ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון. ספר חדש מאת יאיר כספי

שער שני

הודיה

 נדמה לפעמים שהמחסום בינך ובין אושרך הוא אהבה או הכרה שעוד לא זכית בה. אבל אפשר כי הדברים שבהם אתה רוצה כבר מוכנים ומזומנים לך. המתנה כאן, אך אתה חסר יכולת לקבלה. לראות את היש. להודות עליו. אהבה לא מזינה אותך אם לא נרשמה בתודעה.

רישום החסד הוא פעולת קבלתו. הפנמתו. הפיכתו לאחד מיסודות העצמי. כשאני מודה בחסדי, אני מגלה שקיבלתי הרבה. אפשר שהייתי רצוי יותר ממה שהיה נדמה לי. פתאום נולדת בי יכולת לחלוק את השפע שנגלה לי.

מבחינת יחסי עלות-תועלת, הודיה היא הדרך הקצרה ביותר להתקין חיבור בין אדם לאלוהיו. מתנה אחת, שהיום הבנתי שהיא ממך, עושה אותי שלך.

שער שלישי

התגלות בשמחה

אושר שזכית בו בעבר ואפשר שלא החשבת, יפתח לך שער ללימוד הדרכים שבהן נוצרת שמחה. לימודה של שמחה דומה ללימוד מהצלחות בתחומים שונים. טיפול ממוקד בדכדוך יכול לזהות את הגורמים לו ולהקטין את השפעתם, אבל לא יכניס שמחה לחיים. שמחה לומדים משמחה.

יש לך אלוהים. תמיד היה. אפשר כי בשל איסורים חברתיים או אישיים נוכחותו לא היתה ידועה לך. נזהה ונסמן את מקומו ברגעי שמחה שבהם קיבלת אישור למעשיך.

נפגוש שמחה שייצרת בכוחותיך, בבגרותך, ושמחה שהביאו לחייך אחרים, בילדותך. שמחת הבגרות תגלה מה עשית נכון בחייך – איפה ידעת לבקש ולקבל את צרכיך, איפה עמדת באתגריך ואיך אפשר אולי לחזור על המעשים האלו היום. זיכרון שמחת ילדות יחשוף את נכסי היסוד שלך, רגעים שמישהו תיווך לך את חסדה של ההוויה ופתח לך שער שאתה יודע לשוב ולפתוח, לאחרים ולעצמך.

מודעות פרסומת

חסדו של משבר

מתנת ההודיה חלק ד': חסדו של משבר

יאיר כספי

ישנן מתנות שאי אפשר היה לקבלן אלא דרך משבר או כישלון שתבעו שינוי ובחירה בדרך נכונה יותר. ניסיונות שלמדנו מהם דבר חשוב הם מן היקרות שבמתנות החיים. הן מגלות שהחסד האלוהי יכול להימצא באתגר קשה כמו שהוא נמצא בנדיבות. ראיית המתנה בניסיון מאחדת את הנותן והלוקח בלבנו.

א. "תודה על הפסיכוזה שלי, בגיל 19. הייתי ילדה אילמת שהסתגלה לצורך של אמה לעסוק בעצמה ולמדה לא לבקש מאומה. מחלתי נתנה לי רשות, לראשונה, לגייס לטובת עצמי את כל המשפחה".

ב. "המשבר שנקלענו אליו בעקבות מות אבי והדיכדוך של אמי, בעקבותיו, גילה לי דוד שלא הכרתי לפני כן, שנכנס לחיי, ולימדני שאנשים שונים יכולים ומצליחים למלא בחיי תפקידי אב ואם".

ג. "הייתה לי בת שנפטרה בגיל שנה עקב רשלנות של בית החולים שטיפל במחלתה. בעקבות המשבר, בתחום אחד של החיים, האחריות לבריאות בני המשפחה, תבעתי ולקחתי לעצמי את ההובלה. לא הייתי מוכנה יותר לקבל את תפקיד "סוג ב'" שאליו הייתי ממיינת את עצמי בכל מקום שהגעתי אליו".

ד. "תודה על הסרטן ששלחת לי, שהרשה לי להכיר בחולשתי, לפרוש מתפקיד האימא הגדולה, ולהרשות לחברי, משפחתי, ואנשי המקצוע, לטפל בי. לראשונה בחיי הרגשתי שמגיע לי ונתתי לאנשים לתת לי".

ה. "נזדעזעתי לגלות את הדחייה וחוסר הסבלנות שעוררה בי בתי התינוקת, והייתי חייב להיפרד מדמות "האב הדגול" שניסיתי להיות, ולפתח אבהות צנועה יותר, כזו שמכירה גם במגבלותיי וצרכי".

ו. "משבר המתנה שלי היה דיכאון ממושך שפטר אותי, סוף סוף, מתפקיד "הילדה המוצלחת והשמחה של המשפחה" והרשה לי להביע, לראשונה בחיי, כאב ומחסור".

ז. "חבר ותיק וקרוב, שעשיתי איתו שותפות עסקית, רימה אותי. בגידתו הוציאה ממני אכזריות ונקמנות שלא ידעתי שקיימות בי כלל ושחררה אותי מתדמית "הבחור הטוב", שצמצמה את חיי שנים רבות".

ח. "תודה על סכרת נעורים, שפרצה במפתיע בסוף שנות העשרים שלי. המחלה הוציאה אותי ממסלול הדוקטורט בפילוסופיה, וחיפוש התיאוריה על  משמעות הקיום, והפגישה אותי עם גופי, עם האוכל שאני מביא לפי והאחריות ליום יום האנושי".

ט. "תודה על הקשר עם העבריין, שהורי תעבו, וכמעט הרס לי את החיים, אבל שיחרר אותי סופית מתפקיד הבת שחייה לפי הציפיות שלהם".

י. "תודה על פרידה לניסיון שעשיתי מארוסתי, שגילתה לי עד כמה אני זקוק לאישה שיכולה להכיל את תלותי בה".

י"א. "תודה על גירושי מבעלי הראשון, שגילו לי דבר שלא ידעתי על עצמי: אני יכולה לחיות לבדי. אני שמחה כשאני עם עצמי".

י"ב." תאונת דרכים שעברתי כפתה עלי פרישה מקריירה תובענית. בתקופת השיקום הארוכה גיליתי  אצלי עולם פנימי שקיומו לא היה ידוע לי".

מתנת ההודיה חלק א': כיצד מודים?

רגעי הדעת:

מתנת ההודיה חלק א'

כיצד מודים?

 יאיר כספי

טוב להודות לך. כשאני מודה לך טובך נרשם אצלי. מתקבל בברכה.

חלקו נשלח אלי לפני זמן רב והושאר בכניסה. בעמדת המתנה. לא הופנם. לא נחגג. לא הזין את נפשי.

תודה לך מתקנת את נטייתי ליחס את העולם לעצמי. תודה לך מודה בתלותי הגמורה ביוצר האור, והאדמה, אוויר לנשימה בדיוק במידה נכונה. תודה לך שהזמנת אדם להשתתף במפעלך. תודה על ההתחשבות במגבלה האנושית, הרשות לטעות ולתקן. לשוב ולמצוא אותך לאחר שאתה אובד לזמן מה.

תודה על האפשרות לבנות תרבות. ובעיקר, תודה על הרגע שבו קיבלתי דבר שלא עשיתי בשבילו מאומה. גן שהיה נטוע מימי קדם בעולמך. מתנות החינם שלך הן ההוכחה שאני אהוב בעולמך,  בלא השתדלות יתרה.

