משאבת כישלונות:

העולם חרא
יאיר כספי

א.
אני כישלון. עשיתי טעות מטופשת שמחקה עבודה בת מאות שעות של תכנון אדריכלי. טעות שאי אפשר לתקן. אחר כך גיליתי שיש דרך לשחזר את הטעות. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. נשארתי עם התחושה שטעות כזאת הייתה יכול להרוס אותי, אם הלקוחה הייתה מגלה. ומספרת ללקוחות אחרים שהיא מכירה. הייתי מוצא את עצמי שוב ללא עבודה. ומכאן קצרה הדרך לדיכאון.
אני כישלון. אפשר היום לקבוע באופן סופי. הייתי בן מאכזב להורי. לא הגשמתי את התקוות שהם תלו בי. לפעמים אני לא מבין למה אשתי נשארת אתי. אני יודע שילדי מאוכזבים ממני. בגלל הדיכאונות היו תקופות ארוכות שלא ראיתי אותם.
אני כישלון. גיליתי זאת בתיכון. וחיי משם היו רצף הוכחות לחוסר כישרון. אני בוודאי גם אחד הכישלונות הגדולים שהיו לכם בתכנית הזאת. אני מניח שאתם מחכים שאצא לכם מהמדגם כדי לא לקלקל את התוצאות. שום טיפול בדיכאון לא משפיע עלי. ניסיתי את כולם. דינמי. קוגניטיבי. שיטות רוחניות. תרופות. נדמה לי שאני מכניס לדיכאון גם את המטפלים שלי. מדביק אותם בכישלון.

ב.
לא מחקתי כלום. סתם באג מעצבן שמתכנתים גרועים לא הצליחו להתגבר עליו וגורם למסך להעלם לפעמים. וגם אם הייתי טועה ומוחק, מדובר באחוז מהפרויקט. יש לקוחות שילכו בגלל דבר כזה, רובם יישארו. לא קיבלתי תלונות מאף אחד.
זה הדיכאון, שמאיים לחזור עם כל תקלה שאולי איני קשור אליה. זה הדיכאון, שמאז כמה הופעות קשות שלו, שנמשכו כשנה בכל פעם, אני מנוהל במאמץ למנוע אותו בכל מחיר. אסור לי לעשות שום טעות שממנה השקיעה יכולה להתחיל. אימת כישלון שאין אחריו תקומה נדבקה אלי בגיל צעיר.
הורי היו כישלונות. אבל היה אסור לי להגיד להם. אשתי לא עושה כלום כבר הרבה שנים. נראה שהיא נהנית. יש לי בן אחד בסדר, ובת אחת שמרוכזת לגמרי בעצמה בשנים האחרונות. יש לי כמה תלמידות נפלאות בכיתת העיצוב, ושתיים לא מתאימות שצריך לעזור להן לעזוב.
אני בדיכאון. אולי כי שום מטפל לא היה מוכן לשמוע את ייאושי הגמור מעצמי ומעולם. אני בדיכאון. אולי כי כל המטפלים שהיו לי השתמשו בי כמו הורי. רצו שאצליח בשבילם כדי להגן על עצמם מידיעה מזעזעת על המקצוע שלהם. התעקשו אתי שהבעיה אצלי, ולא היו מוכנים להודות שהעולם מחורבן. הייתי משתף אתם פעולה. בתחילת הטיפול. ובסוף נקמתי בהם בדרך שאני מכיר. השארתי אותם חסרי אונים.
אני מבוקש על ידי חברי השמחים. אולי מפני שאני כישלון ונדמה שלא ישנה כלום אם אצטרך לסחוב אתי עוד כמה אשמות שלהם. אני משאבת אשמה. כישלונות כל סובבי נמשכים אלי. אני נושא בשבילם את אשמתם. כדי ששום דבר לא יעיק עליהם כשהם מבלים. אני הכישלון ובהודאה זו אני משחרר אתכם לחיות חיים נטולי אחריות למעשיכם הרעים.
"רוב בני האדם" ליבוביץ' היה אומר, "טיפשים ורשעים". את המדינה מנהלת חבורת מטומטמים. חברות התרופות מרמות במחקרים. רופאים לא מסוגלים להודות כשאינם יודעים. העולם חרא. אלוהים אחראי למעשים נוראיים, לצד כמה הבלחות של נדיבות.
כשאני משיב את הכישלונות לבעליהם, מתגלה אצלי מין קלילות שאיני מכיר.

