האחריות החילונית לשיגעון הר הבית:

הישראלים מכרו את הבכורה
יאיר כספי

במשך כמאה שנה התנועה הציונית הייתה בעיני רבים שהצטרפו אליה הדובר הבכיר של היהדות, החוזר לשורשי מהותה שאבדו בגולה ומחייה אותם. את המהלך התחיל משה הס ב"רומי וירושלים" והוא נמשך עד דוד בן גוריון שדרש "עם סגולה" ו"אור לגויים" כהזמנה לחברת מופת חלוצית.
התנועה הציונית, שתבעה לעצמה את הבכורה, על פני בעלי ההסמכה הרבנית מן הגולה, שבה אל העקרונות שהעמיד המקרא לשאלת בחירת היורש האמיתי: למקרא, המעמיד מערכת ערכית העומדת מעל לסדרי התרבות בני זמנו, "אב" איננו רק אבי הביולוגי או זקני שבטי. אב הוא גם היוצר שאני מנסה לחקות ונושאי ידיעתו עלי אדמות. ולפיכך מנהגי זיהוי יורשו הראוי משתנים לגמרי. "בכור" הוא הבן המוכן לשאת בתפקיד היורש של מהפכת "לך לך" שאברהם התחיל. יעקב איננו גנב, אלא שומר הידע שהועבר לו מאביו מאבדנו בידי עשו (בראשית כה-כז). רבקה, הדורשת אלוהים, היא זו שיודעת לתקן את מעשי בעלה שכבר לא רואה כל כך טוב.
כך גם יורשו של שאול המלך איננו נקבע על פי הגנטיקה, כמנהג עמי הסביבה. על היורש, שיתגלה בהמשך כ"מלך ישראל", מכריז הנביא, היודע לפענח את הקול האלוהי: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א', טז, ז).
הבן האמיתי איננו זה שמקפיד באופן כפייתי על כל מנהגי אביו. היורש של המהפכה החסידית איננו מי שלובש את אותה מצנפת שלבש הבעל שם טוב. אולי הוא הנער ששורק בבית הכנסת ביום כיפור.
יורשיהם של יוצרי התנועה הציונית, מאסו באחריות לחברת המופת, וחשבו בתחילה שהתיישבות, חקלאות וצבא יכולים להחליף את כל התורה. ההשתמטות החילונית מן הבכורה השיבה לאורתודוקסיה את האחריות להגיד לנו מהי ישראל.
הדתות המונותאיסטיות נמצאות במשבר מתמשך כמאה וחמישים שנה. רבים נטשו אותן. ואלו שנותרו בתחומן הולכים ומאבדים את היכולת לשמר אמונה בכלים מסורתיים. האנשים שהולכים ומאבדים את הקשר, המתקיים דרך בית כנסת או מסגד, נואשים למצוא ערוץ חדש לחוויות של התעלות דתית. כאנשים מסורתיים מותר להם לחפש קדושה רק במקומות שבהם היה להם פעם אלוהים.
אנשי "הר הבית" ואנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים אחד על משנהו משהו שחומק מעינינו. אנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים שאנשי "הר הבית" יהיו חייבים להמשיך לתכנן את כינונו המחודש של בית המקדש, כי בלעדיו, כמותם, יאבדו את מקור חיותם. ואנשי "הר הבית" יודעים שהמאבק לסלק משם את היהודים שבאים להתפלל, לא יפסק על ידי אלו שבלי "אל אקצה בסכנה" אולי לא יהיו דתיים.
ספרות סוף בית שני מספרת על ארבעה דמויות מפתח שניסו לעלות להר האלוהים, שלושה מתוכם נהרסו. הנפגעים נכנסו לפרדס כדי לעבור חוויות קדושות. האחד שיצא בשלום היה רבי עקיבא שלא שאל איפה נמצא משכן כבודו. אלא בא כדי לקבל רשימות מעודכנות לאחריות האנושית.
משהו מדחפי הקדושה עד מוות של השלושה נמצא היום אצל העולים להר הבית. צימאון גדול לחוויות של קרבת אלוהים שאין מוצאים בישיבה. אנשי "הר הבית" מוכנים להפר את ההלכות האוסרות עליו. אך זו מהפכה רגרסיבית וחסרת סמכות, הנמנעת מן המשימה הקשה של תיקון תורת החיים, ומסתפקת במציאת ערוץ ליניקה של קצת אנרגיה קדושה.
נדמה לחילוניים שאין להם שום קשר ואחריות לשיגעון הדתי. אך מי שגלגל חזרה לדתיים את האחריות על גילוי משמעות ההיסטוריה היהודית, אל נא יתפלא שהם רוצים להקים מקדש. זאת ההתחדשות שהם מכירים מהספרים שאסור להם לדרוש לזמן ולמקום. מי שבורח מן האחריות לבכורה שהוטלה עליו, אל נא יתפלא ש"הר הבית בסכנה" מנהל את חייו.
העיסוק הכפייתי בהר הבית מסתיר את ההר הנכון. ישנו הר אחר שעליו צריך לעלות היום וממנו משתמטים, חילוניים כדתיים. אין זה הר הטקסים, הר החגים, או הר המזבחות. זה הוא הר גבוה יותר מהר הבית. הר שעליו עלינו פעם, או לפחות שלחנו נציגים. ההר שממנו אנו חיים. מקום שבו כמעט ראינו אלוהים.
זהו ההר שלמרגלותיו קיבל העם העברי את תפקידו, יסוד זהותו. זהו ההר שעליו עלו חלוצי העליות הראשונות ששינו לנו את רשימת המצוות העמידו פרשנות נועזת של המקורות, לפני בית כנסת וכשרות.
התיקון הישראלי התחיל כששאלנו איפה מקום ההר הנכון. איך עולים ואיך יורדים ואיך מקבלים סימנים ושומעים קולות. איך יודעים מה תפקידנו היום. ההר נמצא. הלוחות מחכים. חסר רק מי שיעלה לקבלן.

"הארץ תרבות וספרות", 13.11.2015

מודעות פרסומת

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.

תגובה למגיבים למאמר "מהפכה יהודית ישראלית" שפורסם ב"הארץ" בערב החג

חמישה מיני מגיבים מצאתי לרשימתי:

שאינם יודעים: שאינם יודעים המגיבים לביטויים אליליים של יהדות זמננו, אינם יודעים כי היהדות הרבה יותר מוצלחת מן היהודים. הם אינם יודעים כי המקרא והתלמודים היו תיקון חשוב של ההיסטוריה האנושית. למעשה, הם יצרו את ה"אנושות", חברת כל בני האדם, שלא הייתה קיימת לפנים – שהכל בה בניו של "אב" אחד, לא נודע במהותו. המקרא והתלמודים גם העמידו חזון עתיד שיהיה שונה לגמרי מן העבר ובכך יצרו את "הקדמה" כיעד אנושי. הם הובילו את המאבק בנטייה של בני אדם לעשות מעצמם או מעשי ידיהם אלוהים, ובכך הניחו יסודות לחשיבה שאינה כפופה לרעיונות מקובלים. הם אינם יודעים דבר על כך וממשיכים בתגובותיהם האוטומטיות לתורה שאינם מכירים.

המבזים: מתוך אינסטינקט מובנה הם מבזים מייד כל מי שמביא משהו ממקורות היהודים כשייך לקבוצת החשוכים, גזענים ומתנשאים. המבוזים מנהלים מאבק של קללות עם העולם הדתי שרואה אותם נהנתנים, חסרי ערכים, ושטופים בזימה. הם מוגדרים לגמרי ושפוטים של מי שהם שונאים. פעם מבוזים ופעם מבזים.

