עת להידברות ועת מלחמה ("הארץ" 15.7.14)

האויב אכזר
יאיר כספי

המלחמה קשה למי שמאמין בהידברות וחושב שאפשר דרכה לפתור את כל המחלוקות. המלחמה היא אתגר למי שמאמין באהבה. היא מגלה שיש מי ששולל את זכותך להתקיים, לא משנה כמה תאהב אותו. המלחמה היא אתגר קשה למי שמאמין בזכויות הפרט. כי מבטלים בה את כל זכויות הפרט של האויב. לפעמים אפילו את זכותו לחיות.
המלחמה קשה למי ששייכים לפוסט מודרנה גלובלית, הפנימו כמה רעיונות של הניו אייג', ואיבדו בדרך את זהותם הישראלית. המלחמה מסכנת את ה"אני" שלהם. סכנת אבדן "אני המאפשר", ו"אני המקבל כל אחד כמו שהוא" תחייב אותם להוכיח שמלחמה היא טעות, תמיד. המלחמה מזעזעת כל כך את אושיות עולמם עד שכדי לשרוד נפשית הם צריכים להעלים מן התודעה את אכזריותו של האויב, שאינו תלויה במעשיהם. להמציא לה נסיבות מקלות. או לקחת חלק מן האשמה על עצמם: לא סיפקנו לחמאס צרכי יסוד שאי אפשר בלעדיהם. לא הקשבנו באמת לצד השני. לא נתנו לעזתים חופש תנועה שהוא מיסודות זכויות הפרט.
גדל כאן דור שאינו יודע להתמודד עם תופעה שאי אפשר לפתור באמצעות חשיבה חיובית, אי-שיפוטיות, מאבק על זכויות המיעוט, מיינדפולנס, אפליקציה, או אוכל טבעוני. הניצחון במלחמה מסוכן להם כמו ההפסד.
העולם אכזר. אויבינו נמנים על האומות האכזריות ביותר. רק הצבא יכול היום לנהל את מצרים. רק רודן אכזר כמו סאדאם הצליח להחזיק ביחד את כל המרכיבים של עיראק. אסד והאיראנים נראים פתאום מתקדמים ומתונים יחסית לדאע"ש.
קשה לקבל כי אויבי לא שותף לשום דבר מערכי. לא עבר את עידן הנאורות וההשכלה. לא הפנים את ערכי הדמוקרטיה. הערכים האלו שלי, כולם, הם איום על עולמו. על המשפחה המסורתית שהוא מתקשה להמשיך לקיים כשילדיו חשופים לאינטרנט. מזעזע לגלות שהערכי האהבה, ההידברות, וזכויות הפרט הם בעיניו סימנים של חולשה.
מזעזע לגלות מתחת לשכבה הדקה של התרבות את האכזריות של זולתי, ושלי. את האדם החייתי אשר בו ואשר בי. אנושיות איננה ייחוס אנושיות לכל הולך על שתיים. אנושיות היא המאמץ להישאר אנושי גם במקום שאין בו אנשים.
יש עת להידברות, ועת שאסור בה להידבר. יש עת לאפשר, ועת לקחת מהזולת את כל מה שיש לו. יש עת לאהבה, ועת שתוקפנות הישרדותית צריכה להוביל. ואחריה, לקוות, תהיה שוב עת להידבר. קהלת, שלימד אותנו שיש עת לכל דבר תחת השמש, לא האמין בכוח ולא האמין בהידברות. לא האמין בזכויות הפרט, ולא האמין במלחמות. חייו היו מאורגנים ממקום אחר. מלחמה ושלום נעשה לו מרכיבים באישיות שצריך למצוא להם את המקום, הזמן, והמידה הנכונה.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2376510

מודעות פרסומת

מתנת ההודיה חלק ג': קשה להודות

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.

