נפתחה ההרשמה למחזור י"ט של "פסיכולוגיה ביהדות"

פסיכולוגיה ביהדות
מחזור י"ט: תשע"ז – תשע"ח
2018-2017

תכניות באזור ירושלים ובתל אביב

מנהל: ד"ר יאיר כספי

פסיכולוגיה ביהדות היא תכנית להתפתחות אישית הנעשית בעבודה קבוצתית. התכנית מזמינה לעצור לרגע את שטף החיים. להתבונן. להתרכז בדברים החשובים. לראות אפשרויות במקום לעשות עוד מאותו דבר. לפגוש אנשים ולמצוא עמם את חכמת הקבוצה וללמוד שפה ישנה-חדשה.

התכנית משלבת את הישגיהן של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הקוגניטיבית, והחיובית עם כלי העבודה הפסיכולוגיים שהתפתחו מן המקרא, דרך התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות ועד הספרות העברית. פסיכולוגיה ביהדות פעלה במשך עשר שנים באוניברסיטת תל אביב והפכה לפני תשע שנים למכון עצמאי. כאלף בוגרים, מכל תחומי העשייה, חילוניים כדתיים, סיימו את התכנית ב – 19 שנותיה.

שיטת העבודה שנתגבשה הובילה רבים מהמשתתפים לתהליכי שינוי משמעותיים .העבודה נעשית דרך פיתוח היכולת לספר מחדש את סיפורי החיים של המשתתפים ואינה מותנית בלימודים קודמים כלשהם. התכנית מפעילה קבוצות עבודה של ערב ובוקר הפועלות לאורך השנה. ההשתלבות בקבוצות אלו נעשית דרך הצטרפות לתכנית המבוא.

תכנית המבוא

בתכנית המבוא לומדים:

  • לגדל שמחה על ידי הכרת העולם כמתנה.
  • למצוא שאלות המגלות מעשה נכון.
  • לזהות שקר שאנו מספרים לעצמו ואמונת שווא המקיימת אותו
  • לגלות ניסיון לא פתור שהימנעות ממנו מנהלת את חיינו.
  • להקשיב לרצון שאסור לוותר עליו.

המפגשים השבועיים, בני ארבע שעות כל אחד – מתחלקים לשלושה חלקים: – שיעור מבוא לכלי העבודה, עבודה בקבוצות קטנות (חברותות) וסדנה קבוצתית. תכנית המבוא בת עשרה מפגשים נפתחת כל שנה בסתיו. תכניות פסיכולוגיה ביהדות מועברות על ידי ד"ר יאיר כספי ביחד עם מנחי פסיכולוגיה ביהדות.

שיטת העבודה של פסיכולוגיה ביהדות פותחה על ידי ד"ר יאיר כספי (המרפאה הפסיכיאטרית של הדסה, שירות המבחן למבוגרים, האיגוד הירושלמי למאבק בסמים, שרותי בריאות הנפש של "מכבי" ו"מאוחדת", אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית).

מבוא עיוני לתכנית נמצא בספר "לדרוש אלוהים" (רב מכר בהוצאת "ידיעות אחרונות"). הספר "ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" (הוצאת "כנרת-זמורה- ביתן-דביר") הוא מדריך שיטתי לדרך העבודה. מבחר סיפורי עבודה בשיטת התכנית מופיעים באתר "פסיכולוגיה ביהדות" (בקטגוריות "ירידה לצורך עלייה" ו"רגעי הדעת"). הסבל כעונש או ניסיון: הרצאה מצולמת http://www.youtube.com/watch?v=LT4ePoU95fc. גדולה וענווה: הרצאה מצולמת https://www.youtube.com/watch?v=uP054Q5GBPw

סדרי הרשמה

דמי השתתפות: דמי ההשתתפות בתכניות המבוא הם 950 ₪. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. למעוניינים להבטיח מקום במחזור המבוקש מוצע להקדים את ההרשמה.

מקומות, מועדים וסדרי הרשמה:  התכנית באזור ירושלים מתקיימת במוצא עילית, בימי א' בין השעות 17:15 – 21:15. התכנית תפתח ביום א', 3 בספטמבר 2017, יב' אלול תשע"ז (לא יתקיימו לימודים בחול המועד סוכות).

התכניות בתל אביב מתקיימות בבית פומרוק, רחוב אחד העם 56, תל אביב. תכנית הבוקר בימי ג' בין השעות 9:00 – 13:15, תפתח ביום ג' 31 באוקטובר 2017, י"א חשוון תשע"ח. תכנית הערב בימי ה', בין השעות 17:00- 21:15 תפתח ביום ה', 2 בנובמבר, י"ג' חשוון.

ניתן להגיע לבית פומרוק בתל אביב בנוחות, ברכבת לתחנת "ההגנה", עם קווי אוטובוס מרחבי גוש דן המגיעים ישירות לרחוב אלנבי, או לחנות במבחר חניונים באזור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות בדואר אלקטרוני לכתובת caspi3@netvision.net.il או בטלפון 02-6718928, בימים א', ב', ד', בין השעות 09:00- 13:00.

תכנית המבוא מאפשרת התנסות בת שני מפגשים שלאחריהם ניתן להפסיק את הלימודים בהחזר של 80 אחוז מדמי ההשתתפות. הפסקת לימודים לאחר מועד זה – שכר הלימוד אינו מוחזר. הודעות על ביטול הרשמה או על הפסקת לימודים – תתקבלנה בכתב בלבד, עד שלושה ימים לאחר המפגש השני.

 

טופס הרשמה

אבקש להירשם לתכנית הסתיו של פסיכולוגיה ביהדות לשנת תשע"ז – תשע"ח. נא לסמן:

___במוצא עילית בימי א' בין השעות 17:15 – 21:15 (פתיחה: בתחילת ספטמבר).

___בתל אביב בימי ג' בין השעות 09:00 – 13:15 (פתיחה: בסוף אוקטובר).

___בתל אביב בימי ה' בין השעות 17:00 – 21:15 (פתיחה: בתחילת נובמבר).

בתכנית ירושלים (מוצא עילית) : מצורפות שתי המחאות, דמי הרשמה בסך 190 ₪ לפקודת "פסיכולוגיה ביהדות", ליום 2.8.2017. המחאה שניה על סך 760 ₪ ליום 1.9.2017.

בתכנית תל אביב: מצורפות שתי המחאות, דמי הרשמה בסך 190 ₪ לפקודת "פסיכולוגיה ביהדות", ליום 1.9.2017. המחאה שניה על סך 760 ₪ ליום 12.11.2017.

נא להדפיס את טופס ההרשמה, למלא, ולשלוח בדואר רגיל או מהיר בלבד (אך לא רשום) לכתובת הרשומה למטה.

שם פרטי ושם משפחה ___________________________________________

ת"ז ____________________________ שנת לידה _________________

כתובת פרטית_________________________________________________

טל' בבית _____________________________________________________

טל' נייד ______________________________________________________

דואר אלקטרוני________________________________________________

עיסוק _______________________________________________________

 

ב ב ר כ ה,
תאריך _____________________ שם ____________________________
כתובת למשלוח דואר: יאיר כספי, פסיכולוגיה ביהדות, שדרות הראשונים 19, מוצא עלית, ד.נ. הרי יהודה 9082000

 

 

האחריות החילונית לשיגעון הר הבית:

הישראלים מכרו את הבכורה
יאיר כספי

במשך כמאה שנה התנועה הציונית הייתה בעיני רבים שהצטרפו אליה הדובר הבכיר של היהדות, החוזר לשורשי מהותה שאבדו בגולה ומחייה אותם. את המהלך התחיל משה הס ב"רומי וירושלים" והוא נמשך עד דוד בן גוריון שדרש "עם סגולה" ו"אור לגויים" כהזמנה לחברת מופת חלוצית.
התנועה הציונית, שתבעה לעצמה את הבכורה, על פני בעלי ההסמכה הרבנית מן הגולה, שבה אל העקרונות שהעמיד המקרא לשאלת בחירת היורש האמיתי: למקרא, המעמיד מערכת ערכית העומדת מעל לסדרי התרבות בני זמנו, "אב" איננו רק אבי הביולוגי או זקני שבטי. אב הוא גם היוצר שאני מנסה לחקות ונושאי ידיעתו עלי אדמות. ולפיכך מנהגי זיהוי יורשו הראוי משתנים לגמרי. "בכור" הוא הבן המוכן לשאת בתפקיד היורש של מהפכת "לך לך" שאברהם התחיל. יעקב איננו גנב, אלא שומר הידע שהועבר לו מאביו מאבדנו בידי עשו (בראשית כה-כז). רבקה, הדורשת אלוהים, היא זו שיודעת לתקן את מעשי בעלה שכבר לא רואה כל כך טוב.
כך גם יורשו של שאול המלך איננו נקבע על פי הגנטיקה, כמנהג עמי הסביבה. על היורש, שיתגלה בהמשך כ"מלך ישראל", מכריז הנביא, היודע לפענח את הקול האלוהי: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א', טז, ז).
הבן האמיתי איננו זה שמקפיד באופן כפייתי על כל מנהגי אביו. היורש של המהפכה החסידית איננו מי שלובש את אותה מצנפת שלבש הבעל שם טוב. אולי הוא הנער ששורק בבית הכנסת ביום כיפור.
יורשיהם של יוצרי התנועה הציונית, מאסו באחריות לחברת המופת, וחשבו בתחילה שהתיישבות, חקלאות וצבא יכולים להחליף את כל התורה. ההשתמטות החילונית מן הבכורה השיבה לאורתודוקסיה את האחריות להגיד לנו מהי ישראל.
הדתות המונותאיסטיות נמצאות במשבר מתמשך כמאה וחמישים שנה. רבים נטשו אותן. ואלו שנותרו בתחומן הולכים ומאבדים את היכולת לשמר אמונה בכלים מסורתיים. האנשים שהולכים ומאבדים את הקשר, המתקיים דרך בית כנסת או מסגד, נואשים למצוא ערוץ חדש לחוויות של התעלות דתית. כאנשים מסורתיים מותר להם לחפש קדושה רק במקומות שבהם היה להם פעם אלוהים.
אנשי "הר הבית" ואנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים אחד על משנהו משהו שחומק מעינינו. אנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים שאנשי "הר הבית" יהיו חייבים להמשיך לתכנן את כינונו המחודש של בית המקדש, כי בלעדיו, כמותם, יאבדו את מקור חיותם. ואנשי "הר הבית" יודעים שהמאבק לסלק משם את היהודים שבאים להתפלל, לא יפסק על ידי אלו שבלי "אל אקצה בסכנה" אולי לא יהיו דתיים.
ספרות סוף בית שני מספרת על ארבעה דמויות מפתח שניסו לעלות להר האלוהים, שלושה מתוכם נהרסו. הנפגעים נכנסו לפרדס כדי לעבור חוויות קדושות. האחד שיצא בשלום היה רבי עקיבא שלא שאל איפה נמצא משכן כבודו. אלא בא כדי לקבל רשימות מעודכנות לאחריות האנושית.
משהו מדחפי הקדושה עד מוות של השלושה נמצא היום אצל העולים להר הבית. צימאון גדול לחוויות של קרבת אלוהים שאין מוצאים בישיבה. אנשי "הר הבית" מוכנים להפר את ההלכות האוסרות עליו. אך זו מהפכה רגרסיבית וחסרת סמכות, הנמנעת מן המשימה הקשה של תיקון תורת החיים, ומסתפקת במציאת ערוץ ליניקה של קצת אנרגיה קדושה.
נדמה לחילוניים שאין להם שום קשר ואחריות לשיגעון הדתי. אך מי שגלגל חזרה לדתיים את האחריות על גילוי משמעות ההיסטוריה היהודית, אל נא יתפלא שהם רוצים להקים מקדש. זאת ההתחדשות שהם מכירים מהספרים שאסור להם לדרוש לזמן ולמקום. מי שבורח מן האחריות לבכורה שהוטלה עליו, אל נא יתפלא ש"הר הבית בסכנה" מנהל את חייו.
העיסוק הכפייתי בהר הבית מסתיר את ההר הנכון. ישנו הר אחר שעליו צריך לעלות היום וממנו משתמטים, חילוניים כדתיים. אין זה הר הטקסים, הר החגים, או הר המזבחות. זה הוא הר גבוה יותר מהר הבית. הר שעליו עלינו פעם, או לפחות שלחנו נציגים. ההר שממנו אנו חיים. מקום שבו כמעט ראינו אלוהים.
זהו ההר שלמרגלותיו קיבל העם העברי את תפקידו, יסוד זהותו. זהו ההר שעליו עלו חלוצי העליות הראשונות ששינו לנו את רשימת המצוות העמידו פרשנות נועזת של המקורות, לפני בית כנסת וכשרות.
התיקון הישראלי התחיל כששאלנו איפה מקום ההר הנכון. איך עולים ואיך יורדים ואיך מקבלים סימנים ושומעים קולות. איך יודעים מה תפקידנו היום. ההר נמצא. הלוחות מחכים. חסר רק מי שיעלה לקבלן.

"הארץ תרבות וספרות", 13.11.2015

"מיהו יהודי?" גיליון נושא של כתב העת "ליברל", אוקטובר 2014

יהודי מתקן את עצמו
יאיר כספי

יהודי מתקן את העולם. כי העולם נוטה להתקלקל. לפעמים אפילו משתגע. עושה אלוהים מדברים שאינם אלוהים ומשתעבד להם ועושה דברים מזעזעים בשמם. זהו חלק מן הטבע האנושי. טעות המלווה את התפתחותם של בני אדם: לחשוב שאנחנו כל יכולים ומגיע לנו הכול, ואז להיכשל, להתייאש מן המסע, ולחזור לשלב התפתחותי קודם: בהמה חסרת גבולות.

יהודי מרגיש מיוחד. נבחר לתפקיד חשוב: מתקן ההיסטוריה האנושית. האם זה אומר שהוא יותר טוב משאר בני האדם? ממש לא. כשהוא לא ממלא את תפקידו לא נשאר לו דבר מבחירתו, והוא אפילו גרוע מבני עמים אחרים, הממלאים תפקיד משלהם.