הודיה היא הכרעה, התלויה רק בי, להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי, ולצמצם אחרים. למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.

הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית, לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים. הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.

הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה. היא נושאת עמה את יחסי העלות- תועלת הגבוהים ביותר. אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, שווה למצוא משהו להגיד עליו תודה.

על מה מודים?

משפחה. חברים. בריאות. עבודה. שינה מתוקה. תפילה שנתממשה. בטחון כלכלי. תובנה. אפשרות לתקן. סופו של רשע. זריחה. שקיעה. עולם. בריאת האדם. קידמה. הזמנה להכיר אלוהים.חביתה טעימה. עמק יפה. ציפור בחלון. שורה בשיר. ביצוע נפלא. זכות למלא תפקיד.

ההודיה נמצאת בפרטים

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן. מציירת אותו בפרטיו, ולא מוסיפה פירושים.

לא נסתפק ב"תודה על הילדים שלי". נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי. תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי, ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית.

והעיקר, תמיד, מה עבר אלי ממך דרך האיש, או המקום, או הדבר: תודה על אבי שסמך עלי, וממנו למדתי לסמוך על עצמי, ונודע לי בעל סמכות שהסמיך אותי.

איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה, בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת תודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו, ואין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו. ולא יוכל להתמיד. הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.

מתחילים במתינות. אפשר שיהיה קושי בתחילה להזכיר יותר משניים שלושה פריטים בכל פרק של הודיה. או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה. בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו. אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן. אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.

כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות, ומשמעת. למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים. לפנות לה זמן, לפחות חצי שעה בתחילה. להיעזר ברישום. אפשר להודות בקול. אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון.

למי מודים?

לך. או לך (השכינה). "תודה לך על"… ההודיה לך עושה אותך נוכח ברגע זה.

"תודה על" סתם. בלי להגיד למי, נותנת לדברים משקל גדול מדי. מאלילה אותם. ומחמיצה את הנותן.

האם זה כמו להודות לאנשים, רק לאלוהים?

הודיה לבורא עולם שונה מהותית מהודיה לבני אדם. כשאני מודה, למשל, לשבעת חברי הצוות שלי על השנה האחרונה, אני מודה לארבעה שעבדו קשה, והשקעתי בהם הרבה. אני מודה גם לשניים שלא תרמו, בתקווה שיתרמו בשנה הבאה. וישנו אחד שהוא מתנה בשבילי.

כשאני מודה לבוראי אפשר שרק חברי האחרון יופיע כחסדי. הוא שואל מיוזמתו אם יוכל לעזור כשהוא רואה על פני מצוקה. הוא נותן לי הרבה יותר ממה שדורשת המשרה. הוא מייחס לי, בנדיבותו, את הצלחתו. כשאני מודה עליו אני מכיר בהזדקקותי לו, ובתלותי בך, שולחו. הוא מביא אלוהים לעולמי יותר ממה שאני נותן לו.

חובה להודות

הודיה מלמדת כי אחת מחובות היסוד האנושיות של האדם היא  להכיר בחסדו. ליהנות. לקבל מתנות. לשמוח. לנוח. לא לעשות.

הודיה היא תיקון יומי של המקום והמעמד האנושי. המקבל ואינו מודה עובד את עצמו כמטרת הבריאה או מקור הדברים. או מייחס את הטוב לדבר שהוא רואה ואפשר אולי לשלוט בו בדרך כשלהי ולהבטיח שהטוב לא ייעלם. בהודיה אני משיב נכסים שייחסתי לעצמי לבעלים האמיתיים. מזהה שליחים המעבירים לי מחסדי עולם.  מכיר בתלותי בנדיבות המקיימת אותי.

הכרת החסד באה לתקן נטייה רשימה אחרת שאתה מגדל: מה אין לי. מה מגיע לי ולא נתנו. מה לקחו. מי פגע. מי קיבל ולא אמר לי תודה.

ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. אוהב הצרות, הדחייה, הטראומה, העצב, הפחד.

ההודיה מתקנת את הנטייה אנושית להאמין שדברים גדולים מאד הם האלוהים. כשרואה אדם לראשונה בחייו את היום הגדול, אפשר שיחשוב שפגש את מקור החיים. הברכה שמחייבים אותו בה במשנה "ברוך שברא את הים הגדול" משיבה לים את מעמדו הראוי כאחד מחסדיו של יוצר העולמים.

מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד "אבל". להזכיר, לצד התודה, כאבים וחוסרים. הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן ביש. בנוכח. בקיים. היא מצריכה להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר.

מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים. הקרובים לעין ביותר. שכאילו תמיד היו. היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו. סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים וכסף מספיק לבחור מביניהם. תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון. שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים. זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים. מכונת כביסה. מיזוג אוויר. ענבי סוף הקיץ המתוקים. מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוסיקה הטובה בעולם לכל מקום. אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחייך, ומהם קיבלת כמה מן היקרות במתנותיך.

האם הודיה יכולה להזיק?

א. הודיה על דברים שלא נתקבלו, או לא היו מתנה, מנתקת את הקשר בין המילים לחוויה. ילד מנומס מדי אינו יודע את חסדו.

ב. אם מודים בעיקר כי מפחדים מאלוהים, יגדל האל שראוי לפחד ממנו.

ג. אם ההודיה מיחסת לאדם את מקור החסד ("תודה לילד הנפלא והמדהים שלי"), היא מגדלת אותו למקום שלא כדאי לו להיות בו: אלוהים קטן, ועושה אותי תלוי בו, כמקור כל הדברים הטובים שלי, במקום להכיר בו כשליח של חסדי.

ד. אנשים שמתרגלים להודות נעשים לפעמים שמחים בלי סיבה. לא נורא.

האם הודיה היא סוד האושר כולו?

לא. אין אושר למי שבורח מתפקידו. אבל, גם אין שמחה במקום שלא רואים בו אפשרות שניתנה. רשות לקבל בלא עשייה.

חסדים שלא נרשמו הם כמו…

המחאה המחכה לך, לשווא, אצל המעביד. אישה יפה שרצתה אותך, ולא שמת לב. פרס שאיש לא בא לקבל. מעטפה ובה הזמנה לבית המלוכה שנשארה סגורה.

הודיה בשלושה פרקים

נסה למנות מדי יום שלושה עד שבעה פריטים בכל אחד מן הפרקים הבאים:

פרק א': חסדי התקופה האחרונה.

נתחיל מן הדברים שיש סביבנו: מה השתנה לטובה בשנים האחרונות? מה נוסף ונברך עליו? מה הובן או נסלח?  תודה על אפשרות להתגבר על קושי מסוים. תודה על החלמה. תודה על חופשה נעימה. תודה על ימים שקטים. תודה על תקופה שבה שבתי ומצאתי אותך.

אחר כך נמנה דברים שעומדים וקיימים: יכולת כלכלית. בריאות. יציבות. קשרים. ההתבוננות בדברים שיש עכשיו בעולמי מלמדת שדבר טוב שהתרגלתי אליו אינו מובן מאליו. הטוב אינו הכרחי, או חייב. כל יום הימצאו הוא חסד שיש להודות עליו.

חלק מחסדי התקופה יחזרו על עצמם כל יום. מעמדם יוכר. נוכחותם תגבר. אך הודיה היא גם מחקר של טוב סמוי. נסה לראות היום מתנה אחת שלא הזכרת אתמול.