עובדי התרבות: הם בטוחים כי מעולם לא נתקיים עולם נאור ומתקדם כמו היום. הם מבקשים להתקבל לעולם האוניברסלי ובטוחים שהגאולה תבוא כשהשוק החופשי יספק את כל הצרכים, כל האנשים יהיו חופשיים לעשות מה שהם רוצים, והמדע יפתור את הייאוש והפחדים. אין שום דבר שיגן עליהם מפני מחלותיה של התרבות שהולכות ומחמירות. כמוהם היו המשכילים הגרמנים יהודים שהאמינו עד הרגע האחרון שהנאורות תגבר על הנאציזם.

המכבדים: המכבדים מתרגשים מן המאמר ומרגשים את מחברו. קהילה סמויה אנחנו. לא יודעים אחד על השני. נושאים בסתר כמיהה לתיקון גדול. הייתי רוצה לפגוש כל אחד מכם, ובעיקר להפגיש אתכם אחד עם השני. לגלות לכם שאתם עם.

המפקפקים: המפקפקים צמאים לתיקון יהודי אבל מכיוון שהם חיים בקרב אחיהם הבורים, שונאי הדתיים ועובדי התרבות, השינוי נראה להם בלתי אפשרי. גם לי הוא נראה כך הרבה מן הזמן. אבל אני יודע שהוא הכרחי. כי התרבות נכשלת בהרבה תחומים. ואפשרי, כי התרחש כבר כמה פעמים. ומתנתו גדולה מאד.

יאיר כספי

 

 

שומר מצוות כמשתמט מן התורה

דורש מצוות

יאיר כספי

האם אתה שומר מצוות?

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה "האם אתה שומר מצוות?"

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות. כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהם, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים (שבהם אסורה האישה במגע לאחר שהסתיימו ימי המחזור שלה)?

אבל השאלה המשיכה לשוב אלי. מסרבת להעלם. גם חילוניים  רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי, גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיני לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כול האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו,  שותפיו לעבודתו,  חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו  גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו, אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין, שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו. וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש" אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה.  וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואליים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילוניים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר מצווה המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחייה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה, ההולכת ומפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחברי ולי את הרשימות הישנות.

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך.  ישוב עולמך לסדרו הישן: חילוניים. דתיים. וחילוניים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: רשימה סופית לכאורה של משאלות של בורא עולם ממך, שמילויה מסדר לך מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום, נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים. כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך  להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, נעשה ונשמע בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו, גם הוא, כפוך לכאורה לאיזה רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאד ולמדת להסתדר אתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כול החובות. אינני  מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.  

האם אתה חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כול יום. לומד תורה. דורש אלוהים. ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונית, ולא מצאתיה  אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

אין שותפים רבים למסעי . לא חילוניים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות, ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל  שפוגש אותה לשחרית. שיאמר  "יישר כוח".  שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך. ובפליאה של שכני החילוניים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אלי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות. איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול. ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב   יוכיח את עצמו בכול מקרה. שאפשר לעשות את כול בני האדם שווים, או לחילופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקוןאדם ועולם אלוהים מוכן לקבל מאתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

האם אתה חושב שאתה מוסמך לקבוע היום את המצוות?

שאלתך השנייה מציגה  את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כול העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל אל ,שאי אפשר לראות, לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת האלוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכול העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות". (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו, החלוצים. שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה אלוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקוןהחשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה. חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות. וסמכו עלי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו אלוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד אדוני הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ודרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי אלוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה. העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאד. כשנגמרו לי הדתיים והחילוניים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש אלוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות. 

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת: נביאים, חכמים, חלוצים.  הם לקחו  אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והששים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.   

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי: המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי, הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמיים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

 

אילו מצוות אתה שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, אחריות, וגבולו. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי אלוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכול אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקוןעצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורח שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על  מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיני תועבה קשה.  

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עלי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עלי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידות, גילה בי כמיהה לאלוהים. אחת, נדיבה מאד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש אלוהים בכול יום למצוותי: מה הטלת עלי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכול יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עלי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני אלוהים. לא עשיתי מאלוהי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי אל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כול העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות.  כדי להבחין אותי ממך אקרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד אדוני היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכול בר דעת אלוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאד מן המצוות. "שומרמצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותם מקיים בפועל שומרהמצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת. (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות, ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים, וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני אלוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך יראו שם חייך.  האם מותר לו לאלוהיך, לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

פורסם במוסף "שבת" ביום 23.12.2011

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

רגעי הדעת:

שבעה אנשים שלא ימצאו ייעוד

יאיר כספי

העמדה הפוסט מודרנית, שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו את תפקידיו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל מה שהם רוצים, אבל נטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. כך נוצר צורך חדש בשיטות שימצאו ליחיד ייעוד שמתוכו חייו יקבלו משמעות.

מרבית חיפושי הייעוד מתחילים מהנחות יסוד מצומצמות, ולעתים כוזבות, הדנות את מבקשי הייעוד למסע ארוך לשום מקום. שבעה מיני מחפשים לא ימצאו את ייעודם:

המפריטים: המפריטים ניתקו את היעוד האישי מהמסע הכלל אנושי המגלה את מקומו של אדם בעולם. אין להם שום עניין במורשת מקומית בת אלפי שנים שעיקר עיסוקה, בימיה הטובים, היה ברור ייעודו ותפקידו של אדם בעולם. אין להם עניין במפעל שיבת ציון שניסה, בימיו הטובים, לחדש את בית המלאכה העברי לייעודים.  מי שחיפושו מנותק מתפקידו בעולם כאדם, כיהודי, וכישראלי, נותר עם תפקיד עלוב ומצומצם.

מבקשי האושר: מבקשי האושר מצמצמים את תפקידו העיקרי של האדם לדאגה שיהיה לו טוב, כל הזמן. הם לא ימצאו משימה הדורשת התמסרות רבת שנים, עמידה בקשיים, ויכולת לשאת בדרך כישלונות מתסכלים.  כך יאבדו להם כמה מן התפקידים המרתקים, המגדלים ובעלי המשמעות העמוקה ביותר שיש לאדם.

החיוביים: החיוביים מחפשים מתנה גדולה שנועדה להם, או מתנה גדולה שהם יכולים להעניק לזולתם. הם מחמיצים בקביעות את אחד מתפקידיו היסודיים של האדם: לתקן את קלקוליו. לפרוש מאמונת שווא המתעתעת בו. לרפא פצעי משבר שעוד לא עמד בו. בתולדותינו היו כמה שחשבו שאדם המתקן כל יום קלקול אנושי זעיר אחד, עושה את עיקר תפקידו של אדם בעולם.

עובדי היעוד המרכזי: עובדי היעוד המרכזי מחפשים את המעשה האחד, הדבר שבשלו באו לעולם. הם יחמיצו את הרגעים הקטנים, וה"לא חשובים", שהם, לפעמים, השעות היקרות ביותר של היום. הזדמנות קטנה לתת משהו למישהו שהיה זקוק לו. רגע של חסד שבו מישהו שאינו חייב לנו דבר התגייס לטובתנו פתאום. שקיעה יפה. תפוח טעים. ילד שמח בלי סיבה.

עובדי היעוד הסופי: עובדי היעוד הסופי מסבירים את כישלון חייהם, עד כה, באי מציאת הייעוד האחד שאליו, כל שלבי חייהם האחרים לכאורה מכינים. הם בטוחים שברגע שזה ימצא, כל שאר הדברים יפלו למקומם. הם יחמיצו את הייעוד המשתנה בכל שלב בחיים, כתפקיד בפני עצמו, ולא בזכות המטרה הסופית שהוא מוליך אליו: יעוד הילד לשחק. ייעודו הנער ללמוד. למצוא חברים. לעזוב את בית ההורים. יעוד האיש למצוא בת זוג. לפרנס את עצמו. לגדל תינוקות. לתת עצמאות לילדים. לטפל בהורים זקנים. יעוד הזקן לפרוש. לנוח. להתבונן בקיים. יאבד להם תפקידו המורכב של האדם: להיות בן, חבר, בן זוג, עובד, שותף למאבק, הורה, בעל מגבלות וגומל חסדים.