נהג מונית (חלק ב')

 

רגעי הדעת

נהג מונית (חלק ב')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או עומד על המשמר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

האם הנהג מצפה שאדבר איתו, שואלת את עצמה הנוסעת השישה עשר. אם תתעלם ממנו תרגיש אשמה. אם יפנה, ותוריד את שפתה לרמה שמתאימה לו, לדעתה, תרגיש מזויפת ומגעילה. היא נאלצת לזייף בחייה כאשר היא מנוהלת מול התפקיד שהטילו עליה הוריה: "האחות המצליחה הדואגת לאחיה". היא מרגישה אשמה, כאשר היא מעזה להתקרב לניסיונה הלא פתור: להשתחרר מהוריה ולהכיר בצרכיה שלה.

הנוסע השבע עשר הולך ברגל, למרות שהוא ממהר ויש בידו די ממון לנסיעה. כאשר אתה נזקק למישהו, אומרת אמונתו, בסוף לא נותנים לך את מה שאתה רוצה, לכן יסמוך רק על עצמו. אין בעולמו תפילה. אין למי.

הנוסע השמונה עשרה רוצה שקט בנסיעה. חושש מנהג המספר את הצרות שלו ומפיל עליו טראומה לא פתורה. מנוהל מול אני שמותר לו להיות רק חזק ועצמאי, וחושש מניסיון לא פתור, שיבטא תלות מבישה ועלובה, שאסור לאיש לדעת את קיומה.

הנוסעת התשע עשר תנהל את הנסיעה: סע דרך מרמורק ואחר כך ימינה בכניסה השנייה. אפשר מזגן בבקשה? ניסיונה הלא פתור הוא התמסרות שהיא חווה כסכנה. איש לא ידאג לך אם לא תעשה זאת בעצמך. סיסמת האליל שהיא עובדת: אני בטוחה כשאני בשליטה.

הנוסעת העשרים מנוהלת מול דמות עצמה נשגבת ונדיבה, חשה חמלה כלפי הנהג הנאבק לפרנס את משפחתו ונענית לבקשתו להעלות נוסע נוסף "לאותו כיוון". מתברר שהנוסע שנוסף מחייב פנייה למסלול המאריך את הנסיעה.  ניסיונה הלא פתור הוא התרכזות בצרכיה שאסורים עליה. הנהג נראה לה, כמו בעלה לשעבר, כמו אביה, איש מוגבל שלא יוכל לעמוד בבקשתה. לא תעז להיות לרגע ילדה, שזקוקה מאד לדבר מה ממך.

המוסיקה במונית צורמת לאזנה.  המזגן מקפיא אותה. הנהג שולף סיגריה מהחפיסה. הנוסעת העשרים ואחת אינה פוצה את פיה. היא מאמינה שהאנשים המוצלחים, כמותם תמיד רצתה להיות, יודעים, ברגעים כאלו, להתעלות מעל לצרכים הקטנים שלהם. ניסיונה הלא פתור: הפחד לגלות שהיא פרימיטיבית כמו אמה, שתבעה מכל העולם את צרכיה בצורה מבישה.

הנוסע העשרים ושתיים חושש שהנהג בחר בכוונה מסלול ארוך מדי. הוא לא ישתף את הנהג בתחושתו, מחשש שהנהג יעמיד אותו בניסיונו הלא פתור: יבייש אותו. הוא מאמין בגורל רע שאי אפשר לשנותו, אבל אפשר לפעמים להתחמק ממנו לזמן מה. לכן הוא מבקש מהנהג לעצור באמצע הדרך. יורד מהמונית בשתיקה כדי להחליפה במונית שנהגה אולי ינהג בו כשורה.

הנוסע העשרים ושתיים יודע שהנהג ינסה לרמותו, כמו אביו, שנהג, כדי להסתיר בעיה שיש לו, לשכנע את בנו להודות שהבעיה שלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיונו, התפרצות אלימה של זעם שתאיים על זהותו, הוא נוהג בנהג כפי שהוא נוהג באביו: מנסה לחנך אותו על דרך ההתנהגות הראויה של נהג לנוסעו.  

הנוסע העשרים ושלוש, מתפעל מחוצפתו של הנהג שעצר באמצע כביש הומה כדי להורידו, תוך שהוא חוסם את התנועה, ומנפנף בידו בביטול לנהגים הזועמים: "תצפצפו, תצפצפו". הוא מנוהל מול אני הגון, מתחשב וערכי, וניסיונו הלא פתור הוא  הרשות שיש לנהג לדאוג לרגע רק לצרכיו שלו. הוא מטיל על הנהג לשאת בשבילו את ה"מניאק" שבו, כדי שיוכל, בו זמנית, להתפעל ממנו, ולגנותו.