פרק ב': חסדי החיים

שער שנפתח לי, לפני שנים, ואני נכנס בו, כמובן מאליו, מדי יום. איש שהסמיך אותי למלא תפקיד בעולמי ובזכותו אני כותב היום. קבוצה שקיבלה אותי אליה והעניקה לי יסוד מזהותי, מישהו ששמע את קולי, ודרכו למדתי לשמוע את עצמי. תורה שסידרה לי את הדברים והבהירה לי את מקומי. יכולת שקיבלתי ובעזרתה התגברתי על קשיים.

תחומי עיסוק הממלאים את האדם בשמחה. נותני אהבה. מגלי אמת. אנשים, לפעמים לא האנשים "החשובים":  קרוב רחוק, מורה, שכנה, בעל מקצוע ועוד. אנשים שידעו לתת לי אלוהים. יסוד בקשר עמו שהכרתי דרכם. ואז, לא לשכוח, אציין מה כל אחד מחסדי הביא לחיי: יסוד של קשר עם יוצרי שלא היה לי מוכר.

כשאני נזכר במתנות חיי נדמה שאני עוסק בעבר, ולא היא. אני סופר דברים משם הנמצאים אתי היום. ולכן חלקם יחזרו על עצמם בכל פעם שנשוב להכיר במתנות החיים: אהבה ישנה שממשיכה לחמם את לבי. סמכות שהואצלה עלי וזמינה בידי. רשות שנתנה לי לפני שנים ורק היום הצלחתי להפנים. נכסי יסוד קיימים ועומדים שהזכרתם ממלאת את היום בנוכחותם ועושה אותם זמינים.

כמו בפרק חסדי התקופה, תן לזיכרון שולי לכאורה להפתיע אותך ולהוסיף מדי פעם שותף נוסף לרשימה הקבועה.

מחקר חסדי העבר אפשר שיגלה כי אהבה שאתה מחפש שנים רבות, כבר ניתנה. חסר היה מי שיפתח את השער ויכניסה.

פרק ג': חסדי היממה האחרונה

בחלק השלישי נעצור את הזמן. נניח בצד עתיד ועבר.  ונתבונן בחסדו של רגע קטן. נגדל את כושר האבחנה ונחפש מתנות זעירות, כביכול. תודה על מיזוג נעים. חביתה אוורירית. קפה טעים. סרט טוב. תודה שהאורחים הלכו סוף סוף. תודה על שמיים כתומים עם עננים סגולים. תודה על אור הבוקר, על מנוחת הליל, על בריאות ואוכל, על אהבה וחבר (ותודה לאמרסון).

מחווה קטנה יכולה להביא שמחה ושלווה, כשהיא מוכרת, מקבלת את ערכה, ומתגלה בה רמז לכוונת שולחה.

במקום לחכות ליום מיוחד אפשר לחגוג יום אחד, היום, כמיוחד. למצוא בו נדיבות שיש בה התעלות. יופי שרומז על הנשגב. הכרת חסדי היום מלמדת אותנו משהו מכישרונו של האמן, היודע לתת את כל תשומת לבו לעלה אחד מן העץ, הנעשה ביצירתו לעולם בפני עצמו: מסתורי, מעורר פליאה ויראת כבוד. שלם כשלעצמו.

על תעשה תודתך קבע. חלק ממנותיך עומדות וקיימות בעולמך. חוזרות בכול יום. נסה למצוא בהן דבר שלא ראית אתמול. נסה להוסיף לפחות פריט אחד חדש לרשימה היום.

חברי המועדון

רגעי הדעת:

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.   

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.  

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.   

 

 

 

 

דרכי העבודה: טיוטא לעלון חדש

 דרכי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות": טיוטא לעלון חדש (מה דעתכם?)

יאיר כספי

 א. אמונת שווא

בלב השבר האישי נמצא השבר הכלל אנושי: האדם שהוזמן עלי ידי יוצרו ללכת בעקבותיו ולהיות שותפו ביצירת עולמו, טועה בקביעות ומדמה שהגיע  למדרגתו.  

המחלה מחמירה בתקופות של התפתחות מהירה. אנשים מדמים שעוד מעט יגיעו לדרגת שליטתו של אלוהים. מייחסים לעצמם את שלמותו. את הנצח שלו ואת כול יכולתו.

אלי העבר, יצורי הביניים בין האדם ואלוהים, הופנמו בזמן הזה וכל איש מתנהל מול "האני האלוהי" הפרטי שלו: אני שעוד מעט אדע הכול. אני היכול כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שיכול לקנות הכול, אני  המפורסם ונצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, ועוד.

אמונת השווא הנסתרת בסיפור חייו של אדם היא הסיבה שבשלה אינו יכול לשנות את התנהגותו. עונשיה של עבודת האלילים הם חרדה מן התביעות הלא אנושיות של אדם מעצמו, זוגיות בלתי אפשרית, כי כל אחד הוא אלוהים פה, ודיכאון בעקבות גילוי מגבלות אנושיות.

 לאיזה דימוי גדול מדי שלך את/ה משעבד/ת את עצמך?

ב. ניסיון לא פתור

קשה להיפרד מהאליל הפנימי כי הוא משמש פתרון מדומה לבעיה קשה יותר: פציעה קדומה. משבר שלא נפתר. מאמצים גדולים מושקעים בהימנעות מן הניסיון כי אפשר שיתגלה בו דבר שלא נוכל לפתור,כאב שנדמה כי לא נוכל לשאתו, או אשמה ובושה שיביאו לגירושנו מהמין האנושי-אלוהי.

הניסיון שעוד לא עמדנו בו אינו עוזב. תובע את פתרונו. הכאב לא יעלם עד שנהיה מוכנים לשאתו, לקבלו על עצמנו כשליחות אישית, שסיבתה ופשרה לא יוסברו.  הם יסודות המצב האנושי שתרבות הזמן מכחישה: השבריריות. הזמניות. התלות. הפגימה. חוסר הידיעה.

איזה גילוי על עצמך נדמה שלא תוכל/י לשאת?

ג. תפילה

צריך עזרה כדי לפתור את הניסיון: ידע שעוד לא נמסר לנו. רשות או פטור שאיננו מכירים. אהבה שאינה תלויה בדבר. נאמנות שלא ניתנה. נוכחות קבועה.  לכל איש ואישה ישנו דבר אחד לפחות שהחסירו מהם. הוא מופיע כרצון שאינו מרפה. כמיהה שקשר אנושי לא מצליח לספק.

מי ששכחו אותו מייחל לאל שרואה אותו. הנושא לבדו את ייאושו זקוק מאד לאל היכול להיות עמו בגיא צלמוות שלו. מי שמרגיש אשם, לשווא, לא מכיר את הסליחה האלוהית. נושא הבושה זקוק לאלוהים גאה בו. המפחד יבקש אל חזק המחויב לשמירתו. חסר הערך צריך אל שיעד אותו.

קשה לבקש את הדבר החסר. התפילה צריכה הסתכנות באמונה: למישהו יש את מה שאנו זקוקים לו, והוא יכול ומוכן לחלוק בו עמנו. חסרה הבקשה.

מהי התפילה הנחבאת ברצון  שאינו מרפה?

ד. חסד

כשאנו נפרדים מהמתחזה הפנימי, ומקבלים עלינו את הניסיון שהוטל עלינו, משתנים סדרי הבריאה. האדם העובר להתנהל מול יוצרו מגלה אפשרות של חרות שלא ידע מן הכבלים שהטילו עליו חברתו, משפחתו, או האני הגדול מדי שלו.