המגלומנים: אובדן השותפות במפעל האדם, ותחושת העדר המשמעות והתכלית הבאים בעקבותיו, יוצרים  תחושת חוסר ערך של היחיד. כדי לפצות על הסתמיות והעליבות של חייהם,  יחפשו לעצמם, חלק מדורשי הייעוד, משימה ייחודית בעולם שנועדה להם. לא ייתכן, הם יאמרו, שנועדתי סתם להיות פקיד בבנק, או מורה בבית ספר, או הורה לילדים. חיפוש הגדולה יסיט אותם מאחד מתפקידיו החשובים והמתגמלים ביותר של האדם: להיות רגיל, לקבל באומץ את זמניותו ותפקידו המצומצם.

עובדי היעוד הלא מעודכן: מרוץ היעוד הפוסט מודרני המצומצם מביא לעיוותים קשים בחיי המחפשים ואינו מספק את תחושת הערך והמשמעות המבוקשים. הכרת הכישלון עשויה להביא את האמיצים שבין המחפשים להתגייס למסע תיקון תודעת הייעוד של הזמן. העצלנים עושים מהלך הפוך וחוזרים ליעוד ישן שפעם עבד. מקבלים על עצמם  רשימה מצמצת של מנהגים דתיים,  אשר שנים רבות כבר אינם יודעים את עיקרי יעודנו, אבל יש בהם, לפחות, חיבור למורשת שידעה פעם לתת תפקיד לאדם.

לסיכום: אין קיצורי דרך. אין טכניקות. אין מומחים למציאת ייעוד. ישנו מסע ארוך, שהתרבות האנושית מנהלת  כבר כמה אלפי שנים. אנו מצטרפים למסע, לומדים אותו, מקבלים על עצמנו להשתייך לקבוצה או מורשת בתוכו, ומחדשים מתוכו יסודות העונים לשאלה איך אדם צריך לחיות היום. מה הם עיקר תפקידיו. איך הם משתנים לפי שלבי החיים, הנסיבות והמשברים. ייעודנו לעולם לא עושה אותנו גדולים או חשובים יותר משאר בני האדם. לפעמים הוא מטיל עלינו אחריות כבדה יותר, עם אפשרות להיות קצת יותר בני אדם.

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

יאיר כספי

מאמרו מעורר הציפיות של דוד גרוסמן על מלחמת לבנון ידע לתאר את הלך הרוח הכללי: געגועים לימים שבהם היו לנו ערכים. וסיבה. ומטרה. ומשמעות. ומדינה אהובה. וכאן נגמר לו הסיפור. גרוסמן אמר שאנשים מכל מיני מחנות צריכים להתארגן ביחד ולעשות משהו. ולא ידע לומר מהו הדבר שיאחד אותם. ומה הם צריכים לעשות. ולמען אילו מטרות. גרוסמן נגע בגעגועים ולא העז לעמוד מול שבר גדול: אבדן תודעת המשימה המיוחדת של התנועה הציונית ומדינת ישראל, שבשלה היינו מוכנים פעם להתלכד ולהתעלות מעל לשוני ולאינטרסים הכיתתיים והאישיים ולשאת קשיים גדולים. אבדן מערכות הערכים שהנחו אותנו וידעו להטיל עלינו אחריות וחובה. ובעקבותיהם אבדן האמון במנהיגות, המחויבת  לאותם ערכים, ואבדן האמון של מנהיגינו בנו, שנהיה מוכנים ללכת אחריהם. ובעקבות כל זאת: השיתוק המדיני והשיתוק החברתי והשיתוק הצבאי וחרדת הקיום. הסופר וחבריו אנשי הרוח הישראליים כבר שנים רבות אינם כתובת למחפשי משמעות ודרך חיים. בהיעדרם פורחים הנזיר עם הפרארי, והסוד, רבי נחמן, המקובלים, המגשרים, המאמנים, המטפלים, המטפלים האלטרנטיביים, השימפנזים ועוד. המנהיגות החלולה נבחרה על ידי עם חלול. מהו הדבר שהיה לנו פעם ואבד? ומה ישיבנו? בחיפוש אחר אבידתנו נלך למסע ארוך במעט מילים אל מחוזות ילדות רחוקים. נתחיל מבראשית ונחפש את היסודות שבנו אותנו, את הימים שבהם היו לנו ייעוד ותפקידים, את המקומות שבהם איבדנו אותם, ומפעל שהתחלנו להקים. לעולם יש תפקיד

אלף פעמים מאז בריאתו הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. סופר בראשית ישב נפעם וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל פריט בעולם ממלא משימה. הגילוי מבראשית,  שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? האיש ששאל גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל עוררה באדם התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? ההמשך ידוע והוא חוזר על עצמו כמעט בכל דור: אלוהים מפוטר ומוחלף באלילי שווא המחלקים פטורים מתפקידים אנושיים קשים, וגובים מחירים נוראיים. עם לדוגמא

מייסדי הקבוצה שלנו היו בראשיתם עבדים של  מלך מצרים, שתכנן לכלותם. פרעה, כמו כל העריצים הגדולים והקטנים שלהם אנו משתעבדים, שאב את כוחו מאמונת עמו ועבדיו, שהוא הסמכות הגבוהה ביקום. בני ישראל הצליחו לצאת לחרות רק לאחר שגילו כי מעל לשליטה של האימפריה הגדולה בעולם בזמנם ישנה סמכות אחת יותר גבוהה. וזו ייעדה להם חיים אחרים. האנשים שהיו חייבים את חייהם וחירותם לאלוהים הרגישו חובה לספר לעולם את סיפור נפילתם החוזרת של בני אדם להשתעבדות מול אנשים, דברים או שיטות, הנדמים כאלוהים, ואינם אלוהים. לשם כך בנו אומה יחידה בתולדות העמים שנתלכדה סביב תודעת משימה משותפת: א.      חפשו את העיקרון המארגן העליון של המציאות, הנסתר מאתנו במהותו בשל מגבלות התפיסה האנושית, אך ניתן לידיעה מצד כוונתו, תפקידנו בעולמו. זכרו שהוא אשר הוציאכם מן המקום הקשה ביותר שלכם. ב.      אל תתפתו לתת לשום דבר שאינו אלוהים מעמד של אלוהים בחייכם. ג.       הכירו את האפשרות הקיימת בכל רגע, לבחור ולהשתתף בקביעת עתידכם. ד.      חפשו כוונה ומעשה נכון בכל דרכיכם. ה.     עשו את השלמת האדם והחברה למשימתה העיקרית של האומה. ו.         המפעל הרב דורי מצריך השקעה יוצאת דופן בחינוך. בנו בית ומוסד לפיתוח השיטה. ז.       קבעו לכם מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבם נודעו כוונה או תפקידים חשובים. ח.     הצלחת המשימה מותנית באחדות הקבוצה. התחלקו באפשרויות שקיבלתם עם אלו שקיבלו פחות מכם. ט.      קשה לפענח את כוונתו של האל הלא נודע במהותו. אל תתיאשו מהחטאות בלתי נמנעות בדרך. למדו לשוב ולתקן את עצמכם כמעשה שיגרה. י.         אל תתמכרו לעבודת החשובה שלכם. קבעו יום שבו אתם רק מקבלים את מה שכבר נמצא. יום בלא עשייה.

הקונפליקט היהודיהתפקיד שבני ישראל קיבלו על עצמם הציב בפניהם אתגרים גדולים: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או יצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. בני ישראל התרגשו מההזמנה להיות חלוצים של מסע התפתחות אנושי. אבל מהר מאד לאחר הקמת הבית הראשון הם גם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכלית ותכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. פוסחים על שני סעיפים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה ארוכה של עבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר  לוותר עליו, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין הובלת התפתחות אנושית והרצון להיות כמו כולם: הם דחו את מימוש עצמם כממלכת כוהנים לעתיד. היהדות יצאה  לגלות. מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו.

