שומר מצוות כמשתמט מן התורה

דורש מצוות

יאיר כספי

האם אתה שומר מצוות?

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה "האם אתה שומר מצוות?"

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות. כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהם, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים (שבהם אסורה האישה במגע לאחר שהסתיימו ימי המחזור שלה)?

אבל השאלה המשיכה לשוב אלי. מסרבת להעלם. גם חילוניים  רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי, גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיני לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כול האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו,  שותפיו לעבודתו,  חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו  גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו, אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין, שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו. וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש" אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה.  וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואליים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילוניים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר מצווה המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחייה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה, ההולכת ומפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחברי ולי את הרשימות הישנות.

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך.  ישוב עולמך לסדרו הישן: חילוניים. דתיים. וחילוניים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: רשימה סופית לכאורה של משאלות של בורא עולם ממך, שמילויה מסדר לך מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום, נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים. כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך  להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, נעשה ונשמע בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו, גם הוא, כפוך לכאורה לאיזה רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאד ולמדת להסתדר אתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כול החובות. אינני  מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.  

האם אתה חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כול יום. לומד תורה. דורש אלוהים. ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונית, ולא מצאתיה  אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

אין שותפים רבים למסעי . לא חילוניים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות, ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל  שפוגש אותה לשחרית. שיאמר  "יישר כוח".  שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך. ובפליאה של שכני החילוניים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אלי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות. איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול. ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב   יוכיח את עצמו בכול מקרה. שאפשר לעשות את כול בני האדם שווים, או לחילופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקוןאדם ועולם אלוהים מוכן לקבל מאתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

האם אתה חושב שאתה מוסמך לקבוע היום את המצוות?

שאלתך השנייה מציגה  את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כול העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל אל ,שאי אפשר לראות, לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת האלוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכול העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות". (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו, החלוצים. שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה אלוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקוןהחשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה. חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות. וסמכו עלי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו אלוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד אדוני הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ודרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי אלוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה. העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאד. כשנגמרו לי הדתיים והחילוניים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש אלוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות. 

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת: נביאים, חכמים, חלוצים.  הם לקחו  אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והששים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.   

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי: המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי, הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמיים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

 

אילו מצוות אתה שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, אחריות, וגבולו. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי אלוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכול אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקוןעצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורח שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על  מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיני תועבה קשה.  

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עלי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עלי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידות, גילה בי כמיהה לאלוהים. אחת, נדיבה מאד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש אלוהים בכול יום למצוותי: מה הטלת עלי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכול יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עלי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני אלוהים. לא עשיתי מאלוהי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי אל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כול העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות.  כדי להבחין אותי ממך אקרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד אדוני היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכול בר דעת אלוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאד מן המצוות. "שומרמצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותם מקיים בפועל שומרהמצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת. (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות, ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים, וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני אלוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך יראו שם חייך.  האם מותר לו לאלוהיך, לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

פורסם במוסף "שבת" ביום 23.12.2011

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האלוהים שלא ידעתם שאתם יודעים

האלוהים שלא ידעתם שאתם יודעים

יאיר כספי

במלחמות ובמשברים, וקצת לפני החגים, חוזרים הישראלים ותוהים על הערך המוליך אותם להתעקש על מקומם. שואלים למשמעותו של המסע לכינונה מחדש של מדינת היהודים, לטעם בשלו הם נלחמים.
לפעמים בתוך השאלה הזו ישנה בקשה סמויה לאלוהים. בקשה רפויה. עדינה ושבירה, שנעלמת מייד עם הופעת ההערה הצינית הראשונה.
הרבה מתנגדים יש לו לבורא בתוך עמו. יש כאלו המסרבים לפנות אליו בשל כעסם על אילו המתיימרים לייצג אותו. יש מחפשי חופש שאסרו על עצמם לגלות את תלותם. יש מאמינים בעצמם ומתנגדים לכל פגיעה במעמדו הבכיר של האדם. יש כאלו שאלוהים פצע אותם, ואינם רוצים אתו יותר שום עניינים. יש שהגיעו אתו, כך נדמה,  להסדר נוח: נתנו לו יום בשבוע, חדר אחד בדירה, שבוע בחודש עם האישה וחינוך דתי לילדים, והם מאמינים שמעשיהם מבטיחים אותם מפני התערבותו בעניינים אחרים.
לאלו שלא מוותרים, לאלו המוכנים ללכת בעקבות געגועים רחוקים, ערכנו שורה של שאלות למצוא אלוהים. אלוהים הנמצא בתשוקה. אלוהים הנמצא בזיכרון הלא נודע. אלוהים בצווי שאיננו יודעים את מקורו. אלוהים הנמצא בגבול שאסור לעבור אותו. האלוהים שלא נמצא ברגע קשה, ומוכרחים להביא אותו.