הנוסעת העשרים וארבע יושבת מאחור ובוחנת היטב את פני הנהג לראות אם חבויים בהם רמזים לאלימות. אם יפנה אליה, תהיה נחמדה. "נחמדות" הוא האליל המשמש לה פתרון מדומה לכל צרה, נחמדות, היא מקווה, תציל אותה מניסיונה הלא פתור: פחד האנשים הכופים עליה לספק את רצונם.

הנוסע העשרים וחמש חוקר את הנהג לגבי רגשותיו בנושאים שונים. הוא פועל על פי ההיגיון בלבד, את שכלו הקר, וניסיונו הלא פתור הם רגשות שאינו יודע איך לנהל, אולי יבלבלו אותו או יסיטו אותו ממסלולו. הוא מטיל על זולתו להרגיש במקומו.

הנוסע העשרים וששי מתעניין בדעותיו של הנהג, כנציג של "האיש מן הרחוב". הוא מאליל את עצמו כנעלה על הנהג. אם ישוחח עם הנהג כשווה לו, יעלה בו ניסיונו הלא פתור: חווית פחיתות ערך שהוא נושא עמו ביחס לאחיו "המוצלח", הבכור.

הנוסעת העשרים ושבע צוחקת עם הנהג כל הנסיעה. אם תפסיק לרגע לחייך, היא חוששת, פניה יסגירו את ניסיונה הלא פתור: רגשות של עוינות או תיעוב שהיא חשה לפעמים. אם לא תחייך, יתגלה כישלון מפעל ההתפתחות שבו השקיעה שנים מחייה: להגיע למדרגה רוחנית שבה מתעלים מעל הרגשות השליליים, שנאסרו עליה בילדות.

הנוסע העשרים ושמונה מביט בדאגה במונה, חושש שהנהג יתבע ממנו מחיר שבו לא יוכל לעמוד. הוא נאבק באל מחמיר המטיל עליו משימות שהן מעבר ליכולתו. ניסיון ילדותו הלא פתור: תביעת אמו שיספק צרכים רגשיים שלה שמילואם היה הרבה מעבר לכוחו.

לנוסעת העשרים ותשע חשוב לטהר את נהגי המוניות מן השם הרע שהנוסעים מוציאים להם. היא עובדת אל טוב, ומאמינה כי אם תתייחס יפה לכל אדם, תוציא ממנו את הטוב שבו. ניסיונה הלא פתור הוא רשעות חסרת רחמים שמפגש עמה ערער את עולמה. היא חוששת שאם יופיע נהג רשע, לא יהיו לה כלים להתמודד עמו.

הנוסע השלושים מרגיש צער על הנהג, שעבודתו סתמית, חוזרת על עצמה, חסרת משמעות, ואין בה סיכוי לגמול ראוי.  ניסיונו הלא פתור הוא משא תחושה דומה שהוא מרגיש כלפי חייו. האליל שהוא עובד, ואשר לכאורה יפתור את בעייתו, הוא התפקיד שעוד לא קיבל, או מקצוע אחר, שבו ימצא את עצמו וייפטר מייאושו.

הנוסע השלושים ואחד יעלה למונית רק אם חיכה לפחות שעה לאוטובוס שלא בא. אלילו המחמיר אומר שרק לאחר סבל נאות יש רשות קצת ליהנות. ניסיונו הלא פתור הוא איש מפונק ונהנתן שראה בביתו, ואסור לו בשום פנים ואופן, אפילו לשעה אחת, להידמות לו.

הנוסע השלושים ושתיים מודאג מן האפשרות שהתנהגות חריגה של הנהג תשאיר אותו חסר ידיעה לגבי התגובה הראויה. המונית היא בשבילו יקום מקביל, שאת חוקיו אינו מכיר. חלומו האלילי הוא עולם שחוקיו מפורסמים והכול תמיד מקיימים אותם. ניסיונו החוזר הוא התנהגות אנושית שאינו יודע מה הוא אמור להרגיש כלפיה, ואיך מקובל להגיב.

