ירידה לצורך עלייה:

לא אתן לו לנצל אותי
יאיר כספי

א.
יוסי הגיע הביתה בשמונה בערב וצרח כמו משוגע כשגילה שאני עומדת לצאת ואין לו ארוחת ערב. הייתי משותקת מבהלה. ויתרתי על פלדנקרייז. שיחקתי את האישה הצייתנית ונשארתי להכין לו דג.
האיש שלא בנוי לזוגיות הצליח שוב לגרום לי להרגיש אשמה. מוכנה לקבל עוד עונש מידיו. האם ההתנהגות הזו מכניסה אותי להגדרה של "אישה מוכה"? אני מפחדת שאט אט אוותר לגמרי על רצון משלי ויוסי יצליח לדכא אותי עד אפר.
ב.
אילו יצאתי לפני שיוסי הגיע, והוא היה מוצא אוכל במקרר, הוא לא היה מדבר. אנחנו מנהלים חיים מקבילים. הוא בעבודה מהבוקר עד הערב, אני בסדנאות, קבוצות לעזרה עצמית, או אצל חברים. יוסי לא מגלה בי עניין. אני לפעמים יוצאת בלי להשאיר לו כלום. דואגת להפר את החוזה הלא כתוב בינינו כדי שלא ירגיש שמגיע לו הכול.
יוסי מרוויח טוב. סמנכ"ל בחברת השקעות. דואג לכל מחסורם של הילדים. אני לא בטוחה שהסידור בינינו משתלם. אני לבד הרבה ימים. יצאתי אתו לפני חודש לארבע ימים במלון "יערות הכרמל" ולא קיבלתי כלום. הוא היה מול המחשב כי הבורסה נפלה בסין. למרות זאת משהו מרתיע אותי מגירושין.
ג.
אולי אינני מוכה, אבל אין ספק שאני מקבלת עסקה גרועה. אני מכירה היטב את המקום הזה. נדמה שזה הגורל שלי. אני משתדלת להיאבק בו ומפסידה שוב. מזהה קיפוח. מתרעמת. לא מוכנה להיות קורבן. ומגלה בסוף איך כולם מקבלים את כל מה שהם רוצים ואני לא מקבלת כלום.
אסור לשתוק, אני יודעת. אסור לי להיות ברורה מאליו. יתרגלו לנצל אותי. שינויים בחוזה איך שהוא יוצאים תמיד לרעתי. ידרכו עלי, עד שיתרגלו לא לראות אותי בכלל.
יחזירו אותי לתפקיד שאמא נתנה לי. המטפלת של אחי החולה. ילדה כנועה שלא דורשת שום דבר מאמא "שהחיים שלה קשים מאד". זו שבסוף לא מקבלת כלום.
ד.
אולי יוסי מנצל אותי, לפעמים. אפשר שהוא נותן את מה שהוא יודע לתת. אני כבר מזמן לא הילדה הכנועה ההיא. המצב לא יחמיר כי לא אתן לאיש להשתמש בי. יש לי גם אפשרות לבחור לא להישאר. אני לא עוזבת את יוסי כי אני חוששת ליפול לידיו של אפנדי אמיתי שיצפה לשרות מלא. המאמץ הבלתי פוסק למנוע ניצול לא מאפשר לי להתמסר. אני חייבת להילחם כדי שלא יעלה זיכרון של השפלה שאינני יכולה לשאת.
אני מתקשה להיות נדיבה עם יוסי, אהוב נעורי. מנהלת חשבונות, מה נתן השבוע, מה לא מגיע לו לקבל. מתקשה להבחין בין מה שקורה בינינו למשרתת שהייתי בבית אמי. חוזרת ועושה את הדבר שהציל אותי בגיל ההתבגרות. נלחמת על זכויותי. לא מוכנה לראות את מה שהוא נותן כדי שלא אצטרך לתת יותר. מתקשה להאמין לסיפורים על אנשים שנותנים אחד לשני בלי לבדוק אם זה כדאי.

עת להידברות ועת מלחמה ("הארץ" 15.7.14)

האויב אכזר
יאיר כספי

המלחמה קשה למי שמאמין בהידברות וחושב שאפשר דרכה לפתור את כל המחלוקות. המלחמה היא אתגר למי שמאמין באהבה. היא מגלה שיש מי ששולל את זכותך להתקיים, לא משנה כמה תאהב אותו. המלחמה היא אתגר קשה למי שמאמין בזכויות הפרט. כי מבטלים בה את כל זכויות הפרט של האויב. לפעמים אפילו את זכותו לחיות.
המלחמה קשה למי ששייכים לפוסט מודרנה גלובלית, הפנימו כמה רעיונות של הניו אייג', ואיבדו בדרך את זהותם הישראלית. המלחמה מסכנת את ה"אני" שלהם. סכנת אבדן "אני המאפשר", ו"אני המקבל כל אחד כמו שהוא" תחייב אותם להוכיח שמלחמה היא טעות, תמיד. המלחמה מזעזעת כל כך את אושיות עולמם עד שכדי לשרוד נפשית הם צריכים להעלים מן התודעה את אכזריותו של האויב, שאינו תלויה במעשיהם. להמציא לה נסיבות מקלות. או לקחת חלק מן האשמה על עצמם: לא סיפקנו לחמאס צרכי יסוד שאי אפשר בלעדיהם. לא הקשבנו באמת לצד השני. לא נתנו לעזתים חופש תנועה שהוא מיסודות זכויות הפרט.
גדל כאן דור שאינו יודע להתמודד עם תופעה שאי אפשר לפתור באמצעות חשיבה חיובית, אי-שיפוטיות, מאבק על זכויות המיעוט, מיינדפולנס, אפליקציה, או אוכל טבעוני. הניצחון במלחמה מסוכן להם כמו ההפסד.
העולם אכזר. אויבינו נמנים על האומות האכזריות ביותר. רק הצבא יכול היום לנהל את מצרים. רק רודן אכזר כמו סאדאם הצליח להחזיק ביחד את כל המרכיבים של עיראק. אסד והאיראנים נראים פתאום מתקדמים ומתונים יחסית לדאע"ש.
קשה לקבל כי אויבי לא שותף לשום דבר מערכי. לא עבר את עידן הנאורות וההשכלה. לא הפנים את ערכי הדמוקרטיה. הערכים האלו שלי, כולם, הם איום על עולמו. על המשפחה המסורתית שהוא מתקשה להמשיך לקיים כשילדיו חשופים לאינטרנט. מזעזע לגלות שהערכי האהבה, ההידברות, וזכויות הפרט הם בעיניו סימנים של חולשה.
מזעזע לגלות מתחת לשכבה הדקה של התרבות את האכזריות של זולתי, ושלי. את האדם החייתי אשר בו ואשר בי. אנושיות איננה ייחוס אנושיות לכל הולך על שתיים. אנושיות היא המאמץ להישאר אנושי גם במקום שאין בו אנשים.
יש עת להידברות, ועת שאסור בה להידבר. יש עת לאפשר, ועת לקחת מהזולת את כל מה שיש לו. יש עת לאהבה, ועת שתוקפנות הישרדותית צריכה להוביל. ואחריה, לקוות, תהיה שוב עת להידבר. קהלת, שלימד אותנו שיש עת לכל דבר תחת השמש, לא האמין בכוח ולא האמין בהידברות. לא האמין בזכויות הפרט, ולא האמין במלחמות. חייו היו מאורגנים ממקום אחר. מלחמה ושלום נעשה לו מרכיבים באישיות שצריך למצוא להם את המקום, הזמן, והמידה הנכונה.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2376510