יהודי נקרע בעת החדשה בין משיכתו לתרבות הכללית, וגילוייה על האדם, אפשרויותיו ותפקידו, וזיכרון ישן של דבר מה הנמצא בספרי היהודים, שנדמה לפעמים כי איבדו לגמרי את הכישרון לפענח את החיים, ואולי הם יודעים דבר מה שהעולם עוד לא הפנים.

יהודי הוא ציוני. הגלות היא בשבילו תמיד מצב זמני. גם אם היא נמשכת אלף שנים. כדי לחזור ולתקן את העולם הוא יודע שמוטל עליו תחילה לתקן את עצמו. כלומר לחזור לארצו, לשקם את עצמו, ולחדש את תורתו שהתנוונה בשנים שאסור היה לעשות בה שינויים.

ליהודי אין אשליות. על חיים נצחיים. או כוחות אנושיים בלתי מוגבלים. או מישהו שאומרים עליו שהוא גדול מהחיים. יהודי יודע שאנו זמניים. תלויים בגוף חלש, בסביבה מתכלה ובאנשים. יהודי לא משלה את עצמו, אך לא מתייאש מהמציאות. החיים הם אתגר בשבילו: לכבוש את רוחו, לגבור על יצרו, לקבל את הדין ולהפוך את שונאו לאוהבו.

יהודי לומד. גם כשהוא יודע הרבה, כי יש לו תורה חכמה ממנו, שמדעני כל הדורות הולכים ומפתחים בשבילו. היא יודעת לחמוק מרוב מכשלות השכל האנושי, שהיא ספקנית לגביו. ולכן יהודי לומד, כל חייו, עוד פרק ועוד מאמר. מבקש סוד שעוד לא נגלה לו.

יהודי עושה. יהודי עובר את החוויה הנפשית והרוחנית הגדולה שלו כשהוא מקבל עליו אחריות, בתחום מסוים. ומבצע את המוטל עליו. שם, במעשה, הוא יודע את עצמו, מקומו בעולם, וזוכה לחיבור עם מי שהטיל עליו את תפקידו.

יהודי מתחלק. הוא יודע שמה שיש בעולמו הוא מתנה. פיקדון זמני שקיבל לשמור ולטפח. הוא נרגש מאד מההזדמנות. מחפש דרך להודות על מזלו הטוב. מרגיש אחריות לחלוק בו עם מי שלא זכה לו. מגלה כי בניגוד לכל חוקי הכלכלה, מתנתו גדלה כשהוא חולק בה.

יהודי חולק על דעתך. גם אם אתה הפרופסור הגדול בתחומך. כי אין דבר כזה הכי גדול. אף אחד פה לא יודע הכול. זהו חלק מסוד ההצלחה היהודית. המדענים היהודים הבולטים היו אלו שחלקו על מה שהיה "אמת" בתחומם.

יהודי חולק גם על עצמו. יש לו חוש הומור. ולכן לאחר שהוא חולק עליך הוא חולק גם על עצמו. מגלה שהוא לא כל כך חכם, ולא כל כך חשוב. הוא משתדל להיות עניו, אבל נכשל הרבה במסע לצמצום עצמי, מה שמוסיף לענוותנו.

יהודי סותר את עצמו. העולם לדעתו נברא בשבילו, אבל אפשר שהוא באופן אישי לא ישנה פה הרבה. הוא בן לעם נבחר אבל מרגיש נחיתות ליד בני אצולה מן הניכר. מפקד הסיירת הוא גם הילד שהנאצים הרגו. הוא יודע שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, ולא מוותר על האפשרות לשמוח פה. הוא לא יגמור לתקן את עצמו, ואסור לו להפסיק לנסות. הולך ונשלם, ושבר בליבו.

יהודי נח בשבת. מתעלה מעל התפקיד החשוב שקיבל, שאי אפשר כאילו לעולם בלעדיו. יהודי הוא בודהיסט, יום אחד בשבוע: לא מתקן. לא יוצר. לא חולק. לא מתגבר. רק מסתכל. מקשיב. מרגיש. מקבל. משמח את עצמו. לא פועל. אפשר כמובן שיסע לים. בתנאי שלא ייקח עמו את המחשב לשם.

יהודי לא מפסיק להתגעגע. יהודי יודע שיש אפשרות סבירה שכמו משה ימות ולארץ המובטחת לא יבוא. ובכל זאת לא יוותר על כמיהה ללא נודע במהותו, לבעל ביתו. ליום שבו המתח יגמר והסתירה תיפתר. לתיקון השלם של עצמו, של עמו ושל העולם כולו, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

ל"מיהו יהודי" ב"ליברל":

http://theliberal.co.il/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/

ליבוביץ לא האמין באדם ("הארץ" ערב יום הכיפורים תשע"ה)

ליבוביץ' לבדו חופשי
יאיר כספי

עשרים שנה לאחר מותו ישעיהו ליבוביץ' ממשיך להיות נביא הזעם החביב על השמאל הישראלי, למרות שלא היה הומניסט, לא היה סוציאליסט, ולא היה שמאלני. עיסוקו של ליבוביץ' בזכויות הפרט וחופש הביקורת לא נבע מכבוד לאדם, אלא ממאבקו בנטייה של הלאום בימיו לשים עצמו מעל לכול.
ליבוביץ' לא היה פלורליסט. מצד עניינו במחקר מדעי, לצד שמירת מצוות, ליבוביץ' היה שייך לאורתודוקסיה המודרנית. מצד כיפתו השחורה ומחויבותו לתורה לפני כל דבר, ליבוביץ' היה חרדי. מצד סלידתו מלאומנות ליבוביץ' היה קרוב לרק"ח. מצד דבקותו ברמב"ם ושלילתו את הקבלה והחסידות, ליבוביץ' היה יהודי ליטאי.
ליבוביץ' לא האמין באדם. לא התפעל מהישגיו או מידותיו הנאצלות. הוא היה אומר: "רוב בני האדם טיפשים ורשעים" ("על עולם ומלואו"). רוב המרצים באוניברסיטה רשעים וטיפשים. רוב הרבנים רשעים וטיפשים. רוב האנשים שכותבים בעיתון רשעים וטיפשים. ליבוביץ' לא התפעל מהדמוקרטיה שבה הרבה טיפשים בוחרים רשע לשלוט עליהם (הוא העדיף אותה על שיטות אחרות רק כי היא מאפשרת מדי פעם להחליף את הטיפש). הוא חשב שצריך לשמור על חופש הדיבור, למרות שרוב הדיבור האנושי חסר ערך. הוא תמך בשמירה על זכויות הפרט, ובז לפרט התובע אותה לצרכים אנוכיים.
הידיעה הקשה על מצב האדם לא ייאשה אותו, אלא להפך, העמידה לפניו אתגר: איפה הייתי בטוח שאני יודע והייתי טיפש. איפה ייחסתי למעשי כוונות נעלות והם עסקו בצרכים נמוכים. מן התובנה הזו צמח המאבק היהודי המסורתי של ליבוביץ' כנגד נטייתם של בני אדם להעמיד כנשגבים את שיטותיהם, גיבוריהם, או הלאום שאליו הם שייכים. לליבוביץ', כמו לרמב"ם, עיקר התורה הוא המאבק בעבודת אלילים.
נאמנים לשיטתו אסור לנו לחשוב שגם האיש עצמו היה פטור מן הטיפשות והרשעות האנושיים. נוקשותו של איש האמת לבדה, לא אפשרה לו לראות את המקומות שבהם אהבה וסליחה מייצגים קול גבוה יותר. הגאון, שגדל בבית עשירים, חסר כבוד לחכמתם ונדיבותם של אנשים פשוטים. הוא תבע ביהירות שהאמונה כולה תהיה לשמה, כאילו שבני אדם יכולים להגיע לשלמות כזאת, ובז למי שזקוקים לשכר למצוותם. הוא לגלג על החושבים שאלוהים צריך שיגידו לו תודה ולא ראה עד כמה אנשים זקוקים להודיה, הרושמת את האהבה שמצאו בתודעה. המורשת הלמדנית שממנה צמח אטמה אזניו משמוע תפילה, שאיננה עוד חובה הבאה מלמעלה, אלא היא הקול העולה מלמטה, קול געגועיו של האדם לאלוהיו.
בשנות החמישים והשישים שבהן נתגבש קולו המיוחד של ליבוביץ', המתחרים הגדולים של האמונה לא היו הקריירה או צרכי הפרט, אלא המדינה החדשה. התחרות שהייתה לו עם המדינה והלאומיות העברית המתחדשת, שדחקו הצידה את הדת וזלזלו בה, לא אפשרה לו לראות את התנועה הציונות כמתקן וכפרשן העיקרי של התורה, שיצר את הזרם היהודי החשוב, המצליח, והמשפיע ביותר על יהדות זמננו.
הערצת הישראליות הייתה עבודת האלילים המפתה והקשה ביותר שליבוביץ' הכיר ונעשתה לאויבו הגדול. הלאומנות נעשתה מושא ביקורתו העיקרי, לא משום שלאומנות היה הדבר הכי גרוע עלי אדמות, אלא משום שהיא הציעה את עצמה, בזמנו, כתחליף לאמונה. הראיה הזו, של הלאום שנעשה אל בעיני עצמו, היא שאיפשרה לליבוביץ' לראות, לפני כולם, את אלו שבנו מזבחות ל"עם ישראל" ו"ארץ ישראל".
כשהישראליות היה נעלה הפרט נדרש לוותר על עצמו למענה. היום התהפכו היוצרות: תפקידה של המדינה הוא לשרת את הפרט ואסור לה להפריע לו במימוש צרכיו. השימוש בליבוביץ', המוצא מהקשרו, מחמיץ את האיש ודרכו. ליבוביץ' היה איש הציות לחובה קיומית, כפי שנתגלתה בתורה, ולפי הרשימה שגיבשו חז"ל. הוא לא זכה להכיר את דת "האני" הפוסט מודרנית: המימוש העצמי של האני החד פעמי. מה שהכיר היה מתועב בעיניו כמו דת "הלאום" של המודרנה. האנשים המעמידים את עצמם מעל לכל, גרועים כמו אלו שהעמידו את הציות למדינה מעל לכל.
אפשר שההסתמכות המרובה על ליבוביץ' מבטאת, באופן לא מודע, געגועים למשהו אחר, יקר יותר מדעתו בענייני כיבוש: איש שאי אפשר לדחוף לשום מגרה, אי אפשר לצפות. ואי אפשר לסכם בקצרה. איש שלא היה שפוט של שום תנועה, או זרם של יהדות. לא עבד הדת, ולא מעריץ של המדע. חופשי מהאדם וחופשי מהמדינה. לליבוביץ' היה רק בעל בית אחד. עבדי זמן עבדי עבדים הם, כתב יהודה הלוי, ליבוביץ' היה לבדו חופשי.
הנביא חד הלשון היה האחרון כאן שלא עשה שום מאמץ למצוא חן, ולא עסק בהגנה כפייתית על מחנה כלשהו. הייתה קבוצה אחת שהשתייך אליה: הלל הזקן הכותב הלכה שאיננה בתורה. הרמב"ם הלומד מאריסטו. אברהם אבינו הפורש מכל העולמות שהוא מכיר. ביאליק, משורר התנועה הציונית החופשית, המדבר עם אלוהים. המאמינים החופשיים של כל הדורות.
ליבוביץ' פתח לי שער, כמו לרבים. כשלא היה לי בית, ליבוביץ' חלק עמי את משפחתו. הוא הכיר לי את אבותיו: משה והרמב"ם. גילה לי את דודיו וסבותיו: הרמח"ל, רבי יוחנן הסנדלר, הלל הזקן והמהר"ל. שכינת מרומים הנוכחת בכל מקום החליפה לי אם.
ישנו דיון במשנה העוסק בשאלה מה צריך לעשות אדם כשנאמנותו לאביו מתנגשת במחויבותו למורה החשוב שלו: שניהם נלקחו בשבי. שוביהם תובעים כופר נפש ולאיש יש די ממון כדי לשחרר רק אחד מהם. המשנה לא בוחרת באב או ברב באופן קבוע, אלא מציעה שהנאמנות העיקרית של אדם צריכה להיות לזה שנתן לו את האמת, אם זה אביו ואם רבו (בבא מציעא, ב, יא).
אהבתי את המסגר משה כספי, אבי, שהתעקש עלי. ליבוביץ' נתן לי את עצמי. גילה לי "אתה" שלפניו אני. אם היה לי כסף לשחרר רק אחד מהם מן השבי, איני יודע איך הייתי בוחר.