נהג אחד הסיע את כל הנוסעים. באותה מונית. עם אותה המנגינה. באותו מסלול. ובאותו מחיר. בכל זאת, כל איש זוכר נהג אחר: הדמות המאתגרת את ניסיונו הלא פתור, שממנו הוא מתגונן דרך אליל שהוא יוצר. מי נוהג במונית שבה אתה יושב? מי הוא האליל שעבודתו תציל אותך ומהו ניסיונך הלא פתור?

 

 

נהג מונית (חלק א')

רגעי הדעת: נהג מונית (חלק א')

יאיר כספי

נסיעה קצרה במונית מגלה ניסיון לא פתור ואליל סמוי. האם אתה יושב לפנים, על יד הנהג, או מאחור? מקבל את הצעתו למחיר מוסכם או מתעקש שיפעיל מונה? נותן לו לקבוע את המסלול, או מנחה אותו? מתרווח בנוחות או צריך להיזהר? שומר מרחק או מפטפט בקלילות? מתעקש שהנהג ינמיך את המזגן ויכבה את הרדיו, מסתגל בקלות למצב שמצאת כנכנסת למונית, או סובל בדממה? איך אתה מנהל משא ומתן עם הזולת על צרכיך וצרכיו? מה קורה לך ברגע של קרבה פתאומית עם אדם לא מוכר?  שלושים ושתיים מתלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" נכנסו למונית. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר.

נוסעת אחת מרגישה חובה לנהל עם הנהג שיחה. חוששת שאם תשתוק הנהג יתאכזב או ייפגע. היא מנוהלת מול "הפיה הטובה" וניסיונה הלא פתור: איסור על דאגה לעצמה או פחד מתוקפנותה.

נוסעת שנייה, המודאגת ממשקלה, בטוחה שהנהג היה מעדיף נוסעת יותר רזה. כפיצוי היא משתדלת לשעשע אותו בשיחה קלה. ניסיונה הלא פתור הוא אשמה על עצם קיומה. ואלילה: האישה היפה, שאילו הייתה כמותה בוודאי הייתה רצויה.

נוסעת שלישית בטוחה שהיא מפריעה לנהג העובד קשה בזמן שהיא מבלה. אלילה הוא "האיש החשוב" העושה את העבודה. אביה, תעשיין מצליח, עבד שעות ארוכות, וזלזל בבתו שרק "הולכת לחוגים". לאמה, ניצולת השואה, לא היו כוחות לגידול ילדים. ניסיונה הלא פתור: החשש שנוכחותה בעולם היא הפרעה.

נוסע רביעי יושב מאחור. עושה עצמו עסוק בדפי יומן העבודה שהוא מחזיק על ברכיו. חושש מנהג שיפנה אליו וירצה דבר מה. ניסיונו הלא פתור: מישהו מנסה לקחת יותר ממה שאני רוצה או יכול לתת לו. את אלילו הרע הוא עובד בדרכים שהוא מפתח כדי למנוע את קירבתו.

נוסע חמישי חושש כי בשל מבטאו הנהג יחשוב אותו לתייר וינצל את זרותו.  גם הוא מנוהל מול האחר הרע שצריך להיזהר ממנו. וניסיונו הלא פתור הוא חוסר שייכות המלווה אותו מילדותו.

הנוסעת השישית חייבת לדעת את מחיר הנסיעה לפני שהיא נכנסת למונית, כדי למנוע בכול מחיר אפשרות של מחלוקת בסופה. היא מבלה חלק גדול מחייה במאמץ לעקוף את ניסיונה הלא פתור: תוקפנות שתצא ממנה ותזכיר לה את גסות הרוח המביכה של אמה. היא מנוהלת מול "אני הטובה".  