כשאנו משיבים את היקום לבעליו, שעה רגילה נעשית מתנה עצומה: כבודו אירח אותי היום בעולמו. מסתבר שהוא עושה את זה הרבה ולא ידעתי לקרוא את הזמנתו.

כשהנצח, השלמות והכבוד חוזרים לבעליהם, נגלה זה שחיכה לי שאשוב למקומי. סולח ומוחה את עווני. לא היו לו ממני ציפיות מוגזמות כמו שלי. מציע לי מחדש תפקיד ששמר לי. אפשרי, פשוט, אנושי.

אילו מתנות הציעו לך, ועוד לא קיבלת?

ה. תורת חיים

האיש שרצה ריפוי לעצמו, חויב בדרכו להשתחרר  מאלילי הזמן, לקבל על עצמו גבול שהכול אומרים שניתן לחצותו, להכיר בתלותו ביוצרו. התיקוןהפרטי מתגלה כחלקו של היחיד במפעל תיקון האדם של עמו.

הוא מצטרף בו לכל הדורות שהיו לפניו, ידעו לזהות את השגיאה האנושית ומחירה הכבד, לימדו אותנו לשוב למידתנו, והשאירו בידינו את כלי העבודה. והוא נענה בו לכל הדורות שיבוא אחריו, המבקשים ממנו את התיקוןשהוא עושה היום. הראה לנו כיצד מתנהג אדם. תן לנו תורת חיים.

מי צריך אותך? לאיזה מעשה מזמינים אותך בעולמך?

קבוצות העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות" התפתחו מתוך תכנית לימודים בשם זה, שפעלה כעשר שנים באוניברסיטת תל אביב, ולמדו בהן עד היום כאלף תלמידים. התוכנית מפתחת את דרכי עבודתה מן המקרא, התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, הספרות העברית והפסיכולוגיה ההתפתחותית. פרטים על מחזור ט"ו שיפתח בשנת תשע"ב יפורסמו בחודש מאי.

מה דעתכם על נוסח העלון החדש של "פסיכולוגיה ביהדות"?

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האישה שנתנה לבתה להרגיש בשבילה

יאיר כספי

א. המקרה שאני מביאה היום להתייעצות הוא של עליזה, בתי בת העשרים ואחת. עליזה אובחנה בכיתה ב' כסובלת מלקות למידה שהחמירה עם השנים ומנעה ממנה, בסופו של דבר, את האפשרות להגיע ללימודים אקדמיים. עליזה מתקשה להשתלב במסגרות נורמטיביות. היא אינה עובדת. התנהגותה תלותית ולעתים תוקפנית, בעיקר כלפי.

 רציתי לבקש את עזרתכם כדי להבין האם מדובר בלקות למידה שהסתבכה, או שיש לפנינו הפרעת קשב וריכוז קשה, והאם אפשר שכל המומחים שאליהם הבאתי את עליזה בעבר החמיצו הפרעת אישיות?

 רציתי לציין כי אף פעם לא הפסקתי לקוות שעליזה תהיה יום אחד נערה רגילה שמתפקדת כיאות.

 ב. האבחנה שכולכם הסכמתם עליה היא אליל התקינות החברתית, שמולו אני מנהלת את עצמי. מאז שעליזה נולדה תבעתי ממנה התנהגות נורמטיבית, כמו זו שלה ציפיתי מן התלמידים בבית הספר שאני מנהלת בחיפה בעשרים השנה האחרונות.

 אל התקינות מצווה על עובדיו להסתגל למסגרות, למלא חובות מקובלים, לבחור מילים מתאימות לנסיבות, ולממש ציפיות חברתיות התואמות את הגיל. על עובדיו נאסר לחרוג מן הביטויים הרגשיים המקובלים, להיות שונים, או להתפרץ מכל סיבה שהיא.

 ג. החטא האופייני של עובדי התקינות הוא מעשה הגיהוץ הפנימי, שבו מנרמלים את הרגש האסור לביטוי, ומכניסים אותו לתבנית מילולית שמותר לבטא בציבור.

 חטאי הוליד עיסוק אין סופי בחיפוש אחר מילים מדויקות, שיצליחו לצנן את הרגשות, לצמצם אותן לתיאור עובדות, לעקר מתוכן את היסוד המסוכן, ולעשותם ניתנות לניהול.

 חטאי התבטא במאמץ רב שנים ליישר את בתי, להכניס אותה למסלול המקובל, בלי להקשיב לה. בלי לתת מעצמי. בלי לגלות לה את הכעס שמעשיה מעוררים בי.

 ד. עונשי העיקרי הוא התעסקות שאין לה סוף בעליזה. מאמץ סיזיפי ללמד את בתי מה מותר להגיד ולמי. איך מבטאים דברים באופן מדויק ולא מתלהם. מה עושה בכל רגע נתון אדם מקובל ואחראי. שיטתי כשלה בחינוכה של עליזה, ויצרה זרות שהלכה וגדלה ביני ובין בתי. בשנים האחרונות ישנן תקופות שבהן היא מסרבת לדבר אתי.

 ה. הניסיון הלא פתור שלי הוא צעקה שעולה בי ואסור לה להישמע. בכייה גדולה על אם שלא הייתה לי. זעם רב על זו שקראה לעצמה, לשווא, אמי. כעס על תוקפנותה של בתי.

 מעולם לא ביטאתי כלפי אמי את אכזבתי מן הזרות והריחוק שנהגה בי. חשבתי שבלתי מוסרי להרגיש כך כלפי אישה שאיבדה את משפחתה בשואה.  פעם אחת בלבד בילדותי העזתי להתחצף לאבי. קראתי לו "טיפש" והוא נתן בי מבט כאילו הוא הולך להרוג אותי. לא חזרתי יותר על מה שאמרתי. הייתי ילדה תקינה. ניסיתי לזכות באהבת אבי ואמי דרך הצטיינות בלימודים ובפעילות חברתית הזוכה להערכה.

 ו. עוד משהו על הניסיון שלי: התלות ההדדית בין עליזה לביני לא יכולה להיפסק כי אנחנו מתפקדות כמו ישות אחת בשתי גופות. אני האחריות האישית שעליזה מסרבת לקבל על עצמה. אני המציאות  החסרה בחייה, ובשבילה היא חייבת לבוא אלי כל יום, כדי לקבל את האיזון היומי שלה. עליזה היא קול הכמיהה הלא מסופקת שלי לאם. התובענות הינקותית שאני מתביישת להרגיש. הזעם הקשה שאסור לי לעולם לבטא.

 אפשר שעליזה תתחיל לקחת על עצמה משהו מאחריותה, ביום שאפטור אותה מן התפקיד להרגיש בשבילי. ביום שאעשה מעשה שאינו עולה על הדעת בכלל, והוא הכרחי: שאתחיל להיות קצת עליזה בעצמי.

 ז. חטאי החוזר, עבודת האליל והניסיון הלא פתור מטילים עלי שלוש מצוות של עבודה יומית:

 1. לזהות בכול יום את הרגעים שבהם אני ממיתה את הכעס והכמיהה. ממיינת רגשות לראויות ופסולות. מצמצת אותן למידות שאפשר להכיל. מניחה כל אחת במגירה משלה ונועלת היטב.

2.  לפגוש רגש חדש שעלה בהפתעה. להיות סקרנית גם הוא מבלבל וקצת מפחיד. ללכת אחריו למקום לא ידוע.