השאלות שלפניכם אינן מחייבות אמונה, אלא סקרנות. רצון להאמין, אם אפשר. תקווה שיש דבר מה מעבר למוכר. הן מסכמות שנים רבות של עבודה בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב, בסדנאות ותהליכי טיפול בשיטה דומה.
השאלות מתאימות לחילוניים שרוצים מפגש חופשי,ללא מתווכים, עם אלוהים. הן מתאימות לדתיים התוהים על חובתם בתחומים שבהם אין להם "עשה" ו"לא תעשה" ברורים.
השאלות מתאימות גם למי שהן מרגיזות אותו. אפשר שבכעס הזה מסתתר חשבון לא פתור עם אלוהים. עניין  שחוזר ועולה וכדאי לו להתברר. השאלות מתאימות במיוחד לעובדי אלילים. שהרי הם זקוקים יותר מאחרים לגילוי של סמכות גבוהה יותר שתשחרר אותם משעבודם לכזבים.
השאלות לא מתאימות לפילוסופים. הם יעדיפו לשאול "האם יש אלוהים". שאלה שלעולם לא תמצא אלוהים. כי האל הגדול, הכל יכול, האין סופי ולא נודע במהותו, לא יימצא בשאלה המכפיפה לנו אותו ובכך מוחקת את מהותו.
1. איזה אלוהים היית רוצים?
נשמע קצת חצוף. כאילו שאלוהים בא לפי הזמנה. אבל השאלה לא עוסקת באדון עולם אלא בקוראים. איזה תשוקה לאלוהים מפעמת בכם? איזה תקווה?
שאלתי את השאלה הזו הרבה אנשים. והתשובות חזרו על עצמן: אנשים רוצים אלוהי חסד. אלוהים הנותן חיים לבני אדם ומאפשר להם לממשם. אלוהים השומע זעקה אנושית. אלוהי אמת, המודיע את כוונותיו לאנשים. אלוהים הגומל לעושי מעשים נכונים ומעניש את הרשעים. אלוהים שלא יעמיד אותנו בניסיונות בלתי אפשריים.
ומצאתי שאלו הן מן המשאלות החשובות ביותר שיש לבני אדם. ואז שאלתי אותם:
2. מה אתם עושים עם הרצון באלוהים?
היכן אתם שמים את המשאלות העמוקות ביותר שלכם?
האם אתם מצפים מאנשים למלאן? האם אתם מחפשים איש או אישה אלוהיים? האם אתם מבקשים אלוהים בילדים? האם לא חדלתם לחפש שיטה מושלמת לחיים? ערכים או נכסים נצחיים? האם אתם מקווים להגיע יום אחד למדרגה אישית של שליטה מלאה בחיים?
מה קורה ביחסיכם עם אנשים שמהם ציפיתם להיות אלוהיים? מה קורה לאדם הדורש מעצמו להיות אלוהי? איך יוכל לפטור את עצמו מן האשמה על מגבלות יכולתו? מה יוכל לעמוד בציפיות שיש לנו מאלוהים ולא ייפול ויאכזב?
ומה אתם עושים כאשר אתם מתאכזבים מן האנשים והשיטות שמהם ביקשתם להיות אלוהיים? האם ויתרתם בעקבות אכזבה כזו על המשאלה להישמע, למצוא חסד ואמת,  להיות נכונים? האם החלטתם לדכא את הרצון הזה ונותרתם בלא אמונה. בלא תקווה. בלי רצון?
ישנה אפשרות נוספת. פחות בעייתית מן השתיים הקודמות: לאסוף את כל המשאלות הגדולות שיש לנו מעצמנו ומאחרים ולעשותם בקשות אליו, למי שאפשר ויוכל לשמוע את כולם, למי שעשוי, ברצותו, לתת אותם.
3. מהי תפילכם?
תפילה הנותנת לרצון גדול נתיב להתגשם. תפילה שאתם נושאים עמכם ליומכם. תפילה הנושאת ומעלה אתכם ושומרת שלא תשקעו, שלא תוותרו על תקווה רחוקה. לשוב ולחדש את העבודה.
שאלנו שלוש שאלות על אלוהים הנגלה ברצון. עתה נעבור לפגוש את אלוהים המופיע בזיכרון. אני מאמין שפגשתם אותו מזמן. אבל אפשר שלא למדו אתכם לזהות את הסימנים האופייניים.
4. האם פגשתם אנשים שהיה להם אלוהים?