האיש שהתפטר מתפקיד הבן שמחזיק את המשפחה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש שהתפטר מתפקיד הבן שמחזיק את המשפחה

יאיר כספי

כינסתי אתכם היום כדי לומר לכם שאני עייף מהתפקיד שאני ממלא כבר כמה עשורים בחייכם. נמאס לי להיות הכתובת לכל בעיות המשפחה. איני רוצה יותר להיות אחיכם הנבחר.

לאחרונה הולכת וגוברת בי תחושה, שאסרתי על עצמי להרגיש שנים רבות, של גועל נפש עמוק מההתעסקות שלכם בעצמכם. מהראש הקטן. מההשתמטות מאחריות לעסק. מהעליבות שבה אתם בוחרים לחיות.

רציתי לומר לך, אבא, שחלק נכבד מילדותי נלקח ממני כאשר בגיל צעיר מאד הטלת עלי להיות נציג ההורים אצל אחי הקטנים. זה שצריך לשווק להם את המעבר מהשכונה שכולנו אהבנו, לצפון העיר.

גרוע עוד יותר היה התפקיד שהטלת עלי לאחר מותה של אמא. היה לך תפקיד ללמד אותנו לשאת את השבר הכבד. ובמקומו ברחת לעבודה. התפטרת. שלחת את אחי אלי. "יוחנן יטפל". בגיל חמש עשרה לא היה לי סיכוי להתמודד עם שברון הלב של אחי, ולהחזיק את המשפחה יחדיו, במקומך.  

היום אני פורש. לא אוכל לשאת את משאכם יותר. אני הולך. אתן לכם, אם תרצו, להתפרק.  לאבד את שרידי הקשר שנותרו ביניכם. אני עוזב את ההגה. משחרר את הרגל מהבלמים. הולך לגלות לאן דרכי תוביל. בלעדיכם.

אפשר שעשיתי לכם עוול כשלא פרשתי לפני שנים. מנעתי מכם לגדול, או ליפול. לקחת אחריות לחייכם או לשלם מחיר על מחדל. השארתי אתכם מפגרים. שקועים בבעיות שלכם. תלויים בי לכל החלטה חשובה. חסרי אנרגיה לחיים. נמצאים תמיד באמצע טיפול כשלהוא. ולכן לא יכולים להחליט. לעבוד. לבוא ולפתוח בשבע בבוקר את החנות. לעזור לרגע את ההתפתחות הרוחנית.

עשרים שנה צלכם נישא מעל ראשי. מאיים להתפוגג אם לא אפעל. עשרים שנה אתם מפתים אותי לתפקיד גדול מדי. מושחים אותי להיות הבן הנבחר. גאוות המשפחה. חשבתי שזכיתי במעמד שאיש מכם לא קיבל. לא הבנתי כי עשיתי ויתור שאיש מכם אינו מכיר. הייתי היחיד שנאסר עליו להקשיב לרצונו. עשרים שנה אני חיי עם איום מעל ראשי. הכול תלוי בך. מצידנו אתה יכול למכור את העסק אבל אז אפשר שלאיש לא יהיה מה לאכול.

עשרים שנה אני עובד את הדמות שציירתם לי. הבחור האחראי. ההיגיון הישר. המתון. השקול. הסביר. זה שמנקה בסוף היום, לפני שנועלים את החנות, את חדר השירותים מהלכלוך שכולכם משאירים. זו הייתה אחת העסקות הגרועות שעשיתי בחיי. גאווה המשפחה הוא היחיד שלא יכול להזדקק, לייחל, לקלל.

עשרים שנה בלי כעס. בלי התפרצות אחת. בלי יום מחלה. בלי לב שבור. ילד טוב ירושלים. מדקדק במצוות. מקפיד לברך ולהודות. ואיבד את היכולת להתפלל. אין לו מושג מה הוא רוצה לבקש. בחלוקת העבודה בינינו  אני האחריות, ואתם הרצונות.

רציתי פעם להיות זמר. כתבתי שירים. רציתי לעשות הרבה דברים. עשיתי רק דבר אחד: אני מחזיק לכם את החנות. מלך הבדים של רחוב נחלת בנימין. חביב המעצבים. הזמנה אצלנו תמיד תגיע אליך בזמן. בואו לקבל מחיר. המבחר הכי גדול בעיר.