אור לגויים

בזמן שהיינו ישנים העולם השתנה: גילויי העם העברי, שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. מקור הסמכות לפי שיטתם של בני ישראל אומץ על ידי חלק גדול מן האנושות: אחד, עליון, לא נודע במהותו (עם כמה הקלות) ומזמין את בני האדם למלא תפקיד חשוב בעולמו. פתאום הכל הסכימו שעבודת האלילים, הייתה טעות. ספר התנ"ך המספר את התגלות האלוהים, המאבק בעבודת אלילים, וביטוייהם ההיסטוריים דרך מאבקו של עם אחד לקבל עליו את תפקידו, הפך לרב מכר מכונן. הוכרה ההזמנה שיש לכל בני אדם להיות שותפים למפעל השלמת עצמם וחברתם. ומתוך כך נוצר מושג חדש שלא היה קיים לפנים: אנושות, החברה שבה כל בני אדם הם חברים שווים, שאינם נמדדים לפי מוצאם, מעמדם, ממונם וכו' אלא רק לפי מידת השתתפותם במפעל התיקון האנושי. העולם קיבל מן היהודים את העתיד: הגילוי כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות –  משנה את ההווה. נתקבלה התפיסה שזהו מפעל לדורות רבים, וצריך לעצור בו פעם בשבעה ימים, להתבונן. לנוח. לא לעשות. התפקיד החלוצי שהיה לבני ישראל קיבל אישור כללי (היה ויכוח אם תפקידם הסתיים).

חברת מופת

באמצע המאה השמונה  עשרה, לאחר ארבעים דורות  של דחיות, גילו יהודים שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית.  היו יהודים שדימו כי המדע, ההשכלה, חברת הלאום הפתוחה לכל הדתות,  הסוציאליזם או הדמוקרטיה הם מעתה חלוצי המסע האנושי, ונסתיים תפקידם המיוחד של היהודים בתולדות העמים. בשעה ההיא קמה התנועה הציונית.  חבריה שראו את התנוונות החיים היהודיים אהבו את הישגי ההשכלה והתרבות הכללית החדשה, אבל ידע  יהודי שעוד היה ברשותם הזהירם מפני סימניה של מחלה ישנה העוטה מלבושים חדשים: נטייתם של בני אדם להאליל את הכלים  והמסגרות שהם יוצרים.  האללת  הלאומיות שתיגמר בנאציזם. האללת הסוציאליזם שתיגמר בסטאליזינם. האללת השוק החופשי שתיגמר בניכור ושבר חברתי. האללת הטכנולוגיה שתיגמר בהתמכרות לקניות. האללת כתבי הקודש הדתיים שתיגמר בפונדמנטליזם כפייתי. בצאתם לעולם הם זכרו עדיין משהו שהיהודים יודעים על יסוד מארגן עליון, הנמצא מעבר לדברים שאנו יוצרים או רואים, ואשר פנייה אליו מאפשרת לאמץ את הישגי המדע והתרבות, לתת לכל אחד מהם מקום מתאים, בלא להאליל אף אחד מהם. ראיית יסוד היהדות וניוונה, מתנות התרבות ומחלתה, הצמיחו חזון של תיקון לאומי, חברתי דתי ותרבותי שיעשו במשולב, בלא שאחד מהם יקבל מעמד עליון על חבריו, ויציעו דרך לתיקון עולם וקלקוליו. המפעל החדש עורר תקווה עצומה. העם שליבו משימה עלומה שמע אט אט את ההזמנה. התגבר על מרחקים, הבדלי מנהגים ופערים תרבותיים, אינטרסים כיתתיים ובליל לשונות רבים, והתעלה למצוא יסוד מלכד גם כשלא הייתה הסכמה על הפרטים. מפעל התיקון הלאומי-חברתי-דתי הניח יסודות למערכת ערכים חדשה והעמיד מנהיגות המחויבת לה ויודעת לגייס את עמה למפעלים גדולים. בראשו עמדו אנשים שהייתה להם  מחויבות לתפקידו של העם שגילה סמכות יותר גבוהה, וחופש להגדיר מחדש את העיקרים. דבר אחד שכחו החלוצים. כשקמה להם מדינה הם לא אמרו לאלוהים תודה. את הצלחתם ייחסו לעצמם: לקבוצה, להתיישבות, למדינה, לנוער המופלא, לצה"ל, למפלגה. הקלקול חזון חברת המופת היהודית-ישראלית שהניע את שיבת ציון במאה שנותיה הראשונות התפגוג במהלך שנות הששים של המאה העשרים. הוא הוחלף בשני חזונות מצומצמים: א. חזון  הנורמליות של האנשים המודדים את עצמם לפי האנשים  המצליחים של העולם. ויתרו על סגולה חבויה שפעם ייחסו לעצמם. לא רוצים חברת מופת. לא רוצים שום אחריות לעתיד האנושות. איבדו עניין בלימודי תורת החיים של היהודים. רוצים להוציא את התנ"ך מן הבגרות. רק תנו לחיות. ב. חזון השיבה למדינת ההלכה (שמעולם לא נתקיימה).חזרה לבבל בשנת חמש מאות, בית מקדש עם קורבנות, אלפי ישיבות, כשרות עם כל ההחמרות. בלי חזון לתיקון חברתי. בלי כל אחריות לתיקון לאומי או עולמי. עם איסור גמור על תיקון דתי. שני ראשים קטנים. המצומצמים והחלולים. וחברה המתפרקת לקבוצות העוסקות רק בעצמן. לחרדים ישיבותיהם יותר חשובות מן המדינה. למתנחלים ההתנחלויות  יותר חשובות מהמדינה. לליברלים זכויות הפרט יותר חשובים מהמדינה. ליאפים הקריירה יותר חשובה מהמדינה והילדים. לפוליטיקאים הכיסא יותר חשוב מהחיים. אבד היסוד המאחד. שידע לתבוע מהקבוצות השונות ריסון מסויים. אבדו מערכות הערכים שניהלו את הכלל. שאמרו מהי חברה, ומה היא משפחה. ואיך לגדל ילדים. ומהו האיזון הנכון בין דאגת איש לעצמו וביתו ואחריותו לקהילתו ולעולם כולו. אבדה תודעת המשימה הבונה אותנו כעם. אי אפשר יותר לדעת מי הוא יהודי כי אין יודעים מה יהודים אמורים לעשות. אין ביהדות זמנינו, שום הבטחה להישרדות. כבר מאה שנה שאינה יודעת ליצור מכנה משותף מחייב לכל הגלויות. אבד האמון של העם במנהיגיו. של המנהיגים בעמם. של כל קבוצה בכל האחרים. מקובל שהכל חושבים רק על עצמם. תורת ישראל יתומה. היא היודעת את סוד החיבור של הפרט והכלל, מדע וערכים, אתמול והימים הבאים, עם ועולם, כלואה בבית הגנזים. ואין לה דובר. אבדה התכלית. הסיבה לעמוד במאמץ קשה ורב השנים. ונוצר ספק אם יהודים צריכים בכלל מדינה משלהם. אובדים הנכונות לתרום. להתחלק. להתנדב. לשרת. להתגייס. להסתכן. לעם שליבו משימה עלומה האבדן הזה הוא סכנה קיומית. תיקון השבר הזה לא ייפתר בתיקונים קלים: חזרה לקריאה בארון הספרים. תגבור לימודי יהדות. קבלת שבת קהילתית. סדנה לרוחניות יהודית. תיקון מעמד האישה בחברה הדתית. גיוס החרדים. פינוי ההתנחלויות. חלוקה צודקת יותר של ההכנסות. שינוי שיטת הממשל. או שיטת המנהל. או סמכויות המשפט. או בחירות. כל אלו לא ישיבו את הלב למקומו. צריך תיקון גדול, שאפשר לסמן בו כמה התחלות: א.      לוותר על האשליות שמישהו שומר לנו באיזה מקום יהדות מוכנה לשימוש. אין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. צריך לחזור לספרי היהודים ולקרוא אותם באופן חופשי, ללא המורה הדתי היודע לקרוא רק את הילכת ההישרדות של הגלות. ב.      לחפש את המהות. עיקר היהדות. לב המשימה הישראלית. ולהבחין אותו מנפילות לעבודת אלילים, הקטנה עצמית וגלגול האחריות למשיח שיבוא, דחיית היהדות לעתיד לבוא, ההקפאה העמוקה ואיסורי יצירה הכוזבים, או הסתגלות היתר לצרכי  החיים בארצות הברית. ג.       לא להתפתות לצמצום התורה הזו  ליהדות כתרבות, או ספרות, או רוחניות. להקשיב לרצון העולה מן המעמקים. לזעקה למשמעות. לבקשה הסמויה להאמין. לשוב לגלות אלוהים ותפקיד אנושי בארון הספרים. ד.      לחשוף את כלי העבודה והשיטות הישנות שבהם מפענחים חובה וכוונה במציאות. לחזור לדבר ולחשוב על ייעוד ותפקידים. חטאים עונשים. ניסיונות לא פתורים. תפילות חדשות וחסדים גדולים. ה.     לחדש מקצוע ישן: מומחים לזיהוי דרכיה הסמויות של עבודת האדם את עצמו או את הדברים שלכאורה יסדרו לו משימה יותר קלה. לשוב ולשאת תפקיד ייחודי: חלוצי מסע התפתחות אנושי. ו.         לעלות להר סיני. לדרוש שיחה ישירה, פנים אל פנים. להיות מוכן להסתפק בקצת פחות. לא לרדת בלא הוראות ברורות. ז.       לכתוב מחדש את המסכתות החסרות בכתבי היהודים: מסכת מדינת ישראל. מסכת זוגיות עם שתי קריירות. מסכת הורות לילדים שחושבים שהם אלוהים. מסכת גבולות השימוש בטלויזיה, סלולרי, מחשבים. מסכת הדברים שלא צריך לקנות כשמרגישים ריקנות, ועוד ועוד.