למאמר – עם שינויים קלים – באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2449152

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית ("הארץ", שבועות תשע"ד)

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית
יאיר כספי

אורתודקסיה מודרנית
האורתודוקסיה המודרנית, בת המאה התשע עשרה, שמתוכה צמחה התנועה הדתית לאומית, ויתרה על היהדות כתורת חיים והעמידה יהודי חדש, שתודעתו נחצתה לשתיים: הוא מודרני ביחסו להשכלה ולתרבות ודתי בכשרות, שבת, בית כנסת ועוד כמה פרטים.
האלוהים של האורתודוקסים המודרנים הורד בדרגה. שוב אינו אל נורא עלילה, יוצר כל העולמות, שותפו של כל מעשה אנושי. אין לו יותר כניסה למשרד עורכי הדין הדתיים או למעבדת המחקר של הפרופסור הדתי באוניברסיטה. אבל הוא הממונה הבלעדי על הסירים במטבח, על בתי הכנסת והמקוואות, על תפילין ומזוזות. מלך מלכי המלכים נעשה לשר הדתות.
ההפרדה בין דת ומדע השאירה את שתיהן נכות. במקום שההשכלה תאתגר את התורה, תעשיר ותעדכן אותה. ובמקום שהתורה תתן נקודת מבט ביקורתית על נטיית האדם המודרני להאליל את עצמו ואת יצירתו, הפכו שתיהן לחטיבות נפרדות, אסורות במגע.
הסתירה שבין העולמות לא הפסיקה להטריד את מנוחת המחזיקים בשניהם. המיתוס המסורתי אומר שההלכה היא נצחית ונתנה כולה בשלמותה למשה בהר סיני (חלק כתבו לו, וחלק לחשו לו באוזן והוא העביר כתורה שבעל פה). חוקר ההלכה הדתי מבחין בהלכות שונות בתולדות ישראל (תורה, משנה, סיכומי התלמודים אצל מסדרי ההלכה של ימי הביניים, שולחן ערוך, והפרקטיקה האורתודקסית של ימינו) אשר למרות יסודות של המשכיות, קיימים ביניהם הבדלים גדולים.
במקרא מקיימים את התורה, או מורדים בה. בימי המשנה נוספה מצוות "לימוד תורה" שבה דורשים את משמעות התורה המקראית לתנאי החיים שהשתנו בהשפעת התרבות היוונית. חז"ל אוסרים על הלומדים לקבל שכר על לימוד תורה. בשולחן ערוך החטא הזה נעלם מן הרשימה. בהלכה החרדית של ימינו הציווי התלמודי לאב "ללמד את בנו אומנות" – מקצוע לפרנסתו, הפך לחטא.
לצד עדכון מצוות, כל מהפכה הלכתית גם העמידה חובות יסוד בראש הרשימה כ"עיקר היהדות". מיכה הנביא מציין "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו',ח). ישעיהו הסתפק בשתיים " שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו,א). עמוס העמיד את השיחה הישירה עם ההוויה כעיקר היהדות "דרשוני וחיו" (עמוס ה',ד). חכמי המשנה מתווכחים אם העיקרים הם תורה, עבודה וגמילות החסדים, או דין אמת ושלום (משנה, אבות, א). הרמב"ם מעמיד במרכז את המאבק בעבודת אלילים. אף אחד מהם לא חשב שהעיקרים הם כשרות, נידה, תפילין או בדיקת מזוזות. באופן מפתיע דווקא המחקר ההשוואתי של ההלכה מאפשר להבחין בין יסודות שעמדו לזמנם לאלו הנוגעים אולי בעל זמני, ונושאים עמם חובה לכל הזמנים.

דתי לאומי
המהפכה הציונית עדכנה את רשימת המצוות של הגולה והעמידה בראשן את העלייה, ההתיישבות, יצירת התרבות העברית, ההגנה, האחריות ההדדית ועוד.
האורתודוקסים המודרנים, שהצטרפו לתנועה הציונית, קיבלו בפועל את סמכותה כמתקנת של תורת הגלות, אבל הכחישו את המשמעות המטלטלת של הכרעתם. את "מודרני" בשמם החליפו ב"לאומי" שגם הוא, כמו המודרני, יכול כאילו להיות חטיבה נפרדת שאינה משנה את "הדתי".
ה"לאומי" שהוצמד לדתי היה הזמנה לוותר על הצמצום הדתי של האורתודוקסיה המודרנית. לוותר על הסידור הנוח שבו אלוהים מבוית נמצא כאלו רק בבית הכנסת, במקווה, במטבח, וביום שבת. להכריז על פרידה מהלכת הגלות של החרדים.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה זקוקה לחלוצים שיכתבו לה את יהדותה. אנשי תנועה העבודה, שהניחו יסודות לתורת חיים מתחדשת, התאהבו בעצמם. אמרו כי מן התנ"ך עד הפלמ"ח לא קרה שום דבר חשוב. בהמשך התעייפו גם ממסע בניית חברת המופת, שהייתה מדרשם ל"עם סגולה".
אתגר גדול חיכה לתנועה הדתית לאומית: לגדול לסמכות שהייתה לתנאים לתקן חלקים בהלכה הנבואית. לגדול לסמכות שהייתה לאנשי העלייה השנייה לוותר על התלות ברבני הגולה ולהעמיד אומה על יסודות חדשים ישנים. לחבר את המודרני הדתי והלאומי לתרכובת במקום תערובת של נוחות.
הייתה כמיהה לא מודעת של ישראלים רבים לרב גדול שיקום לדתיים, יעלה להר סיני, ויביא רשימה חדשה. הרב לא קם. מי שהסתדר הרבה שנים עם אל קטן ונוח לשימוש נמלא אימה מעמידה לפני אל גדול שאינו כפוף להרגלים הכפייתיים של מאמיניו.
הדתיים הלאומיים נשארו דוסים. הסתפקו בפינה בשולי החברה הישראלית. גבאי בית הכנסת משגיחי כשרות וסמלי דת. התבטלותם בפני "גדולי התורה" החרדיים הלכה וצמצמה את השפעתם. הפוליטיקאים גילו כי כשצריך לפתור משבר בענייני דת כדאי תמיד לסגור אותו תחילה עם החרדים. הדתיים הלאומיים יתיישרו אחריהם.
היה קשה לשכנע ילדים להישאר במחנה הלא מלהיב. שעורי תלמוד בבתי ספר דתיים, שבהם אסור לתלמידים למצוא במקורות נפילות מוזרות ודברים יפים לזמנם לצד דבר אלוהים מפעים, נעשו שנואים. רבים מהם הסירו בצבא את הכיפות.

מתנחלים
בעקבות המלחמות, זו של ששת הימים וזו של יום כיפור, נדמה היה לדתיים הלאומיים כי נמצא הפתרון למשבר צמצום החיים הדתיים. דתי לאומי הוחלף ב"ציונות דתית". הציונים הדתיים השתוקקו להוסיף לביוגרפיה שלהם את הפלמ"ח ודגניה, התגייסו לקרבי, והלכו לחפש גבעות בשטחים.
המתנחלים, כמו האורתודקסים המודרנים, המשיכו להכריז שמבחינה הלכתית דבר לא השתנה. אבל לקחו מרכיב אחד הנמצא בתורה ובתלמודים – ארץ ישראל, והחזירוהו כביכול למקומו ומשקלו הראוי בתוך ההלכה.
החיבור אל האדמה והצבא יצר התרגשות עצומה, כמו זו שאפשר למצוא במקדשים שבהם האל עצמו נוכח בטקס הקדוש. המתנחלים חזרו בלי משים ליסודות של אלוהות כנענית, התלויה בארץ. ומכאן הייתה הדרך קצרה לתורה האומרת שאם מדינת ישראל תוותר על חבלי ארץ מסוימים לעם אחר, יקרע, כאילו, חלק מגוף האלוהות, התלויה באותו חבל ארץ, תתמוטט הדת ותאבד האמונה. העמדת הישראליות על ההתיישבות לבדה עשתה מהתיישבות גידול ממאיר.
במקום המעמד שהמתנחלים קיוו לקבל, של חלוצים ההולכים לפני המדינה ומשרתים את מפעלה הגדול, הם הפכו לשנואי נפשם של ישראלים רבים הרואים בהם כת אנוכית העוסקת בצרכיה ומוכנה להקריב את מדינת ישראל על מזבחי השומרון.

חרדלי"ם ודתיים לייט
הציונות והמודרנה הכתיבו בפועל, בתורת חייה של הציונות הדתית, יותר יסודות מן "הדתית". אבל איסור נפשי עמוק לא אפשר לדעת כי ציונות דתית היא מהפכה הלכתית.
בהתנתקות מגוש קטיף, סמכותה של מדינת ישראל גברה על סמכותם של מאות רבנים שקבעו שאסור לעולם להתפנות. ההכרה בתורתה של מדינת ישראל יכלה היה להתחיל מסע ליצירתה של יהדות ישראלית. אבל בינתיים קיבלנו משהו אחר.
הפינוי רמז שאפשר ובסופו של דבר זה יהיה גורלו של כל המפעל המרכזי של החינוך הדתי לאומי. הכישלון הוביל לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהאורתודוקסים החליטו שהבעיה הייתה ב"מודרני". שהחיבור בלתי אפשרי וצריך לוותר על השייכות להשכלה ולתרבות הכללית.
תהליך ההתחרדות של חלקים בתנועה הדתית לאומית הוביל ליצירת קבוצה הפוכה: דתיים שאינם מוכנים לוותר על אמת הנודעת במחקר מדעי, לא על השתייכות למדינה, לתרבות העברית ולעולם הגדול.
המחנה החדש נראה מהפכני. חבריו הולכים לפעמים בלי כיפה. נשותיו עולות לתורה. יש בהם המוכנים לאכול במקום שהרבנות מחרימה. הדתיים לייט, קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוקסים, נוחים לחילוניים. אפשר ללמוד אתם בתיקון שבועות. אפשר למצוא בהם "אח" ששירת בסיירת ועשה כסף בהייטק. אפשר אפילו להתחתן אתם עם סידור שכל אחד ישמור על מה שחשוב לו בבית המשותף. נוחים ולא שווים הרבה. לא יתבעו אותנו להיפרד מעבודות האלילים של המודרנה והפוסט מודרנה, שהם שותפים בהן. לא יאתגרו אותנו למסע תיקון אדם ועולם.

יהדות ישראלית
ישראל צריכה דתיים אחרים. המפעל שראשוני התנועה הציונית החלו בו וזנחו, והתנועה הדתית הלאומית השתמטה ממנו, מחכה. את תהליכי המפתח בשיבת ציון עשו החילוניים, האם גם כאן ישובו להוביל? החילוניים החוזרים לארון הספרים מסתפקים בינתיים בקצת תרבות או רוחניות. ישנו אתגר שמחכה לישראלים, חילוניים כדתיים. הוא מבלבל וקשה כי צריכים שתי המחנות לעזוב בשבילו את אזורי הנוחות שלהם:
להאזין לכמיהה להאמין ולהעז ללכת בעקבותיה.
לגדל תודעת חסד מתוך הכרה במציאות כאוסף של מתנות קטנות. להתבשם מפליאה. להתמיד בהודיה המגדלת נדיבות של מי שגילה כי קיבל הרבה ומתנותיו מתחדשות מדי שעה.
לגדול להיות תלמידי חכמים, בעלי מדרש עצמאיים הקוראים במקורות ישראל כספרים שלהם. לא בשם הזכות לדעה שונה מזו של "הדתיים", אלא בשם האמת והאחריות למצוא את כוונת הנביאים.
לחדש ולהוביל מומחיות עברית ישנה: מאבק באלילי הזמן: הרציונליות שתתגבר על כל השדים, המימוש העצמי שבו יסופקו כל הצרכים, או החוזה הישן שיש לדתיים עם אלוהים.
לחזור ולמצוא בספרים ידיעה ישנה שתרבות הזמן מכחישה על מצב האדם. להכיר בתלותו. בחמדנותו. ברשעותו. בחוסר האונים שלו הרבה פעמים. לעמוד מול הניסיון האנושי כאתגר שניתן לעמוד בו בלי להתייאש.
להוציא מרעיון בחירת ישראל את יסודות ההתנשאות. לטפח אותו כגאוות קבוצה על תפקיד אחראי שהוטל עליה בתולדות העמים, והשתדלה למלא. לגדלו כאתגר לתפקיד שעוד מחכה לנו בעולם לא מתוקן.
לחדש את חזון חברת המופת של התנועה הציונית, מתוך חיבור "עם סגולה" למדינת ישראל והזמנים. להעמיד מחדש את עיקרי המפעל הישראלי. לשוב ולגבש מערכת ערכית שיש בה חזון של אדם הולך ונשלם.
להשיב לחיים את הילד בפנים, שנאלם בתרבות שלימדה אותו לדרוש, ולהשיג לעצמו. ולא לימדה אותו לבקש. להיות זקוק מאד לאנשים ולאלוהים.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2338454

 

תגובה למגיבים למאמר "מהפכה יהודית ישראלית" שפורסם ב"הארץ" בערב החג

חמישה מיני מגיבים מצאתי לרשימתי:

שאינם יודעים: שאינם יודעים המגיבים לביטויים אליליים של יהדות זמננו, אינם יודעים כי היהדות הרבה יותר מוצלחת מן היהודים. הם אינם יודעים כי המקרא והתלמודים היו תיקון חשוב של ההיסטוריה האנושית. למעשה, הם יצרו את ה"אנושות", חברת כל בני האדם, שלא הייתה קיימת לפנים – שהכל בה בניו של "אב" אחד, לא נודע במהותו. המקרא והתלמודים גם העמידו חזון עתיד שיהיה שונה לגמרי מן העבר ובכך יצרו את "הקדמה" כיעד אנושי. הם הובילו את המאבק בנטייה של בני אדם לעשות מעצמם או מעשי ידיהם אלוהים, ובכך הניחו יסודות לחשיבה שאינה כפופה לרעיונות מקובלים. הם אינם יודעים דבר על כך וממשיכים בתגובותיהם האוטומטיות לתורה שאינם מכירים.

המבזים: מתוך אינסטינקט מובנה הם מבזים מייד כל מי שמביא משהו ממקורות היהודים כשייך לקבוצת החשוכים, גזענים ומתנשאים. המבוזים מנהלים מאבק של קללות עם העולם הדתי שרואה אותם נהנתנים, חסרי ערכים, ושטופים בזימה. הם מוגדרים לגמרי ושפוטים של מי שהם שונאים. פעם מבוזים ופעם מבזים.

עובדי התרבות: הם בטוחים כי מעולם לא נתקיים עולם נאור ומתקדם כמו היום. הם מבקשים להתקבל לעולם האוניברסלי ובטוחים שהגאולה תבוא כשהשוק החופשי יספק את כל הצרכים, כל האנשים יהיו חופשיים לעשות מה שהם רוצים, והמדע יפתור את הייאוש והפחדים. אין שום דבר שיגן עליהם מפני מחלותיה של התרבות שהולכות ומחמירות. כמוהם היו המשכילים הגרמנים יהודים שהאמינו עד הרגע האחרון שהנאורות תגבר על הנאציזם.