שליחים של דבר גדול  מהם. אנשים שידעו אלוהים והתחלקו בו אתנו, בלי משים. אנשים שהכירו לנו אותו, גם אם לא קראו לו בשמו. אנשים שהמפגש עמם היה חוויה מכוננת על אפשרות או תפקיד המזומנים לכם.
איך יודעים שיש למישהו אלוהים? מה עושים אנשים שיש להם אלוהים?
למשל: הם היו בני אדם במקום שבו לא היו אנשים. הם היו נאמנים לאמת גם כשדרשה מהם לעשות דברים לא משתלמים. הם לא שמו עצמם במרכז הדברים ונתנו הרגשה שיש משהו גדול מהם שאותו הם משרתים. הם התחלקו במה שיש להם כאילו שישנו מקור שאינו נגמר המתחלק אתם.
5. מתי היה לכם אלוהים?
ברשות לקבל מתנה שנועדה לכם. בידיעה צלולה. בתודעת חובה ברורה, שלא נודע מקורה. באומץ יוצא דופן לעמוד על האמת. בגבול שקיבלתם על עצמכם. בעונש, שידעתם שמגיע לכם. ביכולת מפתיעה להתחלק במה שניתן לכם. בביטחון הבא מאמונה.
עוד לא פגשתי אדם שלא מצאתי בו ניצוץ של דעת עליון. מעשה אחד נכון שעשה, מתוך הכרה שיש לו חובה. מתנה שידע לזהות את מקורה ("זה ממש נס שנעשה לי"). לרוב האנשים יש יותר אלוהי
ם ממה שהם יודעים.
6. לאיזה תפקיד אלוהים מזמין אתכם?
מה אתה רוצה מאתנו, אנחנו שואלים אותו. כל הזמן. מה אנחנו אמורים לעשות?. אבל מסתירים את מכותב השאלה. שואלים מה החוק אומר, מה מקובל לעשות, מה הדת מצווה, מה רוצה האישה. ובעצם, מתכוונים לסמכות יותר גבוהה. מה הייתה פה הכוונה? למה דווקא אנו קיבלנו כזאת בעיה? או למה דווקא אנו קיבלנו הזדמנות כל כך גדולה? לשם מה?
מה אלוהים רוצה מכם? איך אפשר לדעת מה הוא רוצה? צריך לשאול אותו. לאסוף רמזים: אילו אפשרויות נתת? אילו אמצעים העמדת? מה אתה מאפשר? מאיזה אמת אינך נותן לנו להסתתר? לאיזה תפקיד מיוחד אתה זקוק דווקא לנו? מה אתה אוסר?
כדאי להתחיל להתאמן על פרוש הכוונה האלוהית בשאלות קטנות: מהי מצוותי בעניין המסוים הזה המעסיק אותי? ותמיד להישאר בעולם האחריות המעשית ולא לברוח לשאלות גדולות מדי.
דרישת האלוהים החופשית מאתגרת כללים חילוניים ודתיים. החילוני שוקל לקבל עליו סמכות הנמצאת מעליו. הדתי שוקל את האפשרות שחלק מחובותיו אינו מצוי ברשימות שהעבירו לו אבותיו.
תודעת החובה, המותר והאסור, בונה אותנו כבני אדם. קהלת אומר שהאדם הם הדברים שהוא יודע שמוטלים עליו והוא עושה אותם: "סוף דבר, הכל נשמע (העלינו את כל הספקות וההתנגדויות שמענו את כל התאוריות ולא הגענו לכלום) ולכן…"את האלוהים יירא אות מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".
מתקשים למצוא מעשה נכון לעשותו בעניין המעסיק אתכם? נקרעים בין שתי תחושות חובה סותרות? כאשר דבר והיפוכו נראים נכונים אפשר שיש לכם שני אלוהים.
מיהו האמיתי מביניהם?  משרתם של שני אדונים עושה דברים והיפוכם או משותק ואינו מסוגל לפעול עד שיגלה למי הוא מחויב בנאמנות, ומי אינו אלוהים בכלל.
7. ממה עשיתם אלוהים, ואיננו אלוהים?
אלילי חיינו בחלקם סמויים מעינינו. בחוויה הפנימית אלילינו נתפסים כנעלים, כמי שיש בהם דבר מאלוהים. מה אתה חושב לנעלה, ובכל זאת איננו אלוהים? מהו בעיניך "סוד האושר" בחיים, ועל פסלו של איזה אליל אפשר היה לכתוב את הסיסמה שלך?