שום דבר לא יעבוד פחות מפרוק תורת חיינו ליסודותיה, גילוי עיקרה ומהותה, מתנותיה ויסוד קילקולה, והרכבתה מחדש כתורת חיים לזמן הזה ולעתיד לבוא. אז יהיו לנו שוב סיבה. ותכלית. ויסוד מאחד. ומערכת ערכית. אמון הדדי. ומנהיגות. בהירות וסמכות להחליט. על עתיד השטחים. ועל תיקונים חברתיים. ועל מקומה של היהדות במדינת ישראל. והדברים שעליהם ראוי להילחם. ותקווה גדולה לעתיד.

  • יהדות
  • תיקון
  • קבוצה
  • חלום
  • דת
  • קבלה
  • נפש
  • טיפול
  • אתיקה
  • תשובה
  • בחירה
  • מטפלים
  • מיתוס
  • תורה
  • מודעות
  • שיקום
  • זוגיות
  • חרדה
  • פנים
  • פחד
  • חילוני
  • שינוי
  • הורות
  • לימוד
  • בדידות
  • יאוש
  • דיכאון
  • מיסטיקה
  • ייעוץ
  • אמונה
  • אופקים
  • התפתחות
  • אמת
  • חסידות
  • התמכרות
  • רוחניות
  • סבל
  • עיון
  • ניסיון
  • אימון
  • טראומה
  • פסיכולוגיה
  • ריפוי
  • גוף ונפש
  • לימודי יהדות
  • חזרה בתשובה
  • נשמה
  • חסד
  • קבוצתית
  • אלוהים
  • שורשים
  • תקווה
  • תיקוןהנפש
  • אבחון
  • טיפול נפשי
  • טיפול משפחתי
  • פוסט טראומה
  • אבל
  • שכול
  • קבוצתי
  • בינה
  • עבודה סוציאלית
  • המקום
  • רגשי
  • תרפיה
  • חירות
  • תודעה
  • חטא
  • כוונה
  • סכיזופרניה
  • מדרש
  • קדושה
  • התבגרות
  • נס
  • מיתולוגיה
  • תלמיד
  • מורה רוחני
  • עצמי
  • מדרשת
  • אלהים
  • גשר
  • הלם קרב
  • התקף חרדה
  • תמורה
  • מודעות עצמית
  • קוגניטיבי
  • רוטנברג
  • בודהיזם
  • התעללות
  • הפרעת אישיות
  • אלול
  • הוויה
  • גוף נפש
  • הפרעת
  • ראש יהודי
  • זהות מינית
  • פסיכולוגיה יהודית
  • בית דניאל
  • הארה
  • טיפול קבוצתי
  • עונש
  • פסיכודרמה
  • קולות
  • יעוד
  • בית תפילה
  • קבוצה טיפולית
  • טיפולית
  • עזרה נפשית
  • בפסיכולוגיה
  • בית מורשה
  • מחלת נפש
  • חרדה ודיכאון
  • עבודה פנימית
  • פסיכוטי
  • דת ומדע
  • לימודי פסיכולוגיה
  • הדרכת הורים
  • השגחה
  • אבדן
  • בעל שם טוב
  • יד בנימין
  • שינוי התנהגות
  • חשבון נפש
  • גבורה
  • חרד
  • חילוניות
  • מגיד
  • מינות
  • כמיהה
  • ענווה
  • מרקם
  • סוד
  • נרטיבי
  • שפוי
  • שפיות
  • חוזר בתשובה
  • משבר נפשי
  • ייעוץ חינוכי
  • אסכולות
  • מצבי רוח
  • להשתנות
  • עבודה זרה
  • אינטלגנציה רגשית
  • משפחה במשבר
  • ויהדות
  • ופסיכולוגיה
  • ביבליותרפיה
  • מצבי משבר
  • התגלות
  • מורים רוחניים
  • הקהל
  • שינוי נפשי
  • הדרכה בפסיכותרפיה
  • תורת הנפש
  • תיקוןעולם
  • בתי תפילה
  • ליווי רוחני
  • גילוי עצמי
  • פגיעה עצמית
  • להציב גבולות
  • אוטנטיות
  • חרדה קיומית
  • עבודת אלילים
  • תיקוןהמידות
  • בחירה אישית
  • הילינג יהודי
  • תרופות נגד חרדה
  • תיקוןעצמי
  • חכמת הלב
  • שינוי פנימי
  • העברה נגדית
  • אימון יהודי
  • פסיכו-דהרמה
  • אהבה שאינה תלויה בדבר
  • חוויה מיסטית
  • ריפוי יהודי
  • ברודט
  • צימבליסטה
  • תפילה חופשית
  • לטפל מתוך אמונה
  • שבר ותיקון
  • יהדות ופסיכולוגיה
  • מודע לעצמו
  • לומד מהחיים
  • לומד מאחרים
  • בתי קהילה
  • בית קהילה
  • שינוי בהרגשה
  • שינוי בהרגלים
  • עומד בניסיון
  • אובדני

