקפת לו,

פגימה בעולמו.

 

וגם, אני רוצה לדעת,

שמצטערים אצלך,

לראות בריה נשברת בעולמך.

 

אם תבוא, נושא יגון,

מרה שחורה וזיכרונות שואה,

אם תבוא להיות עמי בשברי,

יהיה השבר הזה אני.

 ה.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

מעשיו הולכים בנתיב שסללת לו.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

לא תיבהל מסופו.

 

אתה הולך עמי,

גם כשאני מנסה לצאת מתחומך.

מחפשת מקום בו לא נודע שמך.

 

אתה החוקר הראשי שלי,

המומחה הבולט לתחומי,

גלה לי עצב שבי,

שלא אעז לדעת לבדי.

אמור לי עניינו בעולמי.

ו.

בשמיים פגשתיך,

אבל עוד לא אדע,

מהו לפגוש אותך,

בתהומך.

 

ללכת למקום שבו עולמי נגמר,

ולמצוא שם יד מנחה שלך.

 

ואם תאמר לי אדוני,

שהתהום דינו להישאר עמי,

יהיה העצב שבו אתה נמצא,

פחות נורא,

מן העצב שהוצא מחוץ לעולמך.

 

אנא גלה לי אותך,

בשברי בריאתך,

שבה נעלם אדם,

והארץ נבלעת לתהומה.

יתגדל ויתקדש שמך,

כשהעולם נעלם,

בחור השחור שממנו יצא.

 

האם תחיית המתים,

שעליה רומזים בתורה,

היא הרגע שבו,

במקום מותי,

אתה נמצא?

 ז.

כשאתה עמי, דבר לא חסר

עולמך מתמסר,

מצוותך ממצפנת אותי,

נותנת לי אישור קיומי.

לא ישלוט בי צל המוות ההולך לצידי,

רק מולך אתנהל,

ואתה תשא עמי משאי,

ראוי לי שנבראתי, כשאתה עמי.