3. אין צורך לומר את כל מה שמרגישים. לא מייד. ללמוד להכיר. להרשות. לתת לרגש לגדול. למצוא דרכים לחיות את הרגש המוביל אותי. לשאת את סכנת אבדן המחנכת המצטיינת שהעולם מכיר.

 ח. תפילה: אדוני, אני מבקשת שינוי ביחסים בינך וביני. שלחת לי שליחים שידעו ללמד אותי את  תפקיד הבת האחראית בעולמך. אבל היום אני זקוקה לצד אחר שלך:

אנא היה לי הורה מתפעל ממגוון רגשות שבתו יכולה להכיל.

גלה לי שאתה סקרן כמותי לראות מה יש בתוכי ולאן כל זאת יכול להוביל.

גלה לי בעולמך מקום לביטוי לא מבוקר של רגשות. למד אותי ארגון פנימי אחר.

הבטח לי שלא אלך לגהנום אם ארגיש. ויהיו רגשותי לא מקובלים בעליל.

גלה לי שיש אפשרות לחבב אותי גם אם אצעק, ואבכה. ואשתגע לפעמים.

גלי לי שיש מקום בעולמך לילדה עם פגם ברור. כמו זה שאני מסתירה הרבה שנים.

 ט. תפילה במתכונת שמונה עשרה קצר:

אנא אלי, השב אותי מן המילים, המיון, האבחון, והארגון המסודר של הרגשות שלי ושל שאר העולם.

סלח לי על אימת הרגש האסור והדחף הכפייתי להעלים אותו בדרך כלשהיא.

גאל אותי מעבודת הראוי והמקובל. שחרר אותי משעבוד לעריץ שצמצם את חיי ולקח ממני את בתי.

רפא בי את פצעיו של סד שהושמתי בו בילדותי: ילדה מוכשרת ונאה שעושה הכול כראוי.

חדש בי זיכרונה של אם מנשקת, מחבקת, מתמסרת, כועסת, צועקת.

וחדש בי אותך, כאב המוקסם מבתו המלמדת אותו לכעוס כראוי.

 י. חסדי הוא ילדה נוראית, שהייתה בלתי ניתנת לנרמול. שחייתה בשבילי את קולי האסור. את צעקת התינוק שלא נשמעה. שכפתה עלי להשיב חיים למקום שחשבתי שהצלחתי לאלף לגמרי לפני שנים.

תודה לך אלי על רשות מיוחדת שנתת לנו, האנשים המשכילים, בעלי הסגנון, להיות יצורים צועקים, כמהים, ולא הגיוניים בעליל.תודה על רשות לפעול, לפעמים ממקום אחר.

שאלונים למסלולי העבודה העיקריים של "פסיכולוגיה ביהדות"

פסיכולוגיה ביהדות

השאלונים בקיצור: מסלולי העבודה העיקריים של התכנית

ד"ר יאיר כספי

 הודיה יומית: חסדי היום. חסדי התקופה האחרונה.   

 חשבון נפש (התחלת עבודה בנושא חדש. סיכום מצב).

חלק א': חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

חלק ב': רצון שלא מימשתי, שקר, חטא, עונש, עבודת אלילים. ניסיון שעלי לעמוד בו ומצוותיו.

שאלון שמחה: (למידה מהצלחות וימים טובים) חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

שאלון עבודת אלילים קצר: אליל שאני עובד, מצוות "עשה" ו"לא תעשה" בעבודתו, מחירים (קורבנות) בעבודתו, ניסיון לא פתור המונע פרידה ממנו, האליל כערך חיובי.

לעבודה יומית: איפה עבדתי היום את האליל ומה עשיתי בשרותו? איפה נפרדתי ממנו?

 תפילה חופשית (חידוש רצון ותקווה: מה עוד לא קיבלתי מאלוהים. לעבודה יומית).

  1. מה אני רוצה.
  2. חנות הקסמים: בקשתי המדויקת.
  3. בית המקדש: בקשה שרק אלוהים יכול להיענות לה.

שאלון ניסיון קצר

  1. הניסיון הלא פתור: אמת או רגש שאני מתקשה לשאת.
  2. הפתרון המדומה.
  3. ניסיון קודם שלא נפתר וחוזר בניסיון הנוכחי.
  4. מקומות או דרכים בהם אני או אחרים פתרנו ניסיון דומה.
  5. פתרון הניסיון: באיזה מעשה אעמוד בו.

שמונה עשרה קצר (לאחר גילוי החטא והניסיון הלא פתור)

  1. השב אותי:
  2. סלח לי:
  3. גאל אותי:
  4. רפא אותי:
  5. חדש בי:

מדרש מצווה (משימה או מעשה נכון לעתיד לבוא).

  1. חסדי: אפשרויות, רשות או פטור.
  2. רצוני ויצרי הרע – מה נכון בהם.
  3. שקר ואמת.
  4. מה יהא חטאי, מה יהא עונשי.
  5. עבודת אלילים.
  6. ניסיון לא פתור.
  7. מצווה.

עבודה יומית: הודיה ותפילה חופשית, זיהוי רגעי עבודת אלילים ופרידה, 18 קצר.

פתרון התלבטות: חשבון נפש או מדרש מצווה. 18 קצר.

עבודת עומק על נושאי יסוד: חשבון נפש לגילוי היש והאין בנושא, תפילה חופשית לגילוי היסוד החסר, שאלון עבודת אלילים, שאלון ניסיון, שמונה עשרה קצר, מדרש מצווה לתכנית פעולה. חזרה לפי הצורך על שלבים.

                                                                                                                                                                                                      

 

 

הגרביים לא מתאימות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הגרביים לא מתאימות

יאיר כספי

ישבנו כל המשפחה באוטו, רעייתי, ויילדי רן בן השמונה וגלית בת הארבע. סוף סוף כולנו באוטו מוכנים לנסוע לצפון. חשבתי שלא נגיע לרגע הזה. לקח כמעט שלוש שעות לארוז את המזוודות לחופשה השנתית. בגדים. משחקים. ציוד לים. הכול בפנים. הבית נעול, התריסים מוגפים. הפעלתי את המנוע. המיזוג התחיל לפעול. אם נצא עכשיו אולי עוד נספיק לעבור את ואדי ערה לפני הפקקים.

אז נשמע קולה של גלית מאחור: "הגרביים לא מתאימות!".

"מה?"

"הגרביים לא מתאימות!".

רציתי להתפוצץ. רציתי לצעוק: ילדה מפונקת ואנוכית שכמותך! שלוש שעות היה לך לבחור גרביים לפי טעמך. עכשיו, כשכולם מוכנים את חייבת לדרוש תשומת הלב לעצמך. בגלל הגרביים המטופשות שלך נעמוד שעה בוואדי ערה, בגלל שאת חושבת רק על עצמך. הסיבה היחידה שאני מוכן לעצור בשבילה מעכשיו ועד ראש פינה, היא פיפי שאי אפשר לדחות. וגם זה רק בנסיבות מיוחדות, כלומר לאחר התאפקות של חצי שעה לפחות. "גרביים לא מתאימות!" לאיפה את חושבת שאנחנו נוסעים? לבכורה שלך בהיכל התרבות?

במקום זאת עשינו שיחה קצרה, אני ואתה. הרגל שעשיתי לי לאחרונה. להקדים להתפרצות שלי ברור קצר אתך. מה המשמעות של גרביים לא מתאימות בעולמך? האם יש להן, ובאיזה מקרה, קדימות לפני צרכי המשפחה?

כיביתי את המנוע. סובבתי ראשי לאחור, ושאלתי "מה הבעיה עם הגרביים?"