תמיד בשליטה. כל הזמן זהיר. שוקל ומודד. גוזר וקובע מחיר. מושא הקנאה של כול המשפחה. משלם את המחיר הגבוה ביותר. רציתי להודיע לכם שאני הולך לעשות פעם אחת בחיים את מה שמותר רק לכם. להשתגע קצת.

ביום ראשון הקרוב ייחתם ההסכם למכירת החנות ליבואן שכבר הציע לנו כמה הצעות. מכיוון שלפני שנים העברתם לי את כול מניות השליטה, מתוך רצון לפטור את עצמכם אפילו מישיבות ההנהלה, אינני זקוק לאישור של איש מכם למכירה. כל אחד מכם יקבל כמובן את השמינית שמגיעה לו. ומכאן תצטרכו להחליט לבד מה לעשות.

לשאלותיכם: למי נפנה מעתה? מי ידע מה נכון לעשות? למי נתקשר כשמשהו לא יסתדר? אני רוצה להפנות אתכם למקום שאני מכיר. הוא יחליף לכם אותי, לאחר שניסיתי להחליפו, ללא הועיל. הוא ישמרכם. הוא עזרתכם. שומר ישראל.

וגם, יהיה נחמד אם תרצו פעם ללכת יחדיו לים. לא הייתי שם הרבה שנים.

 

 

 

 

הילדים הנשמטים

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

המומחית שכמעט הצילה את הילדים הנשמטים מהסופרמרקט

יאיר כספי

א. בשנים האחרונות כל ביקור שלי בסופרמרקט הופך לסיוט. רוב הקונים עיוורים לסכנה, אבל אני רואה שם, בין הדוכנים, מקרים של הזנחת ילדים הגובלים בהתעללות.

"הילדים הנשמטים" אני קוראת להם. בני שנתיים ושלוש ולפעמים פחות, המושבים על ידי אמותיהם בחלק הפנימי העליון של עגלות הקניות. משיכת דופן הרשת  של העגלה יוצרת מין מושב מאולתר שאינו עומד בשום תקן מקובל של עגלות ילדים. חסרה בו משענת הכרחית לגב, כריות תמיכה לשני צידי הגוף, ואין בו חגורת בטיחות. נפילה של פעוט מגובה כזה יכולה להסתיים בפגיעה בעמוד השדרה, או אפילו בנזק מוחי.

ב. אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שאין זו אחריותי. באתי לעשות קניות. אני חולפת מהר במחלקות המזון השונות, ומקווה שלא הגיעו היום פעוטות לחנות.

ואז אני רואה אותו, את הילד השמוט. אימו עומדת, גבה אליו, מרוכזת במוצרים שהיא בוחנת במדף.

אני פונה אליה, מציגה את עצמי בשמי ובתוארי, ד"ר גבעוני, מומחית להתפתחות ילדים בגיל הרך, מחייכת אליה ומנסה להסביר בנימה ידידותית, לא מאשימה, כי בשל רגישותי המקצועית לא יכולתי שלא לראות את מה שהאם, בלא שום כוונה רעה, לא הבחינה בו. גבו של התינוק שנשמט בעגלה מונח על סורגי הברזל החשופים באופן שיכול ליצור עקמומית בעצמות הרכות.

ישנן אמהות שמקבלות את עזרתי בשמחה, מיישרות את התינוק וממשיכות בנסיעה. ויש המגיבות בהזעפת פנים, כאילו ניסיתי לקחת מהן את תפקיד "האם הטובה".

 ג. התעניינותי בנושא אינה נובעת מסיבות אישיות. המקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילדה מטופחת ושמורה היטב.

 עד גיל שש לא יצאתי מהבית. אמא האמינה שלילדים אין מה לעשות ברחוב. בגיל שמונה, או תשע, היא הרשתה לי לראשונה לצאת לשחק בגינה הציבורית הסמוכה לביתנו. פעם בשבוע, לחצי שעה, בליווי שלה, ובתנאי שאדאג לא לצאת מטווח מבטה.

 בהונגריה, אמא סיפרה לי, היו מקרים שבאו צוענים וחטפו ילדים כדי שיעבדו בשבילם בקיבוץ נדבות, או בדברים יותר גרועים. אמא הביטה בי כאילו בכל רגע אני יכולה להעלם לה לצמיתות. אני הייתי חוזרת ומבטיחה לה שלעולם לא אתרחק ממנה.