המכבדים: המכבדים מתרגשים מן המאמר ומרגשים את מחברו. קהילה סמויה אנחנו. לא יודעים אחד על השני. נושאים בסתר כמיהה לתיקון גדול. הייתי רוצה לפגוש כל אחד מכם, ובעיקר להפגיש אתכם אחד עם השני. לגלות לכם שאתם עם.

המפקפקים: המפקפקים צמאים לתיקון יהודי אבל מכיוון שהם חיים בקרב אחיהם הבורים, שונאי הדתיים ועובדי התרבות, השינוי נראה להם בלתי אפשרי. גם לי הוא נראה כך הרבה מן הזמן. אבל אני יודע שהוא הכרחי. כי התרבות נכשלת בהרבה תחומים. ואפשרי, כי התרחש כבר כמה פעמים. ומתנתו גדולה מאד.

יאיר כספי

 

 

מהפכה יהודית ישראלית – מאמר שהופיע ב"הארץ" בערב חג סוכות

"התורה שבעל פה של היהדות הישראלית הסמויה מן העין הולכת ונכתבת כבר 150 שנה. פרקים ממנה קיבלנו מחזון חברת המופת של הציונות, פרקים אחרים קיבלנו ממדינת ישראל, פרקים שמרנו מן המסורת היהודית, ופרקים ארוכים לקחנו מהתרבות הכללית. פרקים רבים אחרים צריך עוד לכתוב".

המאמר, שהוא עיבוד של פרק מן הספר "ניסיון" שראה אור בתחילת החודש, הופיע בעיתון תחת הכותרת "מהפכה יהודית ישראלית", ובאתר "הארץ" תחת הכותרת "מה שא.ב.יהושוע לא רואה". כניסה לאתר "הארץ" מחייבת מנוי לאתר.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2121506

שומר מצוות כמשתמט מן התורה

דורש מצוות

יאיר כספי

האם אתה שומר מצוות?

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה "האם אתה שומר מצוות?"

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות. כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהם, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים (שבהם אסורה האישה במגע לאחר שהסתיימו ימי המחזור שלה)?

אבל השאלה המשיכה לשוב אלי. מסרבת להעלם. גם חילוניים  רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי, גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיני לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כול האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו,  שותפיו לעבודתו,  חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו  גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו, אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין, שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו. וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש" אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה.  וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואליים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילוניים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר מצווה המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחייה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה, ההולכת ומפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחברי ולי את הרשימות הישנות.

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך.  ישוב עולמך לסדרו הישן: חילוניים. דתיים. וחילוניים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: רשימה סופית לכאורה של משאלות של בורא עולם ממך, שמילויה מסדר לך מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום, נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים. כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך  להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, נעשה ונשמע בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו, גם הוא, כפוך לכאורה לאיזה רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאד ולמדת להסתדר אתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כול החובות. אינני  מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.  

האם אתה חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כול יום. לומד תורה. דורש אלוהים. ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונית, ולא מצאתיה  אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

אין שותפים רבים למסעי . לא חילוניים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות, ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל  שפוגש אותה לשחרית. שיאמר  "יישר כוח".  שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך. ובפליאה של שכני החילוניים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אלי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות. איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול. ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב   יוכיח את עצמו בכול מקרה. שאפשר לעשות את כול בני האדם שווים, או לחילופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקוןאדם ועולם אלוהים מוכן לקבל מאתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

האם אתה חושב שאתה מוסמך לקבוע היום את המצוות?

שאלתך השנייה מציגה  את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כול העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל אל ,שאי אפשר לראות, לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת האלוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכול העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות". (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו, החלוצים. שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה אלוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקוןהחשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה. חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות. וסמכו עלי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו אלוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד אדוני הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ודרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי אלוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה. העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאד. כשנגמרו לי הדתיים והחילוניים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש אלוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות. 

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת: נביאים, חכמים, חלוצים.  הם לקחו  אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והששים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.   

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי: המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי, הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמיים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

 

אילו מצוות אתה שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, אחריות, וגבולו. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי אלוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכול אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקוןעצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורח שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על  מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיני תועבה קשה.  

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עלי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עלי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידות, גילה בי כמיהה לאלוהים. אחת, נדיבה מאד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש אלוהים בכול יום למצוותי: מה הטלת עלי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכול יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עלי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני אלוהים. לא עשיתי מאלוהי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי אל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כול העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות.  כדי להבחין אותי ממך אקרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד אדוני היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכול בר דעת אלוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאד מן המצוות. "שומרמצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותם מקיים בפועל שומרהמצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת. (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות, ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים, וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני אלוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך יראו שם חייך.  האם מותר לו לאלוהיך, לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

פורסם במוסף "שבת" ביום 23.12.2011

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העם של אולמרט (פורסם ב"הארץ" 12.6.08)

העם של אולמרט

יאיר כספי

אולמרט הוא הנציג האמיתי של כמה מן האמונות והערכים העיקריים שהלכו ונשתרשו בינינו בעשורים האחרונים. הוא יודע זאת, ומכאן יהירותו ובטחונו שדבר לא יזיז אותו מהשלטון. בסתר לבם, הוא אומר לעצמו, הם רוצים להיות כמותי. או, לפחות, רוצים שאחד כמוני יעשה בשבילם את העבודה. אני ההתגלמות המושלמת של רוח הזמן והלא מודע הקולקטיבי של הישראלים.

עם של מסתדרים, המעריצים את זה שמסתדר הכי טוב. זה שמצליח לקצר לעצמו את הדרך כשהוא חותך הכי הרבה פינות. זה שיודע להוציא הכי הרבה מהמערכת. ובעיקר, זה שלא נתפס, ואם נתפס, יוצא זכאי.

עם של חולמים על התעשרות. שהרשימות האהובות עליו ביותר הן רשימות העשירים המסודרים לפי גודלם ואחריהם,  רשימת בעלי המשכורות הכי גבוהות. עם שרוצה שיספרו לו הרבה יותר על חיי העשירים. מה קנו לעצמם. מה הם עושים בחופשות. מה הם חושבים על ערכים.

עם של קבלני ביצוע. עם שלא אכפת לו יותר איך משיגים לו את מה שהוא רוצה. ולא רוצה לדעת על מי היה צריך לדרוך בדרך כדי שיקבל את מבוקשו. עם שמעריץ רק את מי שיודע לעשות את העבודה, לא משנה איך. תן לי חיסול הטרור ואל תראה לי תמונות של ילדים שבמקרה היו במקום.

עם של אנשים שרוצים לעשות מה שהם רוצים. מצאו לעצמם פילוסופיה חדשה שלא מרשה לאף אחד לשפוט אותם. מאמינים שאין יותר אמת שמחייבת את כולם. לכל אחד מותר לעשות מה שבא לו ואסור לאף אחד לעולם להגיד למישהו אחר שהמשהו לא בסדר במעשיו.

עם אנוכי, שבו כל אחד עושה רק למען עצמו. עם שאבדה בו כמעט לחלוטין היכולת לגייס אנשים לטווח ארוך למען מטרה חברתית או לאומית, שאין עמה תגמול אישי.

עם של מסתדרים  מעריץ את אולמרט על יכולתו ללכת במשך שנים על הגבול הדק שבין שחיתות מוסרית ועבירה פלילית, ולא להיתפס.
עם של מעריצי עשירים מתפעל מיכולתו של אולמרט להשיג לעצמו הרבה חברים עשירים שמוכנים להתחלק אתו בכספם.
עם של קבלני ביצוע רוצה שלום עם סוריה, או מלחמה בעזה, ולא איכפת לו מי יעשה בשבילו את העבודה ובאיזה מחיר, העיקר שתבוצע.
עם של אנשים שרוצים לעשות מה שהם רוצים ושלא רוצים שאף אחד ישפוט אותם נהנים לראות את שר המשפטים של אולמרט משפיל את שופטי בית המשפט העליון.
עם של אנוכיים לא יתגייס לשום מאבק להוריד מן השלטון ראש ממשלה מושחת.

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

יאיר כספי

מאמרו מעורר הציפיות של דוד גרוסמן על מלחמת לבנון ידע לתאר את הלך הרוח הכללי: געגועים לימים שבהם היו לנו ערכים. וסיבה. ומטרה. ומשמעות. ומדינה אהובה. וכאן נגמר לו הסיפור. גרוסמן אמר שאנשים מכל מיני מחנות צריכים להתארגן ביחד ולעשות משהו. ולא ידע לומר מהו הדבר שיאחד אותם. ומה הם צריכים לעשות. ולמען אילו מטרות. גרוסמן נגע בגעגועים ולא העז לעמוד מול שבר גדול: אבדן תודעת המשימה המיוחדת של התנועה הציונית ומדינת ישראל, שבשלה היינו מוכנים פעם להתלכד ולהתעלות מעל לשוני ולאינטרסים הכיתתיים והאישיים ולשאת קשיים גדולים. אבדן מערכות הערכים שהנחו אותנו וידעו להטיל עלינו אחריות וחובה. ובעקבותיהם אבדן האמון במנהיגות, המחויבת  לאותם ערכים, ואבדן האמון של מנהיגינו בנו, שנהיה מוכנים ללכת אחריהם. ובעקבות כל זאת: השיתוק המדיני והשיתוק החברתי והשיתוק הצבאי וחרדת הקיום. הסופר וחבריו אנשי הרוח הישראליים כבר שנים רבות אינם כתובת למחפשי משמעות ודרך חיים. בהיעדרם פורחים הנזיר עם הפרארי, והסוד, רבי נחמן, המקובלים, המגשרים, המאמנים, המטפלים, המטפלים האלטרנטיביים, השימפנזים ועוד. המנהיגות החלולה נבחרה על ידי עם חלול. מהו הדבר שהיה לנו פעם ואבד? ומה ישיבנו? בחיפוש אחר אבידתנו נלך למסע ארוך במעט מילים אל מחוזות ילדות רחוקים. נתחיל מבראשית ונחפש את היסודות שבנו אותנו, את הימים שבהם היו לנו ייעוד ותפקידים, את המקומות שבהם איבדנו אותם, ומפעל שהתחלנו להקים. לעולם יש תפקיד

אלף פעמים מאז בריאתו הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. סופר בראשית ישב נפעם וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל פריט בעולם ממלא משימה. הגילוי מבראשית,  שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? האיש ששאל גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל עוררה באדם התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? ההמשך ידוע והוא חוזר על עצמו כמעט בכל דור: אלוהים מפוטר ומוחלף באלילי שווא המחלקים פטורים מתפקידים אנושיים קשים, וגובים מחירים נוראיים. עם לדוגמא

מייסדי הקבוצה שלנו היו בראשיתם עבדים של  מלך מצרים, שתכנן לכלותם. פרעה, כמו כל העריצים הגדולים והקטנים שלהם אנו משתעבדים, שאב את כוחו מאמונת עמו ועבדיו, שהוא הסמכות הגבוהה ביקום. בני ישראל הצליחו לצאת לחרות רק לאחר שגילו כי מעל לשליטה של האימפריה הגדולה בעולם בזמנם ישנה סמכות אחת יותר גבוהה. וזו ייעדה להם חיים אחרים. האנשים שהיו חייבים את חייהם וחירותם לאלוהים הרגישו חובה לספר לעולם את סיפור נפילתם החוזרת של בני אדם להשתעבדות מול אנשים, דברים או שיטות, הנדמים כאלוהים, ואינם אלוהים. לשם כך בנו אומה יחידה בתולדות העמים שנתלכדה סביב תודעת משימה משותפת: א.      חפשו את העיקרון המארגן העליון של המציאות, הנסתר מאתנו במהותו בשל מגבלות התפיסה האנושית, אך ניתן לידיעה מצד כוונתו, תפקידנו בעולמו. זכרו שהוא אשר הוציאכם מן המקום הקשה ביותר שלכם. ב.      אל תתפתו לתת לשום דבר שאינו אלוהים מעמד של אלוהים בחייכם. ג.       הכירו את האפשרות הקיימת בכל רגע, לבחור ולהשתתף בקביעת עתידכם. ד.      חפשו כוונה ומעשה נכון בכל דרכיכם. ה.     עשו את השלמת האדם והחברה למשימתה העיקרית של האומה. ו.         המפעל הרב דורי מצריך השקעה יוצאת דופן בחינוך. בנו בית ומוסד לפיתוח השיטה. ז.       קבעו לכם מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבם נודעו כוונה או תפקידים חשובים. ח.     הצלחת המשימה מותנית באחדות הקבוצה. התחלקו באפשרויות שקיבלתם עם אלו שקיבלו פחות מכם. ט.      קשה לפענח את כוונתו של האל הלא נודע במהותו. אל תתיאשו מהחטאות בלתי נמנעות בדרך. למדו לשוב ולתקן את עצמכם כמעשה שיגרה. י.         אל תתמכרו לעבודת החשובה שלכם. קבעו יום שבו אתם רק מקבלים את מה שכבר נמצא. יום בלא עשייה.

הקונפליקט היהודיהתפקיד שבני ישראל קיבלו על עצמם הציב בפניהם אתגרים גדולים: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או יצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. בני ישראל התרגשו מההזמנה להיות חלוצים של מסע התפתחות אנושי. אבל מהר מאד לאחר הקמת הבית הראשון הם גם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכלית ותכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. פוסחים על שני סעיפים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה ארוכה של עבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר  לוותר עליו, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין הובלת התפתחות אנושית והרצון להיות כמו כולם: הם דחו את מימוש עצמם כממלכת כוהנים לעתיד. היהדות יצאה  לגלות. מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו.