"השמלה כתומה אדמדמה", אמרה גלית, "הנעליים כחולות. גרביים ירוקות בהירות ואינן מתאימות".

סובבתי ראשי אל גלית, רעייתי, היושבת לצידי, ואמרתי: "אני חושב שיש לנו פה בעיה אמיתית. לא נוכל לנסוע שלוש שעות עם גרביים לא מתאימות". חגית צחקה, ועלתה עם גלית הביתה לכמה דקות. כשהן חזרו, היו לגלית גרביים חומות, עם דוגמא של דובי קטן כחול רקום עליהן.

בשעות הנהיגה צפונה חשבתי שאפשר שהדרישה לגרביים מתאימות הוא שעור מיוחד שנשלח בשבילי. התפעלתי מהרשות שיש לגלית לבקש את מה שהיא צריכה, אפילו אם הוא נראה שולי, לא הגיוני, לא מתאים לאנשים סביבה. רשות שלא הכרתי בעולמי. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות שקוע, אפילו לזמן מה, רק בצרכים שלי. לפני צרכי עמדו תמיד אימא ומחלתה. אבא והעבודה.הבעיות של אחותי. חיילי המחלקה. מטופל שנמצא במצוקה.

ידעתי כבר, באותו בוקר, שאתה מציע לנו בכל עת תיקונים לגדולים שבשברינו. ידעתי כי כדי לקבלם צריך לזהות את רגעי החסד דרכם הם מגיעים, להכיר בחסר שהם באים למלא, ולדעת ממי נשלחו, ומה ביקש לגלות לנו על מקומנו אצלו, דרך חסדו. ידעתי כי בזיהוי שליחי החסד, מתנות קטנות הופכות להיות אוצר שגודלו לא ישוער.

דימיתי כי מתי שהוא מוקדם בבוקר, כשהמזוודות עוד היו ריקות, הייתה לך ולגלית שיחה מקדימה:

גלית יקרה, אמרת לה, יש לי היום בשבילך שליחות חשובה. דבר שהחסרתי בבריאתי ולך יש אפשרות להשלים בעולמי.

את צריכה להתחלק עם אבא במתנה שקיבלת ממני, ואין לו כמותה, ועוד לא מצאתי שליח שדרכו יוכל לקבלה. את יודעת שמותר לך לבוא אלי עם כל הבקשות, גם כאלו שאינן מתחשבות בסדר הציבורי, באפשרי ובבלתי אפשרי. את יודעת כי לא תמיד ייענו משאלותיך, אבל ידעת שחביבות עלי מאד בקשותיך. את מכירה צד שלי שאבא עוד לא ידע: אל שומע תפילה.

היום גלית, תלמדי אותנו על אלוהים שאינו דורש מאנשים להתבגר לפני זמנם. שאינו צריך בעולמו אנשים שעושים הכול בעצמם. אלוהים שיש לו זמן. המון זמן. שום פקק בדרך לא יותר חשוב מן המסע. והוא מוצא חשיבות רבה בגרביים יפות שמתאימות לבגדים האחרים. אלוהים שנמצא בפרטי הרקמה של דובי כחול קטן על גרב חומה.

 

 

 