חברת מופת

חברת מופת

יאיר כספי

לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה,  דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. חג הפסח קרוי גם חג החירות, אבל הוא מספר רק מחצית מסיפור החירות היהודית – חירות משעבוד לעריצות אכזרית. חירות המתאפשרת כאשר מתגלה ששליטה של הממלכה הגדולה המבקש לכלות את העם העברי אינו, כפי שהוא מתיימר להיות,  הסמכות הגבוהה ביותר. ישנו מלך אחד גדול ממנו, מלך מלכי המלכים, ואצלו נועדו העברים להיות בני חורין. כשהכירו בני ישראל בקיומה של סמכות אחת גבוהה יותר מזו של פרעה התבטלה אצלם יראתו של פרעה והם יכלו לקום וללכת מארץ עבדותם. אבל אז, במדבר, הסתבר שמסעם לחירות לא נשלם. הם אמנם השתחררו מן התפקיד הבלתי אפשרי שהיה להם אצל שליט השווא, ועתה מוטל עליהם לקבל על עצמם תפקיד אחר, אפשרי ומאתגר, מאת בורא עולם. אלפי שנים אחר כך יכתבו התנאים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כלומר – אין חירות אלא במילוי התפקיד שנועד לך. במימוש עצמך. ועוד אלפי שנים אחר כך (כמה נחמד שיש לנו אפשרות להסתכלות כל כך ארוכה) יכתוב אחד ממניחי היסודות לתנועה הציונות: "החיים חובה. במילויה – האושר". (ברנר, "לרגל הכניסה"). בשנים האחרונות עשתה מדינת ישראל מספר צעדים בניסיונה לשחרר את עצמה מכפיפות לסמכות דתית- חרדית. הרבנות החרדית הטילה על מדינת ישראל לשאת בפרנסת הציבור החרדי ופטרה את הציבור החרדי מחובות היסוד הקשות ביותר של הישראלים: לימוד מקצוע, עבודה, שרות צבאי, כבוד למוסדות המדינה, חוקיה ובתי משפטה. הרבנות  הדתית-לאומית הטילה על מדינת ישראל לשאת במימונו של מפעל התנחלות עצום שרוב הציבור מעולם לא הסכים לו וכפתה עליו נוכחות של קבע בלב אזורי ישובו של העם הפלסטיני ועימות בלתי פוסק עמו. צמצום תקציב הישיבות, הקטנת המענקים למשפחות מרובות ילדים, סגירת משרד הדתות, קבלת חוקי יסוד המצמצמת את יכולת החקיקה הדתית, ההתנתקות מגוש קטיף, ונצחונו הצפוי בבחירות של גוש מפלגות שהודיע את כוונתו להיפרד מרוב יהודה ושומרון, מבטאים הכרעה שקיבל הרוב הישראלי להשתחרר מן התכתיב הדתי בציבור הדתי והחרדי מתארים את שורת המהלכים הללו כהכרזת מלחמה של מדינה ישראל על יהדותה. ואכן ישנם רבים בציבור החילוני שמתפתים לראות בחופש מן הכפייה הדתית את כל החירות כולה.  אבל חירות כזו היא רק חצי עבודה. מי שנטל על עצמו להיפרד מתלותו ברבנות הדתית-חרדית לפירוש משמעותה של יהדותו בזמן הזה הזמין לעצמו משימה קשה שאפשר ועדיין אינו מוכן להתעורר לה: ללכת לפגוש לבדו את יהדותו. לקרוא את מקורותיו, ללא מתווכים. לשאול מה גילינו. מה עשינו. מה היה ייחודנו. לשם מה שרדנו. מה נתנו לעולם. איך נפלנו. מי מציל אותנו מתהומנו. ומהו יעודנו, תכלית קיומנו, לעתיד לבוא. א. האדם מגלה את עצמו כיצירה שעוד לא הושלמה

אלף פעמים הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. והמתבונן שנמלא השראה ישב וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. "ויאמר אלוהים יהי רקיע"… "ויאמר אלוהים יקוו המים"…"ויאמר אלוהים יהיו מאורות"…פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל העולם ממלא תפקיד. מקיים מצווה. הגילוי מבראשית,  שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? הוא התחיל לגלות אפשרויות. הוא  נמלא סקרנות ורצון גדול לדעת. לאיפה זה הולך. לאן עוד אפשר להגיע. ההווה, מה שיש בעולם, מה שמקובל היום בין בני אדם איננו סוף הסיפור אלא רק התחלה. הכל פתוח. הכל יכול להשתנות. הוא התחיל לחזות שלבים חדשים של התפתחות. הוא הבין שהוא שונה באופן מהותי מבעלי החיים שמסביבו. ניתן לו משהו מן המבט היודע דבר טרם שנהיה. הוא גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל האדם עוררה בו התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? התעורר בו רצון לפצח את השיטה. לדעת את התכנית הסופית של בוראו ולהיות כמותו, או לפחות, לפתח כלים שבהם אפשר לאלץ אלוהים לתת יותר חסדים ולהקטין את כמות המצוות. להבטיח סיפוק מלא של היצרים. לעולם לא לכאוב יותר. לעולם לא לחכות. לעולם לא לעמוד יותר חסר אונים מול ניסיונות. להישאר צעיר לנצח. ולא למות. מייסד המציאות שהזמין את האדם למסע גדילה הוחלף במבחר אלים שפטרו את האדם מן הדרך הארוכה והקשה וניתן היה להחליף ביניהם לפי הצרכים. העניין החדש הפך מהר מאד למדע. קמו מומחים שלימדו אנשים איך להיות אלוהים או איך, לפחות, למצוא אחד שיעבוד בשבילם. ופותחו למטרה זו שיטות. ונבנו במות ובתים. והיה כל העולם כולו עוסק בחיפוש המילים או הקורבנות היכולים להבטיח לאדם שליטה בחיים דרך תפעול מוצלח של האלים. המסע לתיקון האדם והעולם נעצר. הבורא שנגלה בראשית הדברים, היה הולך ונשכח מן העולם. והיו הכל הולכים ומנהלים את עצמם מול דברים שאין בהם ממש. אנשים בזבזו שנים יקרות מחייהם בעבודת השווא. עמים איבדו בו את עצמם (כי העצמי, יש לדעת, הוא מה שמקבל  מקום ותפקיד, מאלוהים). עד שקם להם אחד, אברהם, שהחל משבר את אלילי הכזב ולימדם להקשיב לקול הקורא את האדם להתייצב לתפקיד. ב. עם ישראל מוזמן לתת דוגמא