אור לגויים

בזמן שהיינו ישנים העולם השתנה: גילויי העם העברי, שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. מקור הסמכות לפי שיטתם של בני ישראל אומץ על ידי חלק גדול מן האנושות: אחד, עליון, לא נודע במהותו (עם כמה הקלות) ומזמין את בני האדם למלא תפקיד חשוב בעולמו. פתאום הכל הסכימו שעבודת האלילים, הייתה טעות. ספר התנ"ך המספר את התגלות האלוהים, המאבק בעבודת אלילים, וביטוייהם ההיסטוריים דרך מאבקו של עם אחד לקבל עליו את תפקידו, הפך לרב מכר מכונן. הוכרה ההזמנה שיש לכל בני אדם להיות שותפים למפעל השלמת עצמם וחברתם. ומתוך כך נוצר מושג חדש שלא היה קיים לפנים: אנושות, החברה שבה כל בני אדם הם חברים שווים, שאינם נמדדים לפי מוצאם, מעמדם, ממונם וכו' אלא רק לפי מידת השתתפותם במפעל התיקון האנושי. העולם קיבל מן היהודים את העתיד: הגילוי כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות –  משנה את ההווה. נתקבלה התפיסה שזהו מפעל לדורות רבים, וצריך לעצור בו פעם בשבעה ימים, להתבונן. לנוח. לא לעשות. התפקיד החלוצי שהיה לבני ישראל קיבל אישור כללי (היה ויכוח אם תפקידם הסתיים).

חברת מופת

באמצע המאה השמונה  עשרה, לאחר ארבעים דורות  של דחיות, גילו יהודים שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית.  היו יהודים שדימו כי המדע, ההשכלה, חברת הלאום הפתוחה לכל הדתות,  הסוציאליזם או הדמוקרטיה הם מעתה חלוצי המסע האנושי, ונסתיים תפקידם המיוחד של היהודים בתולדות העמים. בשעה ההיא קמה התנועה הציונית.  חבריה שראו את התנוונות החיים היהודיים אהבו את הישגי ההשכלה והתרבות הכללית החדשה, אבל ידע  יהודי שעוד היה ברשותם הזהירם מפני סימניה של מחלה ישנה העוטה מלבושים חדשים: נטייתם של בני אדם להאליל את הכלים  והמסגרות שהם יוצרים.  האללת  הלאומיות שתיגמר בנאציזם. האללת הסוציאליזם שתיגמר בסטאליזינם. האללת השוק החופשי שתיגמר בניכור ושבר חברתי. האללת הטכנולוגיה שתיגמר בהתמכרות לקניות. האללת כתבי הקודש הדתיים שתיגמר בפונדמנטליזם כפייתי. בצאתם לעולם הם זכרו עדיין משהו שהיהודים יודעים על יסוד מארגן עליון, הנמצא מעבר לדברים שאנו יוצרים או רואים, ואשר פנייה אליו מאפשרת לאמץ את הישגי המדע והתרבות, לתת לכל אחד מהם מקום מתאים, בלא להאליל אף אחד מהם. ראיית יסוד היהדות וניוונה, מתנות התרבות ומחלתה, הצמיחו חזון של תיקון לאומי, חברתי דתי ותרבותי שיעשו במשולב, בלא שאחד מהם יקבל מעמד עליון על חבריו, ויציעו דרך לתיקון עולם וקלקוליו. המפעל החדש עורר תקווה עצומה. העם שליבו משימה עלומה שמע אט אט את ההזמנה. התגבר על מרחקים, הבדלי מנהגים ופערים תרבותיים, אינטרסים כיתתיים ובליל לשונות רבים, והתעלה למצוא יסוד מלכד גם כשלא הייתה הסכמה על הפרטים. מפעל התיקון הלאומי-חברתי-דתי הניח יסודות למערכת ערכים חדשה והעמיד מנהיגות המחויבת לה ויודעת לגייס את עמה למפעלים גדולים. בראשו עמדו אנשים שהייתה להם  מחויבות לתפקידו של העם שגילה סמכות יותר גבוהה, וחופש להגדיר מחדש את העיקרים. דבר אחד שכחו החלוצים. כשקמה להם מדינה הם לא אמרו לאלוהים תודה. את הצלחתם ייחסו לעצמם: לקבוצה, להתיישבות, למדינה, לנוער המופלא, לצה"ל, למפלגה. הקלקול חזון חברת המופת היהודית-ישראלית שהניע את שיבת ציון במאה שנותיה הראשונות התפגוג במהלך שנות הששים של המאה העשרים. הוא הוחלף בשני חזונות מצומצמים: א. חזון  הנורמליות של האנשים המודדים את עצמם לפי האנשים  המצליחים של העולם. ויתרו על סגולה חבויה שפעם ייחסו לעצמם. לא רוצים חברת מופת. לא רוצים שום אחריות לעתיד האנושות. איבדו עניין בלימודי תורת החיים של היהודים. רוצים להוציא את התנ"ך מן הבגרות. רק תנו לחיות. ב. חזון השיבה למדינת ההלכה (שמעולם לא נתקיימה).חזרה לבבל בשנת חמש מאות, בית מקדש עם קורבנות, אלפי ישיבות, כשרות עם כל ההחמרות. בלי חזון לתיקון חברתי. בלי כל אחריות לתיקון לאומי או עולמי. עם איסור גמור על תיקון דתי. שני ראשים קטנים. המצומצמים והחלולים. וחברה המתפרקת לקבוצות העוסקות רק בעצמן. לחרדים ישיבותיהם יותר חשובות מן המדינה. למתנחלים ההתנחלויות  יותר חשובות מהמדינה. לליברלים זכויות הפרט יותר חשובים מהמדינה. ליאפים הקריירה יותר חשובה מהמדינה והילדים. לפוליטיקאים הכיסא יותר חשוב מהחיים. אבד היסוד המאחד. שידע לתבוע מהקבוצות השונות ריסון מסויים. אבדו מערכות הערכים שניהלו את הכלל. שאמרו מהי חברה, ומה היא משפחה. ואיך לגדל ילדים. ומהו האיזון הנכון בין דאגת איש לעצמו וביתו ואחריותו לקהילתו ולעולם כולו. אבדה תודעת המשימה הבונה אותנו כעם. אי אפשר יותר לדעת מי הוא יהודי כי אין יודעים מה יהודים אמורים לעשות. אין ביהדות זמנינו, שום הבטחה להישרדות. כבר מאה שנה שאינה יודעת ליצור מכנה משותף מחייב לכל הגלויות. אבד האמון של העם במנהיגיו. של המנהיגים בעמם. של כל קבוצה בכל האחרים. מקובל שהכל חושבים רק על עצמם. תורת ישראל יתומה. היא היודעת את סוד החיבור של הפרט והכלל, מדע וערכים, אתמול והימים הבאים, עם ועולם, כלואה בבית הגנזים. ואין לה דובר. אבדה התכלית. הסיבה לעמוד במאמץ קשה ורב השנים. ונוצר ספק אם יהודים צריכים בכלל מדינה משלהם. אובדים הנכונות לתרום. להתחלק. להתנדב. לשרת. להתגייס. להסתכן. לעם שליבו משימה עלומה האבדן הזה הוא סכנה קיומית. תיקון השבר הזה לא ייפתר בתיקונים קלים: חזרה לקריאה בארון הספרים. תגבור לימודי יהדות. קבלת שבת קהילתית. סדנה לרוחניות יהודית. תיקון מעמד האישה בחברה הדתית. גיוס החרדים. פינוי ההתנחלויות. חלוקה צודקת יותר של ההכנסות. שינוי שיטת הממשל. או שיטת המנהל. או סמכויות המשפט. או בחירות. כל אלו לא ישיבו את הלב למקומו. צריך תיקון גדול, שאפשר לסמן בו כמה התחלות: א.      לוותר על האשליות שמישהו שומר לנו באיזה מקום יהדות מוכנה לשימוש. אין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. צריך לחזור לספרי היהודים ולקרוא אותם באופן חופשי, ללא המורה הדתי היודע לקרוא רק את הילכת ההישרדות של הגלות. ב.      לחפש את המהות. עיקר היהדות. לב המשימה הישראלית. ולהבחין אותו מנפילות לעבודת אלילים, הקטנה עצמית וגלגול האחריות למשיח שיבוא, דחיית היהדות לעתיד לבוא, ההקפאה העמוקה ואיסורי יצירה הכוזבים, או הסתגלות היתר לצרכי  החיים בארצות הברית. ג.       לא להתפתות לצמצום התורה הזו  ליהדות כתרבות, או ספרות, או רוחניות. להקשיב לרצון העולה מן המעמקים. לזעקה למשמעות. לבקשה הסמויה להאמין. לשוב לגלות אלוהים ותפקיד אנושי בארון הספרים. ד.      לחשוף את כלי העבודה והשיטות הישנות שבהם מפענחים חובה וכוונה במציאות. לחזור לדבר ולחשוב על ייעוד ותפקידים. חטאים עונשים. ניסיונות לא פתורים. תפילות חדשות וחסדים גדולים. ה.     לחדש מקצוע ישן: מומחים לזיהוי דרכיה הסמויות של עבודת האדם את עצמו או את הדברים שלכאורה יסדרו לו משימה יותר קלה. לשוב ולשאת תפקיד ייחודי: חלוצי מסע התפתחות אנושי. ו.         לעלות להר סיני. לדרוש שיחה ישירה, פנים אל פנים. להיות מוכן להסתפק בקצת פחות. לא לרדת בלא הוראות ברורות. ז.       לכתוב מחדש את המסכתות החסרות בכתבי היהודים: מסכת מדינת ישראל. מסכת זוגיות עם שתי קריירות. מסכת הורות לילדים שחושבים שהם אלוהים. מסכת גבולות השימוש בטלויזיה, סלולרי, מחשבים. מסכת הדברים שלא צריך לקנות כשמרגישים ריקנות, ועוד ועוד.

שום דבר לא יעבוד פחות מפרוק תורת חיינו ליסודותיה, גילוי עיקרה ומהותה, מתנותיה ויסוד קילקולה, והרכבתה מחדש כתורת חיים לזמן הזה ולעתיד לבוא. אז יהיו לנו שוב סיבה. ותכלית. ויסוד מאחד. ומערכת ערכית. אמון הדדי. ומנהיגות. בהירות וסמכות להחליט. על עתיד השטחים. ועל תיקונים חברתיים. ועל מקומה של היהדות במדינת ישראל. והדברים שעליהם ראוי להילחם. ותקווה גדולה לעתיד.

  • יהדות
  • תיקון
  • קבוצה
  • חלום
  • דת
  • קבלה
  • נפש
  • טיפול
  • אתיקה
  • תשובה
  • בחירה
  • מטפלים
  • מיתוס
  • תורה
  • מודעות
  • שיקום
  • זוגיות
  • חרדה
  • פנים
  • פחד
  • חילוני
  • שינוי
  • הורות
  • לימוד
  • בדידות
  • יאוש
  • דיכאון
  • מיסטיקה
  • ייעוץ
  • אמונה
  • אופקים
  • התפתחות
  • אמת
  • חסידות
  • התמכרות
  • רוחניות
  • סבל
  • עיון
  • ניסיון
  • אימון
  • טראומה
  • פסיכולוגיה
  • ריפוי
  • גוף ונפש
  • לימודי יהדות
  • חזרה בתשובה
  • נשמה
  • חסד
  • קבוצתית
  • אלוהים
  • שורשים
  • תקווה
  • תיקוןהנפש
  • אבחון
  • טיפול נפשי
  • טיפול משפחתי
  • פוסט טראומה
  • אבל
  • שכול
  • קבוצתי
  • בינה
  • עבודה סוציאלית
  • המקום
  • רגשי
  • תרפיה
  • חירות
  • תודעה
  • חטא
  • כוונה
  • סכיזופרניה
  • מדרש
  • קדושה
  • התבגרות
  • נס
  • מיתולוגיה
  • תלמיד
  • מורה רוחני
  • עצמי
  • מדרשת
  • אלהים
  • גשר
  • הלם קרב
  • התקף חרדה
  • תמורה
  • מודעות עצמית
  • קוגניטיבי
  • רוטנברג
  • בודהיזם
  • התעללות
  • הפרעת אישיות
  • אלול
  • הוויה
  • גוף נפש
  • הפרעת
  • ראש יהודי
  • זהות מינית
  • פסיכולוגיה יהודית
  • בית דניאל
  • הארה
  • טיפול קבוצתי
  • עונש
  • פסיכודרמה
  • קולות
  • יעוד
  • בית תפילה
  • קבוצה טיפולית
  • טיפולית
  • עזרה נפשית
  • בפסיכולוגיה
  • בית מורשה
  • מחלת נפש
  • חרדה ודיכאון
  • עבודה פנימית
  • פסיכוטי
  • דת ומדע
  • לימודי פסיכולוגיה
  • הדרכת הורים
  • השגחה
  • אבדן
  • בעל שם טוב
  • יד בנימין
  • שינוי התנהגות
  • חשבון נפש
  • גבורה
  • חרד
  • חילוניות
  • מגיד
  • מינות
  • כמיהה
  • ענווה
  • מרקם
  • סוד
  • נרטיבי
  • שפוי
  • שפיות
  • חוזר בתשובה
  • משבר נפשי
  • ייעוץ חינוכי
  • אסכולות
  • מצבי רוח
  • להשתנות
  • עבודה זרה
  • אינטלגנציה רגשית
  • משפחה במשבר
  • ויהדות
  • ופסיכולוגיה
  • ביבליותרפיה
  • מצבי משבר
  • התגלות
  • מורים רוחניים
  • הקהל
  • שינוי נפשי
  • הדרכה בפסיכותרפיה
  • תורת הנפש
  • תיקוןעולם
  • בתי תפילה
  • ליווי רוחני
  • גילוי עצמי
  • פגיעה עצמית
  • להציב גבולות
  • אוטנטיות
  • חרדה קיומית
  • עבודת אלילים
  • תיקוןהמידות
  • בחירה אישית
  • הילינג יהודי
  • תרופות נגד חרדה
  • תיקוןעצמי
  • חכמת הלב
  • שינוי פנימי
  • העברה נגדית
  • אימון יהודי
  • פסיכו-דהרמה
  • אהבה שאינה תלויה בדבר
  • חוויה מיסטית
  • ריפוי יהודי
  • ברודט
  • צימבליסטה
  • תפילה חופשית
  • לטפל מתוך אמונה
  • שבר ותיקון
  • יהדות ופסיכולוגיה
  • מודע לעצמו
  • לומד מהחיים
  • לומד מאחרים
  • בתי קהילה
  • בית קהילה
  • שינוי בהרגשה
  • שינוי בהרגלים
  • עומד בניסיון
  • אובדני