תכנית המדרגות: נוסח המאמר שהופיע ב"שבת", 12 במאי 2006

געגועים אסורים לאלוהים
יאיר כספי
האמונה שטיפול פסיכולוגי או יעוץ משפחתי יודעים את האמת על פתרון המצוקה האנושית, על הדרך שבה צריך לגדל ילדים, או על הדרך לפתור בעיות בנישואין, היא הכרזה סמויה על פשיטת הרגל של תורת ישראל, שכאילו אינה יודעת להנחות את האדם בצמתי חייו העיקריים וברגעי מצוקתו הקשים. העדרה של תורת ישראל מן הטיפול המבוקש על ידי רוב הציבור הדתי, כמו החילוני, הוא שלב נוסף בתהליך צמצומם של החיים הדתיים, ואישוש לטענה שהיהדות לא יודעת להתמודד עם החיים כמו שהם נראים היום.
מי שמצא את עצמו בתורת ישראל – גילה בה את ייעודו, קיבל ממנה את תפקידו המשפחתי והחברתי, מצא בה דרך לשמוח בחלקו, הבין דרכה את משמעות קשייו – אינו יכול לוותר על הרצון שתורת ישראל תהיה שותפתו העיקרית למימוש עצמו, לגידול ילדיו או לפתרון מצוקתו. למטרה זו יצאנו לחפש את הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הדרכים והשיטות שבהם יהודים מצאו את עצמם וטיפלו במצוקה אישית וחברתית לאורך הדורות. חיפשנו את המקומות שבהם נביאים חכמים וחלוצים דרשו וקיבלו תשובה על מה שאפשר ורצוי וחובה לעשות.
התכנית באוניברסיטת תל אביב מלמדת את מערכת הדרכים והכלים של מקורות ישראל לגילוי יעוד ואחריות אישית ולתיקון אדם במלכות שדי. 'פסיכולוגיה ביהדות' שואבת את מושגיה ודרכי עבודתה מן התנ"ך, התלמודים, הפילוסופיה היהודית, הקבלה והחסידות, והספרות הציונית והעברית. התכנית אפשרה התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנות קיומה הכשירה התכנית מאות מנחים, מטפלים וגם ציבור רחב, בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
לאחר שנים של מחקר איסוף וגיבוש של כלים ודרכי עבודה פסיכולוגיים מן המקורות היהודיים, התחלנו לגלות שיש בהם סדר פנימי, מסלול של התקדמות, תכנים המצטרפים לשיטה. נולדה לנו מסגרת חדשה: תכנית המחברת את הדרכים והשיטות שמצאנו ב'פסיכולוגיה ביהדות' ומגבשת אותם למסלול השתלמות בן שבע מדרגות.
המדרגות מציעות מסלול לגילוי ומימוש עצמי, כלים להתמודדות עם מצוקה ומשבר ונתיב לגיבוש זהות יהודית ישראלית. הן מציבות אתגר מרחיק לכת ודרך ברורה להגעה אליו. הן מאפשרות לעולה בהן למקם את עצמו בסולם של התפתחות, למדוד התקדמות, לגלות שלבים לא פתורים ולהזמין התגייסות אליהם.
מסלול המדרגות מתואר דרך סיפורו של מנחה בתכנית, שכתב על חוויותיו כתלמיד.
א. געגועים לאלוהים
שנים רבות התגעגעתי ולא ידעתי למה. כי אסרו עלי לגלות את מושא אהבתי. געגוע ללא כתובת, ללא מטרה, כי אמרו לי שאין למה. התגעגעתי והיה אסור לי, כי תרבותי אמרה לי להאמין בעצמי. ואמרו גם שאני בורא לבדי את המציאות שלי. ואמרו שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי.
התגעגעתי לאלוהים. ופחדתי שיגלו עלי ותהיה בושה. וגם פחדתי שגעגועי יאפשרו לשומרים של אלוהים לבצע השתלטות עוינת עלי. שיכפו עלי תפקיד שאינו שלי.
התגעגעתי והתקשיתי לוותר על המתנה שהבטיחו לי: אמרו לי שהשמיים הם שלי.
מתגעגע וניקרע. בין הרצון ללכת אחר געגועי ונאמנותי לעצמי. כלומר למה שאמרו לי שהוא אני.
התגעגעתי וניסיתי לדחוק את הגעגוע. למחוק את הגעגוע. ולא הלך לי. הגעגוע לא עזב אותי.
לא הצלחתי לברוא לבדי את המציאות שלי, ונולדה לי מזה אשמה ובושה על חוסר אונים וחולשה. יום אחד, כשלא יכולתי יותר להסתיר את כישלוני בתפקיד שהיה גדול עלי, החלטתי להתחיל להקשיב לגעגועי. לגלות למה הם קוראים, אילו שערים פותחים. החלטתי לנסות להתגבר על הקושי לתת למישהו אחר לנהל אותי. החלטתי לשים בצד חשבון לא פתור, זיכרון אל שהכזיב. לדחות את בירורו לזמן אחר. להסתכן וללכת בדרך שלא רבים הולכים בה. להתגבר על ספקות מקובלים: האם קראו בשמי. האם שומעים. שמא אני ממציא דבר שלא היה. החלטתי לוותר על הגדולה שהבטיחו לי אם אתאמץ קצת יותר. החלטתי לנסות לחפש לעצמי תפקיד צנוע יותר.
ב. לפני מי אתה עומד
היה לי אלוהים מההתחלה. היו רגעים שכמעט נגלה. היו הרבה ימים שהופיע ולא ידעתי להגיד מי זה בא. היום אני יודע שהוא הסיבה שחיפשתי אמת וידעתי לתת והלכתי לארץ רחוקה. קיבלתי עלי להתחיל להכיר את מורה דרכי, לשים לב לשיחתנו הסמויה.
התחלתי מהדברים שאני יודע, מקול שאני כבר שומע, מן המקומות שבהם יש לי כיוון ברור. שאלתי: מה עשיתי נכון? במה הצלחתי? איפה שמחתי?
בזיכרונות של שמחה מצאתי אוצר גנוז של ידיעה עליונה. בשמחה גיליתי עשייה נכונה ושותף סמוי לשיחה ותיקה. חקרתי זיכרונות של אהבות שמחות, שמחה של הישג אישי ומקצועי, שמחה עם ילדים ושמחה של עמידה בניסיונות קשים וגיליתי מה אפשר ללמוד מן ההצלחות ההן על אפשרויות חדשות ותפקיד שעוד לא נתגשם.
חיפשתי את ההתגלויות המכוננות אותי: הלכתי לעבר וחיפשתי שם איפה אלוהים נחבא בזיכרונה  של שמחת ילדות רחוקה, איפה נודע לי ולא ידעתי שבא ומה גילה לי על יכולתי וייעודי. ואיך מן המקום ההוא אני חוזר ונמלא. בדקתי כיצד הופיעה אותה יכולת שקיבלתי בילדותי בפרקים אחרים של חיי, בחסד שידעתי לקבל ולתת, בבקשה שידעתי לבקש בניסיון קשה שידעתי לעמוד בו. שאלתי איך אוכל לגייס לעתיד מתנות מן העבר.
התחלתי לגלות מול מי אני עומד, ואל מי אני מדבר, ומי עונה לי, ובאיזה תדר הוא משדר (כדי שאוכל לזהות אותו שוב, כשיחזור), ומי שלח לי שליחים. ומאיפה אני מקבל כוחות ואמצעים. ואת מי אני משרת כשאני עושה אמת. ואת מי לא הפסקתי לקוות לפגוש פנים אל פנים.
ג. קבלת מחויבות
יש לי תפקיד. כשאני מגלה את תפקידי ומקבל  עלי את מעשי אני מקבל שותף לחיי, מדריך ושומר לצעדי.
תפקידי לא נפתר באחת אלא מתגלה בחיי, חובה אחר חובה.
אין לי היום על מי לסמוך שיודיע לי הרבה מחובותי ואני צריך, לבדי, לחקור ולגלותן. להתגבר על הרצון הטבעי שיגידו לי מה לעשות. להתגבר על ההרגל הדתי לצמצם  אחריות למה שמופיע ברשימת ההלכות. להתגבר על הרצון החילוני לצמצם יהדות לחוויות רוחניות-תרבותיות לא מחייבות.
התחלתי לאט, מגילויה של חובה אחת. נעזרתי בחסד המזמין אותי לחפש חובה בתחום האפשר ופוטר אותי ממה שאינו בתחום אחריותי. נעזרתי בהיפוכה של חובתי – תודעת חטא המסמנת לי את תחום האסור. נעזרתי בסבל כסימן אפשרי לטעות. נעזרתי בשמחה כרמז למעשה רצוי.
כל חובה קטנה שנגלתה לי הייתה אוצר גדול. עשיתי את מה שגיליתי. כי גיליתי שאין משמעות לגילוי אלא במעשה. ולא יהיו לי גילויים נוספים אם לא אתחיל לעשות.
פיתחתי יכולת לגלות תפקיד ומשימה בתחומי החיים השונים והתחלתי לגבש לי רשימות של עשה ולא תעשה בתחום אחד שמעסיק אותי באופן מיוחד. גיליתי שרשימת חובותי ממקדת את חיי ונותנת להם כיוון ברור.
התמודדתי עם קושי לתת למישהו אחר לנהל אותי וגיליתי בו יתרון  – לא הכל אני צריך להחליט לבדי.
ד. תפילה