 לפעמים אני חושבת שעשו לי משהו דומה לזה של הילדה באוסטריה, שאביה נעל אותה במרתף לעשרים שנה, כדי שלא תוכל לעזוב אותו.

 ד. האם אפשר שהזעזוע שלי בסופרמרקט, מן האימהות המתרחקות לרגע מהפעוט שאינו קשור בעגלת הקניות, הוא ביטוי נוסף לנאמנותי לאמונתה של אמי, שדברים נוראים יכולים לקרות לילד שיצא לרגע מטווח הראיה של אימו?

 אני נזכרת ברגעים בסמינר האבחון של המחלקה, בהם חשבתי שאבחנה שעמית לעבודה מתעקש עליה, עשויה אולי לבטא סיפור אישי שלו, שהוא חווה דרך המטופל.

אני יודעת שכמה מן הימים הטובים בחיי הבוגרים קרו כשהייתי מוכנה לשקול שמשהו "נורא" שמפריע לי בבית או בעבודה, הוא בעצם הצפה של פציעה קדומה שמישהו נגע בה, בלא משים, או בכוונה.

 ה. הצעד הראשון בגמילה הוא ללמוד לא להסתכל על  הילדים הנשמטים בעגלות הקניות. לעבוד לידם ולהסיט את המבט אל דברי המאפה, או הירקות שבשלם באתי לחנות.

 לא לדעת, לא לתת עצות. להיות קונה ולוותר על התארים והמומחיות. להיפרד מן המאמר שישנה לנצח את הדרך שבה בונים עגלות קניות, ויעניק לי פרסום עולמי וקביעות.

  להיות סתם אישה לא חשובה, שאיש אינו רואה ואיש אינו זקוק לה בחנות. לזכור שלפני כל הפציינטים שאני מוצאת לעצמי בסופרמרקט ישנה אחת המתייסרת באימה גדולה וראויה שנטפל בה ראשונה. הלומת קרב שאינו נגמר. והיא אחריות ותפקיד מיוחד שקיבלתי ממך. להקשיב לצעקתה שאיש לא שמע.

 אנא אלי, בוא להיות היום במרכולי, ועזור לי לא להביט בעגלות שאינן שלי. סלח לי אם אימה גדולה תציף אותי פתאום. ולא יהיה לה שום הסבר הגיוני. גאל אותי מן הנאמנות המותנית שלי לתפקיד המרגיעה של אמי. רפא בי את פצעי האזיקים שבהן קשרה אותי. חדש בי זיכרון של אל המשגיח על ילדי המרכולים, שאמותיהן הלכו לרגע קט, להביא חלב מהמדף.

איך אמונה מרפאה : הפסיכולוגיה של מקורות היהדות

איך אמונה מרפאה: הפסיכולוגיה של מקורות היהדות
ד"ר יאיר כספי


אבדן האמונה כמשבר פסיכולוגי
הרצון להאמין הוא מן הצרכים האנושיים העמוקים ביותר. בויתור עליו אובדת גם תקווה לאמת גדולה, לדרך ברורה, לסיכוי להישמע, ונזרעים גרעינים של ייאוש קיומי שהופכים בהמשך לסתם דיכאון ממקור לא נודע.
הויתור על האמונה השאיר את האדם המודרני, בסופו של דבר, ללא ייעוד, מלבד השאיפה להיות "נורמלי", כמו כולם ולא לסבול. האיסור על הסבל אינו מאפשר לו לעתים לעמוד בקשיים שאי אפשר בלעדיהם לממש תפקיד חשוב.
פיטוריה של הסמכות העומדת מעל לאדם ערערו את הסמכות ההורית, המתחילה מסמכות שהורים מקבלים על עצמם וממנה מאצילים תפקידים לילדים. ילדים שלמדו כי אין למבוגרים סמכות שחובה עליהם להישמע לה, לא נשמעו להם.
הביטול ההדרגתי של כל האיסורים שהיו מוטלים על התנהגות אנושית הוליד אנשים ללא גבולות, ופחד גדול, מפני עצמם. מפני מה שהם עוד מסוגלים לעולל. ומפני האחר החשוד, שכמותם, אין לו אלוהים.
כשנחסמה אפשרות האמונה הלכו אנשים לחפש אלוהים באדם. התרבות שפיטרה את אלוהים ושמה את האדם במרכז עולמה אינה מצליחה לרפא אותו ממחלת התקופה: הפרעת אישיות נרקיסיסיטית, תחושת חשיבותו המוגזמת, תביעות השלמות שלו מעצמו, דרישתו לשליטה מלאה בעולמו. התביעה של האדם מעצמו וזולתו להיות "אלוהיים" אחראית להרס של הרבה יחסים אנושיים.
תכניתו של האדם לשלוט בכל מחיר בעולמו ובתודעתו עשתה אותו משועבד לאמצעים המאפשרים לכאורה שליטה כזו –  טכנולוגיה, שלמות אישית, נעורים נצחיים, חומרים פסיכואקטיביים ועוד . כדי להשתחרר משעבודו הוא צריך למצוא מחדש סמכות אחרת יותר גבוהה מאלו שהמליך על עצמו. כדי להשתחרר מפרעה, סמלם של כל עריצי העולם, היה צריך תחילה למצוא אלוהים, ולהיווכח, באמצעות אותות ומופתים, שפרעה קטן על אלוהים. ואחר כך עוד ללכת דרך ארוכה במדבר ולקבל תפקידים חשובים.

הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הנחות יסוד
למקורות ישראל ישנה פסיכולוגיה משל עצמן. היא מתחילה מגילוי של רצון העומד ביסוד המוטיבציה האנושית: לדעת אלוהים ולגלות מה הוא רוצה מן האדם.
האלוהים שלנו נמצא בזיכרון ישן. בשיחה שהחלה מזמן. פגישות שנתקיימו. קולות שנשמעו. מעשים שנעשו מולו, גם אם לא קראו לו בשמו.
לשיחה הפנימית שאדם מנהל עם עצמו ישנו שותף לא נודע שאפשר ללמוד להכיר ולקבל ממנו הדרכה. הוא "האובייקט" של העצמי, זה שמולו הוא בונה את עצמו. אימא ואבא היו מתווכים, יותר או פחות טובים, "אובייקטים של מעבר" בלשון השפה הפסיכולוגית האחרונה.
דפוס היחסים שנקבע עם שר ההוויה בשלבים הראשונים של ההתפתחות, הוא מה שמועבר לבן הזוג, לילדים, למטפל, לשאר העולם. וגם ההפך: ביחסינו עם בני אדם משמעותיים אנו לומדים על כוונותיו של אלוהים.
תכנה העיקרי של השיחה עם הוויה הוא תפקיד שאדם מקבל ביחד עם אפשרויות לממשו. מילוי התפקיד מזמין קבלת מחויבות מעשית בעולם. אשרי האיש שגילה את מקומו ומילא את תפקידו. כי זה, אומר קהלת, כל האדם.
קבלת התפקיד כרוכה בקשיים. נדרשת עבודה רבה. נגלה בה מעמדו המוגבל של האדם. לכן לצד רצונו של האדם לגלות את ייעודו, יש גם רצון למרוד בו. למצוא אלוהים אחרים שיתן לנו תפקידים יותר קלים.
המרד מצליח לפעמים להביא הקלה זמנית, אבל סופו כשלון. זהו אחד מיסודות סבלנו בעולם: החטאת התפקיד, בשוגג או במזיד.
יסוד שני של סבל אנושי הוא מקרה שאינו תלוי באדם: פציעה. משבר. מקום של אלוהים חסר. בלי חסד. בלי רחמים. בלי הדרכה. לחוויה הפוסט טראומטית קוראים אצלנו ניסיון שלא נפתר. קושי שהוטל עלינו לעמוד בו מסיבה שאפשר ולא תיוודע,  ועוד לא גדלנו אליו, כאתגר.

מקורות ישראל בפסיכותרפיה: תכנית טיפול
היסודות ל"פסיכולוגיה של מקורות היהדות" נבנו במהלך כארבע עשר שנים של מחקר, טיפול והדרכה במספר מרפאות פסיכיאטריות ומכוני טיפול, והוראה באוניברסיטה העברית. השלב האחרון בפיתוח הגישה נעשה במסגרת התכנית הייחודית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב. "פסיכולוגיה ביהדות" מאפשרת התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנותיה הכשירה התכנית מאות פסיכולוגים עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, וגם ציבור רחב (במסלול נפרד) בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
בעקבות הצלחת התכנית החלו רבים ממוריה ובוגריה העוסקים בפסיכותרפיה לשלב יסודות ממנה בעבודתם. יסודות אלו נתגבשו לשיטה: טיפול אישי מובנה קצר מועד העוסק בחמישה שלבים של גילוי תכנים לא מודעים, לימוד מיומנויות פסיכולוגית ועשיית שינויים התנהגותיים:

גילויים מכוננים ומעצבים
האמונה הלא מודעת: דעת אלוהים כזיכרון לא מודע של אמת שנתגלתה, חובה שלא נודע מקורה, נדיבות מופלאה, ידיעת גבול שאסור לעבור, בטחון במקום נורא.
הכרת היכולת: גילוי אפשרויות שידענו לראות, רצונות אמת שהעזנו להקשיב להן, מעשים נכונים שידענו לזהות, ניסיונות קשים שהתגייסנו אליהם, ואלוהים שמולו התנהלנו בכל זאת.
התגלות מן העבר: מפגשים מכוננים עם אנשים שהיה להם אלוהים. היו נאמנים לאמת גם כשדרשה מעשים לא משתלמים. התחלקו במה שקיבלו כאילו הם יודעים מקור שאינו נגמר. התעקשו עמנו על חובתנו גם כשסכנה את אהבתנו להם. סלחו חיכו לנו כאילו הנצח עומד לרשותם.

געגועים רצונות וניסים
ג�
�גועים לאלוהים: גילוי הרצון להאמין. ספקות, קשיים, ואיסורים פנימיים ותרבותיים.
עילויו של רצון לתפילה הנושאת ומרוממת את היחיד ושומרת על תקווה רחוקה.
בקשת הנס כביטוי של צורך חיוני וכוח מניע לשינוי פנימי הנדמה כבלתי אפשרי.

קבלת תפקידים
גילוי מעשה נכון: מציאת אחריותו של היחיד בענייניו השונים. גילוי חובה הצומחת מקבלת אפשרויותיו, פטור מאחריות שאינה שלו,  הקשבה לרצונו, ידיעת אמת, והכרה בגבול שאותו אסור לעבור.
ארגון מחודש של תחומי התנהגות על ידי גילוי וקבלת מערכת של מחויבויות, כיסוד לתורת חיים.
התפקיד העיקרי:  מיון חובותיו העיקריות של אדם וגיבוש סדר עדיפות. גילוי עיקרי משימותיו שהתרכזות בהן מונעת מן העיסוק בטפל להשתלט על עולמו.

פרידה מאלוהי שווא
טעויות חוזרות ומקורן בשעבוד כפייתי להשקפות כזב לא מודעות. זיהוי הקונפליקט הפנימי, תחושות חובה סותרות, עשיית דברים והיפוכם או שיתוק הבאים מהתנהלות מול שני מקורות סמכות. למה קיבל אצלנו בלי משים מקום של אלוהים?
פרידה מעבודת אלילים: ויתור על הבטחות השווא של עבודת אלילים: גדולה, שלמות, שליטה מלאה בחיים ועוד. פרישה ממעשים הנעשים בשרותה. פרידה משותפים לעבודתה.

עמידה בניסיון
הניסיון הלא פתור: מקומות וזמנים שבהם אנו חשים אבודים, מוצפים, מתפרקים או נמנעים כביטוי של משבר שלא נפתר. זיהוי האתגר שאליו אין מתגייסים.
ניסיון עבר שלא נפתר:  זיכרונות טראומטיים חוזרים ואין בהם אלוהים, אין חסד, אין אמת, תפילה לא נשמעת, אין רחמים. מקום בו שיקרו וחטאו לנו ואנו נשלחנו לשאת בכל העונשים. מקום אובדנה של האמונה.
עמידה בניסיון: קבלת הפגיעה כאתגר. גילוי יכולת לעשות את הבלתי אפשרי, לכאורה. חידוש היכולת לרצות, לבקש, לקבל ולעשות מן המקום השבור. קבלת ייעוד הנגלה במשבר. גילוי האפשרות לסלוח לאלוהים ולכל האדם ולהמשיך הלאה משם.
הטיפול בכלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים מזמין עשיית שינוים מרחיקי לכת. הוא חופף בחלקו לתכנים בשיטות פסיכותרפיה ידועות אך מוסיף עליהם משמעות חדשה ליסודות ישנים: ברכות, תפילות, מצוות, מאבק בעבודת אלילים ועמידה בניסיונות קשים.