מקומו של אלוהים בגידול ילדים

מקומו של אלוהים בגידול ילדים
תשובות לשאלות בראיון לעיתון לקראת "הקהל תשס"ח"
ד"ר יאיר כספי

איך מסבירים לילד מהו אלוהים?
ילדים לא לומדים על אלוהים ממה שאנחנו אומרים להם אלא מהדרך שבה אנו, המבוגרים, מתייחסים אליו. הם קולטים בלי משים את אמונתנו הלא מודעת, וגם את החורים שבה. האם אני מייחס את כל מה שיש לי לעצמי (כלומר אני אלוהים) או שאני מודה על חסד שניתן לי (אפילו בלי לומר בדיוק ממי).  האם אני מקבל עלי אחריות אישית, משפחתית, חברתית, כאילו שיש בעולם כוונה ותוכנית, ומישהו מעלי, או שאני מרשה לעצמי לעשות כל מה שאני רוצה, כאילו שאין אלוהים. האם אני מכיר במגבלותי, חולשתי, תלותי בנושאים מסוימים ומסוגל להתפלל לעזרה, או שאני בטוח שאני מושלם ולא צריך כלום מאף אחד.
אם הילד בכל זאת שואל, לא מסבירים מה זה אלוהים. פשוט מציינים את אמונתנו בקיומו של אל עליון. בורא. כל יכול. מסתורי. לא ידוע לנו במהותו. לא מובן לנו לגמרי. גם אני עוד מחפש אותו. והוא נתן לי אותך, ילדי, כמתנה, כפיקדון לימי ילדותך. היום אני צריך לתווך לך את כוונתו, אבל יום אחד, כשתגדל, אתה תנהל שיחה ישירה שלך אתו.
 
מתי ילד מגיע להכרה שיש דבר כזה אלוהים?
כשהוא נולד. ואולי עוד לפני כן. אין לו שפה ומילים לתאר את הכרתו, אבל חוויתו כולה איתו. דעת אלוהים היא חווית היסוד המכוננת את הילד. אבל בחברה שמאמינה באדם דואגים להשכיח אותה, כדי לא לאיים על הכנסייה השלטת וכדי ולעזור לו להשתלב בקרב עובדי האלילים האחרים. אומרים לו להאמין בעצמו, או בהוריו, בטכנולוגיה,  באיזה שיטה, או בהצלחה הגדולה. בחברה החילונית ילדים שעוד לא הפנימו את האיסורים החברתיים, הם הקבוצה שהכי קל לדבר אתה על אלוהים. הם מאמינים טבעיים. הם חווים את החסד האלוהי כדבר מובן מאליו. ברור להם שיש כוונה ותכלית מאחורי כל הדברים. אין להם בעיה להתפלל.  הם עוד יודעים שלא יוכלו לשרוד לבד.
 
איך הילד ילמד להבדיל בין אלוהים להוריו?
לא מתנהגים כמו אלוהים. לא יודעים הכל. מכירים במגבלות. מציינים את ההבדל בינינו: אלוהים נתן לך יכולת טובה בלימודים, או ספורט, או אמנות. אני אעזור לך לראות אותה. אתה צריך להחליט לממשה. אלוהים נתן לנו גבולות שבני אדם לא יכולים לעבור. אני אוסר עליך לטפס על הקיר הגבוהה, כי אני מכיר בגבולות האלו ותפקידי להעביר לך אותם.
ההורה המוכן להיות מתווכו של אלוהים לילד (ולא האלוהים של הילד), מכיר בקושי הגדול להבין תמיד מה אלוהים רוצה מאנשים וילדים. ולכן מוכן להיעזר ולתת לילד למצוא מתווכים נוספים: סבתא, גננת, מורה, ילד אחר. הילד למד שצריך כפר שלם להבין את מקומנו כאן. שאפשר למצוא השלמה ולפעמים גם תחליף להורים. שיש רק אחד שבו אנו לגמרי תלויים ואי אפשר לעשות לו תחליפים.
 
איך אפשר לשלב מסורת בימי הולדת?
ישנם חמישה דברים שילד צריך לדעת על אלוהים: את החסד והאפשרויות שנתן. את התפקיד שהוא מזמין אותנו למלא. את הגבולות שהטיל עלינו. את האתגרים הקשים שהוא מחייב אותנו לעמוד בהם. את האפשרות לפנות אליו ולבקש עזרה. בכל גיל נכנסים תכנים חדשים של דעת אלוהים לחיי הילד. אפשר להשתמש ביום ההולדת כדי לסכם את החסד שניתן בשנה האחרונה. לכבד את הילד בעוד תפקיד. לציין גבול שמתאים לגיל. לציין את האתגר הבא או הקושי שהילד או כל המשפחה צריכים לעמוד בשנה הבאה. להזמין אותו לשאת את תפילתו למילוי הצרכים החיוניים לו בשלב זה.
בשנים הראשונות אפשר לברר ביחד עם הילד את התשובה לשאלות האלו. כשהוא מגיע לגיל בר מצווה (או קצת יותר, כי 13 איננו גיל הבגרות בזמן הזה), אפשר לתת לו לענות לבד, או במילים אחרות, ההורה צריך, בהדרגה, להתפטר מתפקיד זה שאולי יודע מה אלוהים רוצה. אפשר שהנער כבר יודע יותר.
 
סיפור האהבה שלי עם "הקהל"
אני אוהב לבוא להקהל כי אני פוגש שם אנשים יקרים. אמיצי לב. חילוניים שמעזים להאמין. דתיים שמעזים לבוא ללמוד יהדות ממי שלא בא מן המחנה שלהם.
בהקהל אני מגלה כל שנה תנועה גדולה, שאיש עוד לא יודע על קיומה: יהדות ישראלית ההולכת ונבנית במאות מסגרות שקמו לה בשנים האחרונות.
אני מתרגש כל פעם שאני בא להקהל, כי אני רואה שם את העתיד. את היהדות הישראלית שתצמח פה בדורות הבאים. יהדות של מאמינים חופשיים. מהפכנים יהודיים שדורשים ישירות אלוהים. יהדות שתיבנה מהרכבה של החילוניות והדתיות. שתיצור דור חדש שלא יהיה אף אחד מהשניים שהרכיבוהו, או שניהם כאחד. יהדות מחויבת לבורא עולם ולידע שאספנו בספרים הישנים, ומגלה את יכולת האדם, חובתו ותפילתו בזמן הזה.
 
ד"ר יאיר כספי  הוא מייסד המרכז לטיפול התגלותי, מנהל התכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב, ומחבר הספר "לדרוש אלוהים". הוא ירצה השנה בהקהל על "את אני ואלוהים" – מקומו של אלוהים במעגל החיים. "פסיכולוגיה התגלותית" על טיפול המשיב את האדם לעמוד לפני אלוהיו, ויעביר את  הסדנה "רצונות שפלים וכוונתם הגבוהה מאד".

The Judaism of survival no longer works

w w w . h a a r e t z . c o m

19/05/2006

The Judaism of survival no longer works

By Yair Caspi

There is truth in what A.B. Yehoshua told the centennial conference of the American Jewish Committee. Until the modern era, Judaism was never a "religion" like Christianity, which is responsible primarily for its adherents' spiritual life, but a doctrine of life, which seeks to guide all the acts of man and all the ways of the society. Life in a Jewish state in which, potentially, most of the decisions are "Jewish," is a far more "Jewish" life than in the Diaspora, where a very small part of a person's life is c onducted from within his Judaism.

Surprisingly, this is not the position of modern Zionism but, as it happens, a traditional Jewish posture originating

in the Bible, which asks of mankind, "In all your ways acknowledge him," and continues in the Mishna and in the Talmud, which require halakha (Jewish religious law) in all spheres of life.

And there is also falsehood in what Yehoshua said. For a long time, the bulk of our life in Israel has not been conducted according to Judaism. We avoid that challenge in two ways: Secular people measure their lives mainly in terms of the world's cultural values (is it "democratic," are "individual rights" preserved, and so on); religious Jews confine their Jewish life to observing kashrut (the dietary laws), Shabbat and studying the Gemara.

Yehoshua misleads his readers. What makes our deeds Jewish is not the fact that they are done by Jews in the State of Israel. Our deeds are Jewish because they stem from a basic Jewish vision about the proper conduct of mankind and society. This is the vision which the Zionist movement sought to revivify in the "exemplary society" it set out to establish in the Land of Israel. Before we can go to Diaspora Jewry and offer them Israeli Judaism as the perfect thing, there is much work to be done.

To understand the precise core and the misleading element in Yehoshua's remarks, we need to go back very far and to survey the history of the idea of Israel's exemplary society as the formative element of the Jewish identity, which begins with the revelation of a purposeful creation and a singular role for the Hebrew nation, and is renewed, after a very long and inactive period, in the form of the Zionist movement. And is lost and again strives to arise again.

The world's role

A thousand times since his creation, man has looked at the world: at the land, at the sky, at the sea, at the trees, at the animals, at the people. A thousand times he saw land. Sky. Sea. Plants. Animals. People. But one morning everything changed. Suddenly all the individual items fused into a picture. Suddenly man saw a grand design. And in the design each detail fulfills a role that has been set. And the observer, filled with inspiration, sat and wrote: "In the beginning." "Let there be light." Suddenly everything spoke. Suddenly the voice was heard. Suddenly the person saw that every stone and tree and animal had a purpose. Suddenly it was revealed that every item in the world fulfills a mission.

The discovery from Genesis, that the world has a purpose, changed man's understanding of himself. Henceforth he had a new question to guide him: What is my place in the design? What was I intended to do? The man who asked discovered an invitation to be his creator's partner in completing himself and the world.

The special invitation he received fired man with enthusiasm, but also with resistance. He liked being the creator's assistant, but did not like being told what to do. Therefore, after he scored several achievements, he started to wonder: Maybe I have reached the level at which I can decide about my future by myself?

The rest is known and it repeats itself in almost every generation: The God of truth is dismissed and replaced by a selection of false gods that exempt man from the long, hard road and can be interchanged according to need.

The patriarch Abraham identified the pointlessness of worshiping the false gods and taught others how to listen anew to the voice that calls on man to fulfill his mission. Moses found that natural talent is a national avocation – being a pioneer of the next stage of human development. The Israelites undertook to specialize in exemplifying an exemplary society on earth. Moses and his successors laid foundations that evolved into rules of labor:

Know what is above you. Do not be tempted into a belief that exempts you from your basic responsibility. Be aware of what you have received in your world and of the possibilities that your gifts open to you. Seek intentionality and proper action in all your ways. Make the perfection of man and society the cardinal mission of the nation and educate to that end. Build institutions for the development of the method. Take social responsibility for those who have received less than you, because the collective mission will not succeed if part of your nation feels that it does not belong. Discover what you were meant to do and accept limitations. Do not despair at unavoidable misses along the way, and practice repentance. Set dates for remembering the formative events on which important intentionality or a role were designated. Do not become addicted to your sacred work and set aside a day on which you only receive what already exists, a day without activity.

The Jews liked being God's chosen people. But very quickly they tired of the demanding mission: to live a life of obligation. They began to wonder: Why did we, of all people, receive harder work than all the nations? Why is it that we, of all people, have to devote ourselves to sublime goals when around us everyone is out to have a good time? And how is it that the whole world is wrong? And who even knows that God exists?

At the end of the Second Temple era the Jews found a compromise solution to the serious tension created between the responsibility of being the leaders in human development and the desire to be like everyone else: They decided to constrict themselves. To preserve all that had been revealed until that point. Not to add more. They left the land and put off to the distant future the day when they would return to their labors completely.

Judaism shifted itself into a waiting mode. The Jewish role changed. It was no longer the vanguard of the human journey, but the "preserver of the precepts." Preserver of the great achievements of the patriarchs. Preserving them for the future day on which we will go back to fulfilling the mission in full. Preserving and waiting for a different person with a great wind at his back.

Judaism went into exile – from full responsibility to independent life. From a role that it postponed for the future. From the Land of Israel. So that they would one day be able to unite and return and complete an unfinished labor, the Jews decided to freeze themselves in the present and to make an assumption regarding the last common denominator which all Jews agreed on before they were scattered to the four corners of the earth: of the Babylonian Talmud as the basis for religious law that is not to be changed.

Light unto the nations

While they were sleeping, the world changed; the discoveries of the Hebrew nation, which had at first been rejected, began to be accepted.

The world adopted the Tanach, and its readers, from everywhere on earth, found in it an exciting personal invitation to come along on the journey to perfect man and society. Those who joined found themselves suddenly enlisted in a role that makes them partners in a new community: mankind.

From the Jews the world received the future – the revelation that what is does not determine what will be, but on the contrary: Accepting the vision of the world as it should be changes the present.

Every person received from the Jews an invitation to find himself a place which is no longer dictated according to his race, origin, class, appearance or money – but solely according to his good deeds.

Idol worship, everyone suddenly agreed, was a mistake. From the Jews the world received one God. And from the Jews the world received a day of the week on which to remember that there is someone managing the world even when man does nothing. From the world the Jews received confirmation that they did indeed have a special role.

In the middle of the 18th century, after about 2,000 years of delays, the Jews discovered that the exile was over. Judaism, which had been kept in deep freeze, no longer stood up to competition with the Enlightenment and the general culture. Having no choice, the Jews decided to go back to being a chosen people.