יש דברים שרציתי מהאישה, והיא התקשתה לתת לי אותם. יש דברים שרציתי מהילדים ולהם היו רצונות אחרים. יש דברים שאני רוצה מהעבודה, ואף פעם לא נותנים לי אותם בדיוק כמו שאני רוצה. יש דברים שרציתי מההורים והם לא שמעו אותם.
תורת ישראל סיפרה לי שהרצונות האלו, כולם, הם גם רצונות מבורא עולם, וצריך לעשותם בקשות אליו, כי רק הוא יכול לשמוע את כולם. כי רק הוא עשוי, ברצונו, לתת אותם. וגם, כדי שלא ישבשו לי את יחסי עם בני אדם.
חידשתי לי שיחה ישירה עם אלוהי. גיליתי לו מה שלא סיפרתי לאיש.
למדתי להכיר בבעלותו על כל מה שאני מבקש, על כל מה שיש. הכרתי אותו כבעל יכולות שאין להם גבולות, כדי שאעז לבקש. הזכרתי לעצמי מה כבר נתן, לי ולשאר העולם ולמדתי לברך ולהודות. לא בשבילו, בשבילי, שאדע מה כבר יש לי ומה אפשר לבקש.
אמרתי לו מה אני צריך. פשוט – רשימת קניות.
שאלתי מה רוצים ממני, מה התכנית, מה הכוונה. ביקשתי דרך ברורה:  מה אני אמור לעשות. הודעתי לו מה לא קיבלתי עדיין, מה אני צריך כדי שאוכל לעשות. הבאתי לפניו את תלונתי. את החשבון הלא פתור שלי עם זה שעשה את העולם הזה כמו שהוא.
המשכתי וביקשתי את כל מה שלימדו אותי שאסור לבקש ואין סיכוי לקבל ולא מכובד לרצות – בקשתי לי נס. והתחננתי מאד. והודעתי לו שאני צריך אותו כאן ועכשיו גדול מתמיד ויכול הכל ונמצא ומקשיב, תומך וסומך ומדריך. ביקשתי אלוהים כל היום.
הייתי צריך להתגבר על האיסור החברתי להיות תלותי. ולהתגבר על האיסור הפנימי להכיר בחולשה והזדקקות לעזרה.  וגם על הספק שלי, אם יש בכלל מי שרוצה ויכול לשמוע אותי.
עשיתי לי שיחה קבועה עם אדון עולמי. שמתי לבי לתפילות שנענו לי, גילוין הגביר את רצוני להמשיך בשיחה.
אספתי את שיחותי עמו וכתבתי לי תפילה משלי. תפילה שאני נושא עמי ליומי. תפילה הנושאת ומעלה אותי ושומרת שלא אשקע, שלא אוותר על תקווה רחוקה. לשוב לעירי אחרי זמן רב ולחדש בה את העבודה.
ה. פרידה מעבודת אלילים
כשחיפשתי את מצוותי גיליתי שבתחומים מסוימים קשה לי לפתור קשיים ולמצוא מעשים נכונים ואפשריים. מאחורי סבל שלא הצלחתי להפסיק, מצאתי לפעמים חטא. לחטא שלא יכולתי לעקור היו שורשים עמוקים בעבודת אלילים המניעה אותו.
חיפשתי את השקרים שאני מספר לאחרים ולעצמי. גיליתי אמונת שווא לא מודעת שעומדת מאחורי חטאים חוזרים. זיהיתי לחצים חברתיים לעבוד אלילים. זיהיתי שותפים ומורים לעבודת אלילים. חשפתי את השקפתה המופרכת על סוד האושר בחיים. הכרתי את דרכיה הנסתרות: חטאים נוספים שלי בתחומים אחרים הנעשים בשרותה של אותה עבודת אלילים. גיליתי שהדבר שחשבתי לאלוהים איננו אלוהים.
הכרתי במחירה הכבד, בקורבנות שאני כפוי להקריב למולך שאליו אני משועבד. בבזבוז השנים והכוחות על אל שלא יועיל, ואבדן הדרך שבא בעקבותיו. גיליתי שהמשך עבודת האלילים שלי תהרוס אותי.
קבלתי הכרעה לפרוש מעבודת אלילים. התחלתי בפרידה מעבודת אליל אחד. למדתי לוותר על רווחיה והבטחות שווא שלה לעתיד. נפרדתי בהדרגה מדרכיה. התרחקתי מעובדיה ומקומות עבודתה. גיליתי לי רשימת "לא תעשה" הכרחית לי.
הייתי צריך להתגבר על אהבה לדבר שעשה לי שירות חשוב בעבר. להיזהר לא להפוך את הפרידה מן האליל לאליל אחר. להתגבר על האנשים סביבי שאמרו לי שהשתגעתי כי אין אלוהים אחר. לא האמנתי גם למי שאמר שאי אפשר להיפרד לגמרי מעבודת אלילים.
גיליתי שאיני חייב לחזור על המשגים שלי. גיליתי כוחות שלא ידעתי לשנות את מהלך חיי. גיליתי כי תשובה ופרישה מכל מה שהייתי, כל מה שניהל אותי, אפשריים בכל שעה. אבל צריך לחזור עליהם הרבה פעמים, עד שהם הופכים להרגל.
ו. עמידה בניסיון
כשוויתרתי על אלילי הופיעה שוב המצוקה שהובילה אותי אליו וגיליתי שבחרתי בעבודתו כדי להסתיר לי בעיה יותר קשה: ניסיון שלא נפתר.
עמדתי בחיי בניסיונות לא מעטים: קשיים ואתגרים שידעתי בהם שאינם תוצר מעשי ולא צריך לחפש בהם סיבה או אשם אלא להתגייס אליהם ולעשותם.
יש לי ניסיונות שעוד לא עמדתי בהם. ניסיון מהיום, בעיה חדשה שאינה נפתרת בחזרה על מה שעבד בעבר, אתגר שאיני מתרומם אליו, הזמנה לתפקיד חדש שאני מסרב לקבל.
ויש סוג שני: ניסיון לא פתור מן העבר. משברי ילדות או בגרות שבהם אלוהים נסתר ולא ידעתי למצוא חסד והדרכה. ועשיתי לי שם במקומו החסר אלוהים אחרים.
ניסיונות שלא נפתרו חוזרים ותובעים את פתרונם. כשהם חוזרים אני חוזר להיות איש בלא אלוהים. מתפתה בקלות להשתעבד שוב להבטחות שווא של עבודת אלילים.
עמידה בניסיון לא פתור חייבה אותי להתגייסות מלאה. למדתי לעשותו משימה מספר אחת שלי ולהעמידו לפני כל אחריות אחרת בעולמי.
שאבתי כוחות מזיכרון של חסד ואמת ומצווה שידעתי לעשות בניסיונות עבר שבהם עמדתי בהצלחה.
רציתי ללמוד מכל מי שעמד בניסיונות דומים. חזרתי לגלות אוצרות בספרי הישנים: איך עמדו שם בדחייה וכישלון אבדן וביזיון. איך עמדו בענווה, בהתגייסות לצו, בסליחה לעצמם על יכולתם המעטה, בשמחה במה שיש ואפשר.
למדתי לכעוס על אלוהים. יש לנו חשבון בלתי פתור. זעקתי האילמת הומרה בתרעומת גלויה שחידשה בינינו דיבור במקומות שבהם היה לפנים הסתר פנים. אמרתי לו שהוא בגד בי, והוא דרש ממני לעמוד בניסיון. צעקתי שאי אפשר לדרוש ממני דבר שלא קיבלתי בשבילו כוחות והוא אמר: מי אתה בכלל?
למדתי להיות פחות חשוב. למדתי לדון את העולם לכף זכות.
עכשיו הייתי צריך באמת לבקש. להודות שבלעדיו אני אבוד. ששום דבר לא יעזור לי פחות מנס. לדרוש את כל החסד החסר. לדרוש שיגיד לי בבירור מה הוא רוצה ממני ובאיזה מעשה יהיה ניסיוני נפתר.
אז התברר לי יעוד מיוחד הנגלה כנראה רק במשבר שאינו עובר: להיות האיש שהתגבר. לתקן קלקול שעשו אחרים. לקבל מעשי אל, תמים בפועלו, אין עוול בעולמו.
הקושי שנדמה כבלתי אפשרי, התגלה כהזמנה לשינוי הכרחי. קראו לי לעזוב הכל וללכת למקום אשר יורו אותי ולהיות שם לגוי גדול.
ז. תיקון עולם
למסע הארוך הייתי צריך שותפים. כדי להתגבר על עבודות השווא שהכל עושים – עשיתי לי חברותא עובדת אלוהים. מסגרת של מפגשים קבועים שבה מגלים יחדיו חסד ואמת, מצוות וחטאים. אני זקוק לחברי ויש לי מתנה לתת להם: שותף שגיליתי לשיחה הפנימית שהכל מנהלים. מדריך ושומע. מאתגר וגומל חסדים.
להפתעתי גיליתי שהמסע הפרטי הזה שלי הוא צורך של רבים. שהבעיות האישיות שלי הן משבר האדם. שעבודתי על עצמי היא תיקון עולם.
פתאום התברר שבמסע הזה הייתי שליחה של חברה, ויש לי אחריות לחזור אליה עם דברים שאספתי בדרך: לחשוף את כשלון הניסיון להמליך אדם בעולם. לגלות ברבים את השיחה הלא מודעת שהכל מנהלים עם בורא עולם. לשמוע תפילות לא מודעות של עם ולעזור בעילוין. להציע את יסודות החובה שנגלו לי בחיי כרמז לדרך שהכל מחפשים. לחשוף את מחירן הבלתי נסבל של עבודות האלילים שרבים שקועים בהן ולהוכיח, בדוגמא האישית, שאפשר גם בלעדיהן. לעמוד בניסיון הפרטי לגמרי שלי שבו אני מכריע את עצמי ועולמי לכף זכות.