נהג מונית (חלק ב')

 

רגעי הדעת

נהג מונית (חלק ב')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או עומד על המשמר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

האם הנהג מצפה שאדבר איתו, שואלת את עצמה הנוסעת השישה עשר. אם תתעלם ממנו תרגיש אשמה. אם יפנה, ותוריד את שפתה לרמה שמתאימה לו, לדעתה, תרגיש מזויפת ומגעילה. היא נאלצת לזייף בחייה כאשר היא מנוהלת מול התפקיד שהטילו עליה הוריה: "האחות המצליחה הדואגת לאחיה". היא מרגישה אשמה, כאשר היא מעזה להתקרב לניסיונה הלא פתור: להשתחרר מהוריה ולהכיר בצרכיה שלה.

הנוסע השבע עשר הולך ברגל, למרות שהוא ממהר ויש בידו די ממון לנסיעה. כאשר אתה נזקק למישהו, אומרת אמונתו, בסוף לא נותנים לך את מה שאתה רוצה, לכן יסמוך רק על עצמו. אין בעולמו תפילה. אין למי.

הנוסע השמונה עשרה רוצה שקט בנסיעה. חושש מנהג המספר את הצרות שלו ומפיל עליו טראומה לא פתורה. מנוהל מול אני שמותר לו להיות רק חזק ועצמאי, וחושש מניסיון לא פתור, שיבטא תלות מבישה ועלובה, שאסור לאיש לדעת את קיומה.

הנוסעת התשע עשר תנהל את הנסיעה: סע דרך מרמורק ואחר כך ימינה בכניסה השנייה. אפשר מזגן בבקשה? ניסיונה הלא פתור הוא התמסרות שהיא חווה כסכנה. איש לא ידאג לך אם לא תעשה זאת בעצמך. סיסמת האליל שהיא עובדת: אני בטוחה כשאני בשליטה.

הנוסעת העשרים מנוהלת מול דמות עצמה נשגבת ונדיבה, חשה חמלה כלפי הנהג הנאבק לפרנס את משפחתו ונענית לבקשתו להעלות נוסע נוסף "לאותו כיוון". מתברר שהנוסע שנוסף מחייב פנייה למסלול המאריך את הנסיעה.  ניסיונה הלא פתור הוא התרכזות בצרכיה שאסורים עליה. הנהג נראה לה, כמו בעלה לשעבר, כמו אביה, איש מוגבל שלא יוכל לעמוד בבקשתה. לא תעז להיות לרגע ילדה, שזקוקה מאד לדבר מה ממך.

המוסיקה במונית צורמת לאזנה.  המזגן מקפיא אותה. הנהג שולף סיגריה מהחפיסה. הנוסעת העשרים ואחת אינה פוצה את פיה. היא מאמינה שהאנשים המוצלחים, כמותם תמיד רצתה להיות, יודעים, ברגעים כאלו, להתעלות מעל לצרכים הקטנים שלהם. ניסיונה הלא פתור: הפחד לגלות שהיא פרימיטיבית כמו אמה, שתבעה מכל העולם את צרכיה בצורה מבישה.

הנוסע העשרים ושתיים חושש שהנהג בחר בכוונה מסלול ארוך מדי. הוא לא ישתף את הנהג בתחושתו, מחשש שהנהג יעמיד אותו בניסיונו הלא פתור: יבייש אותו. הוא מאמין בגורל רע שאי אפשר לשנותו, אבל אפשר לפעמים להתחמק ממנו לזמן מה. לכן הוא מבקש מהנהג לעצור באמצע הדרך. יורד מהמונית בשתיקה כדי להחליפה במונית שנהגה אולי ינהג בו כשורה.

הנוסע העשרים ושתיים יודע שהנהג ינסה לרמותו, כמו אביו, שנהג, כדי להסתיר בעיה שיש לו, לשכנע את בנו להודות שהבעיה שלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיונו, התפרצות אלימה של זעם שתאיים על זהותו, הוא נוהג בנהג כפי שהוא נוהג באביו: מנסה לחנך אותו על דרך ההתנהגות הראויה של נהג לנוסעו.  