"You chose us" and "light unto the nations" were translated, in the language of the Zionist movemen
t, into the vision of an exemplary society that would be established in the Land of Israel and would serve as an example – for a singular convergence from all corners of the earth in order to complete an unfinished mission. For the healing of a sick nation that was living in the past and the future, and had no present. For the renewal of an ancient culture that knows how to connect the Israeli consciousness of mission with exemplary achievements from the world's cultures. For renewing a connection with nature and soil. For taking complete responsibility for the totality of a nation's life. For social legislation that sets new standards of mutual responsibility. For a life of truth, simplicity, integrity, readiness for sacrifice, fraternity.

The vision of the Jewish-Israeli exemplary society that moved the return to Zion in its first decades was replaced by two different styles of idol worship: the worshipers of the new, who believe that God is in new technology, in the latest social norm, in state-of-the-art products, in parting with all the old values, in children with no limits, in man who will soon be God. And, in opposition to them, the worshipers of the old, who believe in a doctrine that even God is forbidden to change; who narrow their lives and exempt themselves from discovering the human role in all the possibilities that entered the world; who believe that redemption will come when the king from the House of David returns to us and all old land shall be returned, and a priest shall perform sacrifices on the mount; and who allow themselves to subjugate gentiles and exploit the secular, because they are already the chosen people.

We need Israelis

The Torah of Israel, which knows the secret of connecting yesterday and tomorrow, of the needs of the individual and responsibility for the public good, of religion and science, of nation and world, is today in very limited use. And we are again beset by the worldwide rift between religion and culture as an existential threat to the State of Israel.

The Judaism of survival no longer works. And the Jewish people is disintegrating because it has lost its formative element: the consciousness of the mission which is assumed by all its members and which builds them as a people. No one knows who is a Jew, because there is no agreement on what a Jew is obligated to do. The Diaspora is not succeeding in constructing a system of rules which a majority of the Jews there want and are ready to commit to. We have lost the connecting element. Between Diaspora and Land of Israel, between Israel and its Judaism. Israel's young people, secular and religious, no longer believe anyone or believe in anything.

For a human development program that revealed a mission for man and forged a model nation and changed the world and lost its way, Israelis are needed who will restore it to its place.

We need Israelis who are ready to give up the illusion that someone somewhere is safeguarding for them a ready-to-use Judaism to which people can return when they take off time from their careers and from enjoying themselves. Individuals who know that there is no one from whom to learn Israel's role today, and who will take it upon themselves to relearn all the books of Judaism, without guidelines about what they are permitted or forbidden to discover. We need sinners who have decided to repent and have discovered that they have to bring back with them all of Judaism, so that they will have something to come back to.

We need perceptive people who will expose anew the tools and the methods with which intentionality is deciphered in reality and a mission is found for man, who will discover the essence and the core, and will take it upon themselves to differentiate it from habitual postponement and survival.

We need strong people who are ready to acknowledge their dependence, to record what they received and what they did not do alone, to be thankful for it and to start to rewrite the Book of Blessings.

We are very much in need of people who know how to hear a shout. Who are available to listen to the requests of those who have lost their way and do not know what to do. We need pioneers who will write new prayers.

We need men and women who are ready to prepare themselves for an old profession: world experts in the struggle against the new and covert ways of idol worship. We need pioneers who will build us a house of study to mend the world and man and nation. Who will articulate the "do" and "do not do" for our time. Who will write the missing tractates of the Talmud, on parenthood, relationships, career, technology, the State of Israel. Who will muster the courage to add to the Ten Commandments: Do not buy for no reason. And much more.

We need people of faith who are certain that the whole world will join tomorrow but are ready today to work alone. We need people of patience who are ready to start, knowing that this journey of ours will take several generations. We need people of humility who do not know it all, who want only to make a beginning and to invite a nation to rewrite itself. We need people whose worlds have been ravaged and whose alternatives have run out and who know that Israel will not exist if it is not guided by a vision concerning its role. We need pioneers who take it on themselves to act even before the voices have been heard.

When that

happens we will be able to appear again before the American Jewish Committee and say: We are offering the real thing. You are invited to come and grow with us.


/hasen/objects/pages/PrintArticleEn.jhtml?itemNo=717559

חברת מופת

חברת מופת

יאיר כספי

לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה,  דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. חג הפסח קרוי גם חג החירות, אבל הוא מספר רק מחצית מסיפור החירות היהודית – חירות משעבוד לעריצות אכזרית. חירות המתאפשרת כאשר מתגלה ששליטה של הממלכה הגדולה המבקש לכלות את העם העברי אינו, כפי שהוא מתיימר להיות,  הסמכות הגבוהה ביותר. ישנו מלך אחד גדול ממנו, מלך מלכי המלכים, ואצלו נועדו העברים להיות בני חורין. כשהכירו בני ישראל בקיומה של סמכות אחת גבוהה יותר מזו של פרעה התבטלה אצלם יראתו של פרעה והם יכלו לקום וללכת מארץ עבדותם. אבל אז, במדבר, הסתבר שמסעם לחירות לא נשלם. הם אמנם השתחררו מן התפקיד הבלתי אפשרי שהיה להם אצל שליט השווא, ועתה מוטל עליהם לקבל על עצמם תפקיד אחר, אפשרי ומאתגר, מאת בורא עולם. אלפי שנים אחר כך יכתבו התנאים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כלומר – אין חירות אלא במילוי התפקיד שנועד לך. במימוש עצמך. ועוד אלפי שנים אחר כך (כמה נחמד שיש לנו אפשרות להסתכלות כל כך ארוכה) יכתוב אחד ממניחי היסודות לתנועה הציונות: "החיים חובה. במילויה – האושר". (ברנר, "לרגל הכניסה"). בשנים האחרונות עשתה מדינת ישראל מספר צעדים בניסיונה לשחרר את עצמה מכפיפות לסמכות דתית- חרדית. הרבנות החרדית הטילה על מדינת ישראל לשאת בפרנסת הציבור החרדי ופטרה את הציבור החרדי מחובות היסוד הקשות ביותר של הישראלים: לימוד מקצוע, עבודה, שרות צבאי, כבוד למוסדות המדינה, חוקיה ובתי משפטה. הרבנות  הדתית-לאומית הטילה על מדינת ישראל לשאת במימונו של מפעל התנחלות עצום שרוב הציבור מעולם לא הסכים לו וכפתה עליו נוכחות של קבע בלב אזורי ישובו של העם הפלסטיני ועימות בלתי פוסק עמו. צמצום תקציב הישיבות, הקטנת המענקים למשפחות מרובות ילדים, סגירת משרד הדתות, קבלת חוקי יסוד המצמצמת את יכולת החקיקה הדתית, ההתנתקות מגוש קטיף, ונצחונו הצפוי בבחירות של גוש מפלגות שהודיע את כוונתו להיפרד מרוב יהודה ושומרון, מבטאים הכרעה שקיבל הרוב הישראלי להשתחרר מן התכתיב הדתי בציבור הדתי והחרדי מתארים את שורת המהלכים הללו כהכרזת מלחמה של מדינה ישראל על יהדותה. ואכן ישנם רבים בציבור החילוני שמתפתים לראות בחופש מן הכפייה הדתית את כל החירות כולה.  אבל חירות כזו היא רק חצי עבודה. מי שנטל על עצמו להיפרד מתלותו ברבנות הדתית-חרדית לפירוש משמעותה של יהדותו בזמן הזה הזמין לעצמו משימה קשה שאפשר ועדיין אינו מוכן להתעורר לה: ללכת לפגוש לבדו את יהדותו. לקרוא את מקורותיו, ללא מתווכים. לשאול מה גילינו. מה עשינו. מה היה ייחודנו. לשם מה שרדנו. מה נתנו לעולם. איך נפלנו. מי מציל אותנו מתהומנו. ומהו יעודנו, תכלית קיומנו, לעתיד לבוא. א. האדם מגלה את עצמו כיצירה שעוד לא הושלמה

אלף פעמים הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. והמתבונן שנמלא השראה ישב וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. "ויאמר אלוהים יהי רקיע"… "ויאמר אלוהים יקוו המים"…"ויאמר אלוהים יהיו מאורות"…פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל העולם ממלא תפקיד. מקיים מצווה. הגילוי מבראשית,  שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? הוא התחיל לגלות אפשרויות. הוא  נמלא סקרנות ורצון גדול לדעת. לאיפה זה הולך. לאן עוד אפשר להגיע. ההווה, מה שיש בעולם, מה שמקובל היום בין בני אדם איננו סוף הסיפור אלא רק התחלה. הכל פתוח. הכל יכול להשתנות. הוא התחיל לחזות שלבים חדשים של התפתחות. הוא הבין שהוא שונה באופן מהותי מבעלי החיים שמסביבו. ניתן לו משהו מן המבט היודע דבר טרם שנהיה. הוא גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל האדם עוררה בו התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? התעורר בו רצון לפצח את השיטה. לדעת את התכנית הסופית של בוראו ולהיות כמותו, או לפחות, לפתח כלים שבהם אפשר לאלץ אלוהים לתת יותר חסדים ולהקטין את כמות המצוות. להבטיח סיפוק מלא של היצרים. לעולם לא לכאוב יותר. לעולם לא לחכות. לעולם לא לעמוד יותר חסר אונים מול ניסיונות. להישאר צעיר לנצח. ולא למות. מייסד המציאות שהזמין את האדם למסע גדילה הוחלף במבחר אלים שפטרו את האדם מן הדרך הארוכה והקשה וניתן היה להחליף ביניהם לפי הצרכים. העניין החדש הפך מהר מאד למדע. קמו מומחים שלימדו אנשים איך להיות אלוהים או איך, לפחות, למצוא אחד שיעבוד בשבילם. ופותחו למטרה זו שיטות. ונבנו במות ובתים. והיה כל העולם כולו עוסק בחיפוש המילים או הקורבנות היכולים להבטיח לאדם שליטה בחיים דרך תפעול מוצלח של האלים. המסע לתיקון האדם והעולם נעצר. הבורא שנגלה בראשית הדברים, היה הולך ונשכח מן העולם. והיו הכל הולכים ומנהלים את עצמם מול דברים שאין בהם ממש. אנשים בזבזו שנים יקרות מחייהם בעבודת השווא. עמים איבדו בו את עצמם (כי העצמי, יש לדעת, הוא מה שמקבל  מקום ותפקיד, מאלוהים). עד שקם להם אחד, אברהם, שהחל משבר את אלילי הכזב ולימדם להקשיב לקול הקורא את האדם להתייצב לתפקיד. ב. עם ישראל מוזמן לתת דוגמא

אברהם חידש את השיחה עם ההוויה. משה הפך את הכשרון הטבעי למקצוע לאומי: חלוצי השלב הבא של ההתפתחות האנושית. הוא הקים עם שמטרתו לגלות מה האדם צריך לעשות. עם ישראל קיבל על עצמו להתמחות בהקמת חברת מופת עלי אדמות. משה וממשיכיו הניחו יסודות שהתפתחו לכללי עבודה: 1. דע מה למעלה ממך: זכור מי הוציא אותך ממצרים, כלומר מה נמצא מעל לכל הדברים המתחזים בעולמך לאלוהים. שים לב לדרכים הלא מודעות שבהן אתה עובד אלילים והתרחק מהן. 2. הכר את מה שקיבלת בעולמך: הכר את כל מה שיש לך כמתנה, ואמור תודה. לא בשבילו, בשבילך. שתדע שאוהבים אותך. 3. דע מה אתה רוצה, באמת: גלה ביסוד רצונך את בקשת אלוהים שלך, את תפילתך אליו. 4. בנה בית: קשיי זיהוי הקול המנחה אותך במשימתך הזמינו בניית בית לשיחה המיוחדת הזו. מקום שבו, מול אלוהים, אתה מוצא את עצמך. 5. חפש מעשה נכון: הפוך את השלמת האדם והחברה  למשימתה העיקרית של האומה: הבסיס לחוקיה. היסודות המכוננים את מוסדותיה. המבחן העיקרי בבחירת מנהיגיה. חפש כוונה ויעוד בכל תחומי החיים: חקלאות ומסחר וכללי העסקת שכירים. ויחסים בין שכנים. ועניינים שבין איש ואישה. ואכילה נכונה. ויחס נכון לבעלי חיים. שאל למה נועד כל אבר בגוף ומהו התפקיד המיוחד של כל יום בשנה. 6. קבל אחריות הדדית: השלמת האדם והחברה  היא משימתה של כל הקבוצה. השותפות במשימה יוצרת אחריות הדדית: החכם מתחלק בידיעת התורה. החזק אחראי שהחלש לא יקופח במסחר או במשפט. מי שיש לו הרבה משאיר לחסרים לקט שכחה ופיאה. שמיטת חובות וקרקעות שנתפסו יבטיחו שאף אחד לא יאבד את כל מה שיש לו ויוצא מן הכלל. פערים גדולים בין החברים יהרסו את הקבוצה. 7. קבל גבולות: הגדילה לתפקיד ולמקום שלך חייבה  הגדרת גבולות – מה לא נועדת לעשות: האדמה השייכת לאחר. הכסף שתוכל להשיג רק במרמה. האישה שלא נועדה לך. 8. עשה תשובה: במסע הארוך והקשה המזומן לך עד שתגיע למקומך החטאות הן בלתי נמנעות. אל תתייאש מן הנפילות. אל תתאהב בחולשות. הכר בחטאים וחזור מייד לתקנם. כאשר אי אפשר להשיב מצב לקדמותו –  כפר במעשה אחר. 9. לך ללמוד וללמד: גילוי והגשמת היעוד האנושי הצריך הקמת מפעל חינוכי רב דורי. הכל לומדים את הנחות היסוד ומבררים את משמעותם במצבי החיים המשתנים. הכל מלמדים.  כבוד מיוחד ניתן למורים. 10. עשה לך חגים: נטיית היום יום להשכיח את המשימה הצריכה קביעת מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבהם  נודעו כוונה או תפקיד חשובים. הנטייה לשקוע בקשיים הזמינה קביעת זמנים לידיעת מתנות וחסדים – מועדים לשמחה. 11. שבת: גם לעבודת קודש אפשר להתמכר. לכן, נתנו  לך זמן מיוחד שבו אתה מגלה שהעולם עומד גם כשאתה לא עובד. יום שבו אתה רק מקבל את מה שכבר נמצא, רק הווה. יום ללא מעשה.   ג. היהדות עוברת למצב הישרדות העולם לא התלהב מן האנשים שאמרו שהם יודעים מה כולם צריכים לעשות. לא היו לבני ישראל הוכחות ששמעו את הקול. לא היו להם פסלים ולא היו להם תמונות. אנשים רצו משהו מוחשי. התפקיד שהוטל על היהודים הציב בפניהם אתגר עצום: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לשאת בדידות רבת שנים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או מיצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא ומופת בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. היהודים אהבו את ההזמנה להיות חלוצי המסע האנושי. וגם אהבו את המחמאה שקיבלו – להיות עמו הנבחר של אלוהים. אבל מהר מאד לאחר שהקימו בית ראשון הם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? למה דווקא אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו למטרות נעלות כשמסביבנו כולם הולכים לבלות? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה של שחיתות ועבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר  לפטר אותו מן התפקיד המיוחד שקיבל, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בני ישראל הכירו באחריותם לחורבנם ולכן, מהר יחסית (במושגי זמן יהודיים) קיבלו הזדמנות שנייה. בבית שני בני ישראל ידעו כבר שלא יוכלו לברוח מתפקידם. אין לאן. אין למה. אבל גם לא רצו יותר להוביל את העולם לבדם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין האחריות להובלת ההתפתחות האנושית והרצון להיות כמו כולם:  הם החליטו לצמצם את עצמם. לשמור את כל מה שנגלה עד עתה. ולא להוסיף. התפטרו מן האחריות לגלות את השלב הבא. עזבו את הארץ ודחו לעתיד רחוק את היום שבו ישובו למלוא עבודתם. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו. היהדות יצאה לגלות. פרשה מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. כ� כדי שיוכלו יום אחד להתאחד ולחזור ולסיים יצירה בלתי גמורה, החליטו היהודים להקפיא את עצמם בהווה. אילו הייתה נמשכת היצירה ההלכתית היו מתפתחות בגלויות השונות הרבה מיני יהדויות שלא יכלו יותר להתאחד. ד. אור לגויים