הנוסעת השביעית מרחמת על הנהג. היא דולה ממנו פרטים על קשיי הפרנסה שלו. אלילה הוא חשיבה חיובית שהיא כופה על עצמה. ניסיונה הלא פתור הוא כישלון מייאש שאסור לה לפגוש בתוכה ולכן הוא מושלך בקביעות על אחרים: אחותה אומללה, בעלה במשבר. הנהג מסכן. היא מראה לכולם את הצד החיובי של החיים. אצלה הכול חיובי כל הזמן.

הנוסעת השמינית יושבת מאחור, מחכה שתסתיים הנסיעה, ומתפללת שהנהג לא ינסה לדובב אותה. אם יפנה אליה, היא חוששת, תאמר אולי דבר שאסור לומר. היא מאלילה שתיקה רבת שנים, ששמרה עליה בילדותה מפני מבוגרים שלא רצו ולא יכלו לשמוע את רגשותיה הקשים. ניסיונה הלא פתור הוא אימת אשמה על התפרקות המשפחה, שתיפול עליה אם תבטא את אכזבתה ממצב הדברים.

הנוסעת התשיעית משעשעת את הנהג, כדי לא לפגוש עצב שנדמה לה שהיא רואה בפניו, המזכיר לה דכדוך שלא יכלה לשאת בבית שבו גדלה. כוהנת גדולה  במקדש השמחה, אסור לה לפגוש את העצב שלה.

הנוסעת העשירית מתפעלת ממראות העיר המיוחדת והמדהימה שהם נוסעים דרכה. מנוהלת מול אלוהות שהיא מוצאת בעצמה, ובכל דבר סביבה. ממשיכה את מנהג בית הוריה שעבד אותה, בתנו המופלאה והמדהימה. דור שני היא לניצולים, הבורחים מאימת סתמיות  הקיום, בעקבות השואה.

הרבה מוניות חולפות על יד הנוסעת האחת עשרה ולא עוצרות לה. כל אחת מהן היא עלבון אישי בשבילה. הנהגים, היא חוששת, יודעים את מה שניסתה להסתיר מאז ילדותה: היא לא רצויה. במונית שבסוף תעצור לה היא תגלה סימני לכלוך והזנחה. "מה שמגיע לי" תאמר לעצמה.

הנוסע השלושה עשר שואל את הנהג אם הוא מסיע הרבה תיירים ואיך הם מרגישים בארץ. התיירים נושאים בשבילו את ניסיונו הלא פתור: תחושת זרות שהוא חש כלפי הארץ אליה שב לאחר שנים ארוכות בחו"ל. הוא מאליל את הגולה שבה, לכאורה, אף פעם לא היה זר, כי לא ציפה להרגיש בה שייכות לשום דבר.

הנוסע הארבע עשר מקנא בנהג, ציפור דרור, העובד אצל עצמו. הוא האליל בעבר את הקיבוץ שבו גדל ותבע ממנו להקריב את עצמו על צרכי הכלל. ניסיונו הלא פתור הוא כמיהה לרשות שלא קיבל לדאוג לפעמים רק לעצמו. לכן היום הוא מאליל את מי שנדמה לו שזכה במתנה כזו.

הנוסעת החמישה עשר היא גברת מכובדת, שתשב רק מאחור. אם יפנה אליה הנהג תענה לו בשפה גבוהה שתאמר "אתה ואני לא אותו דבר". מנוהלת מול בני המעלה שאליהם היא משייכת את עצמה. נמנעת מניסיון מחפיר: האפשרות שיש בה דבר מן היצריות הבהמית שהנהג מייצג בשבילה, ועשויה לשייך אותה לקבוצה הנחותה.

 

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

יאיר כספי

 א.

גאייה לימדה אותי לרצות. כי היא רצתה לתת. עם גאייה נעלמה לי האשמה על הרעב הנורא. הפחד שאבלע הכול.

הפסקתי לשמוע את קול אמי האומרת שאני מבקשת יותר מדי לעצמי. נעלם ממני הפחד שלה, שעבר אלי, שאם תיענה לי, תתרוקן לגמרי.

גאייה פתחה לי שער לעולם שבו החול והים, ברק השמיים, החיטה שבאסם, הפירות על העצים, ולידת התינוקות לא נגמרים לעולם. ויש מספיק לכולם. והכול מוזמנים לבוא וליטול לפי צרכם. אמא אדמה משגיחה שכולם יצאו מרוצים.