הנוסע העשרים ושלוש, מתפעל מחוצפתו של הנהג שעצר באמצע כביש הומה כדי להורידו, תוך שהוא חוסם את התנועה, ומנפנף בידו בביטול לנהגים הזועמים: "תצפצפו, תצפצפו". הוא מנוהל מול אני הגון, מתחשב וערכי, וניסיונו הלא פתור הוא  הרשות שיש לנהג לדאוג לרגע רק לצרכיו שלו. הוא מטיל על הנהג לשאת בשבילו את ה"מניאק" שבו, כדי שיוכל, בו זמנית, להתפעל ממנו, ולגנותו.

הנוסעת העשרים וארבע יושבת מאחור ובוחנת היטב את פני הנהג לראות אם חבויים בהם רמזים לאלימות. אם יפנה אליה, תהיה נחמדה. "נחמדות" הוא האליל המשמש לה פתרון מדומה לכל צרה, נחמדות, היא מקווה, תציל אותה מניסיונה הלא פתור: פחד האנשים הכופים עליה לספק את רצונם.

הנוסע העשרים וחמש חוקר את הנהג לגבי רגשותיו בנושאים שונים. הוא פועל על פי ההיגיון בלבד, את שכלו הקר, וניסיונו הלא פתור הם רגשות שאינו יודע איך לנהל, אולי יבלבלו אותו או יסיטו אותו ממסלולו. הוא מטיל על זולתו להרגיש במקומו.

הנוסע העשרים וששי מתעניין בדעותיו של הנהג, כנציג של "האיש מן הרחוב". הוא מאליל את עצמו כנעלה על הנהג. אם ישוחח עם הנהג כשווה לו, יעלה בו ניסיונו הלא פתור: חווית פחיתות ערך שהוא נושא עמו ביחס לאחיו "המוצלח", הבכור.

הנוסעת העשרים ושבע צוחקת עם הנהג כל הנסיעה. אם תפסיק לרגע לחייך, היא חוששת, פניה יסגירו את ניסיונה הלא פתור: רגשות של עוינות או תיעוב שהיא חשה לפעמים. אם לא תחייך, יתגלה כישלון מפעל ההתפתחות שבו השקיעה שנים מחייה: להגיע למדרגה רוחנית שבה מתעלים מעל הרגשות השליליים, שנאסרו עליה בילדות.

הנוסע העשרים ושמונה מביט בדאגה במונה, חושש שהנהג יתבע ממנו מחיר שבו לא יוכל לעמוד. הוא נאבק באל מחמיר המטיל עליו משימות שהן מעבר ליכולתו. ניסיון ילדותו הלא פתור: תביעת אמו שיספק צרכים רגשיים שלה שמילואם היה הרבה מעבר לכוחו.

לנוסעת העשרים ותשע חשוב לטהר את נהגי המוניות מן השם הרע שהנוסעים מוציאים להם. היא עובדת אל טוב, ומאמינה כי אם תתייחס יפה לכל אדם, תוציא ממנו את הטוב שבו. ניסיונה הלא פתור הוא רשעות חסרת רחמים שמפגש עמה ערער את עולמה. היא חוששת שאם יופיע נהג רשע, לא יהיו לה כלים להתמודד עמו.

הנוסע השלושים מרגיש צער על הנהג, שעבודתו סתמית, חוזרת על עצמה, חסרת משמעות, ואין בה סיכוי לגמול ראוי.  ניסיונו הלא פתור הוא משא תחושה דומה שהוא מרגיש כלפי חייו. האליל שהוא עובד, ואשר לכאורה יפתור את בעייתו, הוא התפקיד שעוד לא קיבל, או מקצוע אחר, שבו ימצא את עצמו וייפטר מייאושו.