8. מה אתם מקריבים לאלילי השווא שלכם?
איזה תפקיד בעייתי כופים עלינו הדברים שמהם עשינו אלוהים?
לעבודת אלילים יש מחירים קשים: בזבוז של שנים. מלחמות שווא.ויתור על צרכים חיוניים. הליכה במעגלים. אבדן עצמי. שבר משפחתי וחברתי. מה אתם עובדים במקומו ובאילו מחירים?
9. איך תשתחררו משעבוד לעבודת אלילים?
מזהים מעשים הנעשים בשרותה. טקסים אופייניים של עובדיה. קורבנות שאנו מקריבים לה. שותפים לעבודתה. ופורשים מכל אלו. אם יש בה משהו ראוי, למשל, "אהבה" או "ארץ ישראל" משיבים אותה למעמד של ערך אהוב, במקום אליל העומד מעל לכל.
10. איפה אין לכם אלוהים?
באילו מקומות וזמנים אתם מרגישים לגמרי אבודים, בלא חסד, בלא דרך, בלא סימנים? מהו קושי שבו אינכם עומדים. מצבים בהם אינכם מוצאים תפקיד. נאלמים. נואשים. מוצפים. מתפרצים. מתפקרים. נמנעים. פורשים. מהו פצע שאינו מניח. מקום סדוק. מקום אבוד. מקום האימה. הריק שבגללו עשיתם אלוהים מדברים אחרים.
11. מתי איבדתם אלוהים?
באילו מקומות וזמנים הייתם זקוקים לו מאד, ולא היה בכלל? מתי חסד נעדר?
תפילה לא נשמעה? איפה שקרו וחטאו לכם ועבדו אלילים ושלחו אתכם לשאת בכל העונשים?
למי מהאנשים שפגשתם לא היה אלוהים, לא היה חסד, לא היה אמת ולא היו רחמים?
כאן ראוי לומר שלמחבר אין נוסחה למצוא אלוהים (הוא רצה מאד למצוא כזו ולא עלה בידו). גם אין לו יותר אלוהים מאשר לאנשים אחרים. הוא יצא למסע הזה דווקא משום שנטה לאבד הרבה את אלוהיו. ואבדותיו היו קשות מנשוא והשאירו אותו לגמרי לבדו. על כן נאלץ לחפש ולחקור את הדרכים שבהם משיבים אלוהים למקומו. ללמוד מאנשים שיש להם אלוהים ואינם זקוקים להרבה השתדלויות כמותו. ללכת לספרים ולחפש את המקומות והדרכים שבהם אנשים שאיבדו אלוהים שבו ומצאו אותו.
12. איך תשובו ותמצאו אלוהים במקום שבו אינו?
עמידה בניסיון לא פתור מזמינה הבנה חדשה של מעמדנו בעולם. גילוי שלא אנו לבדנו מנהלים  את מופע חיינו. עשינו תכניות. הכל היה מובטח וברור. ופתאום מוליכים אותנו לכיוון אחר. קוראים לנו למשימה שלא הכרנו. אנחנו מתנגדים. דורשים בעלות מלאה על מסלול חיינו. והניסיון הלא פתור אינו עוזב.
איזה אמת חייבים לקבל כדי להשיב אלוהים למקום שממנו נעדר? אילו יכולות חדשות צריך ללמוד? מהו עיקר האתגר? איזה חסד עומד לרשותכם? מי תהיו כאשר תעמדו בניסיון? איזה ייעוד מיוחד נגלה במקום הקשה ביותר?
יש תקווה. צדיקים שהעזו להתמודד עם המקום הנורא מדווחים: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי".
שאלנו את שאלותינו בלשון רבים. אפשר, כמובן, להתחיל את המסע הזה באופן אישי וללכת בו דרך ארוכה אדם ואלוהים. אבל ישנו רגע שבו היחיד זקוק לעם. הניסיון לפענח כוונה אלוהית היה אצלנו מאמץ קבוצתי, מפעל לאומי. לזאת צריך יהודים. זה הדבר שפעם היינו לו מומחים. זה היה יסוד השרידה שלנו הרבה שנים: חזון היום שבו נשקם את בית המלאכה, בית היוצר לנשמת האומה, בית המדרש לתורת חיים.

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.