הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.

 

 

 

 

 

 

הילדים הנשמטים

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

המומחית שכמעט הצילה את הילדים הנשמטים מהסופרמרקט

יאיר כספי

א. בשנים האחרונות כל ביקור שלי בסופרמרקט הופך לסיוט. רוב הקונים עיוורים לסכנה, אבל אני רואה שם, בין הדוכנים, מקרים של הזנחת ילדים הגובלים בהתעללות.

"הילדים הנשמטים" אני קוראת להם. בני שנתיים ושלוש ולפעמים פחות, המושבים על ידי אמותיהם בחלק הפנימי העליון של עגלות הקניות. משיכת דופן הרשת  של העגלה יוצרת מין מושב מאולתר שאינו עומד בשום תקן מקובל של עגלות ילדים. חסרה בו משענת הכרחית לגב, כריות תמיכה לשני צידי הגוף, ואין בו חגורת בטיחות. נפילה של פעוט מגובה כזה יכולה להסתיים בפגיעה בעמוד השדרה, או אפילו בנזק מוחי.

ב. אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שאין זו אחריותי. באתי לעשות קניות. אני חולפת מהר במחלקות המזון השונות, ומקווה שלא הגיעו היום פעוטות לחנות.

ואז אני רואה אותו, את הילד השמוט. אימו עומדת, גבה אליו, מרוכזת במוצרים שהיא בוחנת במדף.

אני פונה אליה, מציגה את עצמי בשמי ובתוארי, ד"ר גבעוני, מומחית להתפתחות ילדים בגיל הרך, מחייכת אליה ומנסה להסביר בנימה ידידותית, לא מאשימה, כי בשל רגישותי המקצועית לא יכולתי שלא לראות את מה שהאם, בלא שום כוונה רעה, לא הבחינה בו. גבו של התינוק שנשמט בעגלה מונח על סורגי הברזל החשופים באופן שיכול ליצור עקמומית בעצמות הרכות.

ישנן אמהות שמקבלות את עזרתי בשמחה, מיישרות את התינוק וממשיכות בנסיעה. ויש המגיבות בהזעפת פנים, כאילו ניסיתי לקחת מהן את תפקיד "האם הטובה".

 ג. התעניינותי בנושא אינה נובעת מסיבות אישיות. המקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילדה מטופחת ושמורה היטב.

 עד גיל שש לא יצאתי מהבית. אמא האמינה שלילדים אין מה לעשות ברחוב. בגיל שמונה, או תשע, היא הרשתה לי לראשונה לצאת לשחק בגינה הציבורית הסמוכה לביתנו. פעם בשבוע, לחצי שעה, בליווי שלה, ובתנאי שאדאג לא לצאת מטווח מבטה.

 בהונגריה, אמא סיפרה לי, היו מקרים שבאו צוענים וחטפו ילדים כדי שיעבדו בשבילם בקיבוץ נדבות, או בדברים יותר גרועים. אמא הביטה בי כאילו בכל רגע אני יכולה להעלם לה לצמיתות. אני הייתי חוזרת ומבטיחה לה שלעולם לא אתרחק ממנה.

 לפעמים אני חושבת שעשו לי משהו דומה לזה של הילדה באוסטריה, שאביה נעל אותה במרתף לעשרים שנה, כדי שלא תוכל לעזוב אותו.

 ד. האם אפשר שהזעזוע שלי בסופרמרקט, מן האימהות המתרחקות לרגע מהפעוט שאינו קשור בעגלת הקניות, הוא ביטוי נוסף לנאמנותי לאמונתה של אמי, שדברים נוראים יכולים לקרות לילד שיצא לרגע מטווח הראיה של אימו?

 אני נזכרת ברגעים בסמינר האבחון של המחלקה, בהם חשבתי שאבחנה שעמית לעבודה מתעקש עליה, עשויה אולי לבטא סיפור אישי שלו, שהוא חווה דרך המטופל.

אני יודעת שכמה מן הימים הטובים בחיי הבוגרים קרו כשהייתי מוכנה לשקול שמשהו "נורא" שמפריע לי בבית או בעבודה, הוא בעצם הצפה של פציעה קדומה שמישהו נגע בה, בלא משים, או בכוונה.

 ה. הצעד הראשון בגמילה הוא ללמוד לא להסתכל על  הילדים הנשמטים בעגלות הקניות. לעבוד לידם ולהסיט את המבט אל דברי המאפה, או הירקות שבשלם באתי לחנות.

 לא לדעת, לא לתת עצות. להיות קונה ולוותר על התארים והמומחיות. להיפרד מן המאמר שישנה לנצח את הדרך שבה בונים עגלות קניות, ויעניק לי פרסום עולמי וקביעות.

  להיות סתם אישה לא חשובה, שאיש אינו רואה ואיש אינו זקוק לה בחנות. לזכור שלפני כל הפציינטים שאני מוצאת לעצמי בסופרמרקט ישנה אחת המתייסרת באימה גדולה וראויה שנטפל בה ראשונה. הלומת קרב שאינו נגמר. והיא אחריות ותפקיד מיוחד שקיבלתי ממך. להקשיב לצעקתה שאיש לא שמע.

 אנא אלי, בוא להיות היום במרכולי, ועזור לי לא להביט בעגלות שאינן שלי. סלח לי אם אימה גדולה תציף אותי פתאום. ולא יהיה לה שום הסבר הגיוני. גאל אותי מן הנאמנות המותנית שלי לתפקיד המרגיעה של אמי. רפא בי את פצעי האזיקים שבהן קשרה אותי. חדש בי זיכרון של אל המשגיח על ילדי המרכולים, שאמותיהן הלכו לרגע קט, להביא חלב מהמדף.