הנוסע השלושים ואחד יעלה למונית רק אם חיכה לפחות שעה לאוטובוס שלא בא. אלילו המחמיר אומר שרק לאחר סבל נאות יש רשות קצת ליהנות. ניסיונו הלא פתור הוא איש מפונק ונהנתן שראה בביתו, ואסור לו בשום פנים ואופן, אפילו לשעה אחת, להידמות לו.

הנוסע השלושים ושתיים מודאג מן האפשרות שהתנהגות חריגה של הנהג תשאיר אותו חסר ידיעה לגבי התגובה הראויה. המונית היא בשבילו יקום מקביל, שאת חוקיו אינו מכיר. חלומו האלילי הוא עולם שחוקיו מפורסמים והכול תמיד מקיימים אותם. ניסיונו החוזר הוא התנהגות אנושית שאינו יודע מה הוא אמור להרגיש כלפיה, ואיך מקובל להגיב.

נהג אחד הסיע את כל הנוסעים. באותה מונית. עם אותה המנגינה. באותו מסלול. ובאותו מחיר. בכל זאת, כל איש זוכר נהג אחר: הדמות המאתגרת את ניסיונו הלא פתור, שממנו הוא מתגונן דרך אליל שהוא יוצר. מי נוהג במונית שבה אתה יושב? מי הוא האליל שעבודתו תציל אותך ומהו ניסיונך הלא פתור?

 

 

נהג מונית (חלק א')

רגעי הדעת: נהג מונית (חלק א')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או צריך להיזהר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

נוסעת אחת מרגישה חובה לנהל עם הנהג שיחה. חוששת שאם תשתוק הנהג יתאכזב או ייפגע. היא מנוהלת מול "הפיה הטובה" וניסיונה הלא פתור: איסור על דאגה לעצמה או פחד מתוקפנותה.

נוסעת שנייה, המודאגת ממשקלה, בטוחה שהנהג היה מעדיף נוסעת יותר רזה. כפיצוי היא משתדלת לשעשע אותו בשיחה קלה. ניסיונה הלא פתור הוא אשמה על עצם קיומה. ואלילה: האישה היפה, שאילו הייתה כמותה בוודאי הייתה רצויה.

נוסעת שלישית בטוחה שהיא מפריעה לנהג העובד קשה בזמן שהיא מבלה. אלילה הוא "האיש החשוב" העושה את העבודה. אביה, תעשיין מצליח, עבד שעות ארוכות, וזלזל בבתו שרק "הולכת לחוגים". לאמה, ניצולת השואה, לא היו כוחות לגידול ילדים. ניסיונה הלא פתור: החשש שנוכחותה בעולם היא הפרעה.

נוסע רביעי יושב מאחור. עושה עצמו עסוק בדפי יומן העבודה שהוא מחזיק על ברכיו. חושש מנהג שיפנה אליו וירצה דבר מה. ניסיונו הלא פתור: מישהו מנסה לקחת יותר ממה שאני רוצה או יכול לתת לו. את אלילו הרע הוא עובד בדרכים שהוא מפתח כדי למנוע את קירבתו.

נוסע חמישי חושש כי בשל מבטאו הנהג יחשוב אותו לתייר וינצל את זרותו.  גם הוא מנוהל מול האחר הרע שצריך להיזהר ממנו. וניסיונו הלא פתור הוא חוסר שייכות המלווה אותו מילדותו.

הנוסעת השישית חייבת לדעת את מחיר הנסיעה לפני שהיא נכנסת למונית, כדי למנוע בכול מחיר אפשרות של מחלוקת בסופה. היא מבלה חלק גדול מחייה במאמץ לעקוף את ניסיונה הלא פתור: תוקפנות שתצא ממנה ותזכיר לה את גסות הרוח המביכה של אמה. היא מנוהלת מול "אני הטובה".  