בזמן שלא היינו כאן העולם השתנה. גילויי העם העברי שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. העולם קיבל מן היהודים את העתיד. עד להופעת המקרא אנשים חשבו על חי אדם כמו על עונות השנה: מה שהיה יחזור על עצמו במחזוריות ידועה. היהודים גילו לעולם כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות –  משנה את ההווה. היהודים נתנו לעולם את התנ"ך, וקוראיו, מכל רחבי תבל, מצאו בו הזמנה אישית מלהיבה להצטרף למסע השלמת האדם והחברה. מי שהצטרפו מצאו עצמם פתאום מגויסים לתפקיד העושה אותם שותפים בקהילה חדשה: חברת כל בני האדם. היהודים נתנו לעולם את האנושות. כל אדם קיבל מן היהודים הזמנה להשתתף בתיקון עולם ואפשרות למצוא לעצמו מקום שאינו מוכתב יותר לפי גזעו, מוצאו, מעמדו, מראהו או כספו – אלא רק לפי מעשיו הטובים, המקרבים או מרחיקים אותו מבוראו. העולם קיבל מן היהודים אלוהים, אחד. עבודת אלילים, פתאום כולם הסכימו, הייתה טעות. העולם קיבל על עצמו להשתתף במאבק בכזבים שבהם אדם משתמט מהתמודדות עם תפקידו בעולם. והעולם קיבל מן היהודים את השבת, יום בשבוע למנוחה והתבוננות וקבלת העולם כמו שהוא. והיהודים קיבלו מן העולם אישור, כי אכן היו אור לגויים. ה. חברת מופת

לאחר כאלפיים שנים של דחיות גילו היהודים באמצע המאה השמונה עשרה שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה עמוקה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית.  בלית ברירה החליט היהודים לחזור להיות עם סגולה. "אתה בחרתנו"  ו"אור לגויים" ניתרגמו בשפת התנועה הציונית לחזון חברת מופת שתוקם בארץ ישראל ותשלב יסודות מתודעת היעוד הישראלית בהישגים מופתיים מתרבות העמים. הייתה הסכמה כללית בין בעלי החזון (הס, הרצל, אחר העם, ביאליק, ברנר, בובר, א.ד. גורדון, הרב קוק, ויצמן, דוד בן גוריון) שנועדנו למופת. היה ויכוח על חלק מהפרטים: מפעל המופת התחיל דווקא מתוך רצון לחזור לנורמליות: מרד ב"אתה בחרתנו" כסיסמה שקרית של עם סוחרים ותלמידי ישיבות המתפרנסים מעמלם של אחריםולה המנחמים עצמם בחלומות גדולה בעת שהם משתמטים מאחריות היסוד של אדם בחייו: חברת המופת תתחיל בתיקון האדם. יצירתה הראשונה תהיה החלוץ: איש מופת הלוקח אחריות להוביל את מפעל העלייה וההתישבות בארץ ישראל. סוחרים ותלמידי ישיבה יהפכו לחלוצים, יחדשו את העבודה העברית, יחיו מפרי עמלם ויקימו חברה ללא ניצול. חברת המופת תשוב, כמו בימי התנ"ך, להיות חלוצת העולם בפיתוח חקיקה חברתית. היא תציב סטנדרטים חדשים  של אחריות הדדית השיח העקיף של  היהודי הגלותי ונימוסיה המזויפים של ארופה יוחלפו בדיבור עברי ישר.  הישירות תאפיין את היחסים בין אנשים  ותהיה יסוד מכונן ליחסים בין הורים וילדים. פשטות תאפיין גם את הלבוש והמנהגים. ילדים יחונכו ל"הצניע לכת". ציון תהיה מופת לחברה לומדת. קטנים וגדולים יזכו לחינוך המונע על ידי אמונה שהאדם יכול וצריך להשתנות באמצעות ידע המוביל למעשים נכונים. לצד בתי הספר תפעלנה תנועות הנוער שבהן , במקום עיסוק בבילויים או קניות יקבלו על עצמם צעירים אחריות להשתתף בהגשמת חברת המופת. מסגרת היסוד של חברת המופת תהיה הקהילה החדשה, שבה מנהלים אנשים את חייהם בצוותא, מתוך זיקה הדדית עמוקה ורעות. כמופת לקהילה השלמה ישמש הקיבוץ, הממזג בתוכו חזרה אל האדמה, התישבות שתגדיר את גבולות האומה, חיי עבודה, אחריות הדדית עמוקה, שאיפה לשיויון מלא ונכונות להתגייסות לצרכי הכלל. בכל אלו ציון תהיה מופת להתחדשותו של עם השב ולוקח אחריות מלאה לחייו ומשנה במו ידיו את גורלו. ה. חלוצי המסע האנושי העולם בצרות. ההתפתחות הטכנולוגית  של הדורות האחרונים חידשה במרץ את עבודת האלילים הישנה בצורות חדשות: עבודת הטכנולוגיה ועבודת הקניות ועבודת הנורמה, מה שכולם עושים, שאינה דורשת הרבה מאנשים ועבודת הפלורליזם הגמור שביטלה את כל הגבולות ובעיקר עבודת האדם את עצמו, הכל יכול, זה שמגיע לו הכל. העולם התקדם מהר מדי ולא הותיר לעצמו פנאי להתבונן ולגלות תפקידים וגבולות באפשרויות החדשות שנפתחו בפניו. נוצרו שני מחנות: עובדי החדש מאמינים שאלוהים נמצא במחשב משודרג, בסלולרי מהדור השלישי, בתרופה שימציאו מחר, באורח חיים מעודכן, בדבר האחרון שהביאו לקניון. ונגדם – עובדי הישן מאמינים בתורה שאפילו לאלוהים אסור לשנות. מצמצמים את חייהם  ופוטרים את עצמם מלגלות את התפקיד האנושי בכל האפשרויות שנתחדשו בעולם. ומאמינים שגאולה תבוא כשישוב לנו מלך מבית דוד וכל האדמה הישנה תוחזר, וכהן יקריב קורבנות על ההר. האדם בצרות. המדע החדש נכשל בשמירת הישגי האנושות הישנים: המשפחה, חינוך הילדים לתפקידים מחייבים, קבלת גבולות החיים. האדם מגלה שלא יוכל להתגבר על ייאושו הפרטי בלא לזהות בגרעינו את עבודת האלילים הכללית. לא יוכל להתגבר על הבלבול וחוסר המשמעות בלא לקבל עליו עול  של משימות. לא יוכל להיפטר משעבודו לבולמוס הקניות בלא שיגלה במקומו שמחה של עשיית אמת. לא יוכל להתגבר על הכאב שלא נגמר אם לא ילמד לראות בטראומה ניסיון שלא נפתר. האיש מבולבל ואין לו תורה היודעת את מקומו. ולנו יש סוד החיבור. של אתמול ומחר. של צורכי הפרט והאחריות לכלל. של עם ועולם. של דת ומדע. של אלוהים ואדם. ואנחנו ממשיכים לדחות את שובנו מן הגלות. כאילו חזרנו אבל אנחנו עוד שם, מנסים להיות כמו כל העולם, או להתבדל בגטאות. וחוזר אצלנו השבר הכללי שבין הדת והתרבות. כאיום קיומי על מדינת ישראל. היהדות של ההישרדות לא עובדת יותר. העם היהודי מתפורר כי אבד לו היסוד המכונן אותו: תודעת המשימה שחבריו כולם מקבלים על עצמם והיא בונה אותם כעם. רוב היהודים מאבדים עניין בתורה שאינה יודעת את העולם ומצוותם בו. אין יודעים מיהו יהודי כי אין הסכמה על מה מוטל על יהודי לעשות. הגולה אינה מצליחה לכונן מערכת כללים  שאליהם רוצים ומוכנים רוב יהודי התפוצות להתחייב. אבד לנו היסוד המחבר. בין גלות וארץ ישראל, בין ישראל ויהדותה. אבדו הדברים שהיו קושרים אותנו זה לזה. עובדי החדש ועובדי הישן כבר לא שייכים לעם אחד. לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה,  דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. דרושים אנשים ונשים המוכנים לוותר על ההבטחה הכוזבת שקיבלו מן התרבות הכללית: להיות אדוני העולם, בעצמם. והם מוכנים להכשיר עצמם לתפקיד אחר: מומחי העולם במאבק בדרכיה החדשות והסמויות של עבודת אלילים. דרושים לנו ישראלים המוכנים לוותר על האשליה שמישהו שומר להם באיזה שהוא מקום יהדות מוכנה לשימוש שאליה אפשר לחזור כשמתפנים מהקריירה ומהבילויים. אנשים היודעים שאין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. שיקבלו על עצמם ללמוד מחדש את כל ספרי היהדות (רצוי ידע במקורות, אבל לא הכרחי. ולפעמים הוא אפילו יכול להזיק). אנחנו צריכים אנשים שיעזו לקרוא לבד, בלי הנחיות על מה מותר ומה אסור לגלות. דרושים לנו חוטאים  שהחליטו לעשות תשובה וגילו שהם צריכים להשיב עמם את היהדות כולה, כדי שיהיה להם לאן לחזור. דרושים בעלי תעוזה שייצאו למסע אל גבול המותר וישובו אלינו עם סוד החיבור שאבד. שיחשפו מחדש את הכלים והשיטות שבהם מפענחים כוונה במציאות ומוצאים תפקיד לאדם. שיגלו את העיקר, המהות,  ויקבלו על עצמם להבחינו  מהרגלים של דחייה והישרדות. דרושים לנו אנשים חזקים המוכנים להכיר בתלותם, לרשום את מה שקיבלו ולא עשו לבדם, להודות עליו ולהתחיל לכתוב מחדש את ספר הברכות. דרושים חלוצים וחלוצות שיקימו לנו בית מדרש לתיקון עולם ואדם ועם. שינסחו לנו "עשה" ו"לא תעשה" לזמן הזה. שיכתבו את המסכתות החסרות בתלמודים: הורות, זוגיות, קריירה, טכנולוגיה, מדינת ישראל. שיאזרו אומץ להוסיף לעשרת הדיברות: לא תקנה, סתם. ועוד הרבה. אנו זקוקים מאד לאנשים היודעים לשמוע צעקה. הפנויים להקשיב לבקשה של מי שאבדה לו דרכו ואינו יודע מה לעשות. דרושים חלוצים שיכתבו תפילות חדשות. דרושים בעלי אמונה, הבטוחים שכל העולם מצטרף מחר, והיום הם מוכנים לעבוד לבד ולהתפלא למה הם לא באים. דרושים בעלי סבלנות, המוכנים להתחיל, והם יודעים שמסענו זה יארך מספר דורות. דרושים אנשים שלא באים בעיקר לקבל, אם כי גם זה מותר, כי כשיתנו פה הכל ימצאו עצמי יותר גדול. דרושים בעלי ענווה. היודעים שזהו מפעל לרבים. ואין להם יומרה לקבוע הכל סופית. אלא מבקשים להתחיל ולהזמין עם שלם לכתוב את עצמו מחדש. דרושים אנשים שנחרבו להם עולמות ונגמרו להם הברירות והם יודעים שישראל לא תהיה, אם לא תוביל. דרושים חלוצים למסע אנושי המוכנים לתת דוגמא אישית. לחיות לפי תורה שיש לה ראשית והיא עדיין כולה לא נכתבה. אנשים המוכנים את מה שיגלו –  לחיות. המקבלים על עצמם לעשות עוד לפני שנשמעו הקולות. מועמדים מתאימים מוזמנים לפנות. ד"ר יאיר כספי הוא מנהל "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "לדרוש אלוהים".