המפגש עם האלה גאייה שינה את חיי, והציל אותי משלטונו של האל המחמיר והתובעני, שהכרתי בבית הדתי של הורי.

הפסקתי לרוץ. לאסוף. לאגור. להתקדם. למדתי לראות, להריח, לחוש, להרגיש, לשמוח במה שיש בעולם.

גאייה לימדה אותי לאהוב את מי שאני עכשיו. במקום לצפות להצלחה גדולה. מראה מדהים. פרסום. אצלה הייתי כבר היום יצירה גדולה של היקום. פלא הראוי להתפעלות.

"אל תשתני" שמעתי אותה אומרת. זה היה אושר גדול. חופש עצום. ונולדה בי רשות שלא הכרתי לפני כן, לעצור. לנוח. להתבונן. להתכרבל עם ספר טוב על יד חלון צופה לעמק רחב.  הכול שם. דבר לא חסר.

מגאייה למדתי לחשוב מהרחם. לקבל. להכיל. לסלוח לעצמי ולכל העולם מראש על כל השיעורים שאדם צריך ללמוד לפני שהוא מתחבר ליקום.

גאייה מלמדת סליחה ללא גבול. כמו אם לתינוק המנסה לאחוז בכפית ולהביאה לפיו. הוא שופך על עצמו את המחית הרבה פעמים. ומבין, מצחוקה הטוב של אמו, שמותר לו לטעות, ולחזור ולנסות, כמה פעמים שצריך.

בעזרתה יכולתי לראשונה לסלוח גם לאמי, שהייתה משועבדת לדרישות של אבי להיות הגיונית, לדחות סיפוקים. לא לוותר לילדים.

גאייה לימדה אותי להסיר את הקיר ששמתי ביני ובין האנשים שמסביבי. להיכנס לשותפות. להתחבר. לגלות אם אחת עוטפת כול. והיא היסוד לשתיים המחוברות מבפנים.

לגלות להפתעתנו, שהשותפות בינינו גדולה משתינו. ויש מקום בתוכה לכול היקום, וגם לילד שנכנס בריצה פתאום.

לפגוש את הבא, מתוך מה שהוא מבקש, ויש לי לתת. ומה שאין בי, והוא מביא בקלות.

אז נוצרה בי יכולת שלא הכרתי פעם, להיכנס לחדר שלא ביקרתי בו, ולפגוש מישהי שלא ראיתי לפני כן, ולהרגיש שהכרנו תמיד. אם אחת הייתה לנו, מקדמת עולם.

ב.

מי שיכולה לתת לי מתנה עצומה כזאת, האמנתי,  היא בוודאי נציגה בכירה של אלוהים עלי אדמות, ואולי אפילו, היא האלוהות. אם העולם שהזמינה אותנו להיות בתוכו.

הייתי מתבוננת בגאייה ומנסה לחכותה. האמנתי שאם אגיע למדרגת אלתי אדע להביא לסובבים אותי אושר ושמחה כמו אלו שקיבלתי ממנה אני.

בבית שהקמתי עם גאייה במרכזו, נשכחו עקרונות ההתנהלות המפרידה הגברית, כמו טריטוריאליות, תחרותיות, עימות. ראינו כמה עיוותים ומלחמות הם יצרו בעולם.

הבית שהקמתי היה מקדש לאמא אדמה. מקום שמשיב לעולם את היסוד הארצי המכונן. הרחום. שממנו בקעו החיים.

ילדי ינקו כמה שרצו. השתדלתי, לשאת אותם על גופי ולתת להם תמיד מקום בקרבתי. נמנעו מחיסונים. כשמישהו מילדינו ביקש אותנו תמיד היינו מתפנים. הכלל של גאייה הוא שילדים אף פעם לא מפריעים.

כששכנותי במושב, שאליו עברנו מן העיר כדי להיות קרובים יותר לאדמה, התעניינו בדרכנו המיוחדת, התחלתי להנחות סדנאות. לימדתי את גאייה כדרך לחיות.