הנוסעת השביעית מרחמת על הנהג. היא דולה ממנו פרטים על קשיי הפרנסה שלו. אלילה הוא חשיבה חיובית שהיא כופה על עצמה. ניסיונה הלא פתור הוא כישלון מייאש שאסור לה לפגוש בתוכה ולכן הוא מושלך בקביעות על אחרים: אחותה אומללה, בעלה במשבר. הנהג מסכן. היא מראה לכולם את הצד החיובי של החיים. אצלה הכול חיובי כל הזמן.

הנוסעת השמינית יושבת מאחור, מחכה שתסתיים הנסיעה, ומתפללת שהנהג לא ינסה לדובב אותה. אם יפנה אליה, היא חוששת, תאמר אולי דבר שאסור לומר. היא מאלילה שתיקה רבת שנים, ששמרה עליה בילדותה מפני מבוגרים שלא רצו ולא יכלו לשמוע את רגשותיה הקשים. ניסיונה הלא פתור הוא אימת אשמה על התפרקות המשפחה, שתיפול עליה אם תבטא את אכזבתה ממצב הדברים.

הנוסעת התשיעית משעשעת את הנהג, כדי לא לפגוש עצב שנדמה לה שהיא רואה בפניו, המזכיר לה דכדוך שלא יכלה לשאת בבית שבו גדלה. כוהנת גדולה  במקדש השמחה, אסור לה לפגוש את העצב שלה.

הנוסעת העשירית מתפעלת ממראות העיר המיוחדת והמדהימה שהם נוסעים דרכה. מנוהלת מול אלוהות שהיא מוצאת בעצמה, ובכל דבר סביבה. ממשיכה את מנהג בית הוריה שעבד אותה, בתנו המופלאה והמדהימה. דור שני היא לניצולים, הבורחים מאימת סתמיות  הקיום, בעקבות השואה.

הרבה מוניות חולפות על יד הנוסעת האחת עשרה ולא עוצרות לה. כל אחת מהן היא עלבון אישי בשבילה. הנהגים, היא חוששת, יודעים את מה שניסתה להסתיר מאז ילדותה: היא לא רצויה. במונית שבסוף תעצור לה היא תגלה סימני לכלוך והזנחה. "מה שמגיע לי" תאמר לעצמה.

הנוסע השלושה עשר שואל את הנהג אם הוא מסיע הרבה תיירים ואיך הם מרגישים בארץ. התיירים נושאים בשבילו את ניסיונו הלא פתור: תחושת זרות שהוא חש כלפי הארץ אליה שב לאחר שנים ארוכות בחו"ל. הוא מאליל את הגולה שבה, לכאורה, אף פעם לא היה זר, כי לא ציפה להרגיש בה שייכות לשום דבר.

הנוסע הארבע עשר מקנא בנהג, ציפור דרור, העובד אצל עצמו. הוא האליל בעבר את הקיבוץ שבו גדל ותבע ממנו להקריב את עצמו על צרכי הכלל. ניסיונו הלא פתור הוא כמיהה לרשות שלא קיבל לדאוג לפעמים רק לעצמו. לכן היום הוא מאליל את מי שנדמה לו שזכה במתנה כזו.

הנוסעת החמישה עשר היא גברת מכובדת, שתשב רק מאחור. אם יפנה אליה הנהג תענה לו בשפה גבוהה שתאמר "אתה ואני לא אותו דבר". מנוהלת מול בני המעלה שאליהם היא משייכת את עצמה. נמנעת מניסיון מחפיר: האפשרות שיש בה דבר מן היצריות הבהמית שהנהג מייצג בשבילה, ועשויה לשייך אותה לקבוצה הנחותה.

 

האיש הזקוק לאלוהים שמתעניין ברגשותיו

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש הזקוק לאלוהים שומע

יאיר כספי

אני רוצה שהיא תראה אותי ותרגיש בלחץ שבקשתה גורמת לי.

אני רוצה להיות חשוב יותר בעולמה. שתבוא אלי ותשאל אם ביקור כזה מתאים לי, האם תהנה ממנו יקירי, או תסבול?