אברהם חידש את השיחה עם ההוויה. משה הפך את הכשרון הטבעי למקצוע לאומי: חלוצי השלב הבא של ההתפתחות האנושית. הוא הקים עם שמטרתו לגלות מה האדם צריך לעשות. עם ישראל קיבל על עצמו להתמחות בהקמת חברת מופת עלי אדמות. משה וממשיכיו הניחו יסודות שהתפתחו לכללי עבודה: 1. דע מה למעלה ממך: זכור מי הוציא אותך ממצרים, כלומר מה נמצא מעל לכל הדברים המתחזים בעולמך לאלוהים. שים לב לדרכים הלא מודעות שבהן אתה עובד אלילים והתרחק מהן. 2. הכר את מה שקיבלת בעולמך: הכר את כל מה שיש לך כמתנה, ואמור תודה. לא בשבילו, בשבילך. שתדע שאוהבים אותך. 3. דע מה אתה רוצה, באמת: גלה ביסוד רצונך את בקשת אלוהים שלך, את תפילתך אליו. 4. בנה בית: קשיי זיהוי הקול המנחה אותך במשימתך הזמינו בניית בית לשיחה המיוחדת הזו. מקום שבו, מול אלוהים, אתה מוצא את עצמך. 5. חפש מעשה נכון: הפוך את השלמת האדם והחברה  למשימתה העיקרית של האומה: הבסיס לחוקיה. היסודות המכוננים את מוסדותיה. המבחן העיקרי בבחירת מנהיגיה. חפש כוונה ויעוד בכל תחומי החיים: חקלאות ומסחר וכללי העסקת שכירים. ויחסים בין שכנים. ועניינים שבין איש ואישה. ואכילה נכונה. ויחס נכון לבעלי חיים. שאל למה נועד כל אבר בגוף ומהו התפקיד המיוחד של כל יום בשנה. 6. קבל אחריות הדדית: השלמת האדם והחברה  היא משימתה של כל הקבוצה. השותפות במשימה יוצרת אחריות הדדית: החכם מתחלק בידיעת התורה. החזק אחראי שהחלש לא יקופח במסחר או במשפט. מי שיש לו הרבה משאיר לחסרים לקט שכחה ופיאה. שמיטת חובות וקרקעות שנתפסו יבטיחו שאף אחד לא יאבד את כל מה שיש לו ויוצא מן הכלל. פערים גדולים בין החברים יהרסו את הקבוצה. 7. קבל גבולות: הגדילה לתפקיד ולמקום שלך חייבה  הגדרת גבולות – מה לא נועדת לעשות: האדמה השייכת לאחר. הכסף שתוכל להשיג רק במרמה. האישה שלא נועדה לך. 8. עשה תשובה: במסע הארוך והקשה המזומן לך עד שתגיע למקומך החטאות הן בלתי נמנעות. אל תתייאש מן הנפילות. אל תתאהב בחולשות. הכר בחטאים וחזור מייד לתקנם. כאשר אי אפשר להשיב מצב לקדמותו –  כפר במעשה אחר. 9. לך ללמוד וללמד: גילוי והגשמת היעוד האנושי הצריך הקמת מפעל חינוכי רב דורי. הכל לומדים את הנחות היסוד ומבררים את משמעותם במצבי החיים המשתנים. הכל מלמדים.  כבוד מיוחד ניתן למורים. 10. עשה לך חגים: נטיית היום יום להשכיח את המשימה הצריכה קביעת מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבהם  נודעו כוונה או תפקיד חשובים. הנטייה לשקוע בקשיים הזמינה קביעת זמנים לידיעת מתנות וחסדים – מועדים לשמחה. 11. שבת: גם לעבודת קודש אפשר להתמכר. לכן, נתנו  לך זמן מיוחד שבו אתה מגלה שהעולם עומד גם כשאתה לא עובד. יום שבו אתה רק מקבל את מה שכבר נמצא, רק הווה. יום ללא מעשה.   ג. היהדות עוברת למצב הישרדות העולם לא התלהב מן האנשים שאמרו שהם יודעים מה כולם צריכים לעשות. לא היו לבני ישראל הוכחות ששמעו את הקול. לא היו להם פסלים ולא היו להם תמונות. אנשים רצו משהו מוחשי. התפקיד שהוטל על היהודים הציב בפניהם אתגר עצום: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לשאת בדידות רבת שנים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או מיצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא ומופת בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. היהודים אהבו את ההזמנה להיות חלוצי המסע האנושי. וגם אהבו את המחמאה שקיבלו – להיות עמו הנבחר של אלוהים. אבל מהר מאד לאחר שהקימו בית ראשון הם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? למה דווקא אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו למטרות נעלות כשמסביבנו כולם הולכים לבלות? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה של שחיתות ועבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר  לפטר אותו מן התפקיד המיוחד שקיבל, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בני ישראל הכירו באחריותם לחורבנם ולכן, מהר יחסית (במושגי זמן יהודיים) קיבלו הזדמנות שנייה. בבית שני בני ישראל ידעו כבר שלא יוכלו לברוח מתפקידם. אין לאן. אין למה. אבל גם לא רצו יותר להוביל את העולם לבדם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין האחריות להובלת ההתפתחות האנושית והרצון להיות כמו כולם:  הם החליטו לצמצם את עצמם. לשמור את כל מה שנגלה עד עתה. ולא להוסיף. התפטרו מן האחריות לגלות את השלב הבא. עזבו את הארץ ודחו לעתיד רחוק את היום שבו ישובו למלוא עבודתם. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו. היהדות יצאה לגלות. פרשה מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. כ� כדי שיוכלו יום אחד להתאחד ולחזור ולסיים יצירה בלתי גמורה, החליטו היהודים להקפיא את עצמם בהווה. אילו הייתה נמשכת היצירה ההלכתית היו מתפתחות בגלויות השונות הרבה מיני יהדויות שלא יכלו יותר להתאחד. ד. אור לגויים

בזמן שלא היינו כאן העולם השתנה. גילויי העם העברי שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. העולם קיבל מן היהודים את העתיד. עד להופעת המקרא אנשים חשבו על חי אדם כמו על עונות השנה: מה שהיה יחזור על עצמו במחזוריות ידועה. היהודים גילו לעולם כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות –  משנה את ההווה. היהודים נתנו לעולם את התנ"ך, וקוראיו, מכל רחבי תבל, מצאו בו הזמנה אישית מלהיבה להצטרף למסע השלמת האדם והחברה. מי שהצטרפו מצאו עצמם פתאום מגויסים לתפקיד העושה אותם שותפים בקהילה חדשה: חברת כל בני האדם. היהודים נתנו לעולם את האנושות. כל אדם קיבל מן היהודים הזמנה להשתתף בתיקון עולם ואפשרות למצוא לעצמו מקום שאינו מוכתב יותר לפי גזעו, מוצאו, מעמדו, מראהו או כספו – אלא רק לפי מעשיו הטובים, המקרבים או מרחיקים אותו מבוראו. העולם קיבל מן היהודים אלוהים, אחד. עבודת אלילים, פתאום כולם הסכימו, הייתה טעות. העולם קיבל על עצמו להשתתף במאבק בכזבים שבהם אדם משתמט מהתמודדות עם תפקידו בעולם. והעולם קיבל מן היהודים את השבת, יום בשבוע למנוחה והתבוננות וקבלת העולם כמו שהוא. והיהודים קיבלו מן העולם אישור, כי אכן היו אור לגויים. ה. חברת מופת