כדי שילמדו לחוות את השפע, לימדתי את חברותי להסתכל על הטוב בלבד (ולהפנות מבט ממה שחסר או פגום).

כדי לחדש את הרשות לרצות, לימדתי אותן להאמין כי כל מה שנבקש יתממש.

כדי שתלמדנה את המקום המיוחד השמור אצל גאייה לכל אחת, אסרתי עליהן למיין את עצמן למוצלחות יותר או פחות.

כדי ללמד אנשים לסלוח לעצמם, לימדתי אותם להיפרד מן המבקר הפנימי המחמיר. לא לשפוט.

כדי שילמדו לקבל את עצמם במלאות, לימדתי אותם לומר "אני מושלם ואין בי טעות".

כדי להתחבר מבפנים למי שנמצא על ידן, לימדתי אותן לראות את עצמן, בכל רגע נתון, כחלק ממהות גדולה מהן, הטווה חוטים ביניהן.

כדי לפרוץ את גבולות האני המצומצם לימדתי אותן נתינה שאיננה מותנית.

ובכל יום הזכרנו שיש לנו רק אמא אדמה אחת. ולכן פגיעה בעולם, בהרים, בנהרות, בעצים הקדושים, תעקור את השורש שממנו נשמותינו ניזונות.

גילינו שכדי להתקדם באהבתנו עלינו ללמוד לחבר אנשים ולא להפריד. להכיל את הכול ולא להשאיר דבר בחוץ. לחשוב חיובי, לראות תמיד את היש, ולהשתדל להימנע מעיסוק בחסר, במחלה, בריקנות.

 אסור למיין דברים לבעלי ערך או חסרי חשיבות. אסור לדרג. אסור לעשות השוואות. אבל מותר לבטא מיוחדות.

אסור לשפוט. אסור לקרוא למשהו "חטא". ובוודאי שאסור להעניש. קשיים פותרים בהידברות.

אסור לנסות לשנות את הזולת, גם אם הוא מפריע לך מאד.

אסור לכעוס. כעס יביא לעימות. אסור לריב כי ריב יצור קרע ברקמת החיבור העמוק. כעסים מתמירים באהבה גדולה מאד.

אסור לעולם לוותר על האהבה. כי היא המחייה את העולמות.

ובעיקר (את זאת גיליתי יותר מאוחר) אסור לומר לאמא שלא צריך אותה יותר. שיכולים לבד. שרוצים לחיות ממנה בנפרד. שלא רוצים שתדע. שאי אפשר לנשום יותר. שתפסיק לתת. שתמצא לעצמה  תינוק אחר שעליו תוכל להתעלק.

בלא משים עבודת הטוב המוחלט יצרה לנו ממלכה עם חוקים מגבילים שלא הותירו מקום למי שהתעקש לא לקבל את כולם כל הזמן.

שאלון שמחה

פסיכולוגיה ביהדות  

שאלון שמחה / ד"ר יאיר כספי

בשאלון שמחה לומדים מהצלחות: מה עשינו שם נכון ואפשר לשוב ולעשותו ולהביא בו שמחה נוספת לעולמנו. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת? מה שימח את לבך? גלה/י בשמחתך את יכולתך וכוחותיך. אסוף/פי בשעותיך היפות ניצוצות של דעת אלוהים. תן/י לשמחה מקום. והיא תגדל בך.

 

 

1. חסד: מה משמחתי קיבלת כמתנה?

2. גמילת חסד: איזה חסד שעשיתי (עם אחרים או עצמי) חזר אלי בשמחתי?

3. רצון: איזה רצון התממש באותה שמחה?

4. מצווה ושכר: איזה מעשה נכון הביא את השמחה הזו?

5. ניסיון: באיזה ניסיון עמדתי בהצלחה בעשיית המצווה?

6. מאיזה שקר, חטא או עבודת אלילים נפרדתי כשעמדתי בנסיון?

7. התגלות: איפה ידעתי אלוהים במעשי ושמחתי?  

8. מה אפשר ללמוד משמחתי לעתיד לבוא על חסד ומצווה או ניסיון שעוד לא עמדתי בו?

10.10.04