הייתי מעדיף שהיא לא תצטרך לשאול. שתכיר אותי. שתדע לבדה שאיני יכול. שזהו ביקור אחד יותר מדי.

אני המום מן הדרך האגבית שבו היא מציינת את אפשרות האירוח אצלנו. עיוורת למצוקה שהצעתה מעוררת אצלי. מרוכזת בצרכיה בלבד.

אני מתחנן בלי לדבר. אנא בואי רגע להביט לתוך עיני. להיות לרגע איתי. לשאת עמי את קשיי.

אני רוצה להתפוצץ. לומר לה שאינה יודעת מי אני. אף פעם לא ניסתה לגלות.

אני מבקש ממך אלוהי שתיתן לה עיניים לראותי.  חשוב לי שתאמר כי אתה מכיר בתקלה  שנפלה על ידך. אני מבקש שתעשה לי נס ותברא מחדש את האישה. והפעם  תכלול בה לב להרגיש אותי ויד ללטף את ראשי (ואם אפשר, ישבן יותר קטן).

ובזאת יתוקן חוב ישן שיש לך אצלי. האם ששלחת להוליד אותי ראתה בי מישהו שבא להאיר את עולמה והתקשתה לתת לי תפקיד של תינוק רגיל. היא לא שאלה: תגיד ילד, מה אתה רוצה? מה חשוב לך?

האם שייצגה אותך אצלי לא התעניינה בהרגשתי. לא לימדה אותי לתת שמות לרצונות: עייף, רעב, רטוב, כועס, כואב, עצוב, בודד, מפחד, גאה מאד. היא לימדה אותי לא לצפות לך שתבוא, ותתעניין, ותרצה להקשיב, ותתגייס לעזור. שתאמר: לא ידעתי מה בני עובר.

כיוון שהיא הייתה מינוי שלך, הבנתי שזו כוונתך: שאשרוד, בלי לדעת מה אני עובר. בלי להרגיש. בלי לדבר. חייתי כך שנים רבות. זה היה סידור גרוע מאד.

אני רוצה לבקש היום דבר שאין בי כלל ולכן קשה לי אפילו לשער. אני צריך אלוהים  שפונה אל יצוריו מיוזמתו ומתעניין לדעת איך הם מרגישים בעולמו. האם אפשר שזהו אחד ממעשיו של כבודו? האם תוכל בבקשה לגלות לי שחושבים עלי במקום כלשהו? שחשוב לך לדעת אם קיבלתי את מה שאני צריך פה?

שמעתי עליך שאתה נדיב ויודע לסלוח. קראתי שאינך חייב שמישהו יהיה בדיוק כך, או כך, או עכשיו, או תמיד. פגשתי אנשים שקיבלו ממך את המתנה הזאת. חלקם ניסו לחלוק בה עמי, וסירבתי לקבל. לא הייתי בטוח שהיא חוקית. שיש אלוה שחסדו באמת.

אתה מבין, אדוני, אני מבלה את חיי בתביעה חסרת סיכוי מאנשים לתת לי את מה שכבודו החסיר. הגיע העת  שאוותר להם ואפנה בקשה לבעל הדבר.

אני מבקש שתבוא ותשאל אותי איך אני מרגיש. אני מבקש להרגיש שמותר לי להגיד שאני שמח או עצוב, מרוצה או מאוכזב.

לא די לי שתשאל. אם אתה רוצה שאשאר בתכנית תצטרך להתאמץ אתי יותר. אנא אלוהי שכנע אותי להאמין שאתה קיים, ורוצה, ויכול לשמוע אותי. שיש לך עניין עמוק ואמיתי בכול מה שאומר. שתוכל לשאת ייצור המאוכזב ממך בדרך כלל.

אמונתי תעמוד או תיפול על הנושא הזה. אינני זקוק לאל הנותן ייעוד או גבול. אני זקוק לאל המתעניין בי לא בשל איזה דבר שאוכל להוסיף לעולמו. אני מבקש אלוהים שישמח גם אם אודיע לו שהיום אלך לים, סתם כך.