לאחר כאלפיים שנים של דחיות גילו היהודים באמצע המאה השמונה עשרה שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה עמוקה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית.  בלית ברירה החליט היהודים לחזור להיות עם סגולה. "אתה בחרתנו"  ו"אור לגויים" ניתרגמו בשפת התנועה הציונית לחזון חברת מופת שתוקם בארץ ישראל ותשלב יסודות מתודעת היעוד הישראלית בהישגים מופתיים מתרבות העמים. הייתה הסכמה כללית בין בעלי החזון (הס, הרצל, אחר העם, ביאליק, ברנר, בובר, א.ד. גורדון, הרב קוק, ויצמן, דוד בן גוריון) שנועדנו למופת. היה ויכוח על חלק מהפרטים: מפעל המופת התחיל דווקא מתוך רצון לחזור לנורמליות: מרד ב"אתה בחרתנו" כסיסמה שקרית של עם סוחרים ותלמידי ישיבות המתפרנסים מעמלם של אחריםולה המנחמים עצמם בחלומות גדולה בעת שהם משתמטים מאחריות היסוד של אדם בחייו: חברת המופת תתחיל בתיקון האדם. יצירתה הראשונה תהיה החלוץ: איש מופת הלוקח אחריות להוביל את מפעל העלייה וההתישבות בארץ ישראל. סוחרים ותלמידי ישיבה יהפכו לחלוצים, יחדשו את העבודה העברית, יחיו מפרי עמלם ויקימו חברה ללא ניצול. חברת המופת תשוב, כמו בימי התנ"ך, להיות חלוצת העולם בפיתוח חקיקה חברתית. היא תציב סטנדרטים חדשים  של אחריות הדדית השיח העקיף של  היהודי הגלותי ונימוסיה המזויפים של ארופה יוחלפו בדיבור עברי ישר.  הישירות תאפיין את היחסים בין אנשים  ותהיה יסוד מכונן ליחסים בין הורים וילדים. פשטות תאפיין גם את הלבוש והמנהגים. ילדים יחונכו ל"הצניע לכת". ציון תהיה מופת לחברה לומדת. קטנים וגדולים יזכו לחינוך המונע על ידי אמונה שהאדם יכול וצריך להשתנות באמצעות ידע המוביל למעשים נכונים. לצד בתי הספר תפעלנה תנועות הנוער שבהן , במקום עיסוק בבילויים או קניות יקבלו על עצמם צעירים אחריות להשתתף בהגשמת חברת המופת. מסגרת היסוד של חברת המופת תהיה הקהילה החדשה, שבה מנהלים אנשים את חייהם בצוותא, מתוך זיקה הדדית עמוקה ורעות. כמופת לקהילה השלמה ישמש הקיבוץ, הממזג בתוכו חזרה אל האדמה, התישבות שתגדיר את גבולות האומה, חיי עבודה, אחריות הדדית עמוקה, שאיפה לשיויון מלא ונכונות להתגייסות לצרכי הכלל. בכל אלו ציון תהיה מופת להתחדשותו של עם השב ולוקח אחריות מלאה לחייו ומשנה במו ידיו את גורלו. ה. חלוצי המסע האנושי העולם בצרות. ההתפתחות הטכנולוגית  של הדורות האחרונים חידשה במרץ את עבודת האלילים הישנה בצורות חדשות: עבודת הטכנולוגיה ועבודת הקניות ועבודת הנורמה, מה שכולם עושים, שאינה דורשת הרבה מאנשים ועבודת הפלורליזם הגמור שביטלה את כל הגבולות ובעיקר עבודת האדם את עצמו, הכל יכול, זה שמגיע לו הכל. העולם התקדם מהר מדי ולא הותיר לעצמו פנאי להתבונן ולגלות תפקידים וגבולות באפשרויות החדשות שנפתחו בפניו. נוצרו שני מחנות: עובדי החדש מאמינים שאלוהים נמצא במחשב משודרג, בסלולרי מהדור השלישי, בתרופה שימציאו מחר, באורח חיים מעודכן, בדבר האחרון שהביאו לקניון. ונגדם – עובדי הישן מאמינים בתורה שאפילו לאלוהים אסור לשנות. מצמצמים את חייהם  ופוטרים את עצמם מלגלות את התפקיד האנושי בכל האפשרויות שנתחדשו בעולם. ומאמינים שגאולה תבוא כשישוב לנו מלך מבית דוד וכל האדמה הישנה תוחזר, וכהן יקריב קורבנות על ההר. האדם בצרות. המדע החדש נכשל בשמירת הישגי האנושות הישנים: המשפחה, חינוך הילדים לתפקידים מחייבים, קבלת גבולות החיים. האדם מגלה שלא יוכל להתגבר על ייאושו הפרטי בלא לזהות בגרעינו את עבודת האלילים הכללית. לא יוכל להתגבר על הבלבול וחוסר המשמעות בלא לקבל עליו עול  של משימות. לא יוכל להיפטר משעבודו לבולמוס הקניות בלא שיגלה במקומו שמחה של עשיית אמת. לא יוכל להתגבר על הכאב שלא נגמר אם לא ילמד לראות בטראומה ניסיון שלא נפתר. האיש מבולבל ואין לו תורה היודעת את מקומו. ולנו יש סוד החיבור. של אתמול ומחר. של צורכי הפרט והאחריות לכלל. של עם ועולם. של דת ומדע. של אלוהים ואדם. ואנחנו ממשיכים לדחות את שובנו מן הגלות. כאילו חזרנו אבל אנחנו עוד שם, מנסים להיות כמו כל העולם, או להתבדל בגטאות. וחוזר אצלנו השבר הכללי שבין הדת והתרבות. כאיום קיומי על מדינת ישראל. היהדות של ההישרדות לא עובדת יותר. העם היהודי מתפורר כי אבד לו היסוד המכונן אותו: תודעת המשימה שחבריו כולם מקבלים על עצמם והיא בונה אותם כעם. רוב היהודים מאבדים עניין בתורה שאינה יודעת את העולם ומצוותם בו. אין יודעים מיהו יהודי כי אין הסכמה על מה מוטל על יהודי לעשות. הגולה אינה מצליחה לכונן מערכת כללים  שאליהם רוצים ומוכנים רוב יהודי התפוצות להתחייב. אבד לנו היסוד המחבר. בין גלות וארץ ישראל, בין ישראל ויהדותה. אבדו הדברים שהיו קושרים אותנו זה לזה. עובדי החדש ועובדי הישן כבר לא שייכים לעם אחד. לתכנית התפתחות אנושית שגילתה תפקיד לאדם, ויצרה עם לדוגמא, ושינתה את העולם, ואיבדה את דרכה,  דרושים חלוצים שישיבו אותה למקומה. דרושים אנשים ונשים המוכנים לוותר על ההבטחה הכוזבת שקיבלו מן התרבות הכללית: להיות אדוני העולם, בעצמם. והם מוכנים להכשיר עצמם לתפקיד אחר: מומחי העולם במאבק בדרכיה החדשות והסמויות של עבודת אלילים. דרושים לנו ישראלים המוכנים לוותר על האשליה שמישהו שומר להם באיזה שהוא מקום יהדות מוכנה לשימוש שאליה אפשר לחזור כשמתפנים מהקריירה ומהבילויים. אנשים היודעים שאין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. שיקבלו על עצמם ללמוד מחדש את כל ספרי היהדות (רצוי ידע במקורות, אבל לא הכרחי. ולפעמים הוא אפילו יכול להזיק). אנחנו צריכים אנשים שיעזו לקרוא לבד, בלי הנחיות על מה מותר ומה אסור לגלות. דרושים לנו חוטאים  שהחליטו לעשות תשובה וגילו שהם צריכים להשיב עמם את היהדות כולה, כדי שיהיה להם לאן לחזור. דרושים בעלי תעוזה שייצאו למסע אל גבול המותר וישובו אלינו עם סוד החיבור שאבד. שיחשפו מחדש את הכלים והשיטות שבהם מפענחים כוונה במציאות ומוצאים תפקיד לאדם. שיגלו את העיקר, המהות,  ויקבלו על עצמם להבחינו  מהרגלים של דחייה והישרדות. דרושים לנו אנשים חזקים המוכנים להכיר בתלותם, לרשום את מה שקיבלו ולא עשו לבדם, להודות עליו ולהתחיל לכתוב מחדש את ספר הברכות. דרושים חלוצים וחלוצות שיקימו לנו בית מדרש לתיקון עולם ואדם ועם. שינסחו לנו "עשה" ו"לא תעשה" לזמן הזה. שיכתבו את המסכתות החסרות בתלמודים: הורות, זוגיות, קריירה, טכנולוגיה, מדינת ישראל. שיאזרו אומץ להוסיף לעשרת הדיברות: לא תקנה, סתם. ועוד הרבה. אנו זקוקים מאד לאנשים היודעים לשמוע צעקה. הפנויים להקשיב לבקשה של מי שאבדה לו דרכו ואינו יודע מה לעשות. דרושים חלוצים שיכתבו תפילות חדשות. דרושים בעלי אמונה, הבטוחים שכל העולם מצטרף מחר, והיום הם מוכנים לעבוד לבד ולהתפלא למה הם לא באים. דרושים בעלי סבלנות, המוכנים להתחיל, והם יודעים שמסענו זה יארך מספר דורות. דרושים אנשים שלא באים בעיקר לקבל, אם כי גם זה מותר, כי כשיתנו פה הכל ימצאו עצמי יותר גדול. דרושים בעלי ענווה. היודעים שזהו מפעל לרבים. ואין להם יומרה לקבוע הכל סופית. אלא מבקשים להתחיל ולהזמין עם שלם לכתוב את עצמו מחדש. דרושים אנשים שנחרבו להם עולמות ונגמרו להם הברירות והם יודעים שישראל לא תהיה, אם לא תוביל. דרושים חלוצים למסע אנושי המוכנים לתת דוגמא אישית. לחיות לפי תורה שיש לה ראשית והיא עדיין כולה לא נכתבה. אנשים המוכנים את מה שיגלו –  לחיות. המקבלים על עצמם לעשות עוד לפני שנשמעו הקולות. מועמדים מתאימים מוזמנים לפנות. ד"ר יאיר כספי הוא מנהל "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "לדרוש אלוהים".