אני זקוק לאל שיאמר: ראיתי אותך בכל השנים שבהם חשבת שאני נעדר. ראיתי אותך מתרחק ונסגר. מתייאש. מוותר. ראיתי אותך והיה לי צר. אני שמח שנזכרת להתקשר.

אני צריך להאמין כי להרגשתי יש אצלך יש משקל. שתאמר לי כי אם יהיה צורך, תסיט בשבילי כוכב למסלול אחר. שיש מצידך אפשרות להתמסרות וויתור על הסדר המקובל.

אני מבקש לקבל אישור להיות קשוב בפעם הזאת לרצון שלי בלבד. לא אתגמש ולא אסתגל. לא אהיה חברותי. לא אחשוב על הצרכים של מישהו אחר. אדע כי יש לפחות אחד בעולם שאצלו אני מקובל.

אני צריך לדעת כי יש לפחות מקום אחד בעולם שבוא אני בסדר גם אם לא אפתור דבר. ולא אגדל. ויוותרו בי כל מגבלות העבר. ופצעו יישאר. ואדרוש דבר מקומם ומוזר ולא מתקבל על הדעת בכלל. והכול יאמרו  "אנוכי" "מרוכז בעצמו" ואשמע אותך אומר: אבל זה מה שהילד צריך.  ומותר לבקש.

איך אמונה מרפאה : הפסיכולוגיה של מקורות היהדות

איך אמונה מרפאה: הפסיכולוגיה של מקורות היהדות
ד"ר יאיר כספי


אבדן האמונה כמשבר פסיכולוגי
הרצון להאמין הוא מן הצרכים האנושיים העמוקים ביותר. בויתור עליו אובדת גם תקווה לאמת גדולה, לדרך ברורה, לסיכוי להישמע, ונזרעים גרעינים של ייאוש קיומי שהופכים בהמשך לסתם דיכאון ממקור לא נודע.
הויתור על האמונה השאיר את האדם המודרני, בסופו של דבר, ללא ייעוד, מלבד השאיפה להיות "נורמלי", כמו כולם ולא לסבול. האיסור על הסבל אינו מאפשר לו לעתים לעמוד בקשיים שאי אפשר בלעדיהם לממש תפקיד חשוב.
פיטוריה של הסמכות העומדת מעל לאדם ערערו את הסמכות ההורית, המתחילה מסמכות שהורים מקבלים על עצמם וממנה מאצילים תפקידים לילדים. ילדים שלמדו כי אין למבוגרים סמכות שחובה עליהם להישמע לה, לא נשמעו להם.
הביטול ההדרגתי של כל האיסורים שהיו מוטלים על התנהגות אנושית הוליד אנשים ללא גבולות, ופחד גדול, מפני עצמם. מפני מה שהם עוד מסוגלים לעולל. ומפני האחר החשוד, שכמותם, אין לו אלוהים.
כשנחסמה אפשרות האמונה הלכו אנשים לחפש אלוהים באדם. התרבות שפיטרה את אלוהים ושמה את האדם במרכז עולמה אינה מצליחה לרפא אותו ממחלת התקופה: הפרעת אישיות נרקיסיסיטית, תחושת חשיבותו המוגזמת, תביעות השלמות שלו מעצמו, דרישתו לשליטה מלאה בעולמו. התביעה של האדם מעצמו וזולתו להיות "אלוהיים" אחראית להרס של הרבה יחסים אנושיים.
תכניתו של האדם לשלוט בכל מחיר בעולמו ובתודעתו עשתה אותו משועבד לאמצעים המאפשרים לכאורה שליטה כזו –  טכנולוגיה, שלמות אישית, נעורים נצחיים, חומרים פסיכואקטיביים ועוד . כדי להשתחרר משעבודו הוא צריך למצוא מחדש סמכות אחרת יותר גבוהה מאלו שהמליך על עצמו. כדי להשתחרר מפרעה, סמלם של כל עריצי העולם, היה צריך תחילה למצוא אלוהים, ולהיווכח, באמצעות אותות ומופתים, שפרעה קטן על אלוהים. ואחר כך עוד ללכת דרך ארוכה במדבר ולקבל תפקידים חשובים.

הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הנחות יסוד
למקורות ישראל ישנה פסיכולוגיה משל עצמן. היא מתחילה מגילוי של רצון העומד ביסוד המוטיבציה האנושית: לדעת אלוהים ולגלות מה הוא רוצה מן האדם.
האלוהים שלנו נמצא בזיכרון ישן. בשיחה שהחלה מזמן. פגישות שנתקיימו. קולות שנשמעו. מעשים שנעשו מולו, גם אם לא קראו לו בשמו.
לשיחה הפנימית שאדם מנהל עם עצמו ישנו שותף לא נודע שאפשר ללמוד להכיר ולקבל ממנו הדרכה. הוא "האובייקט" של העצמי, זה שמולו הוא בונה את עצמו. אימא ואבא היו מתווכים, יותר או פחות טובים, "אובייקטים של מעבר" בלשון השפה הפסיכולוגית האחרונה.
דפוס היחסים שנקבע עם שר ההוויה בשלבים הראשונים של ההתפתחות, הוא מה שמועבר לבן הזוג, לילדים, למטפל, לשאר העולם. וגם ההפך: ביחסינו עם בני אדם משמעותיים אנו לומדים על כוונותיו של אלוהים.
תכנה העיקרי של השיחה עם הוויה הוא תפקיד שאדם מקבל ביחד עם אפשרויות לממשו. מילוי התפקיד מזמין קבלת מחויבות מעשית בעולם. אשרי האיש שגילה את מקומו ומילא את תפקידו. כי זה, אומר קהלת, כל האדם.
קבלת התפקיד כרוכה בקשיים. נדרשת עבודה רבה. נגלה בה מעמדו המוגבל של האדם. לכן לצד רצונו של האדם לגלות את ייעודו, יש גם רצון למרוד בו. למצוא אלוהים אחרים שיתן לנו תפקידים יותר קלים.
המרד מצליח לפעמים להביא הקלה זמנית, אבל סופו כשלון. זהו אחד מיסודות סבלנו בעולם: החטאת התפקיד, בשוגג או במזיד.
יסוד שני של סבל אנושי הוא מקרה שאינו תלוי באדם: פציעה. משבר. מקום של אלוהים חסר. בלי חסד. בלי רחמים. בלי הדרכה. לחוויה הפוסט טראומטית קוראים אצלנו ניסיון שלא נפתר. קושי שהוטל עלינו לעמוד בו מסיבה שאפשר ולא תיוודע,  ועוד לא גדלנו אליו, כאתגר.

מקורות ישראל בפסיכותרפיה: תכנית טיפול
היסודות ל"פסיכולוגיה של מקורות היהדות" נבנו במהלך כארבע עשר שנים של מחקר, טיפול והדרכה במספר מרפאות פסיכיאטריות ומכוני טיפול, והוראה באוניברסיטה העברית. השלב האחרון בפיתוח הגישה נעשה במסגרת התכנית הייחודית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב. "פסיכולוגיה ביהדות" מאפשרת התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנותיה הכשירה התכנית מאות פסיכולוגים עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, וגם ציבור רחב (במסלול נפרד) בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
בעקבות הצלחת התכנית החלו רבים ממוריה ובוגריה העוסקים בפסיכותרפיה לשלב יסודות ממנה בעבודתם. יסודות אלו נתגבשו לשיטה: טיפול אישי מובנה קצר מועד העוסק בחמישה שלבים של גילוי תכנים לא מודעים, לימוד מיומנויות פסיכולוגית ועשיית שינויים התנהגותיים:

גילויים מכוננים ומעצבים
האמונה הלא מודעת: דעת אלוהים כזיכרון לא מודע של אמת שנתגלתה, חובה שלא נודע מקורה, נדיבות מופלאה, ידיעת גבול שאסור לעבור, בטחון במקום נורא.
הכרת היכולת: גילוי אפשרויות שידענו לראות, רצונות אמת שהעזנו להקשיב להן, מעשים נכונים שידענו לזהות, ניסיונות קשים שהתגייסנו אליהם, ואלוהים שמולו התנהלנו בכל זאת.
התגלות מן העבר: מפגשים מכוננים עם אנשים שהיה להם אלוהים. היו נאמנים לאמת גם כשדרשה מעשים לא משתלמים. התחלקו במה שקיבלו כאילו הם יודעים מקור שאינו נגמר. התעקשו עמנו על חובתנו גם כשסכנה את אהבתנו להם. סלחו חיכו לנו כאילו הנצח עומד לרשותם.

געגועים רצונות וניסים
ג�
�גועים לאלוהים: גילוי הרצון להאמין. ספקות, קשיים, ואיסורים פנימיים ותרבותיים.
עילויו של רצון לתפילה הנושאת ומרוממת את היחיד ושומרת על תקווה רחוקה.
בקשת הנס כביטוי של צורך חיוני וכוח מניע לשינוי פנימי הנדמה כבלתי אפשרי.

קבלת תפקידים
גילוי מעשה נכון: מציאת אחריותו של היחיד בענייניו השונים. גילוי חובה הצומחת מקבלת אפשרויותיו, פטור מאחריות שאינה שלו,  הקשבה לרצונו, ידיעת אמת, והכרה בגבול שאותו אסור לעבור.
ארגון מחודש של תחומי התנהגות על ידי גילוי וקבלת מערכת של מחויבויות, כיסוד לתורת חיים.
התפקיד העיקרי:  מיון חובותיו העיקריות של אדם וגיבוש סדר עדיפות. גילוי עיקרי משימותיו שהתרכזות בהן מונעת מן העיסוק בטפל להשתלט על עולמו.

פרידה מאלוהי שווא
טעויות חוזרות ומקורן בשעבוד כפייתי להשקפות כזב לא מודעות. זיהוי הקונפליקט הפנימי, תחושות חובה סותרות, עשיית דברים והיפוכם או שיתוק הבאים מהתנהלות מול שני מקורות סמכות. למה קיבל אצלנו בלי משים מקום של אלוהים?
פרידה מעבודת אלילים: ויתור על הבטחות השווא של עבודת אלילים: גדולה, שלמות, שליטה מלאה בחיים ועוד. פרישה ממעשים הנעשים בשרותה. פרידה משותפים לעבודתה.

עמידה בניסיון
הניסיון הלא פתור: מקומות וזמנים שבהם אנו חשים אבודים, מוצפים, מתפרקים או נמנעים כביטוי של משבר שלא נפתר. זיהוי האתגר שאליו אין מתגייסים.
ניסיון עבר שלא נפתר:  זיכרונות טראומטיים חוזרים ואין בהם אלוהים, אין חסד, אין אמת, תפילה לא נשמעת, אין רחמים. מקום בו שיקרו וחטאו לנו ואנו נשלחנו לשאת בכל העונשים. מקום אובדנה של האמונה.
עמידה בניסיון: קבלת הפגיעה כאתגר. גילוי יכולת לעשות את הבלתי אפשרי, לכאורה. חידוש היכולת לרצות, לבקש, לקבל ולעשות מן המקום השבור. קבלת ייעוד הנגלה במשבר. גילוי האפשרות לסלוח לאלוהים ולכל האדם ולהמשיך הלאה משם.
הטיפול בכלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים מזמין עשיית שינוים מרחיקי לכת. הוא חופף בחלקו לתכנים בשיטות פסיכותרפיה ידועות אך מוסיף עליהם משמעות חדשה ליסודות ישנים: ברכות, תפילות, מצוות, מאבק בעבודת אלילים ועמידה בניסיונות קשים.

לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!